אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
שמות · יתרו
אנכי ה"א. בשבת ס"פ הבונה אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהיבת, ביאור הענין לע"ד הוא, עפ"מ שידוע וגם הנסיון יעיד, שאינו דומה שומע מפי חבירו לקורא דבריו מתוך הכתב, דבשעה שמדבר עמו מאציל עם הדבור מעצמותו, דמקבל דבורו יביט בפניו, וירגיש גם בתכונת נפש של משפיע הדבור, ולא לחנם א"ר זעירא בירושלמי שבת פ"א ה"ב לית אנן צריכין חששין לשמועתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחא כו' ע"ש. הרי דבשביל שרב ששת היה סומא ולא ראה את רבו בשעה ששמע ממנו הלכה זו, הטיל בשמועתו קצת דופי דאולי לא כיוון בדברי רבו כמי שמקבל הלכה ורואה. ג"כ פני הדובר בו, ומכש"כ אם קורא רק מתוך הכתב, וזהו מה שאחז"ל דתוה"ק אף שהיא בכתב, אבל אינו דומה לכתב של בו"ד, וזהו מה דהליטו בתיבת אנכי ענין נשגב לאמר, דאף לדורות הבאים שלא ראו בעיניהם מתן תורה. מ"מ יש בכתב זה כח להאציל רגש אלקי בקדושתו על הלומדה בטהרה כאילו קבלה מהר סיני, וזמש"א אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהיבת, הכוונה, עצמותי כתבתי ונתתי בתורתי, וכל אחד רואה ומכיר בה לפי כח נשמתו, וכמו שדרשו במכילתא דפרשתינו, קול ה' בכח בכחו של כל אחד ואחד, ובמק"א הארכתי בזה.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. פירש"י בשם המכילתא כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי ע"כ, ובמד"ר אנכי ה"א שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלהותי עליך כו', וכן במדרשות ומפרשים כולם כאחד יענו ויאמרו טעמים ונימוקים מדוע הזכיר השי"ת ענין יציאת מצרים בראשית דבריו של מתן תורה ע"ש, אולם טעם נכון ונשא מבואר בכוזרי מאמר א' כ"ה כ"ו שלא יאמרו האומות בזמן מן הזמנים שלהם ניתנה תורה, לכן מצא אז הזמן הנחוץ לתת בזה סימן מובהק, בזה שלא אמר אני בורא העולם ובוראכם, אלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ועי"ז ידעו כל יושבי תבל לעד לעולם כי רק להעם שהוציאם ממצרים להם ניתנה תורה ולא לזולתם.
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך ובהמתך. והנה מהאי ובהמתך, ילפינן בשבת קנ"ג ע"ב איסור דמחמר אחר בהמתו בשבת, ופירש"י שם וז"ל ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ואיזהו סתם מלאכה העשויה ע"י שניהם זו היא שהיא טעונה והוא מחמר עכ"ל, והנה אף דבסוגיא דהתם קאמר רבא דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידיה מה הוא בשוגג חייב חטאת כו', שם אפ"ל דכוונתו כיון דבחד קרא כתיבי תרווייהו לכן גם לקרבן וסקילה דיינינן את שניהם בחד דינא, אבל רש"י מפרש בהדיא דמשום דכתיב אתה ובהמתך, הרי דהמלאכה עשויה ע"י שניהם והוא מחמר כשהבהמה טעונה, הלא דע"י פירוש זה סכינא חריפא מפסקא לקרא, דהא בין תיבת אתה ובין תיבת ובהמתך כתיב נמי ובנך ובתך ועבדך ואמתך, האם בכולהו צריכה המלאכה להיות בהשתתפות אחת, וצ"ע כעת, ועמש"כ בחידושי לשבת שם.