אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
ויקרא · קדושים
איש אמו ואביו תיראו וגו'. בב"מ ל"ב ע"א תניא מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבין בכבודי, והקשה בקצוה"ח ר"ס צ"ז לפ"מ דאמרינן בכתובות ד"מ ע"א גבי אונס, דאי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, א"כ ל"ל קרא גבי כבוד או"א תיפ"ל דאין עשה דכבוד דחי לל"ת כיון דמצי מיעקרא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ע"ש, ונפלאתי הלא היא ממש קושית הר"ר עזרא בתוס' כתובות שם על אתר סד"ה כגון וע"ש מה שתרצו, ואין לאמר נמי דקושיתו נסיב ע"ד הרשב"א בתשובה סי' י"ח, אהא דאמר שאין לברך על מצוה דכבוד אב משום דאפשר למיעקרא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול, דג"ז אינו דהרשב"א לא אתא על חלישות העשה, דאיך נופל כלל לאמר דעשה חלושה היא, אחרי דהוקש כבודם לכבוד המקום, אלא דכוונת הרשב"א שם כיון דהאב יכול למחול ואז נעקרה המצוה מתחילתה. וא"כ איך יברך הבן לכתחילה על מצוה זו, הלא אחרי מחילת האב נמצא ברכת הבן ברכה לבטלה למפרע, ואף לפמש"כ התוס' בכתובות בתירוצם שם, דמיד כשצוה האב הוה עשה לעשות מצותו ע"ש, מ"מ כיון דהמצוה מיתלא תלי וקאי בדעת האב, ואולי ימחול, אין מקום לברך על מצוה כזו לכתחילה כנלע"ד.
לעני ולגר תעזוב אותם. ותניא עלה בספרא מניין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל לעני ולגר תעזב אותם. ובירושלמי פאה ספ"ד מסיק עלה הנה לפניהם משלך ובלשון זה העתיק הרמב"ם בפ"ד ה"ו מה' מתנות עניים אמנם בספרי תצא כ"ד י"ט יליף דרשה זו דספק לקט לקט כו' מקרא דלגר ליתום ולאלמנה יהיה ועמש"כ בזה בהתוה"מ בפרשתינו סי' כ"ב, ועכ"פ מספרא וספרי מוכח דהיא דאורייתא, ועפ"ז בלתי מובן הא דבחולין קל"ד ע"א יליף דספק לקט לקט מקרא דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו וכה"נ בירושלמי פאה שם וקשה הלא אנן קיי"ל ריש ב"ק ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן.
וביותר יש מקום עיון ברמב"ם שם דאהא דתנן גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים והביא הרמב"ם מקורו דהוא ספק לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזב הנח לפניהם משלך. ובכ"ז מסיק שם ולמה אין אומדין אותה וליתן לעניים מה שראוי לעשות לקט מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו כו', והשתא לפי הנחת הרמב"ם דהוא דאורייתא מדוע צריך לטעמא דקנס, ואף דטעמא דקנס מבואר בירושלמי רפ"ה שם אמנם בירושלמי לא נזכר המקור מן הכתוב וזה גופה ג"כ קשה אבל הרמב"ם שהביא מקרא דתעזב מה מקום להביא טעמא דקנס, ועמש"כ שם הרדב"ז.
לכן לולא כל דבריהם היה נלע"ד דכל ענין ספק לקט לקט הוא מדרבנן ואסמכינהו אקראי, ולפ"ז ברישא דרפ"ה דפאה גבי גדיש שלא לוקט תחתיו היה די שיהיו אומדין אותה כמה לקט ראויה לעשות ולמה הטריחו את בעל הגדיש לפנות את כל הגדיש כולו למקום אחר, על זה אמרו בירושלמי דהוא מטעם קנס מפני שעבר להגדיש על מקום הלקט, משא"כ ברוח שפיזרה את העומרין דהוא לא עבר כלום אלא מפני שחז"ל אמרו ספק לקט לקט בזו שפיר סמכינן אאומדנא, ואחרי דבספרא וספרי בבלי וירושלמי סמיך כל אחד האי דינא דספק לקט לקט על מקרא בפני עצמו, לכן מצא הרמב"ם מקומו להורות אגב אורחיה הכתוב היותר מוכרע לדעתו לסמוך עליו, אבל בעצם הדבר מסיק דהוא קנס, ובעומרים שנתפזרו ע"י הרוח דאומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים יהיב שם טעמא בהלכה ה' מפני שזה אונס ע"ש.
בצדק תשפוט עמיתך הנה בסנהדרין ד"ג ע"א יליף רב אחא בריה דרב איקא מהאי קרא דמדאורייתא חד נמי כשר לדיני ממונות אלא משום יושבי קרנות בעינן תלתא ובע"כ דהאי חד צריך להיות מומחה, והיינו דתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. ופירש"י שם ד"ה ריש ע"א דכתיב בצדק תשפוט ע"ש, והנה על ברייתא זו מסיק ר"נ כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ואמרינן התם איבעיא להו כגון אנא דגמרנא וסברנא ונקיטנא רשותא אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא א"ד אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא כו', והנה בכתובות צ"ד ע"ב בעובדא דאמיה דרמב"ח כתבתינהו לנכסה לרמב"ח בצפרא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא אתא רמב"ח לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסא אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסא אתא רב ששת לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עבד מר הכי כו' א"ל שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני א"ל ר"נ אנא דיינא ומר לאו דיינא ופירש"י אנא דיינא ע"פ ריש גלותא ועמש"כ בחידושי שם, והשתא מאי קמבע"ל בסנהדרין בכוונת ר"נ בהא דקאמר כגון אנא דגמירנא וסברנא ונקיטנא רשותא או דילמא אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא מדוע לא פשיט להו מדברי ר"נ גופיה דקפסיל לרב ששת אע"ג דגמיר וסביר רק משום דלא נקיט רשותא מריש גלותא זולת אם נימא דהני דאיבעיא להו בסנהדרין לא ידעו מהאי עובדא דכתובות שם דוגמא דאמרינן בגיטין ד"ו ע"ב גמרא לא שמיע ליה ועדיין צ"ע.
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ופירש"י לא תלבין את פניו ברבים ע"כ, והוא מדברי הספרא ומובא בערכין ט"ז ע"ב יכול אפילו משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא ע"ש, אמנם יש ג"כ מקום לאמר דהני דדרשי בשבת נ"ד ע"ב כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו וכן לאנשי עירו או לכל העולם כולו, הוא נמי מהאי קרא מדסמיך לקרא דהוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא משמע דע"י התוכחה תפרוק חטאו ממך. משא"כ אם לא תוכיחו תהיה נתפס ח"ו בשבילו, והיינו דאמרו שם קי"ט ע"ב לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה כו' ע"ש, אמנם שיקול הדעת במצוה זו קשה למאד, שהיא תלויה הרבה לפי המוכיח ולפי מקבל התוכחה וכבר האריכו חז"ל בזה בערכין שם. ואף שלמה בחכמתו אמר משלי ט' אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, וחז"ל תפסו את דבריו למצוה או לחובה כדאמרינן ביבמות ס"ה ע"ב. כשם שמצוה על אדם לאמר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לאמר דבר שלא נשמע, וכ"ה בירושלמי סוטה פ"ח ה"ב ושם בחגיגה ספ"א ובתרומות ספ"ה, וע' בהגהות מיימונית פ"ו מה' דעות.
ואפילו בתוכחה דרבים החליטו חז"ל לפעמים בשבת קמ"ח ע"ב ובביצה ד"ל ע"א מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וגם בזה נחלקו הראשונים ז"ל, דדעת התוס' בשבת נ"ה ע"א ובע"ז ד"ד ע"א ובס"פ חזקת הבתים דבספק אם יקבלו צריך למחות ורק אם בודאי לא יקבלו אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגין כו', וכה"ד היראים ס"ס ל"ז וע"ש בווי העמודים, אבל הראב"ן ס"ס כ"ה כתב דאפילו בספק אם יקבלו אמרינן נמי מוטב שיהיו שוגגין, וע' בליקוטי דינים לרש"י סוף ספר הפרדס דף נ"ט ע"א ובס' חסידים סי' ה'.
ואהבת לרעך כמוך. תניא בספרא ר"ע אומר זה כלל גדול בתורה בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה ע"כ, הנה דרשת ר"ע מובנת ובלתי צריכה לאריכות בכוונתו. דאם יקיים האדם קרא כדכתיב ואהבת לרעך כמוך אז פורק ממנו בזה קנאה שנאה לה"ר רכילות גניבה גזילה וכל מיני נזקין, ולהיפוך הוא נוטה לו אך טוב וחסד לטוב לו כמהו, ובודאי כלל גדול הוא זה לקיום הרבה אזהרות בתורה כמו מחלק הל"ת כן מחלק העשה, אולם בן עזאי בא להעיר דבקיום כזה יש ג"כ מגרעת, דאהבתו תהיה מוגבלת דוקא לרעך, וכל שאינו בסוג רעך הוא משולל מאהבתו ולכן הוסיף על דברי ר"ע ואמר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה, היינו אם כל אחד יחשוב על עצמו שהוא ספר מלא ברעיונות והרגשות, וכמ"כ כל אחד הנברא בדמותו מלא רעיונות ומושגים שונים, נמצא דכל יושבי תבל הוא אוצר נשגב בבית עקד ספרים גדול, וכל ספר מכיל בקרבו רעיונות נשגבים וענינים מענינים שונים וכולם מעשה ה' המה, אז תתרחב אהבת כל אחד על זולתו בין כל האדם אשר על פני האדמה באין הבדל מפלגה ובאין יוצא מן הכלל בין כל אומה ולשון, כאשר נקוה לימות המשיח שתסור השקר והרע מן העולם ותשלוט אך טוב ואמת, אחרי אשר כל אחד הנברא בצלם יאחז בזה דרכו דרך הקדש כנבואת ישעיה י"א לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו',
אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. פירש"י אל תפנו אל האובות אזהרה לבעל אוב כו' ע"כ, וכה"ג בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י אזהרה לבעל אוב מניין אל תפנו אל האובות ע"ש, והנה בסופ"ק דעירובין אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה ר' יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף לה רב אחא ב"י אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ה"נ דלא לקי, וכ' התוס' וא"ת אין ה"נ דהא לאו שאין בו מעשה הוא כו' ע"ש, ולפי המבואר דאזהרה לבעל אוב הוא מאל תפנו, ובסנהדרין ס"ה ע"א ובכריתות ד"ג ע"ב פריך הש"ס בעל אוב מאי מעשה אית בהו ומשני הקשת זרועותיו הוי מעשה ע"ש, ולפ"ז איך כתבו התוס' דבלאו דאל תפנו לית ביה מעשה וצ"ע כעת, וע' בהתוה"מ סי' ע"ט ובבאר שבע לכריתות ד"ג ע"ב ד"ה מאי האי ובמה שהארכתי בחידושי לכריתות ד"ב ע"א ע"ד רש"י ד"ה ובעל אוב.
ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. ע' בתשובות הרשב"א ח"א סי' תי"ג.