אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
שמות
שמות
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. בב"ב ק"כ ע"א אפשר בת מאה ושלשים שנה וקרא לה בת דאמר ר' חמא ב"ר חנינא זו יוכבד שהורתה בדרך ונולדה בין החומות דכתיב אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים והורתה שלא במצרים ואמאי קרו לה בת א"ר יהודא בר זבידא מלמד שנולדו בה סימני נערות נתעדן הבשר נתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו, והנה ע"פ סוגיא זו נתבאר הכתוב באר היטב, וילך איש מבית לוי היינו עמרם שהיה בנו של קהת שהיה אחד מבני לוי, ויקח את בת לוי ממש בתו של לוי כדפי' הרשב"ם, ר"ל דרק עליו נופל לאמר לשון מבית לוי היינו ממשפחתו, אבל היא היתה בת לוי ממש, והשתא קשה מה מקום לקושית הש"ס ואמאי קרו לה בת כו', הלא בהכרח היה צריך לאמר בת לוי להורות שהיתה בתו של לוי ממש ולא רק ממשפחתו כנ"ל וצ"ע כעת.
וארא
וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם וגו'. הנה הדקדוקים בפרשה זו רבו למאד וראשון לראשונים דבפסוק זה פתח בדבור שהוא קשה וסיים באמירה רכה וכמ"כ אלקים הוא דין וה' הוא רחמים, וכבר הרגישו חז"ל ואמרו שדבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה כמובא ברש"י ע"ש, ואף שבדבריו אלה ראה השי"ת סנגוריא על בניו כיאות למנהיג הדור, ובירושלמי מכות פ"ב ה"ו הרגישו בלשון הכתוב בפסוק זה כי הוא מקרא חידוש ובלתי מבואר שם מה חידוש יש בזה, ובכלל צריך להבין מדוע הפסיק מספורי המכות והתחיל בענין השייך לישראל ע"פ ההבטחה לאבותיהם.
לכן לולא דברי חז"ל היה נראה דבזה יש חידוש במקרא דגם אחרי שבעיניהם ראו גבורות ה' ונפלאותיו אשר עשה להכות באויביהם מכות גדולות ונאמנות כאלו, בכל זה לא האמינו בו ולא בטחו בישועתו, וסופו הוכיח על תחילתו כדכתיב ולא שמעו אל משה והוא בעצמו העיד לפני השי"ת הן בני ישראל לא שמעו אלי, והבוחן לבבות ידע מראש כי לא יאבו לצאת ממצרים וכדהביא רש"י ר"פ בשלח עה"כ וחמושים עלו בני ישראל דאחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי האפילה ע"ש, ולפ"ז על מגן המה כל הנסים במכות מצרים אם לא ירצו לצאת, ומעבר מזה הלא הבטיח השי"ת דאחרי ועבדום וענו אותם יצאו ברכוש גדול, ולכן כתולדה מחויבת היתה להפסיק בענין המכות ולשלוח לישראל לבשרם ע"ד הגאולה ע"פ ההבטחה לאבותיהם, ועפ"ז שפיר פתח הכתוב וידבר אלקים דמדת הדין טען בדבור קשה האם גם בני ישראל יעיזו לעמוד נגד גאולת עצמם ואחרי שבעיניהם ראו האותות והמופתים שנעשו למענם וזהו באמת חידוש במקרא כאמור בירושלמי, אמנם הלא היו אחוז זה, הוא אחד מהחמשה שרצו לצאת כנ"ל, ורק לפי משפט התורה של אחרי רבים להטות כתב רחמנא ולא שמעו אל משה כי המרובים היו שהתנגדו לצאת, אבל בשביל מיעוט זה היה די לפני השי"ת לקיים הבטחתו, וזהו מה שפירש"י ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים ע"כ, וע"פ דברי השי"ת אלו הלך משה רבינו לעשות שליחותו ואמר להם והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והבאתי וגו', ואע"פ שהכלל לא שמעו אל משה בכ"ז בשביל המיעוט שלחו השי"ת עוד בא אל פרעה מלך מצרים וישלח את ב"י מארצו, ומשה חשב ששלחו עבור הכלל ושפיר השיב לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שטעו אלי ואיך ישמעני פרעה, כי עתה יש לו לסמוך על העדר רצונם לצאת, ועפ"ז אהיה ערל שפתים בלא שום טענה ומענה נגד פרעה אם החסרון הוא מצד עם בני ישראל, ולכן כתיב אח"כ וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את ב"י מארץ מצרים, היינו ששניהם יתעסקו בצווי אחת, ואזהרה זו תספיק ביחד לבני ישראל ולפרעה אדות ההוצאה מארץ מצרים, מפני ששני הצדדים זקוקים לאזהרה זו כנ"ל.
וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. ופירש"י שהיתה המכה משמשת רביע חדש ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם, והוא מהמד"ר ע"ש, ועפ"ז שמשו המכות עשרה חדשים כמנין עשר מכות, וקשה דבספ"ב דעדיות תנן משפט המצריים שנים עשר חדש, מאי נימא דדרשות חלוקות הן תקשה מדוע נקיט רש"י לדברי המדרש נגד סתמא דמשנתינו וצ"ע.
בא
החדש הזה לכם ראש חדשים. הנה בסנהדרין י"ב ע"ב דרשינן מתיבת הזה. זה ניסן ואין אחר ניסן, ומה"ט הוסיף שמואל שם ואמר אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן, ופירש"י דכיון דראוי לקבוע ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן, אולם לפ"מ דשמואל איירי בלכתחילה, קאמר התם עיברוה. מאי אמר עולא אין מקדשין את החדש קידשו מאי אמר רבא בטל העיבור ר"נ אמר מעובר ומקודש א"ל רבא לר"נ מכדי מפוריא לפסחא תלתין יומין הוו ומפוריא דרשינן בהלכות הפסח כו' וכי מטי ריש ירחא מרחקין ליה אתי לזלזולי בחמץ א"ל מידע ידעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא אמרי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא, וכ' התוס' אמתניתין דעדיות דתנן הם העידו שמעברין את השנה כל אדר הוי מצי לאקשויי, וכן כפלו קושיום זו בר"ה ד"ז ע"א, ובשני המקומות נשארו בקושיא ע"ש.
ולכאורה תמוה איך אפשר להקשות כן אפילו לר"נ ומכש"כ אמשנה דעדיות, הלא לשון המשנה דעדיות הוא, הן העידו שמעברין השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים, ומפרש בר"ה שם מ"ט דמ"ד עד הפורים ומשני כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום אתי לזלזולי בחמץ ואידך מידע ידעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא וסברי חושבנא הוא דלא סליק לרבנן עד האידנא ע"ש ולפ"ז הרי החשש דאתי לזלזולי בחמץ היה אצל התנאים גופייהו, ומה"ט גופה אמרו עד הפורים, ובכ"ז הכריעו בעדותן להחליט שמעברין השנה כל אדר, ואיך כתבו התוס' דרבא הוה מצי להקשות אמשנה דעדיות, הלא התנאים בעצמם הקשו קושיא דזלזול בחמץ, ועל זה גופה היו צריכים לעדותן דר' יהושע ור' פפייס.
וי"ל דאוקימתא דסתמא דגמרא בר"ה, במה היתה המחלוקת דהן העידו, עם אלו שהיו אומרים עד הפורים, נתברר להם אחרי דשקלו וטרו ר"נ ורבא בסנהדרין שם אהא דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן, ועפ"ז שפיר הקשו התוס', אחרי דבקושית רבא חזינן דאיהו לא ידע עדיין טעם פלוגתם בעדיות, א"כ טפי הי"ל להקשות קושיתו דזלזול חמץ אמתניתין דעדיות.
ואכלו את הבשר בלילה הזה. והנה במכילתא דריש בלילה הזה שומע אני כל הלילה ת"ל ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו עד בקר למה נאמר לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בקר ואיזה זה עמוד השחר מכאן אמרו אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוה"ש ומפני מה אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה כו' ר' אלעזר אומר נאמר כאן לילה ונאמר להלן לילה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. והנה בהתוה"מ הבין דת"ק דר"א דהכא הוא ר"ע, ולעד"נ דתנא אחרינא ודעה שלישית היא, ראשונה דר"ע דריש בברכות ד"ט ובפסחים ק"כ ובזבחים נ"ו עמוד השחר מקרא דחפזון עד שעת חפזון, ותנא דמכילתא דריש מיתורא דעד בקר ליתן תחום לבקרו של בקר ואיזה זה עמוה"ש, ועוד דר"ע בגמרא לית ליה הרחקה כלל, ותנא דברייתא דהכא מסיק ומפני מה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, וע' מה שהארכתי בזה בחידושי,לזבחים שם.
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. בירושלמי ברכות פ"ג ה"ג אהא דקטנים פטורין מן התפילין גרסינן מניין. למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה, וכ' בפ"מ וקטן אינו יכול להיות תדיר בתפילין לפי שאינו יכול לשמור גופו כו' ע"ש, והוא כדפירש"י בברכות ד"כ ריש ע"ב ע"ש, וכן מדויק מלשון הש"ס ס"פ לולב הגזול דקאמר קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין ע"ש, והאי שמירה היינו שמירת הגוף בטהרה, והיינו נמי מה שפירש"י בסוכה שם לשמור תפילין שלא יכנוס בהן לביה"כ ע"ש, ואינו סותר לפירש"י בברכות שם דשמירת הגוף הוא ניהו נמי שמירת התפילין, ולהכי אין זה ענין לקטן שהגיע לחינוך כמש"כ התוס' בברכות ד"כ סוף ע"א, דהכא לאו בחינוך תליא מילתא אלא בזריזות הקטן לשמירת עצמו בטהרה כשהוא מעוטר בתפילין, ולפי שלדבר כזה אי אפשר לקבוע זמן בהחלט דהא אפילו גדול שאינו יכול לשמור גופו בטהרה פטור מן התפילין כדאמרינן בחולין ק"י ע"א, משו"ה נהגו העולם כדעת הרמ"א ס"ס ל"ז בשם העיטור דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד וע"ש במפרשים מה שהביאו בשם הב"ח ומהר"ש הלוי ז"ל, וע"ע בתוס' ערכין ד"ב ע"ב ד"ה אביו לוקח ובמה שהארכתי בחידושי שם.
והנה אהאי קרא קאמר בהקדמת תקוני זהר ליוורנו דף ט' ע"א וז"ל ובגין דא בקשורא דתרווייהו מאן דשח שיחה בינייהו דאיהי שיחת חולין עבירה היא בידו כו', ולכאורה אמאי ל"ק כלשון הברייתא במנחות ל"ו ע"א סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, ומדוע הוסיף איהו באמצע דבריו דאיהי שיחת חולין, ונלע"ד דהלכתא גבורתא אשמעינן בזה לפשוט חקירת האחרונים דאם קודם שהניח תפילין ש"ר שמע מאחר שבירך על תפילין של יד אם מותר לענות אמן ולא נקרא הפסק, ובת' פמ"א ח"א סי' נ"ט כ' דפשוט הדבר אצלו כביעתא בכותחא דמותר, ובת' דבר שמואל סי' קמ"ב פסק דלא יענה אמן, ובחידושי הגרע"א לאו"ח סי' כ"ה ס"ט נטה לדעת הדבר שמואל ודלא כהפמ"א ע"ש, והשתא מיתור הלשון של התקוני זהר שכ' דאיהי שיחת חולין. אפ"ל בכוונתו דוקא שיחת חולין אבל אמן יענה כדעת הפמ"א, ובכ"ז צע"ק מסי' כ"ה ס"י וע"ש בט"ז ובחידושי באר שבע למס' סוטה מ"ד ע"ב.
ובהא דאמרי אביי ורבא לא סח מברך אחת סח מברך שתים, דרש"י פי' דהני שתים הן, שנכללת להניח שבירך על של יד עם על מצות שבירך על ש"ר ושיטת ר"ת דכשלא סח מברך על ש"ר אחת וכשסח מברך על ש"ר שתים להניח ועל מצות, וכן הביאו התוס' במנחות שם בשם השימושא רבה וע' רז"ה שילהי מס' ר"ה ובר"ן שם, והגר"א ז"ל בסי' כ"ה ס"ק י"ז כ' דזה תליא בחילופי הגרסאות בגמרא, דלגרסת ספרים שלנו חוזר ומברך א"א לפרש אלא כפי' תוס' ולגרסת הרי"ף והרמב"ם דלא גרסי חוזר אלא מברך ע"כ כדפירש"י והביא בשם הרשב"א בתשובה דלא גרסינן חוזר, וע' מה שהאריך בזה בהעמק שאלה לשאילתות פ' בא סי' מ"ה אות ד', והנה לפנינו עתה נדפסו חידושים המיוחסים להרשב"א מה שלא היה עוד לפניהם, ושם האריך במנחות ל"ו הרבה והקשה מאד על שיטת רש"י וסובר כד"ת וגריס בהדיא תיבת חוזר, ובנה על זה בניינו ע"ש וצ"ע וע"ע מש"כ בחידושי למנחות שם.
בשלח
ויקח שש מאות רכב בחור. במכילתא תניא עלה משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות א"ת משל מצרים היו והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (וכתיב וירד עליהם הברד ומתו הגהות הגר'"א) וא"ת משל פרעה היו והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה וא"ת משל ישראל היו והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה אלא של מי היו של הירא את דבר ה' נמצינו למדין המקנה שהניס הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר"ש אומר טוב שבמצרים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו ע"כ, וע' ברש"י וברבינו בחיי איך שהעתיקו כאן לשון המכילתא, והנה בתוס' ע"ז דף כ"ו ע"ב הביאו ממס' סופרים בלשון כשר שבעכו"ם הרוג, ולכן בשנת תרע"א בשעת משפט עלילות הדם של בייליס נתעוררה טענת שונאי ישראל על מאמר הנמצא בחז"ל הטוב שבעכו"ם הרוג, ומדובר זה מצא הד בכל רחבי התבל בכלל ועל עמודי עתוני בריטניא בפרט, והשבתי אז בעתוני לונדון וגלאסגא לדחות טענתם, ות"ל שמצאה תשובתי חן בעיני הקוראים אולם לפי שתשובתי היתה מפורסמת אז באנגלית, וגם זאת כבר נשכחה כדרך כל מאמרי עתונים, לכן אמינא שמצאתי פה המקום להציגה שתשאר לזכרון עולם, אחרי דמכילתא זו היא המקור הראשון, לכל המקומות שהובא מאמר זה בחז"ל, כאמרם בהדיא מכאן היה ר"ש אומר כו', וזה החלי בעזהי"ת.
לכל נבון מובן אם הוא חפץ גם לירד לאמתת הדברים, דבמאמר כזה נתחלפו הגרסאות לפי הצענזוריא, והא ראיה דבמס' סופרים סוף פרק ט"ו הלשון הטוב שבעובדי כוכבים, ובדפוסי ווארשא הגרסא הטוב שבכותים, ובתוס' ע"ז שם שהבאתי לעיל גריס כשר שבעכו"ם הרוג, ומסקו דבירושלמי קידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה ע"ש, ולפנינו בירושלמי קידושין פ"ד הי"א ליתא כלל ראשית המאמר, רק תני רשב"י הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו, ובכלל צריך להבין מה ראה על ככה התנא הקדוש רשב"י לאמר דברים שהם כנגד לאו דאורייתא לא תרצח וגם ב"נ מצווים על כך כדכתיב שופך דם האדם וגו', ובהני קראי לא הבדילה תורה בין אום לאום, ובע"כ הוא כמו דגרסינן במס' סופרים שם הטוב שבעכו"ם בשעת מלחמה הרוג, וברבינו בחיי שם מסיק בהדיא שלא בשעת מלחמה אסור ע"ש, והוא מתאים עם המקור שבמכילתא לפנינו דתני מכאן היה ר"ש אומר, ודבריו נאמרו אצל המצרים שהיה אז שעת מלחמה.
ולכאורה אם רק בשעת מלחמה מה חידש רשב"י בזה, הרי התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו וילפינן לה מקרא בסנהדרין ע"ב ע"א, ולפ"ז למותר לרשב"י להרשות לנו להרוג בשעת מלחמה, כי אז משני הצדדים הם בחזקת רודפים זל"ז, ומותר לכ"א להציל א"ע בנפשו של רודף אם אין לפניו דרך אחר, דבכל מלחמה הניחה התורה רק תנאי אחד לקרוא קודם המלחמה לשלום, דברים כ' יוד, ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה וגו' והכית את כל זכורה וגו', ובזה אין כל חדש, וכשהיו בשעת מלחמה מערכה מול מערכה בצחצוח חרבות הגפת תריסין ושפעת הקלגסין מאן מפיס אז להבדיל בין טוב שבגוים, ואף אם חד לקבל חד יקרב בחרבו וחניתו, האם אז הוא הזמן הנכון להשגיח בבתי נפשו פנימה ולשפטו אם טוב או רע הוא, אתמהה.
ולכן אדרבה ממקום שבאת בחומר הענין משני הצדדים, מצד אחד דעון שפיכת דמים חמור לנו מאד כל כך, ומצד אחר נצטוינו ג"כ להגן על קיומנו, כאמרם הבא להרגך השכם להרגו, ועל זה יאיר לנו התנא רשב"י אור חדש במינו, הנוגע בשעת מלחמה לספק קיום החיים לשני הצדדים גם יחד, כגון אם בתוך המלחמה תפגע ממחנה האויב איש אחד ממכיריך שידעתו לכשר וטוב וירא אלקים, ואז תפול ספק עצום בלבך, שמצד המלחמה אין מקום להחיותו להיות עליו דין רודף, ומקום יש בראש לחשוב שלסבת ההכרה בשכבר הימים יחד עם תכונותיו הטובות אם תשלים אתו לא יהרגך, וא"כ אפשר שאיננו בכלל רודף ואי אתה רשאי להורגו, ובשעתו הוא ספק חמור הנוגע לחיי שניכם גם יחד, ולזה חדית לן ר"ש דבשעת מלחמה ליתנייהו להני כללי דאיש טוב וישר, דמצד רתיחת דם המלחמה יוכל להתהפך לשונא ויהרגך, ולפ"ז הדרינן לכללין אם בא להרגך השכם להרגו, ומביא ראיה לדבריו באמרו, בא וראה משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות במלחמת מצרים עם ישראל, ובע"כ מהמקנה שהניס הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל, ומעתה הגע עצמך אם באיש כזה שתוה"ק העידה עליו כי היה ירא את דבר ה' ואפ"ה נהפך אותו הירא לרדוף אחרי ישראל בסוסו ורכבו, הרי יעיד הנסיון דבשעת מלחמה אפילו הכשרים וטובים הנם בכלל רודפים ומותר להרגם, וזהו מה שאמר מכאן היה ר"ש אומר "טוב שבמצרים הרוג" וסמיך לזה "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" ומה שייך בנחשים טוב, ובע"כ שמוחזק לו לבן תרבות אפ"ה אל תבטח בו, דארס נחש בין שניו הוא עומד אז מעצמו מקיא כדאמרינן בב"ק כ"ג, ולכן נחש מועד לעולם ואין בו דין תרבות, וכמ"כ בשעת מלחמה בטלה כל חזקת שלום, ונקט טוב שבמצרים אע"ג דדין רודף איכא גם בישראל, משום דלא משכ"ל לרשב"י מלחמה בין ישראל לישראל, ומעשה שהיה במצרים היה, ועוד י"ל דכוונה שניה לוטה בדברי רשב"י שאמר בשעת מלחמה היינו דוקא בשעת תקופות המלחמות, אכן עינינו תלויות ליעודי הנביא ישעיה ב' ד' שאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה בב"א, וע' בט"ז חו"מ סי' תכ"ו.
ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע וגו'. הנה אהא דתנן בברכות ד"כ ע"ב דנשים חייבות בברהמ"ז, פריך הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע כמ"ע שהזמן גרמא דמי קמ"ל, ולכאורה יל"ד טובא מה ענין נתינת הלחם והבשר אל המצוה דברכת המזון. הרי שם דף מ"ט ע"ב קאמר דאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפילה מחזירין אותו בברהמ"ז אין מחזירין אותו, ומפרש בגמרא מ"ט תפילה דחובה היא מחזירין אותו ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו כו', ולדברי התוס' שם דהכי פירושא אי בעי לא אכיל פת שיחייבנו בברכת המזון כו' ע"ש, וה"נ יוכל לאכול בשר לבד בלא לחם המחייבו בברכת המזון, וא"כ איך מוכח מהאי קרא דנתינת לחם ובשר, לעשות בשביל זה את הברהמ"ז למ"ע שהזמן גרמא.
ולחומר הענין אמר בזה חתני הגאון הצדיק מרא דארעא דישראל מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א, דמזה מוכח דהאי קרא דבתת ה' לכם וגו', ניתן ג"כ לקבוע זמן אכילה שתי פעמים בכל יום לבריאות האדם, והוא כעין מ"ע דושמרתם לנפשותיכם בתורת מצוה כללית על האדם, וכיון דרחמנא אחשבינהו לשתי סעודות אלו, ממילא מוטל עלייהו חיובא דברהמ"ז, ולא דמי כלל לטעה בברהמ"ז ולא הזכיר של ר"ח דאין מחזירין אותו מטעם דאי בעי לא אכיל, דהתם איירי ביחיד, דבדידיה נופל לאמר אי בעי לא אכיל או לא יאכל פת שיחייבנו בבהמ"ז, משא"כ הכא דמוסב על כלל ישראל, דלמדה תורה דרך ארץ לחיוב דזמן אכילה וקיום הגוף בבת אחת, וע' יומא ע"ה ע"ב.
יתרו
אנכי ה"א. בשבת ס"פ הבונה אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהיבת, ביאור הענין לע"ד הוא, עפ"מ שידוע וגם הנסיון יעיד, שאינו דומה שומע מפי חבירו לקורא דבריו מתוך הכתב, דבשעה שמדבר עמו מאציל עם הדבור מעצמותו, דמקבל דבורו יביט בפניו, וירגיש גם בתכונת נפש של משפיע הדבור, ולא לחנם א"ר זעירא בירושלמי שבת פ"א ה"ב לית אנן צריכין חששין לשמועתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחא כו' ע"ש. הרי דבשביל שרב ששת היה סומא ולא ראה את רבו בשעה ששמע ממנו הלכה זו, הטיל בשמועתו קצת דופי דאולי לא כיוון בדברי רבו כמי שמקבל הלכה ורואה. ג"כ פני הדובר בו, ומכש"כ אם קורא רק מתוך הכתב, וזהו מה שאחז"ל דתוה"ק אף שהיא בכתב, אבל אינו דומה לכתב של בו"ד, וזהו מה דהליטו בתיבת אנכי ענין נשגב לאמר, דאף לדורות הבאים שלא ראו בעיניהם מתן תורה. מ"מ יש בכתב זה כח להאציל רגש אלקי בקדושתו על הלומדה בטהרה כאילו קבלה מהר סיני, וזמש"א אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהיבת, הכוונה, עצמותי כתבתי ונתתי בתורתי, וכל אחד רואה ומכיר בה לפי כח נשמתו, וכמו שדרשו במכילתא דפרשתינו, קול ה' בכח בכחו של כל אחד ואחד, ובמק"א הארכתי בזה.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. פירש"י בשם המכילתא כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי ע"כ, ובמד"ר אנכי ה"א שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלהותי עליך כו', וכן במדרשות ומפרשים כולם כאחד יענו ויאמרו טעמים ונימוקים מדוע הזכיר השי"ת ענין יציאת מצרים בראשית דבריו של מתן תורה ע"ש, אולם טעם נכון ונשא מבואר בכוזרי מאמר א' כ"ה כ"ו שלא יאמרו האומות בזמן מן הזמנים שלהם ניתנה תורה, לכן מצא אז הזמן הנחוץ לתת בזה סימן מובהק, בזה שלא אמר אני בורא העולם ובוראכם, אלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ועי"ז ידעו כל יושבי תבל לעד לעולם כי רק להעם שהוציאם ממצרים להם ניתנה תורה ולא לזולתם.
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך ובהמתך. והנה מהאי ובהמתך, ילפינן בשבת קנ"ג ע"ב איסור דמחמר אחר בהמתו בשבת, ופירש"י שם וז"ל ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ואיזהו סתם מלאכה העשויה ע"י שניהם זו היא שהיא טעונה והוא מחמר עכ"ל, והנה אף דבסוגיא דהתם קאמר רבא דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידיה מה הוא בשוגג חייב חטאת כו', שם אפ"ל דכוונתו כיון דבחד קרא כתיבי תרווייהו לכן גם לקרבן וסקילה דיינינן את שניהם בחד דינא, אבל רש"י מפרש בהדיא דמשום דכתיב אתה ובהמתך, הרי דהמלאכה עשויה ע"י שניהם והוא מחמר כשהבהמה טעונה, הלא דע"י פירוש זה סכינא חריפא מפסקא לקרא, דהא בין תיבת אתה ובין תיבת ובהמתך כתיב נמי ובנך ובתך ועבדך ואמתך, האם בכולהו צריכה המלאכה להיות בהשתתפות אחת, וצ"ע כעת, ועמש"כ בחידושי לשבת שם.
משפטים
עין תחת עין. הנה בר"פ החובל דרשינן דהוא ממון ואמרינן אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש וקאמר רב אשי אתיא תחת תחת משור כתיב הכא עין תחת עין וכתיב התם שלם ישלם שור תחת השור מה להלן ממין אף כאן ממון ופריך מאי חזית דילפת תחת תחת משור נילף תחת תחת מאדם דכתיב ונתת נפש תחת נפש מה להלן ממש אף כאן ממש אמרי דנין נזקין מנזקין ואין דנין נזקין ממיתה אדרבה דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה אלא א"ר אשי מתחת אשר עינה יליף ליה אדם מאדם ונזקין מנזקין, וקשה דלשקלא וטריא כזו היה מקום אי הילפותא דגז"ש היתה כמו ק"ו דאדם דן מעצמו, משא"כ גז"ש דאין אדם דן מעצמו אא"כ נתקבלה ובאה מסיני כדפירש"י בפסחים ס"ו סוף ע"א וע' ברש"י ותוס' סוכה ל"א ע"א ובתוס' שבת צ"ז ע"א, ובקידושין י"ז ע"א פירש"י וז"ל אין אדם דן גז"ש מעצמו ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לגז"ש בכל דבר הלמד מחבירו כו' ע"ש. ואם גם בשאר מקומות בש-"ס אשכחן שקלא וטריא כזו, בודאי דגם שם צריך הבנה וביאור נכון כנ"ל, וצ"ע כעת.
אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו וגו'. במכילתא תניא אף עבד ואמה היו בכלל והמית איש או אשה והרי הכתיב מוציאו להקל עליו ולהחמיר עליו להקל עליו שאם יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים להחמיר עליו שאם לא שוה אלא דינר ניתן שלשים סלעים כו', וה"נ סתם משנה היא בערכין י"ד ע"ב, ועל סמך זה פירש"י הכא דגזה"כ הוא ע"ש.
ועפ"ז בלתי מובן לע"ד מאי דתירצו התוס' בב"ק כ"ד ע"א בד"ה השתא וז"ל, דאין ח"נ חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתה הוי קנס בכל דוכתי כדאשכחן גבי שלשים של עבד דאפילו העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר, מ"מ הוי קנס ואי מודה ביה מיפטר עכ"ל, ולפי הנ"ל מה דמיון הוא לח"נ דתמות, הלא קנס זה הוא גזה"כ ולהכי הוא דאתי האי קרא שלא ישתנה דינו ולעולם יהיה ל' סלעים לא פחות ולא יותר, משא"כ פלגא נזקא דקרן דלר"פ הוא ממונא, ואפילו לר"ה בריה דר"י דס"ל קנסא הלא טעמא קאמר דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי כו', ולטעם זה יש מקום רק אם נגח פעם אחד או שני פעמים לאמר דאכתי לא נפיק מחזקתו, אבל השתא כדאתו תלתא כיתי סהדי על שלשה נגיחותיו, הרי בע"כ איבד חזקת תמות שלו, וסברא גדולה היא לאמר דבזה כו"ע מודו דתשלומיו ממון הוי ולא קנס, ומה זה ענין לשלשים סלעים דעבד שהוא קנס מגזה"כ, ובזה ודאי אי מודה מיפטר כדין כל מודה בקנס ע"ש וצ"ע כעת.
וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור או חמור. במכילתא דריש שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו כו', וכה"ג בירושלמי ב"ק פ"ה ה"ז, ושם מבואר דתרוייהו צריכי ע"ש, אמנם בבבלי ב"ק כ"ח ע"ב נדרש פטורא דכלים בבור רק מתיבת חמור, ומתיבת שור ממעטינן אדם אם נפל לבור ומת שאין משלם את הכופר ובירושלמי שם פ"א ה"א יליף פטורא דאדם בבור מן הכופר, מדכתיב גבי בור והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא אדם שאין לו הנאה במותו, והמת יהיה לו דכתיב גבי שור אתא לבעלים מטפלין בנבילה ע"ש, והשתא קשה לפ"ד המכילתא דדריש תרווייהו קראי דוהמת יהיה לו להגיד ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו ע"ש, א"כ מנין לו לאדם שנפל לבור דפטור מכופר, ואין לאמר דהמכילתא יליף לה מקרא דוגם את המת יחצון יצא אדם שאין הימנו הנאה במותו כדנפק"ל בתוספתא ב"ק פ"ו ע"ש, ז"א דהא האי קרא נדרש במכילתא רק על שור בשור כסוגיא דב"ק ל"ד, והוא כעין שכתבו התוס' לעיל ד"י ע"א בד"ה שהשור, אקרא דוהמת יהיה לו דמשתעי בשור דלא ממעט מיניה אדם ע"ש וצ"ע.
כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו', במכילתא תניא וטבחו אין לי אלא טובח מוכר מנין ת"ל או מכרו עד שלא יאמר יש לי בדין אם הטובח חייב מוכר לא יהא חייב אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר או מכרו ללמדך שאין עונשין מן הדין ע"כ, ולכאורה קשה הלא מכירה דהאי קרא מבע"ל דלא נימא כמו דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה ה"נ אשלד"ע להכי כתב רחמנא הכא וטבחו ומכרו מה מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר מחייב כדאמרינן במרובה ע"ט ע"א, די"ל דהאי תנא דמכילתא סבר כתנא דבי ר' ישמעאל שם ע"א ע"א דדריש או לרבות את השליח או כתנא דבי חזקיה דתנא תחת לרבות את השליח וע"ש תוד"ה או, ומש"ה שפיר אייתר ליה מכירה דהכא ללמדך שאין עונשין מן הדין, ואילה"ק הרי גם דרשה זו כבר ידעינן מקרא דלעיל גבי בור דכתיב כי יפתה וכי יכרה, דפריך נמי במכילתא יש לי בדין אם הפותח חייב הכורה לא כש"כ הא אם אמרה כן ענשת מן הדין לכך נאמר כי יכרה ללמדך שאין עונשין מן הדין ע"ש, די"ל דמכילתא דהכא ס"ל כדאמרינן בב"ק מ"ט ע"ב שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו ואע"פ שאין הקרקע שלו רק ברה"ר, או כדהתם נ"א ע"ב להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון, וע"ש ד"ב ע"א תוד"ה ולא זה.
חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה. במכילתא שם חמשה בקר ישלם ארבעה והוא וארבע צאן שלשה והוא, וה"נ אמרינן בב"מ נ"ז ע"ב טעמא דאין דין דו"ה בהקדשות, דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד', וע"ע בב"ק ע"ה ע"ב, הרי דהקרן והכפל כלולים במספר הד' וה', ועפ"ז נפלאתי ע"ד המהרש"א בח"א ליומא כ"ב ע"ב שכ' דתשלומי ד' וה' הוא חוץ מן הקרן ע"ש.
ושלח את בעירו ובער בשדה אחר. בריש ב"ק תניא ושלח זה הרגל ובער זה השן, והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו שם אמאי סידר תנא דברייתא שם ג' אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל הלא אשור דקרא קאי ובכתוב הרגל מוקדם ע"ש ולולא דבריו ז"ל היה נלע"ד, דהן אמת אקרא קאי ובכ"ז ל"ד, דהכתוב קאי אחיובא דגברא כדמסיק ישלם, ובסיבה זו דיצאה מרשותו או נכנסה לרשות הניזק דזהו חיוב הבעלים, בודאי דרגל מוקדם דהוא הביא גם את השן במקום ההיזק, ובלעדו לא היה בא שמה, משא"כ בברייתא דאיירי באברי השור המוכשרים להזיק, בזה ודאי דהשן מוקדם בגופו מרגלו, להיותו מאברי הראש, ובאברי הראש גופייהו הקרן קודם לשן, ולהכי חשיב הקרן והשן והרגל, ולפ"ז כמו בקרא כמ"כ בברייתא, הסדר בשניהם הוא נפלא ומדוייק שאין מקום כלל לכתחילה להקשות על סדרן, וה"נ תנן ביומא דכ"ה דרך הלוכו בחייו הוא סרב ובברייתא שם כיצד דרך הלוכו הראש והרגל כו', וצ"ע.
והנה ברש"י כ' וז"ל כי יבער יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלה או בשלוח בעירה או בביעור ופירשו רבותינו שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת עכ"ל, והנה עפ"ז קשה בר"פ כיצד הרגל דקאמר, תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה סד"א ושלח את בעירו כתיב בהמה אין חיה לא קמ"ל דחיה בכלל בהמה ע"ש, ולפי המבואר ברש"י הלא משונה לשון הכתוב בנזקי שן ורגל מנזקי קרן, דהתם כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו, משא"כ הכא דכתיב כי יבער הרי דקאי על בעל הבהמה המפעיל את פעולת ההיזק, א"כ מאי נ"מ אם שלח בהמתו או חייתו או אווזיו ותרנגוליו, הלא עכ"פ נזקי שן ורגל זו יצאה מתחת ידו, ואמאי איצטריך לאשמעינן שן דחיה במשנה בפ"ע ומשום דחיה בכלל בהמה וצ"ע.
עוד יל"ד טובא אהא דקאמר בב"ק כ"ה ע"ב דתהא שן ורגל חייב ברה"ר מק"ו כו' ע"ש, הרי מה מקום לק"ו זה, הא יתורא דבשדה אחר נדרש לאחד משני אלו, אם למעט רשות המזיק או רה"ר כדאמרינן בב"ק כ"א ע"ב, ולפ"ז או דהק"ו מיותר או שהוא ללא יועיל, דאי גילה רחמנא בשדה אחר להורות דברה"ר פטור, מה יועיל הק"ו לחייב אחרי דהתורה פטריה בפירוש, ולמ"ד דבשדה אחר מוסב למעט רק רשות המזיק, א"כ ברה"ר בלא"ה חייב ול"ל הק"ו לחייבו וצ"ע.
אחרי רבים להטות. הנה מהאי קרא ילפינן בחולין י"א ע"א דאזלינן בתר רובא ברובא דאיתא קמן, וברובא דליתא קמן ילפינן מקראי אחריני, ומה"ט נמי אמרינן התם ד"ג ע"ב רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, ועפ"ז פסק המחבר ר"ה שחיטה דמותר ליתן לכתחילה לשחוט למי שאין יודעין בו שהוא מומחה ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין, והקשה הש"ך שם סק"ד על המחבר מהא דאיהו גופיה פסק בחו"מ סי' ש"ו ס"ז בטבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין א"ש מומחין הן ונשאר בקושיא.
ולעד"נ בפשוטו עפ"מ דאמרינן בר"פ המוכר פירות כי אזלינן בת"ר באיסורא בממונא לא ופרשב"ם וז"ל לא אזלינן בתר רובא אלא אחר המוחזק כו' ע"ש, ולפ"ז ניחא דבה' שחיטה איירי רק לענין איסור והיתר דשחיטה ובזה שפיר אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הן דבאיסורא אזלינן בתר רובא, אולם בחו"מ איירי כשקלקל השחיטה דאז נוגע לממון חבירו ובממונא לא אזלינן בתר רובא.
עוי"ל דהכא הלא מסיק המחבר גופיה בד"א בשאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה כו' ע"ש, והשתא כיון דאינו לפנינו, אפילו אנו רואין דהשחיטה מקולקלת על מי נביא ראיה להוציא ממנו ממון, משא"כ בטבח אומן שקלקל דחו"מ שם, הרי בודאי איירי שהוא לפנינו אז בודאי דצריך להביא ראיה שהוא מומחה, וע' תשב"ץ ח"א סי' קי"ג ובמש"כ בחידושי לחולין י"ב ע"א ולבכורות רפ"ג ושם ד"כ ע"ב.
למען ינוח שורך וחמורך. הרמב"ם רפ"כ מה' שבת כ' וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף. והנה הרב המגיד הראה מקור לכל דברי הרמב"ם מס"פ הפרה ע"ש. ובאמת יספיק מקור זה רק לסוף דבריו דאחד שור וחמור כו', אבל ראשית דבריו לקוחים מהירושלמי שבת פ"ה ה"ג, וע' בתוס' ר"פ במה בהמה.
אולם יש מקום עיון במקורי הפסוקים המובאים בשני המקומות, דלשון הירושלמי דהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך. וברמב"ם הלשון למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך, והפליאה היותר גדולה. דשני הפסוקים גם יחד כאשר מובאים בשני המקומות אינם מתאימים עם המציאות כמו שהם בתורה, דבפרשתנו לשון הכתוב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. ובפ' ואתחנן ה' י"ד לשון הכתוב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, הרי דשניהם אינם לא כלשון הירושלמי ולא כלשון הרמב"ם, וצע"ג.
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו הנה בשבת י"ח ע"א דרשינן לרבות שביתת כלים ומסקינן מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ופריך שם גיגית נר וקדירה ושפוד מ"ט שרו ב"ש כו' ע"ש, והנה הנמו"י בב"ק כ"ב כ' וז"ל אשו משום חציו כאילו בידיו הבעירו ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרה בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפ"ז הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת כו' כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל כו' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב עכ"ל.
ולכאורה הא דמקשה הנמו"י על הדלקת הנר מע"ש אליבא דכו"ע היינו האי דמקשה הש"ס בשבת מהא דנר אליבא דב"ש, ומאידך גיסא לפי תירוצו של הנמו"י אין מקום לקושית הש"ס כלל מהא דנר דהא כל הפעולה נעשתה מע"ש ולהכי שרו ב"ש ולא דמיא כלל לגיגית קדירה ושפוד.
אבל באמת לק"מ דקושית הש"ס בשבת מהא דנר אין כוונתם על הנר המהותך מחלב או שעוה עם פתילה ומטעם איסור גמר הבערה בשבת שהתחלתה היתה מע"ש, דבזה ודאי איתא לתירוצו של הנמו"י וליתא לקושיא מעיקרא, רק כוונת הגמרא שם הוא על הכלי שבו מונח השמן והפתילה שזהו נקרא בלשון הש"ס נר כדמוכח במשנה פ' כירה דמ"ד, ושם בברייתא מותר השמן שבנר כו' ר' יהודא אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין, וכן פירש"י שם כ"ב ע"ב נרות לוצש של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה וכן בכ"מ, ולפ"ז ניחא הא דחשיב שם הש"ס נר בהדי גיגית קדירה ושפוד דכולם כאחד הם כלים. ועל כולם מקשה הש"ס לב"ש דאית להו שביתת כלים דאורייתא אע"ג דלא עבדי מעשה מ"ט שרו ב"ש הני כלים ומשני דמפקר להו אפקורי, וע' בתוס' שם ובב"מ ד"ל ע"ב ד"ה אפקרה.
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו', בחגיגה דף ד' ע"ב אמרינן רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ויש לדקדק טובא מ"ש דהש"ס תלי בכייתו דרב הונא על הקרי והכתיב דכתיב יראה וקרינן יראה, דמשמע דאי היו שוין הקרי והכתיב אז לא היה לו על מה לבכות, ומדוע לא קאמר דכי הוה מטי לקרא דשלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'. בכי משום דחרבה בית מקדשנו וגלינו מארצנו ואין אנו יכולים לעלות ולראות כו', ונראה דבזה הליטו חז"ל אגב אורחייהו רעיון חדש. להראות דגם בזמן שביהמ"ק היה קיים ולעיני בשר נתראו העולים לרגל לאלפים ורבבות, אולם הבוחן כליות ולב של כל אחד ואחד ידע כי אי אפשר למדוד מצוה זו לכולם במדה אחת, כי הצדיקים הגמורים שבדור השתוקקו באמת לקיום המצוה, ובכל הזמן מרגל לרגל היו מבקרים בדיר הבהמות לבחור המשובחות לעולת ראיה וקרבן חגיגה, והיו מיחדים הכסף מע"ש להוציאם בירושלים בימי הרגל, והיו מקדימים בבואם ומאחרים בצאתם, ומהם שלא היו מדקדקים כ"כ רק קיימו את המצוה כדין אבל לא בזהירות וזריזות מרובה כראשונים, ויש שאע"פ שגם המה באו אבל המצוה היתה עליהם לטורח גדול, ואם היתה להם שום טצדקי איך להפטר מנסיעה זו היו עושים. אבל באין ברירה הרי בע"כ מצוה דאורייתא היא ובהכרח קיימו אותה, ויש שגם על המצוה לא היו חוששים רק לא לכבוד הוא לו שלא להיות נמנה בין הבע"ב החשובים שבעיר שכולם נוסעים והוא ישאר לבדו בביתו, או בני ביתו היו מכריחים אותו, ויש שנסעו בשביל מסחר להפגש שם עם סוחרים גדולים ורבים מכל המינים ומכל רחבי ארץ ישראל, או לעניני שידוכין עבור בניהם ובנותיהם וכהנה, ולפ"ז אף שכולם נתאספו ובאו ירושלימה האם היתה ראויה השפעת הקדושה והשראת השכינה להשפיע על כולם בשוה, הרי ודאי לכל אחד ואחד לפי הכנתו לשפע הקדושה, במדה זו היתה הקדושה חלה עליו, ורעיון זה טמיר ונעלם בקרי וכתיב דכתיב יראה וקרינן יראה דדרשינן מיניה ריש חגיגה "כדרך שבא לראות כך בא ליראות מן השכינה" ע"ש וד"ל.
ולפ"ז מדוקדק מאד מה דרב הונא בכי על הקרי והכתיב דיראה יראה, משום
דבזה הוא תלוי נשמת כל הרעיון דמצות עולי רגלים, משא"כ בעצם הכתוב דשלש פעמים בשנה יראה בזולת הקרי והכתיב אין כ"כ על מה לבכית, מפני אלו דלא הוה ניחא למרייהו דבר בואם לרגל גם בשעה שהיו עולים, ואדרבה עליהם אמר הכתוב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, והן הם הגורמים למנוע גם את המצוינים לקיים מצוה זו בשלימות, הרמוזים לשבח בקרי וכתיב דיראה יראה שהם כעבדים דרבם מצפה לראותם, ובשביל הגרועים יתרחק גם מהמשובחים כנ"ל.
את מספר ימיך אמלא. ביבמות ס"פ החולץ אמרינן דמנשה שאל מישעיה משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא ואת אמרת והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה כו' ע"ש. והנה מנשה דגברא רבה היה שהיה שונה חמשים וחמשה פנים בתו"כ כדתניא בסנהדרין ק"ג ע"ב. א"כ בודאי שהיה לו דרך בשיטתו, ואי הוה ס"ל דאין מזל לישראל כדנקטינן באמת מכל הני תנאי ואמוראי בשבת קנ"ו, א"כ אין מקום לקושיתו כלל, די"ל דקרא דאת מספר ימיך אמלא קאי על סתם בני אדם דנחשבין לפי זכותם שרכשו להם בחייהם, לא כן בחזקיה שהקב"ה אמר לו שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך וגו' והוספתי על ימיך וגו', הרי הרים אותו יותר מן המזל, וכבר האריך בזה הרשב"א בתשובה סי' קמ"ח וע"ש עוד בסי' ת"ט ובמיוחסות סי' רפ"ז, ובע"כ דהוה ס"ל למנשה יש מזל לישראל, וכיון דהוא עומד תחת המזל, לפ"ז נדרש האי קרא דאת מספר ימיך אמלא כברייתא דיבמות שם דאילו שני דורות, ופירש"י שנים שפוסקין לאדם בשעת לידתו, ואף אם זכה אין מוסיפין לו, רק משלימין לו המגיע לו ע"פ מזלו, ולפי שיטתו שפיר הקשה לישעיה איך יוכל להיות שהקב"ה יאמר והוספתי על ימיך, אמנם לכאורה יל"ד על ר"ע דאיהו סבר בהדיא בשבת שם דאין מזל לישראל, ואיך ס"ל ביבמות שם דאפילו זכה אין מוסיפין לו רק משלימין, וי"ל דה"מ בסתם אינו מועיל זכותו אלא להשלמה, אבל ע"י תפילה נוסף על זכותו התמידי כהא דחזקיה, ודאי דמועיל תפילתו להגביהו למעלה מן המזל ולתת לו הוספה על שנותיו, ועמש"כ בחידושי לישעיה סי' ל"ח.
ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה וגו'. בברכות ד"ה ע"א דרשו, לוחות אלו עשרת הדברות תורה זו מקרא והמצוה זו משנה כו', וצריך להבין איך מרומז משנה בתיבת מצוה, ונראה עפ"מ דמפרשים משאחז"ל בשבת י"ד ע"א האוחז ס"ת ערום נקבר ערום כו' ערום בלא אותה מצוה, דפירושה דשום מצוה לא מצינן לקיומי לולא תושבע"פ, וזמש"א האוחז ס"ת ערום פי' כמי שהיא בזולת ביאור התורה המסורה. נקבר ערום בלא אותה מצוה הדרושה לפירוש חז"ל, והמשנה להיותה המקור לתושבע"פ, שפיר נופל עליה לאמר והמצוה זו משנה, שעליה תלוים כל המצות איך לקיימם בפועל למעשה.
תרומה
וצפית אותו זהב טהור מבית ומבחוץ תצפנו. פירש"י שלש ארונות עשה בצלאל ב' של זהב וא' של עץ כו' נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ כו', והנה מקור דברי רש"י הוא ביומא ע"ב ע"ב בשם רחבה א"ר יהודה, וברייתא מסייע לו ע"ש, אולם בירושלמי שקלים פ"ו ה"א היא בפלוגתא, דר"ח אמר שלש תיבות עשאו ורשב"ל אמר תיבה אחת עשאו וציפהו כו' ע"ש, ולפ"ז קשה איך פליג רשב"ל אברייתא דתניא כוותיה דר"ח. ולאמר ברייתא לא שמיע ליה הוא דוחק וצ"ע כעת.
תצוה
ואכלו אותם אשר כופר בהם. הנה הרמב"ם בסה"מ מצוה פ"ט ובהלכותיו ריש פ"י ממעשה הקרבנות. סמך על מקרא זה המ"ע דאכילת כהנים מחטאות ואשמות. אמנם רש"י בפסחים נ"ט ע"א כ', דהאי קרא הוא המקור למ"ע דאכילת קדשים בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל ע"ש וזה בלתי מובן לע"ד דהא האי קרא במלואים כתיב, ולפ"ז אפילו אי אוקמינן לאכילת קדשים דכהנים, תקשה אליבא דשמואל דס"ל במנחות י"ט ע"ב דלא ילפינן דורות משעה. כדהעירו התוס' ביבמות ד"מ ע"א, ורש"י בא עוד לחדש דהאי קרא קאי גם לאכילת קדשים קלים הנאכלין לישראל, ולפנינו בקרא מסיק בהדיא כי קדש קדשים היא עד דמשו"ה נפסל בלינה עד בקר ראשון הרי דדוקא בקדק"ד ובאכילת כהנים הכתוב מדבר, וביותר תקשה מה דרש"י סתר א"ע, דבברכות מ"ח ע"ב כתב דאכילת זבחים היא מ"ע מקרא דוהבשר תאכל דכתיב בפ' ראה, ועמש"כ בחידושי שם וצ"ע כעת.
תשא
ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו'. בזבחים כ"א ע"א איבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו א"ד אפילו בתוכו כו', ולכאורה איכא למידק הלא גבי מעקה דכתיב נמי כי יפול הנופל ממנו. ודרשינן בספרי ובב"ק נ"א ע"א בפשיטות ממנו ולא בתוכו. היינו שאם הרה"ר גבוה מן הגג עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור. הרי דתיבת ממנו אתא לאפוקי בתוכו, ומדוע לא נימא כמו דפעולת הנפילה נתמעטה בתוכו, כמ"כ פעולת הקידוש אם נעשית בתוכו לאו כלום היא משום דכתיב ממנו.
וי"ל דהתם משום דאיכא שתי רשויות לגבי הנפילה, היינו אם הגג גבוה מרה"ר וכן להיפוך, ובכ"ז כתיב ממנו בע"כ דבזה גלי רחמנא דסובב על תיבת לגגין דבו דיבר הכתוב ולאפוקי אם הוא להיפוך. משא"כ הכא דקרא איירי רק בפעולת הקידוש שתהיה ע"י מי הכיור. ולזה סובל ג"כ לאמר בתוכו, דהא הקידוש הוא מהמים שממנו. ואפשר לאמר ג"כ להיפוך דקרא קפיד שהקידוש צריך להיות מן המים היוצאים ממנו. אמנם אכתי איכא למידק האי ממנו מבע"ל למעוטי כלי חול כדאמרינן שם כ"ב ע"א, וע' מש"כ בחידושי לקמן פ' תצא בפסוק כי יפול הנופל ממנו.
וידבר ה' אל משה לך רד כי שיחת עמך וגו'. בברכות ל"ב ע"א דרשו רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי ע"ש, הנה בב"ק צ"ב ע"א א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא כו', לכאורה הוה מצי רבא להמציא לו המקור מהאי קרא דהשי"ת א"ל למשה לירד מגדולתו בשביל ישראל שחטאו והא דפשיט ליה מקרא דעד אנה מאנתם וגו' הוא משום דמוקדם בפ' בשלח.
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. פירש"י אם לשריפה הם זכור לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים אם להריגה זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה אם לגלות זכור ליעקב כו' אשר נשבעת להם בך לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות אלא בך שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם שנאמר בי נשבעתי נאם ה' כו' ע"כ, והנה עפ"ז בלתי מובן לע"ד משאחז"ל בברכות ד"י ע"ב משה תלה בזנות אחרים שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך תלו לו בזכות עצמו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו כו' ע"ש. הרי דלפירש"י הכא בע"כ הי"ל למשה להזכיר את האבות, דהם מסרו א"ע כל אחד מהם בנסיון אחר, וכדאי להציל את בניהם מעונשין כאלו שכבר קבלו אבותיהם, ועוד עפ"מ דמסיק אשר נשבעת להם בך כדאמר בי נשבעתי, הלא בהכרח דהי"ל למשה להזכיר את האבות דלהם נשבע ומה ענין זה לתולה בזכות אחרים, כן במאי דמסיק באגדה דהתם דחזקיה לא עשה כמשה לתלות באחרים, אלא תלה בזכות עצמו ואמר זכר נא אשר התהלכתי לפניך כו' ע"ש. הלא מי דמי. משה רבינו התפלל על אחרים היינו על ישראל, שפיר הזכיר עבורם זכות אבותיהם, משא"כ חזקיה התפלל על עצמו, בזה יש מקום מה שאמר זכר נא אשר התהלכתי לפניך וצ"ע.
ויקהל
ויבאו האנשים על הנשים. וכ' רבותינו בעלי התוס' עה"ת וז"ל, כלומר לשלול מהן תכשיטיהן כדכתיב חח ונזם ואעפ"כ הנשים שמחות וזהירות במלאכת שמים כדכתיב כל הנשים אשר נשא לבן אותנה לפיכך זכו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חדש לפי שבמעשה העגל לקחו תכשיטיהן בעל כרחן כדמשמע מדכתיב ויתפרקו וגו' ובמעשה המשכן שמחו בנתינה לפיכך נתן להן ר"ח לי"ט ונ"ל דזהו ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ואגב אותו ר"ח משמרות כל ר"ח השנה עכ"ל, הנה עצם ביטול מלאכה לנשים בר"ח, מבואר בירושלמי פסחים פ"ד ה"א ובתענית פ"א ה"ו נשיי דנהיגין דלא למיעבד עובדא יומא דירחא מנהג, ומובא בתוס' חגיגה י"ח ע"א, וטעם המנהג שנובע מן המתנה שניתן להן בזה על שהיו שמחות בנתינת תכשיטיהן למשכן מבואר בפדר"א פמ"ה, ומובא ברש"י מגילה כ"ב ע"ב, וע"ש תוד"ה ושאין ובמש"כ שם עה"ג, אמנם במאי דמסקו מדוע דוקא בר"ח מפני ששמחתן היתה בר"ח ניסן כו', הנה בטור או"ח סי' תי"ז נתן לזה טעם אחר ע"ש, אולם בהגהות לפדר"א שם כ' השייכות של שמחת ר"ח לנשים. שענין ימי טומאת נדתן לעונה בינונית הוא ל' יום וחזרת טהרתן היא כעין חסרון ומילוי הלבנה כל חדש כו' ע"ש.
פקודי
ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר וגו'. פירש"י ככר ששים מנה ומנה של קדש כפול היה כו', ע' בת' פנים מאירות ח"ג סי' ל'.
ומשחת את מזבח העולה ואת כל כליו וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים. בירושלמי ס"פ לולב וערבה מה המזבח אינו מקדש אלא בדעת אף הכלים לא יקדשו אלא בדעת, וצ"ל דדרשה זו ודאי לאו אליבא דכו"ע היא דהא במנחות ע"ח ע"ב אוקים אביי לעצם הדין בפלוגתא, ומכש"כ ר"פ דקאמר דכו"ע כלי שרת מקדשין שלא מדעת ואי הוה דרשה גמורה לא הוו פליגי בזה, ואפילו לפמש"כ התוס' שם ד"ז ע"א דכוונת ר"פ בפ' התודה דמתוך שמקדש מדעת מקדש נמי שלא מדעת, אכן משם גופה מוכח דגם ר' יוחנן דהסכים להאי דינא לא ס"ל לדרשה זו מדקאמר זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והשתא מדוע צריך לדייק מדברי התנא אי אית ליה למילף מקרא, וה"נ איכא למידק מסתמא דגמרא בסוטה רפ"ב, וע' בתוס' ס"פ לולב וערבה ובנועם ירושלמי לדמאי פ"ז ובמש"כ בחידושי למנחות ד"ז ע"א.