אור ברסלב
אור הישר (תנך) שמות › בשלח

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

שמות · בשלח

בא

ויקח שש מאות רכב בחור. במכילתא תניא עלה משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות א"ת משל מצרים היו והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (וכתיב וירד עליהם הברד ומתו הגהות הגר'"א) וא"ת משל פרעה היו והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה וא"ת משל ישראל היו והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה אלא של מי היו של הירא את דבר ה' נמצינו למדין המקנה שהניס הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר"ש אומר טוב שבמצרים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו ע"כ, וע' ברש"י וברבינו בחיי איך שהעתיקו כאן לשון המכילתא, והנה בתוס' ע"ז דף כ"ו ע"ב הביאו ממס' סופרים בלשון כשר שבעכו"ם הרוג, ולכן בשנת תרע"א בשעת משפט עלילות הדם של בייליס נתעוררה טענת שונאי ישראל על מאמר הנמצא בחז"ל הטוב שבעכו"ם הרוג, ומדובר זה מצא הד בכל רחבי התבל בכלל ועל עמודי עתוני בריטניא בפרט, והשבתי אז בעתוני לונדון וגלאסגא לדחות טענתם, ות"ל שמצאה תשובתי חן בעיני הקוראים אולם לפי שתשובתי היתה מפורסמת אז באנגלית, וגם זאת כבר נשכחה כדרך כל מאמרי עתונים, לכן אמינא שמצאתי פה המקום להציגה שתשאר לזכרון עולם, אחרי דמכילתא זו היא המקור הראשון, לכל המקומות שהובא מאמר זה בחז"ל, כאמרם בהדיא מכאן היה ר"ש אומר כו', וזה החלי בעזהי"ת.

לכל נבון מובן אם הוא חפץ גם לירד לאמתת הדברים, דבמאמר כזה נתחלפו הגרסאות לפי הצענזוריא, והא ראיה דבמס' סופרים סוף פרק ט"ו הלשון הטוב שבעובדי כוכבים, ובדפוסי ווארשא הגרסא הטוב שבכותים, ובתוס' ע"ז שם שהבאתי לעיל גריס כשר שבעכו"ם הרוג, ומסקו דבירושלמי קידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה ע"ש, ולפנינו בירושלמי קידושין פ"ד הי"א ליתא כלל ראשית המאמר, רק תני רשב"י הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו, ובכלל צריך להבין מה ראה על ככה התנא הקדוש רשב"י לאמר דברים שהם כנגד לאו דאורייתא לא תרצח וגם ב"נ מצווים על כך כדכתיב שופך דם האדם וגו', ובהני קראי לא הבדילה תורה בין אום לאום, ובע"כ הוא כמו דגרסינן במס' סופרים שם הטוב שבעכו"ם בשעת מלחמה הרוג, וברבינו בחיי שם מסיק בהדיא שלא בשעת מלחמה אסור ע"ש, והוא מתאים עם המקור שבמכילתא לפנינו דתני מכאן היה ר"ש אומר, ודבריו נאמרו אצל המצרים שהיה אז שעת מלחמה.

ולכאורה אם רק בשעת מלחמה מה חידש רשב"י בזה, הרי התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו וילפינן לה מקרא בסנהדרין ע"ב ע"א, ולפ"ז למותר לרשב"י להרשות לנו להרוג בשעת מלחמה, כי אז משני הצדדים הם בחזקת רודפים זל"ז, ומותר לכ"א להציל א"ע בנפשו של רודף אם אין לפניו דרך אחר, דבכל מלחמה הניחה התורה רק תנאי אחד לקרוא קודם המלחמה לשלום, דברים כ' יוד, ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה וגו' והכית את כל זכורה וגו', ובזה אין כל חדש, וכשהיו בשעת מלחמה מערכה מול מערכה בצחצוח חרבות הגפת תריסין ושפעת הקלגסין מאן מפיס אז להבדיל בין טוב שבגוים, ואף אם חד לקבל חד יקרב בחרבו וחניתו, האם אז הוא הזמן הנכון להשגיח בבתי נפשו פנימה ולשפטו אם טוב או רע הוא, אתמהה.

ולכן אדרבה ממקום שבאת בחומר הענין משני הצדדים, מצד אחד דעון שפיכת דמים חמור לנו מאד כל כך, ומצד אחר נצטוינו ג"כ להגן על קיומנו, כאמרם הבא להרגך השכם להרגו, ועל זה יאיר לנו התנא רשב"י אור חדש במינו, הנוגע בשעת מלחמה לספק קיום החיים לשני הצדדים גם יחד, כגון אם בתוך המלחמה תפגע ממחנה האויב איש אחד ממכיריך שידעתו לכשר וטוב וירא אלקים, ואז תפול ספק עצום בלבך, שמצד המלחמה אין מקום להחיותו להיות עליו דין רודף, ומקום יש בראש לחשוב שלסבת ההכרה בשכבר הימים יחד עם תכונותיו הטובות אם תשלים אתו לא יהרגך, וא"כ אפשר שאיננו בכלל רודף ואי אתה רשאי להורגו, ובשעתו הוא ספק חמור הנוגע לחיי שניכם גם יחד, ולזה חדית לן ר"ש דבשעת מלחמה ליתנייהו להני כללי דאיש טוב וישר, דמצד רתיחת דם המלחמה יוכל להתהפך לשונא ויהרגך, ולפ"ז הדרינן לכללין אם בא להרגך השכם להרגו, ומביא ראיה לדבריו באמרו, בא וראה משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות במלחמת מצרים עם ישראל, ובע"כ מהמקנה שהניס הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל, ומעתה הגע עצמך אם באיש כזה שתוה"ק העידה עליו כי היה ירא את דבר ה' ואפ"ה נהפך אותו הירא לרדוף אחרי ישראל בסוסו ורכבו, הרי יעיד הנסיון דבשעת מלחמה אפילו הכשרים וטובים הנם בכלל רודפים ומותר להרגם, וזהו מה שאמר מכאן היה ר"ש אומר "טוב שבמצרים הרוג" וסמיך לזה "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" ומה שייך בנחשים טוב, ובע"כ שמוחזק לו לבן תרבות אפ"ה אל תבטח בו, דארס נחש בין שניו הוא עומד אז מעצמו מקיא כדאמרינן בב"ק כ"ג, ולכן נחש מועד לעולם ואין בו דין תרבות, וכמ"כ בשעת מלחמה בטלה כל חזקת שלום, ונקט טוב שבמצרים אע"ג דדין רודף איכא גם בישראל, משום דלא משכ"ל לרשב"י מלחמה בין ישראל לישראל, ומעשה שהיה במצרים היה, ועוד י"ל דכוונה שניה לוטה בדברי רשב"י שאמר בשעת מלחמה היינו דוקא בשעת תקופות המלחמות, אכן עינינו תלויות ליעודי הנביא ישעיה ב' ד' שאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה בב"א, וע' בט"ז חו"מ סי' תכ"ו.

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע וגו'. הנה אהא דתנן בברכות ד"כ ע"ב דנשים חייבות בברהמ"ז, פריך הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע כמ"ע שהזמן גרמא דמי קמ"ל, ולכאורה יל"ד טובא מה ענין נתינת הלחם והבשר אל המצוה דברכת המזון. הרי שם דף מ"ט ע"ב קאמר דאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפילה מחזירין אותו בברהמ"ז אין מחזירין אותו, ומפרש בגמרא מ"ט תפילה דחובה היא מחזירין אותו ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו כו', ולדברי התוס' שם דהכי פירושא אי בעי לא אכיל פת שיחייבנו בברכת המזון כו' ע"ש, וה"נ יוכל לאכול בשר לבד בלא לחם המחייבו בברכת המזון, וא"כ איך מוכח מהאי קרא דנתינת לחם ובשר, לעשות בשביל זה את הברהמ"ז למ"ע שהזמן גרמא.

ולחומר הענין אמר בזה חתני הגאון הצדיק מרא דארעא דישראל מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א, דמזה מוכח דהאי קרא דבתת ה' לכם וגו', ניתן ג"כ לקבוע זמן אכילה שתי פעמים בכל יום לבריאות האדם, והוא כעין מ"ע דושמרתם לנפשותיכם בתורת מצוה כללית על האדם, וכיון דרחמנא אחשבינהו לשתי סעודות אלו, ממילא מוטל עלייהו חיובא דברהמ"ז, ולא דמי כלל לטעה בברהמ"ז ולא הזכיר של ר"ח דאין מחזירין אותו מטעם דאי בעי לא אכיל, דהתם איירי ביחיד, דבדידיה נופל לאמר אי בעי לא אכיל או לא יאכל פת שיחייבנו בבהמ"ז, משא"כ הכא דמוסב על כלל ישראל, דלמדה תורה דרך ארץ לחיוב דזמן אכילה וקיום הגוף בבת אחת, וע' יומא ע"ה ע"ב.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה