אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
בראשית
בראשית
בסוכה מ"ט ע"א תנא דבי ר' ישמעאל אל תיקרי בראשית אלא ברא שית, היינו להוכיח מינה דשיתין מששת ימי בראשית נבראו ע"ש, ולפ"ז יל"ד ס"פ הבונה, בהא דדרשו נוטריקון מן התורה, ותנא דבי ר' ישמעאל דריש התם כרמל כר מלא ע"ש, ולפי דרשתם בסוכה, אמאי נאדו ממקרא דהכא הקודם. דאינהו גופייהו דרשי הכי וצע"ק, וע' מש"כ בחידושי למנחות ס"ו ע"ב.
ברא אלקים את השמים ואת הארץ. תיבות אלו הן כמו הקדמה לכל מעשה בראשית של כל העולמות שהם או שמימיים או ארציים או התמזגות משניהם ביחד, והיינו דאמרינן ביומא נ"ד ע"ב עה"פ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה"א ארץ ושמים תולדות שמים משמים נבראו תולדות הארץ מארץ נבראו כו'.
ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים. ודרשו חז"ל זה רוחו של מלך המשיח. הכוונה בזה, דהנה הנהגת העולם מתנהגת על דו-אופנים הטוב והרע, שהם שתים שהן ארבע. שמאלו מסתעפים האמת והשקר, ולפי ראות עיני האדם תקשה איך היה כדאי לברוא עולם ומלואו בשביל רע ושקר המסתובבים רק להשחית בחיי הכלל והפרט, לז"א שזהו אלא לשעה, אבל המכוון הנכון היה גם בתחילת הבריאה על רוחו של מלך המשיח. האמור בישעיה י"א ויצא חוטר מגזע ישי וגו' וגר זאב עם כבש, ושעשע יונק על חור פתן, לא ירעו ולא ישחיתו, היינו שעל ידו יתבערו הרע והשקר ומקומם ינחלו האמת והטוב, ועל זה נאמר מי יתן טהור מטמא לא אחד. וע' רש"י נדה ד"ט ע"א ובזוה"ק פ' פקודי דף רל"ז דפוס סלאוויטא והענין הוא רחב ועמוק עמוק.
וייצר ה"א את האדם. בברכות ס"א ובעירובין י"ח דרשו הא דכתיב וייצר בתרין יודין אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. אבל בב"ר פי"ד דרשו שתי יצירות יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים כו' אמר הקב"ה אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת מן התחתונים הוא מת ואינו חי אלא הרני בוראו מאלו ומאלו ואם יחטא ימות ואם לאו יחיה ע"כ, ולכאורה האם רשעים אינם חיים וצדיקים אינם מתים ואם אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אבל עכ"פ בעצמו ואיך שהיו מרגישים בו בני דורו לפי מקומו ושעתו, כן איך היו מרגישים בנפשו הבריות אם היה בדור של צדיקים ואיך היה מרגיש הוא בעצמו, וחז"ל הבינו הרגשות אלו בתיבת בדורותיו, דכללה תוה"ק. והשבח והגנאי דפירש"י בלתי מוסבים על נח, אלא על דורו, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, הדורשים לשבח אומרים אם בדור רשעים כאלו שהיו מלעיגים על מעשי נח ונראה בעיניהם כמתעתע, בכ"ז לא סר מדרכיו הטובים, ומכש"כ אם היה בדור צדיקים שהיו משבחים אותו על מעשיו, בודאי שהיה מתחזק עי"ז לילך מעלה מעלה. והדורשים לגנאי אומרים דוקא בדור רשעים שאין לתלות שעשה מעשיו הטובים ליהורא והתפארות. דבדורו לא היו דרכיו לתפארת, ובשביל זה גופה היה נחשב בעיני דורו לצדיק גמור. אבל אם היה בדור צדיקים. אז היה מקום לבני דורו לאמר דמפני שהוא בדור כזה לכבוד הוא לו לעשות כמעשיהם. ואף שהיה אז בודאי צדיק יותר מכפי שהיה בדור המבול, שאז היו מבקרים את מעשיו לרעה מה שלא היה כזאת בדור של צדיקים, מ"מ רושם פעולותיו על בני דורו לא היו נחקקים כ"כ בעיני הבריות כפי מה שנתראו או בתכונתם הנכונה בדור המבול, ודוגמא כזאת לדינא אשכחן גבי מרגליות לקלים בערכין ס"פ שום היתומים.
ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו. ופירש"י משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע, ע' בברכות ל"ב ריש ע"א ובפירש"י שם ובמש"כ בחידושי לנביאים מיכה ד' ו'.
ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ וגו'. בשבת קנ"א ע"ב תניא רשב"א אומר תינוק בן יומו חי א"צ לשומרו מן החולדה ומן העכברים אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנאמר ומוראכם וחיתכם יהיה כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו, לכאורה דברי התנא דאסמך נמי אקרא מורגשת ג"כ בנסיון לנחיצת שמירת המת, ועפ"ז צע"ק בפלוגתא דברכות י"ח ע"א דלדברי בן עזאי אין חוששין לעכברים ע"ש, ולפ"ז משמע לדידיה דכל דין שמירת המת הוא רק במקום שהוחזק בעכברים ולשום בעל חי או נזק אחר לא חיישינן ולפ"ז אפשר דלדידיה בטלה כל דין שמירת המת וזה בודאי ליתא כדמוכח שם בסוגיא וצ"ע.
ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר. ע' מה שכתבתי בפ' במדבר בזה דבר נחמד.
וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וגו'. ופירש"י לא הוצרך לכך אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו במדרש רבי תנחומא ע"כ, ואין להקשות הרי גבי דחף את חבירו מראש הגג מתמה הש"ס בב"ק ד"צ ע"ב האם הטריח הכתוב את הב"ד לצאת מלישכה ולראות את גובה הגג ע"ש, די"ל דהתם איירי שיש עדים שראוי לסמוך על עדותן, והכא דבא הכתוב ללמד כו', הוא בגוונא דליכא עדות ברורה, וזה החידוש ואע"ג דקמיה שמיא גליא ומדוע ירד ה' לראות, בע"כ הוא להורות על דין כזה דראיית הדיינים נחוצה איך להוציא הדין לאמתו, אז לא ירשיעו הנדון עד שבעיניהם יראו ויבינו לכוון אל האמת כמו שהיה ולא יחושו על טרחתם, וע' ברש"י פ' וירא י"ח כ"א.
לך לך
ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו'. פירש"י לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים ניתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין ע"כ. והנה מקור האגדה היא בב"ר, ושם מבואר ד דמחלוקת הרועים משני הצדדים נגעה עד בעליהם ג"כ, וכדמוכח ממקרא שלאחריו ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועך, הרי דהמחלוקת של הבעלים מצא הד בין רועיהם, וטענת גזל יצא מאברהם וטענת ירושה מלוט, וכדאמרינן בחולין דיד ע"ב מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים הא לדבר אמת משרתיו צדיקים, ולפ"ז קשה בהא דמסיק רש"י והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ כו', משמע דרק להכי אתא קרא, והוא תמוה אמאי איצטריך קרא להכי, הרי אפילו לא היה הכנעני והפרזי בארץ ואברם כבר זכה בה, מי שמע כזאת דהיורש יתבע ממורישו ירושתו כל עוד חלקו בחיים, ואף די"ל דמעשה שהיה כך היה דאברם לא זכה עוד מפני שהם ישבו עדיין. אבל מדוע נימא דקרא אתא להורות על רוע טענתם של רועי לוט, דבלא"ה אין מקום לטענתם כל זמן שאברם חי, ובפירוש יאמר כי הוא גזל ואדעתא דהכי אינו מקנה ללוט ירושה כזאת, הרי י"ל דהפסוק יספר מעשה שהיה כי השדות דרועי לוט הנהיגו עליהם את הבהמות היו של הכנענים והפרזים והם היו הנגזלים, אולם בפסיקתא פיסקא וביום השמיני סי' ג' מבואר דעל טענת רועי אברם שלא היו בהמתן זמומין השיבו רועי לוט טענה יותר מחוצפת כפי המבואר בב"ר, היינו אדרבה אנו צריכים למחות בידכם שאתם זוממין את הבהמות ואתם עושים את עצמיכם צדיקים מבהמותיו של אחר הלא הקב"ה אמר לאברם לזרעך אתן את הארץ הזאת ואתם יודעים שאין לאברהם בן ולוט יורשו ולמחר הוא מת ונמצא השדות אינן גזולות ולהיפוך גזל יהיה מה שבהמותיו של אברם יפלו לידו של לוט כחושות מפני שהיו זמומות ע"ש.
וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר. הנה האי קרא קאי היכא דלא היה מהול מקטנותיה ולא מהיל נפשיה כשהגדיל, דאילו בחיובא דאב למול את בנו ליכא כרת בין להבבלי קידושין כ"ט ע"א דיליף מוימל אברהם את יצחק בנו ובין להירושלמי שם פ"א ה"ז דיליף מדכתיב בפ' תזריע וביום השמיני ימול בשר ערלתו, דבהני קראי אין שום זכר לחיוב כרת. וחיוב הב"ד למימהליה ילפינן בקידושין שם מקרא דלעיל הכא בפסוק יוד המול לכם כל זכר, וגם שם לא נזכר חיוב כרת, והא דרש"י פי' בפסחים ס"ט ע"ב דליכא כרת לבו ביום אם ימול למחר ע"ש, לאו דוקא למחר הוא, דהא איהו גופיה כתב בשבת קל"ג ע"א וז"ל מילה בזמנה ליכא כרת דקטן לאו בר עונשין הוא ואבוה לא מחייב עליה כרת ע"ש, אלא משום דבפסחים איירי לענין מכשירי מילה לדחות מילה בזמנה דשבת דעלה ליכא כרת, ולהכי הזכיר למחר אבל באמת ליכא כרת על אביו או על ב"ד לעולם. רק עליו גופיה אם לא מל א"ע כשהגדיל, ואזהרתיה בזה מקרא דונמלתם את בשר ערלתכם דדרשינן בירושלמי קידושין שם ונטלתם אתם ע"ש.
ועפמש"כ מבואר הא דבתוספתא שבת פט"ז תניא ר"א אומר מילה דוחין עליה השבת מפני מה מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן ע"ש, וכוונתו בזה שאמר אחר זמן הוא דוקא לכשיגדיל, דבזמנו לא משכחת שום חיוב כרת כנ"ל, ורש"י ביומא פ"ה ריש ע"ב הביא דרשת ר"א כמה ששנויה בתוספתא שם, עפ"מ דר"א גופיה שנאה הכי, אבל לא נאיד בזה מסוגיא דשבת קל"ב ע"א כדהבינו שאר מפרשים והקשו עליו ע"ש, וזה ברור.
ומה שהעיר הגאון נצי"ב ז"ל בביאורו הרחב דבר מהא דאמרינן ביבמות ע"ב ע"א דמשוך הוא מדרבנן, ובאבות פ"ג מי"א חשיב מפר ברית בשר באין לו חלק לעוה"ב ותירץ דביבמות הוא לאיסור אכילת תרומה וקדשים ע"ש. ולע"ד בלתי מובן כלל ההרכבה מעיקרא, דבקרא הכא גופה מבואר דהאי את בריתי הפר קאי על ערל זכר אשר לא ימול, וכן פירש"י באבות שם ובסנהדרין צ"ט ע"א על מי שאינו רוצה להיות נימול, ורבינו יונה באבות שם הוסיף שהוא כמו להכעיס כו' ע"ש, משא"כ ביבמות שם פירש"י בהדיא שנמשכה ערלתו משמע מעצמה, ומילה זו היא רק מדרבנן, ומה שהביא מדברי הרמב"ם בה' תשובה ובה' מילה שפי' משוך אהא דמפר ברית ששנינו באבות, שם ג"כ הכוונה משוך בידים שיהיה נראה כבלתי מהול, וביבמות איירי שנמשכה הערלה מעצמה ומילה זו היא רק מדרבנן כנ"ל.
וירא
ארדה נא ואראה. פירש"י למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה הכל כמו שפירשתי בפ' הפלגה ע"כ, לפנינו בפ' הפלגה י"א ה' לא נזכר ברש"י תיבות דיני נפשות, משום דשם לא היה דיני נפשות כמו הכא רק הפיצם ה', ולכן פירש"י בכל מקום לפי עניינו, אבל באמת בכל דבר צריכים הדיינים לעמוד על הבירור הגמור בטרם יוציאו את הפס"ד, וע' מה שכתבתי בפ' נח שם ותדרשנו לכאן.
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. הנה הדקדוקים בפסוקים אלו רבו עד מאד כאשר העירו המפרשים, כן כפל הלשון בהטענות, וביותר הפליאה היותר נשגבה על אאע"ה שהשי"ת העיד עליו שלא הרהר אחר מדותיו, ואיך יאמר לפניו השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ונראה דמתחילה טען טענת ר"ש בשבועות ל"ט ע"א, אקרא דושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, ותניא אר"ש אם הוא חטא משפחתו מה חטאת כו', וה"נ אמר בפסוק ראשון האף תספה צדיק עם רשע, מדוע חייב הצדיק להיות נענש בשביל רשעת הרשע. ולפ"ז הדין נותן שלא יהיה משפט מות על כלליות המקום, רק משפט פרטי על כל אחד מן החוטאים בלבד, ובפסוק שני הוסיף עוד דאם יש חמשים צדיקים בתוך העיר, אז יהיו חמשים אלו מגיני הדור להציל לכל המקום בעבורם. ואם תאמר שהצדיקים יהיו נתפסים בעון הדור, ע"ז הוסיף בפסוק שלישי. חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. היינו דכל היכא דאמרינן צדיקים נתפסים אז ישאר הדור קיים. אבל אם תספה לכל המקום אין זה בגדר צדיקים נתפסים, עוד יש להניח בכוונתו דלימד זכות על כל רשע, לאמר דאפשר דלעצמו היה צדיק אילו היה בדור צדיקים רק סביבתו גרמה לו, והיינו להמית צדיק מטבעו, שרשעתו נסתבבה לו אלא בשביל שהוא, עם רשע, ואין לאמר ג"כ מדוע פעל הרשע על הצדיק ולא להיפוך, לזה שפיר הוסיף והיה כצדיק כרשע, היינו דלטענה זו היה מקום רק אם במאזנים ישאו יחד בהשפעתם, לא כן עתה שבהכרח השפעת הצדיק בטלה לגמרי נגד השפעת הרשעים, ואדרבה מגור תביאמו להראות את עצמם לעובדי ה' כי בנפשם הוא, והאם באופן כזה יש מקום להענישם על שלא מיחו בעוברי עבירה, או להיות ערבים בעדם. ולכן חלילה לך לחייב את הצדיקים, ולא תמצא חוב אלא על השופט כל הארץ, אם היה עליהם שליט אחד שבידו שבט מושלים להטות את לב הכלל והפרט על דרך הישר, והוא לא יעשה משפט, אותו תוכל לחייב ולהתפיס מפני שהיה בידו למחות ולא מיחה. לא כן לפי המצב בחוקי סדום שכל אחד הוא מושפע ולא משפיע.
וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים. הנה בקידושין כ"ט ע"א כדאיירי במצות מילת בנו המוטלת על אביו. קאמר איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה ופירש"י כאשר צוה אותו ולא את שרה ע"ש, וקשה דילמא דוקא היכא דאיכא אב ואם כי התם אז מוטל החיוב על האב, ואכתי מנלן היכא דליכא לאב דבכ"ז אין עליה שום חיוב למול את בנה, ובש"ס שם לא חילק בהכי ומשמע דבכל אופן פטורה, והתם גופה איכא למידק בפירש"י שכ' כאשר צוה אותו ולא את שרה, הרי אפ"ל משום דאברהם היה קיים, ואם אז כבר היה נפטר אפשר שהיה מזהיר את שרה למול את בנה, ומכש"כ דהכתוב יספר כאשר צוה אותו אלקים, וצוואה זו היתה קודם שנולד יצחק ובשעתה היתה מוסבת הצוואה על אברהם וישמעאל וכל ילידי ביתו ומקנת כספו. ולפ"ז מה מקום היה אז להזהיר מצוה כזו על שרה.
והנה לולא דברי חז"ל דהאי אותו מיותר להאי דרשה למעוטי אותה, היה נראה לפרש בפשטות הכתוב בדרך זה. דהנה יצחק אבינו היה העברי הראשון שנימול בן שמונת ימים, דאברהם נימול לצ"ט שנה וישמעאל לי"ג וכן כל ילידי ביתו ומקנת כספו כל אחד לפי שנותיו, ורק יצחק נימול בדיוק ביום השמיני ללידתו, והשתא קשה הלא על הכתוב ר"פ תזריע וביום השמיני ימול בשר ערלתו תניא בפסחים ד"ד וביומא כ"ח כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר, ולפ"ז בלתי מובן הכא בקרא גופה דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, הלא לפי זריזותיה דאברהם דמיניה ילפינן ההקדמה למצוה זו לכל הדורות מדוע לא הקדים למול את יצחק ביום הראשון כשיצא מרחם אמו, ולמה המתין כ"כ הלא שהויי מצוה לא שהינן כדאמרינן ביבמות ל"ט ע"ב, לכן מסיק הכתוב כאשר צוה אותו אלקים, פי' הוא מצד עצמו ודאי היה ממהר ביום הראשון תיכף רק היה מוכרח לחכות ע"פ צווי השי"ת בפ' לך ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, ועפ"ז קשה הלא כאשר צוה אותו לאו יתורא הוא, ומנא להו לחז"ל למעט מזה אותו ולא אותה וצ"ע, ועמש"כ בחידושי לקידושין שם.
כי ביצחק יקרא לך זרע. בסנהדרין נ"ט ע"ב ילפינן מהאי קרא שני דברים, דבני ישמעאל אינן חייבין במילה אע"ג דכתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, ומ"ט פטורים משום דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע הרי דזרע אברהם הם רק בני יצחק, כן בני עשו אע"ג שהם זרע יצחק מ"מ פטורים גם הם משום דכתיב ביצחק ולא כל יצחק ע"ש. ועפ"ז קשה דברי הרמב"ם בפ"י ה"ז מה' מלכים דנאיד מילפותא דהש"ס וקאמר דלהכי יצא עשו ממצות מילה שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם ממחזיק בדתו ובדרכו הישרה והם המחוייבים במילה עכ"ל, וכן בנדרים ל"א ע"א אהא דתנן הנודר מזרע אברהם מותר בבני עשו דקאמר בגמרא שם משום דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק וכה"ג בירושלמי שם, כ' נמי הרמב"ם בפ"ט הכ"א מה' נדרים שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע והרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם ע"ש, וע' רמב"ן פ' דברים בפסוק אחיכם בני עשו ובמג"א סי' תקצ"א סק"ז ובח"ס חא"ח סי' קס"ה וצ"ע.
ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. וקשה הלא מה שחזרו שניהם היתה רק משום ברית כרותה לשפתים כדאמרינן במו"ק י"ח ע"א, אבל באמת הלך אברהם לשחטו ולהעלהו לעולה על המזבח, ואיך אמר בפשיטות גמורה לכתחילה. ואני והנער נשובה אליכם, ואפשר דזאת הרגיש רש"י ז"ל, וכתב נתנבא שישובו שניהם ע"כ, ובע"כ דגם נבואה זו היתה שלא בחשבון, דאל"כ בטל הנסיון, אלא כוונתו דרוח הקדש דיבר מתוך גרונו ונתנבא, ולא ידע לשם מה נתנבא, כנלע"ד ועמש"כ בחידושי למו"ק שם.
ויעקוד את יצחק בנו. פירש"י ידיו ורגליו מאחוריו הידים והרגלים ביחד היא עקידה, ע' רש"י שבת נ"ד ע"א ד"ה רישא וסיפא ובמפרשי המשנה למס' תמיד רפ"ד ובמפרשי הש"ס שם דף ל' ע"ב ודף ל"א ע"ב וברמב"ם ולח"מ פ"א ה"י מה' תמידין.
חיי שרה
וכל טוב אדוניו בידו. פירש"י שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, וכ' הרא"ם וז"ל אבל יש לתמוה איך עשה זה אברהם והלא קיים כה"ת כולה ואפילו עירובי תבשילין כדאיתא ביומא וא"כ איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק והא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא ושמא י"ל שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל, והגאון בעל הלבושים בלבוש האורה הביאוהו ע"ש. ובעצם הקושיא כבר הקדימום רבותנו בעלי התוס' עה"ת בפסוק דלהלן כ"ה ה' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק.
והנה בחידושי לכתובות נ"ג ע"א כתבתי בזה דמתנה בחייו איננה בכלל העברת נחלה והארכתי שם קצת, אולם כ"ז בנוגע למקרא דלהלן משא"כ הכא בשטר מתנה שכתב ליצחק ע"י אליעזר בלא"ה אינו דומה לכל מעבירי נחלה הפרטיים, דשאני הכא דאברהם רצה שמבנו זה תבנה כלל הישראלי לדורות עולם, וראה שהזיווג מבנות הכנעני בלתי מוכשרות להעמיד כזאת, ולכן שלחו לארצו ולמולדתו משום שידע דדוקא מהן ראוי להניח אבן פנה ליסוד קדוש ונשגב כזה, והיינו מאי דפירש"י שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם ע"כ, ובסיום דבריו אלה הוא כנותן טעם לשבח דלמטרה תכליתית כזו היה מותר לו אפילו להעביר נחלה ממש.
ובכלל בלתי מובן לע"ד עצם תמיהתם, הלא בכתובות שם ביאר שמואל הטעם של איסור העברת נחלה סברא בישא לברא טבא, משום דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, והכא אפשר דאברהם ידע ברוה"ק דכמו לשעה כן לדורות יהיו בני יצחק טובים יותר מבני ישמעאל, ואפשר דזה נכלל במש"כ הרא"ם כנ"ל שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע.
ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב ויצא יצחק לשוח בשדה וגו'. הנה מדברי הרבה מהמפרשים אותה שדה סמוכה לבאר לחי רואי ששם היה שופך יצחק שיחו מפני ששם נתראה. המלאך, וע' ברמב"ן ובמלבי"ם ובברטנורא עה"ת, וזה קשה לע"ד הלא אותו הבאר הוא בין קדש ובין ברד בארץ הנגב כדפירש"י הכא. וא"כ הוא נגד מש"א בפסחים פ"ח ע"א דשדה דיצחק שהתפלל אז הוא הר המוריה, וכ"כ התוס' בברכות ס"פ אין עומדין.
וינחם יצחק אחרי אמו. בפרקי דר"א פל"ב ר' יוסי אומר שלש שנים עשה יצחק אבל על שרה אמו לאחר ג' שנים לקח את רבקה ושכח אבל אמו, פי' שבשעת העקידה היה בן ל"ז ואז מתה אמו וארבעים שנה היה בקחתו את רבקה, ובזה הורה לנו ר' יוסי שבכל הזמן היה מתאבל עליה. ולכאורה הוא נגד מאי דדרשו במו"ק כ"ז ע"ב אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספרת מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני, ואף דבשו"ע סי' שצ"ד מחלקים בין ת"ח לשאר העם אבל עכ"פ אין בוכים יותר מל' יום ואין מספידין עליהם יותר מי"ב חדש ע"ש, ושלש שנים מאי עבידתיה, ולכאורה היה אפ"ל דבכה על המצוה של כיבוד אם דאזלא מיניה דוגמא שאחז"ל בסנהדרין י"ט ע"ב על פלטי בן ליש. אבל ז"א דע"ז אינו נופל לשון אבילות ועוד מדוע פסק לבכות אחרי שנשא אשה. הלא מצות כיבוד או"א לא סרו גם לאחר הנשואין כדמסיק בפדר"א שם. ועוד הרי לא מצינו בזה חילוק בין אבילות דאו"א לשאר אבלות, ונלע"ד עפ"ד המד"ר המובא ברש"י שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו ע"ש ולפ"ז י"ל דחסרון הסימנים גרמו לו כעין אבילות, וכשבאת רבקה וחזרו נשכחה אבלותו, ועפ"ז אדרבה יל"ד אהא דרש"י מסיק וז"ל, אחרי אמו, דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה ומשמתה הוא מתנחם באשתו ע"כ, ולפי הנ"ל הלא אין ענין הדרך ארץ של כל העולם להא דיצחק, דאפ"ל שאני הכא דחסרון הסימנים שהיו אחרי פטירת אמו היתה כתולדה מחוייבת להתאבל עליה אפילו אם היה נמשך הזמן יותר ויותר, וכשבאת רבקה והסימנין חזרו היה הפסק האבילות כעין טבעי. משא"כ באנשים אחרים, וצע"ק.
תולדות
אברהם הוליד את יצחק. בב"מ פ"ז ע"א אוה"ע מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בנינו הוא כו' מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק ע"כ, מלשון הש"ס משמע דלאחר הרינון נהפך קלסתר פניו, אבל בתנחומא מבואר דמשעת היצירה נאמר להמלאך שיעשה כל איקונין שלו כדמות אביו, וכן משמע ברש"י הכא, וע' ברבותינו בעלי התוס' עה"ת ובר"ע מברטנורא וברא"מ שם.
ויעתר לו ה'. ביבמות ס"ד ע"א ויעתר להם מבע"ל לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק כו' ע"כ. כה"ג בברכות כ"ז ע"ב נוקמי לר"ע דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות אלא נוקמיה לר"א בן עזריה כו'.
ויגדלו הנערים. פירש"י כל זמן שהיו קטנים לא היו מעשיהן ניכרין כיון שנעשו בני י"ג שנה זה פירש לבית המדרש וזה פירש לע"ז והקשו רבותנו בעלי התוס' עה"ת הלא כשהיה עשו בן י"ג שנה היה אברהם חי עוד שתי שנים דעשו לא מרד עד שמת אברהם ע"פ ההבטחה תקבר בשיבה טובה שלא יראה עשו בן בנו יצא לתרבות רעה והביאו בשם הירושלמי דפריך הכי ומשני דאותן שנתים מרד במטמוניות אבל לאחר מותו מרד בפרהסיא ע"ש. וקשה הלא ברבותנו בעלי התוס' מובא דברי המדרש אקרא דויצא הראשון אדמוני דכשראהו סבר שלא נבלע בו דמו כעובדא דנתן הבבלי ולא רצה למולו לשמונה ימים וכשעבר שנה או שנתים ולא הלך מראהו אמר הואיל ולא מלתי אותו כמוני אמתין עד שיהיה בן י"ג שנה כמו ישמעאל אחי וכשהיה בן י"ג שנה עכב בעצמו ולא רצה למול ע"ש, ולפ"ז הרי אין לך פרהסיא גדולה כזו דמבעט במצות מילה, וזה הלא היה כשהיה בן י"ג שנה והדק"ל שמרד בחיי אברהם, וצ"ל דבמצות אחרות עדיין לא מרד, ומרד זה בע"כ הסתירו מאברהם שלא לצערו ועדיין צ"ע.
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ובתרגום ורחם יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל, ובפירש"י בפיו כתרגומו בפיו של יצחק ע"כ, ונלאו המפרשים להבין איך אפשר שיהיה יצחק אבינו משוחד באהבתו לאותו רשע מפני שנהנה מאכילתו, ולכן לולא פירש"י והבנת כל המפרשים בלשון התרגום היה נלע"ד, עפ"מ דתניא בברכות ל"ה ע"ב דר' ישמעאל ס"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ור"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים כו' ע"ש, והנה פלוגתא נפלאה במינה כזאת, נוגעת לכל ישראל בכל המקומות הדורות והזמנים באין יוצא מן הכלל, וחזינן בברכות שם דאביי ורבא גטו לדעת ר' ישמעאל ע"ש, ובאבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. וע"ע סוף קידושין, ועפ"ז י"ל דבשיטה זו נחלקו ג"כ יעקב ועשו. דיעקב היה איש תם יושב אהלים. וחשב שפרנסתו יזמין לו השי"ת ומלאכתו תהיה נעשית ע"י אחרים, ועשו יודע ציד איש שדה, החזיק מלאכת הצידה לפרנסתו, ובדרך זה היו מחולקים בדרכיהם לעיני אביהם, יעקב למד בתמידיות תורת אביו, ועשו הלך ג"כ לצוד ציד למטרת פרנסתו, אכן אחרי אשר כלה מלאכת הצידה. גם עשו הטה אזן למה שאביו למדו, עכ"פ משום כבוד אביו, כדאמרינן בב"ר שם פרשה ס"ה סי' ט"ז אר"ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו כו' ע"ש, והנה יצחק לגרמיה דבודאי עסק בתורת אביו אברהם אשר למדו, בכ"ז נהג בדרכי חייו גם מנהג דרך ארץ כדכתיב ויזרע יצחק, ויחפור את בארות המים. ויעתק משם ויחפור באר אחרת, ועפ"ז לא ראה יצחק בעשו שום דבר רע במה שעוסק ג"כ בפרנסה, דזה לא היה נחשב אצלו לחסרון, דהוא ג"כ שיתף דרך ארץ לתורה בדרכי חייו, ומכש"כ דבניו הם היסוד לכל הדורות הבאים, ולכלל האנושי הוא מהנמנע להתנהג בדרך יעקב, וכדהעידו חז"ל בברכות שם הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ואפילו יעקב גופיה כשלא היה עוד על שלחן אביו ובא אצל לבן היה מוכרח לעסוק ג"כ בדרך ארץ, וזהו מה שמבואר בכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ומשום דטעם זה כי ציד בפיו נוכל להבין כמדרשו דעשו היה צד את יצחק בפיו ומרמהו, ועוד פירושים כאלו, לכן מפרש בתרגום ורחם יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל, פי דעשו גופיה אכיל מצידיה ועשה לו זאת ניר לפרנסתו. וזאת נשא חן בעיני יצחק דיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כן היה נלע"ד לולא פירש"י בהבנת התרגום. ו
ויצא
ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי. ופירש"י רבותינו פירשו בברכות ד"ז ע"ב אמרה ראו מה בין בני לבין חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור, והקשה בתורה תמימה מדוע סבבו בש"ס כוונה אחרת על שם ראובן הלא בקרא גופיה מבואר סבת שם זה כי ראה ה' בעניי וע"ש מה שתירץ בדוחק, וראיתי מובא בשם ס' אחד שקשה לרבותינו שבכולן הטעם קודם לקריאת השם, כמו כי שמע ותקרא שמעון. הפעם ילוה ותקרא שמו לוי, הפעם אודה ותקרא שמו יהודא. וכאן הקדים קריאת השם קודם להטעם, ומזה דייקו שהיה לה טעם אחר רק שלא יכלה לגלותו דטעם זה בזיון ליצחק, לכן כתיב כי אמרה. היינו זה הטעם אמרה בפני כל, אבל עיקר הטעם הסתירה עד שבאו חז"ל ופירשו הטעם ע"כ, ולע"ד בלתי מובן הלא בשעת לידת ראובן לא היה עוד יוסף נולד, ומה מקום לתלות שם ראובן שקראתו אמו כשנולד על שם הפעולות והמעשים שיהיו נעשים רבות בשנים אח"כ, ובע"כ דכוונת הש"ס דהן אמת כשנולד קראתו אמו בשם ראובן ואמרה הטעם כי ראה בעניי. אולם אחרי זמן רב כשנסתיימו פעולת חלול יצועי אביו ומכירת יוסף ונסתבבה הבכורה ליוסף וראובן לא קנא בו ואדרבה בקש להצילו מידם. על זה שפיר סמכו חז"ל אצילות ראובן נגד גסות עשו, ואמרו דשם ראובן נאות לו לפי תומתו וישרותו, והיה ראוי לכתחילה לשם זה כאילו ראתה אמו מתחילה ברוה"ק תכונות נפשו וטוהר לבבו, כ"ז היה נראה לכאורה באופן שאין להקשות מטעם הכתוב ע"ד חז"ל,
אולם לדיוק המפרשים יש מקום על פירש"י בברכות שם שכ' וז"ל, ראו מה בין בני לבן חמי על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים ע"ש, וע"פ פירושו זה קבע דברי חז"ל בפירש"י עה"ת, ובזה קשה הלא בקרא איירי בשעת לידתו ועל אותו הזמן ביאר הכתוב טעם אחר לסבת שמו, אולם נראה שכל שמות האנשים הכתובים בתנ"ך לבד שקראו להם הוריהם יש עוד טעם מוסכם מלמעלה ע"פ ידיעת קורא הדורות מראש, והיינו דא"ר יוחנן בב"ב י"ד ע"ב למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, והיינו דאמרינן שם בברכות שמא גרים, והשתא הלא רות מואביה היתה ובודאי אין לנו להתחשב בשם שקראו לה אבותיה, ומאי קשיא למה נקרא שמא רות, ובע"כ דקאי על הסכם השם מלמעלה, ומשני על שם העתיד לצאת ממנה דוד לאחר כמה דורות, ועל שם זה נמי נקרא ראובן על שם העתיד, ואמו קראה לו הכי ע"פ טעמה ונימוקה לפי ראות האנושי במקומו ושעתו, ועפ"ז מובן ג"כ ביומא פ"ג ע"ב מאי דר"מ דייק בשמא ע"ש, הרי דשיטתו הוא דצריך לדייק בכל שם אדם אע"ג דאינו מכתובים.
ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא כי שכר שכרתיך וגו', בעירובין ד"ק ע"ב יליף ר' יוחנן מהאי קרא דכל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הוויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואילו בדורו של משה לא אשכח נבונים ופריך והלא מקללתה של חוה דכתיב והוא ימשל בך מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה זו היא מדה טובה בנשים ומשני כי קאמרינן דמרציא ארצויי קמיה ופירש"י מראה לפניו ענייני חיבה ע"ש, והשתא קשה לפי אוקימתא זו איך יליף מלאה, הלא גם היא היתה בפיתקא של חוה והיא אמרה בפירוש אלי תבא כי שכר שכרתיך, ולא עוד אלא שיצתה גם לקראתו בבואו מן השדה לאמר כן, וי"ל דכל הנשים ודאי רק תובעות בלב מקללתה של חוה, ואם תרצה שיהיו לה בנים בעלי בינה כדא"ר יוחנן די לפניהן להראות רק ענייני חיבה כדפירש"י, אמנם גבי לאה סיפר הכתוב צדקתה, דלפ"מ שמצד עצמו בבואו מן השדה כמסופר בכתוב היה בא באהל רחל, ולכן אף שעתה הוא משועבד לה. מ"מ מצאה שלא מן הנימוס הוא להוציאה מאהל רחל לאהלה, ומשו"ה כתיב ותצא לאה לקראתו בכדי שלא יבא לכתחילה באהל אחותה, ועל ההשתנות, בעל כרחה היתה צריכה לספר לו כי שכר שכרתיך, משא"כ בשאר נשים, וכ"ז הוא לפירש"י בעירובין, אבל הר"ן ספ"ב דנדרים לפי סוגיא דהתם מפרש האי דמרציא ארצויי באופן אחר ע"ש.
ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי, ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. במה שיש לדקדק מדוע נתנה רחל שני טעמים על שם יוסף, ובטעם הראשון לשון ותאמר ובשני לאמר, בראשון אלקים ובשני ה', נראה, דהנה בשמות של כל השבטים אשכחן טעם למה קראתו אמו בשם זה דוקא, כמו ראובן כי ראה ה' בעניי וכן כולם, ולכן כמ"כ תיכף כשנולד אמרה לעצמה אסף אלקים את חרפתי, וכדפירש"י שהייתי לחרפה שאני עקרה והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע ע"ש, ובאמת לפי אותו הטעם היתה צריכה לקרוא אותו אסף, אולם לפי דטעם כזה נאות רק בינה לבין עצמה, ולהכי כתיב בלשון ותאמר, ואחרי דחשבה בדעתה דאסיפת חרפה זו מצאה ידה מצד הדין, דגם היא מנעה חרפת אחותה במסירת הסימנין. להכי אמרה אסף אלקים את חרפתי הוא במדת הדין, אולם היתכן לפרסם ברבים דבשביל זה קראה אותו כן מפני שהיתה עקרה, או משום שהיתה שיחה בפי הבריות שתעלה בחלקו של עשו הרשע, להכי מסיק הכתוב ותקרא את שמו יוסף לאמר, היינו לאמר לאחרים הטעם, דזו היא תפילה להשי"ת יוסף ה' לי בן אחר. ובגדר תפילה לא תוכל לדרוש מצד מדת הדין, לכן אמרה יוסף ה', היינו במדת הרחמים יוסיף לתת לה עוד בן אחר.
וישלח
ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי. בדרשות הר"ן דרוש ד' כתב דלהכי לא השתחוה יעקב לפני המלאך כאשר עשה יהושע משום דהשתחואה לפני מלאך היא באמת עבודה אסורה לפי שהיא אחת מהעבודות כדתנן בסנהדרין ד"ס ע"ב, ובע"ז מ"ג ע"ב דרשינן אשר בשמים ממעל לרבות מלאכי השרת, וגבי יהושע טעמא אחרינא הוא דשם היה מטטרון דכתיב ביה כי שמי בקרבו, ועמש"כ בחידושי לסנהדרין ל"ח ע"ב.
ולע"ד בלתי מובן עצם קושיתו בפשוטו הרי הכא בא המלאך כשונא להאבק עמו, ורש"י הביא כאן בשם רז"ל שהיה שרו של עשו, משא"כ התם בא המלאך לעזרו במלחמתו והיה מיכאל שר של ישראל כדפירש"י ביהושע ה' י"ד, ועמש"כ בחידושי לס' יהושע.
ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו. וכ' הגאון מלבי"ם ז"ל דיוסף היה יונק עדיין ורחל נשאה אותו על ידיה וע"כ כתיב יוסף ורחל כי הוא קדם בהיותו על ידה ובמה שהיא השתחותה השתחוה גם הוא ממילא לכן כתיב וישתחוו ע"כ. הנה בפירושו זה הכחיש את המציאות דשנות יוסף וגדלו אז המבואר ברש"י, דז"ל נגש יוסף ורחל בכולן האמהות נגשות לפני הבנים אבל ברחל יוסף נגש לפניה אמר אמי יפת תואר שמא יתלה בה עיניו של אותו רשע אעמוד כנגד ואעכבנו מלהסתכל בה מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין ע"כ, ובמד"ר שמשם הוא המקור לדברי רש"י, שם הלשון וגבהה קומתו וכסה אותה. וכ' שם בחידושי הרש"ש וז"ל פי' בדרך נס כי בן ששה שנים היה אז, וע"ש עוד ביתר המפרשים דעכ"פ הגאון מלבי"ם ז"ל לא סר בפירושו רק מפירושי כל המפרשים, אלא גם מן המציאות לפי פירושם עפ"ד המד"ר.
עוד יש להעיר על סוף דברי המדרש דבשביל פעולתו זאת זכה לברכת עלי עין, דהוא ג"כ נגד דברי הש"ס בברכות דף כ' ע"א שאמרו עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו ע"ש, הרי דזכותו גרמה לו בזה. משום שלא רצה ליהנות מאשת אדוניו ע"ש,
וישכב אותה ויענה. פירש"י וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה, ע' יומא ע"ז ע"ב רש"י ד"ה מביאות אחרות וביבמות ל"ד ע"ב תוד"ה ולא ובסנהדרין נ"ח ע"ב תוד"ה מי.
ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו. ופירש"י הכזונה הפקר ע"כ, והנה לפ"מ דדינה פנויה היתה, ובכ"ז פירש"י על לשון זונה הכתוב בתורה הפקר, ש"מ דס"ל כר"ע ביבמות ס"א ע"ב וע"ש רש"י ד"ה מופקרת, כן היה נראה לכאורה, אבל לפ"מ דהכא לא הפקירה א"ע רק היתה באונס, משו"ה בע"כ ל"ד לכל לשון זונה הכתוב בתורה. לכן י"ל דרש"י לא כוון כלל לסוגיא דיבמות, אלא כוונתו דעשה אותה כעין הפקר, וע' באבן עזרא.
והנה בתרגום פי' על אחותנו ית אחתנא, ופירש"י שהוא להורות דקאי רק על דינה. ודלא כיש ספרים שכתוב אחותינו מלא ביו"ד, דמזה היה נראה דקאי על כל נשי ישראל כו' ע"ש, ולע"ד יפלא הלא אז לא היו עוד נשי ישראל רק נשותיהם של אביהם ושל אחיהם, ועליהם בלתי נופל לשון אחותינו, לכן נראה לפ"מ דפירש"י לקמן ל"ה י"ז דעם כל שבט נולדה תאומה וע' בתוס' ב"ב קכ"ג ע"א, לפ"ז ניחא תיבת אחותינו ואף אם הוא מלא ביו"ד, דבאמת קאי על כל אחיותיהם ממש.
פרה ורבה. הנה ביבמות ס"ה ע"ב יליף רב יוסף דאיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה מדלא קאמר פרו ורבו, והקשו התוס' הלא לאדם הראשון קאמר פרו ורבו ותירצו ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה ע"ש, וקשה מאי האי דמקשו התוס' הלא התם דיבר השי"ת לאדם וחוה ביחד להכי אמר להו פרו ורבו כלשון רבים, משא"כ הכא דיבר רק ליעקב משו"ה א"ל בלשון יחיד פרה ורבה, וגם עצם הלימוד דרב יוסף בלתי מובן דמדקאמר פרה ורבה מזה מוכח דאשה אינה מצווה על זה, הלא בדברו ליחיד לא היה יכול לאמר באופן אחר, כן במאי דתירצו דהתם ברכה בעלמא ולא למצוה, קשה מהיכן מוכח הכא יותר דהוה למצוה דילמא גם הכא לברכה, וכדהורה סיפא דקרא גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו וצ"ע כעת.
וישב
וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, בסנהדרין ק"ו ע"א הביא בזה דכל מקום שנאמר וישב אינו אלא צער, וכמו הכא כן הביאו קראי טובא ע"ש. אמנם כל הכתובים שהביאו שם נולד הצער אחרי מעשה דוישב, ולפ"ז יש לדקדק מקרא דוישב ארון ה' בית עובד אדום ויברך ה' את עובד אדום ש"ב ו' וע' שילהי ברכות, ואפשר לאמר דלא איירי רק בתיבת וישב דכתיבי גבי בני אדם, ועפ"ז לא קשה נמי מקרא דוישב ה' מלך לעולם תהלים כ"ט. אבל אכתי איכא למידק מקראי דויבא המלך דוד וישב לפני ה' ש"ב ז', וישב על כסא מלכים וישמחו כל עם הארץ והעיר שקטה מ"ב י"א, ובועז עלה השער וישב שם רות ד', וישב שלמה על כסא ה' ויצלח וגו', וצ"ע ע כעת.
ותשב בפתח עינים. הנה בסוטה ד"י ע"א דרשו שנתנה עינים לדבריה כשתבעה אמר לה שמא נכרית את אמרה ליה גיורת אני כו' שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני, והקשה הט"ז בה' נדה ר"ס קצ"ב ניהי דטהורה מנדה אבל אכתי צריכה שתשב ז"נ כדין תבעוה לינשא ונתפייסה, ע"ש מה שתירץ הוא ומש"כ בזה שאר אחרונים, אמנם בחוות דעת שם דייק בדברי רבא שאמר תבעוה לינשא דכוונתו דוקא נשואין, משא"כ בזנות אין לה חימוד בזה רק כמו חימוד של כל ביאה כו' ע"ש, ונלע"ד לה"ר לדבריו מהא דתניא בברכות כ"ב ע"א מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה אמרה לו ריקא יש לך מ' סאה שאתה טובל בהן מיד פירש, ופירש"י פנויה היתה, והסביר הצל"ח שם דאם היתה אשת איש מדוע אמרה מטעם נחיצת הטבילה. דבאמת קיי"ל כר' יהודא בן בתירא דאין ד"ת מקבלין טומאה, טפי היה לה למונעו מטעם אשת איש ע"ש, וה"נ אם איתא דעל תביעת זנות ג"כ צריכה לישב שבעה נקיים כמו על תביעת נשואין, טפי היה לה לאמר שצריכה עדיין לישב ז"נ, זולת אם נימא דמעשה זו היתה קודם תקנת חז"ל דתבעוה לינשא כו', או דאשה זו היתה בחזקת מסולקת דמים, מ
מקץ
ותבלענה השבלים. וכ' רבותינו בעלי התוס' ז"ל פי' גדלו עד שכסו את האחרות מלשון כבלע את הקדש אבל אין לפרש לשון בליעה ממש דאין מראין לו לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא ע"ש, ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דלא אמרו האי כללא בש"ס אלא על סתם חלומות, אבל החלומות בספורי התורה הם עניני נבואה ובזה מראים אפילו בכעין דקלא דדהבא ופילא דעייל בקופא דמחטא וראיה מחלומו דיוסף האם יש מקום לאמר דהיה בהרהורי לבו דיממא השתחואות השמש ירח וככבים נגדו עד שראה אח"כ בחלומו, ובע"כ דבכגון זה הוא נבואה.
ובזה הנני עומד בברכות דף נ"ה סוף ע"ב אהא דאין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו דקאמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא כו', וכ' עלה המהרש"א בח"א וז"ל ק"ק מחלום שני של נבוכדנצר שהיה אמתי כתיב רבה:
אילנא ותקף ורומיה ימטא לשמיא וחזיתיה לסוף ארעא דדבר זה א"א להיות ובודאי לא הרהר ביה מעולם וי"ל דלאו דוקא נקט ימטא לשמיא כמו ערים גדולות ובצורות בשמים דאמרינן ביה דדבר הכתוב לשון הבאי חולין ד"צ ע"ש. ולע"ד יפלא מדוע נאיד מחלומו של יעקב דסלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ושם אין לאמר דהוא דברי הבאי חלילה. ואפילו חלומו הראשון של נבוכדנצר היה ג"כ באופן שלא יעלה מעולם על רעיון שום אדם בעולם. ובע"כ כמו שכתבתי דכל שמראין אותו מן השמים דרך נבואה מראין גם דברים שאינם בגדר המציאות,
אולם גם עצם דברי הגמרא שם בלתי מובן לע"ד, איך הביא ראיה מקראי דאנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו ורעיוני לבבך תנדע, הלא פירוש דהני קראי מבואר בכתוב גופיה שם שהיה חפץ לדעת ומהרהר מה יהיה אחריו. ועל זה הראוהו מן השמים בחלומו ענין נבואיי, אבל עצם החלום הרי היו דברים שאינם כלל בגדר המציאות, וכן בחלומו דגדעון שופטים ז' האם יעלה על רעיון שום אדם דצליל שעורים יהפוך האהל מלמטה למעלה, הלא דעצם הנבואה מראין אפילו בנמנעות מהרהורי הלב, וצ"ע.
ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. ופירש"י חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. וע' ברמב"ן ובמזרחי ובהתוה"מ, ופירש"י הוא מדברי ר' יוחנן במד"ר וע"ש במפרשים, אמנם הלשון יותר מכבוד זקנו משמע דגם בכבוד זקנו חייב רק לא כ"כ כשל אביו, ובדרך זה נוכל להבין גם בכוונת רש"י בסוטה מ"ט ע"א, שכתב וז"ל בר ברתך אנא ואין עלי לכבדך כבן ע"ש, דגם התם פירושו רק פחות מעט, אולם במכות י"ב ע"א משמע מפירש"י דבן בנו אינו מוזהר בכבוד זקנו כלל, וע' ברמ"א יו"ד סי' ר"מ סעיף כ"ד ובמפרשים שם.
בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו וגו', במד"ר א"ר יהודא ב"ר אלעאי בנות בנים הרי הן כבנים ובני בנות אינן כבנים. וע' יבמות ס"ב ע"ב ובירושלמי שם פ"ו ה"ו ובפדר"א פל"ו ובביאור הרד"ל שם, אמנם יש להעיר מהא דביומא ס"ו ע"ב אמרינן האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אביו אבי אמו מישראל ע"ש, הרי דקרי אביו לבני בנותיו ובמק"א הארכתי בזה.
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להודות לפניו, ופירש"י ומ"א להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה ע"כ, והוא בב"ר פרשה צ"ה ע"ש, והיינו דאמרינן ביומא כ"ח ע"ב מימיהן של אבותינו לא פירשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם שנאמר לך ואספת את זקני ישראל היו במדבר ישיבה עמהם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וע' ספרי פ' בהעלותך שם, ומהאי קרא גמרינן בקידושין ל"ב ע"ב דאין זקן אלא חכם ע"ש, וחכמתם של הזקנים במצרים ובמדבר, עמדה להם ממה שהכין יעקב אבינו במה ששלח לפניו את יהודה להורות לפניו כנ"ל.
ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה ויברך יעקב את פרעה וגו' ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה. ופירש"י דברכה ראשונה היתה שאילת שלום כו' וברכה שניה כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות ומה ברכה ברכו שיעלה נילוס לרגליו כו' ע"כ. וכ' עליו הרמב"ן ואינו נראה כן שאין מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך וכמו שאמרו כלום יש עבד שנותן שלום לרבו כו' ע"ש, ולעד"נ לחלק דעבד לרבו ודאי דבלתי מנומס הוא שיתן לו שלום, אבל סתם שר וגדול או זקן נכבד במדינה נותן שלום למלך, וכדאשכחן בגיטין נ"ו ע"א דריב"ז אמר בראשית ההתראות שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא. וכן שם ס"ב ע"א ילפינן מקרא דכופלין שלום למלך.
אמנם לפ"מ שהבין הרמב"ן דגם הראשונה היתה ברכה כדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעושר ונכסים וכבוד כו' והשניה שיעלה נילוס לרגליו ע"ש. בזה טעמא רבה איכא לשתי ברכות הללו, דהראשונה היא ברכה פרטית לו כמש"כ הרמב"ן, אמנם בתור מלך המגין על כל המדינה, לו יאתה ברכה שניה עבור הכלל, ולהיות ברכה משותפת לכל המדינה שפיר ברכו שיעלה נילוס לרגליו, ועמש"כ בחידושי לגיטין שם.
ויחי
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. הנה לפ"מ דמסקינן בהוריות ד"ו ע"ב דרק לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר ניחא הא דלא ילפינן מהכא ביבמות ס"ב ע"ב דבני בנים הרי הם כבנים כדיליף בפדר"א פל"ו וכדכ' שם בביאור הרד"ל, וע' בתוס' ב"ב ק"ט ע"א ד"ה כיון ושם קט"ו ע"א ד"ה בן הבן.
ויעש לאביו אבל שבעת ימים. בתנחומא כאן ובמד"ר ר"פ וילך יליף מהכא אבילות שבעה, אולם במד"ר כאן ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה פריך עלה ולמדין מקודם מתן תורה, ובבבלי שם ד"כ ע"א דיליף אבילות שבעה מקרא דוהפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה, הקשו בתוס' אמאי לא יליף מקרא דויעש לאביו וגו' ותירצו דהתם קודם קבורה הוה ע"ש, משמע דלולא זאת הוה ילפינן שפיר אף שהוא קודם מ"ת, וכ"ה בחידושי הרשב"א לברכות ט"ז ע"ב בשם רב האי גאון, דהביא מקרא דגבי יוסף, משום דהתם איירי באנינות ע"ש.
אמנם עצם הדבר אי גמרינן מקודם מ"ת, אפשר להעמיס בכוונת הש"ס יומא כ"ח ע"ב. אהא דא"ר ספרא צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי א"ר יוסף אנן מאברהם ניקום ונגמר אמר רבא תנא גמר מאברהם ואנן לא גמרינן מיניה, וכ' שם עה"ג דבין רב יוסף לרבא הוא אי ילפינן מקודם מ"ת. ואף דלפירש"י ופי' הערוך אין מזה הוכחה דבהא פליגי. אלא דעכ"פ קצת סמיכות יש לזה. ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ.
ויבך יוסף בדברם אליו. לכאורה בלתי מובן על מה בכה, ומצאתי בספורנו שכ' וז"ל ויבך יוסף בהזכירם אביו ואת חבתו שלא חשדו ע"ש, וקשה מה סברא היא זו לבכות על מה שלא חשדו, ונלע"ד להיפוך שבכה על מה שאחיו חשדוהו, ואשכחן כזאת במשנה יומא י"ח ע"ב גבי כהן גדול הוא פורש ובוכה, ומפרש שם י"ט ע"ב מפני שחשדוהו צדוקי ע"ש, והשתא ומה התם דשבועה כוללת היא לכל הכהנים גדולים בנוסח זה ואפילו לשמעון הצדיק, ומ"מ בכה מפני החשד, ואפשר משום דכל נחשד אולי נמצא בו איזה זיק של הרהור לעשותו כדאמרינן במו"ק י"ח ע"ב, מכש"כ הכא דבעיניהם ראו שקודם שבא אביהם למצרים העליל עליהם עלילות שוא וציערם עד מאד, ועתה אחרי שמת אביהם הלא יש מקום לחושדו, ואף דבמה שציערם היתה כוונתו לשם שמים להעביר מהם כתם חטאתם של מכירתו, כדביארתי בארוכה בספרי הדרושי לפ' ויגש ע"ש, אבל עכ"פ להם היה מקום לחושדו כפי שמביטים בעיני בשר, ודוקא לפי שהבין שיש להם מקום קצת לחושדו לכן בכה מפני שחשדוהו, ובק"ו מהא דיומא כנ"ל.
וביותר יש מקום לאמר דלהכי בכה מפני שהוא בעצמו גרם לזה שיחשדוהו, אחרי העלילות וההתנפלות עליהם קודם שבא אביו עמהם, ובזכרו כל המעשים שעשה עמהם, חשב שמא הפריז על המדה אז, וגרם עג"נ גדולה כזאת להם ולאביהם גם יחד.