אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
ויקרא
ויקרא
אדם כי יקריב מכם. ופירש"י אדם למה נאמר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל, והוא ממד"ר בפרשתנו ע"ש, והנה אם דרשה גמורה היא, היה מקום בזה לתרץ קושית התוס' בחולין ד"ה ע"א ובסוכה ד"ל ע"א, שהקשו איך דרשינן שם מכם ולא כולכם להוציא את המומר. הלא איצטריך האי מכם למעט גזול ע"ש, אמנם לפי הדרשה המובא הכא בפירש"י ניחא, דאפ"ל כוונת הש"ס דגזול אימעוט מתיבת אדם, ומכם להוציא את המומר.
אך קשה הלא תיבת אדם מבע"ל בספרא לרבות גרים, וע' בקרבן עדה ובעמודי ירושלים לירושלמי שקלים פ"א ה"ד.
וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו. הנה כל תיבה ותיבה שבפסוק זה לדרשה אתי, וכמה הלכתא גבורתא ילפינן מינייהו, ואף סמיכות הפסוקים דלפניו ולאחריו לדרשות והיקישא קאתו. דמסמיכות דלפני ה' לוסמך ילפינן בזבחים קי"ט ע"ב דאין סמיכה בבמה. ומן הסמיכות לפסוק שלאחריו גמרינן בזבחים ל"ב ל"ג היקישא, וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים, ובמגילה ד"כ דמה שחיטה ביום דכתיב ביום זבחכם אף סמיכה כן, ובמנחות צ"ג דבמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה, ומתיבת ידו ממעטינן במנחות שם יד עבדו שלוחו ואשתו, והתם נמי תניא על הראש ולא על הצואר כו', ומתיבת העולה ממעט בספרא עולת העוף, ומדכתיב לו לכפר, יליף רב אשי בזבחים ד"ד ע"ב לו ולא על חבירו היינו למעט שינוי בעלים בזריקה, ומתיבת עליו יליף שם ר"ש, דדוקא נדרים שהם עליו, חייב באחריותם ולאפוקי נדבות, ובתיבת ונרצה שהוא ריצוי הקרבן ועליו הוא מתודה. בזה פליגי ריה"ג ור"ע בתוספתא מנחות פ"י ע"ש, ובספרא הכא סתים כר"ע, וכ"ה סתימת הש"ס בזבחים ד"ה ע"ב וע"ש רש"י ד"ה מאן לימא, וע"ע יומא ל"ו וברש"י ותוס' שם ובלח"מ ספ"ג ממעה"ק.
והסיר את מראתו בנוצתה. ותרגם אונקלס ויעדי ית זפקיה וה"נ תניא בתו"כ ובזבחים ס"ה ע"א מוראה זו זפק. ועפ"ז כתב אלי בשנת תרנ"ח הגאון ר' יחיאל מיכל ז"ל בעהמ"ח שפת הים, להעיר ע"ד הרמב"ם בפי"ד ה"ו מפסוה"מ שכ' דמוראה הוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר. ולדעתי תקשה עוד הלא במעה"ק פ"ו הכ"א גבי מעשה עולת העוף כ' הרמב"ם והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה כו' ע"ש, הלא שם משמע דמפרש מוראה זו זפק. אמנם קשה מה זה שהוסיף והעור שעליה שלא נמצא במשנה זבחים ס"ד ע"ב ושם בברייתא ובתו"כ, ומאי האי שכ' בפסוה"מ שם בזה"ל אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אינו ראוי לאכילה כו' ע"ש, על מי היתה כוונתו ומבדיל בינו ובין הבשר. בין מי ובין הבשר, וע"פ כל הדקדוקים היה נלע"ד במה שהשבתי אז להגאון הנ"ל ז"ל. דט"ס מורגש הוא ברמב"ם וצ"ל אבל המוראה והוא הזפק והקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר, פי' בין הזפק ובין הבשר. ומזה מובן דעתו שצירף אל הדברים שאינם ראוים לאכילה ואינם חשובים למחשבת הקרבנות לפסול את הזבח גם העור המבדיל בין הזפק והבשר, ולכן גם בה' מעה"ק שם כדאיירי במעשה עולת העוף הזכיר ג"כ עור זה וכתב והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה ואת בני מעיה היוצאין עמה ומשליכן לבית הדשן ע"ש, והרמב"ם ממש חידש שני דינים בעור זה המבדיל, ראשונה שלא לצרפו אל הבשר רק להזפק ולהשליכו יחד עמו לבית הדשן. ושנית שמחשבתו לאכילה לא יפסול את הזבח. ועמש"כ עוד בחידושי לזבחים ל"ה ע"א.
והוא עד או ראה או ידע. בתוספתא שבועות פ"ג תניא או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה, וזהו המקור לדברי הרמב"ם ספ"ט מה' עדות ולדברי רש"י בנדה מ"ט סע"ב ע"ש, ולשון הרמב"ם הוא הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד וע"ש במפרשים, וביאור דבריו נלע"ד כיון דגזה"כ הוא. בע"כ איירי קרא בכה"ג שמכירין הקול וידעו האנשים. דאל"כ מה תועיל ידיעת המעשה אם אינם יודעים מי עשה זאת. אכן זהו רק להבין דעת הרמב"ם, אמנם עצם דין התורה טעמא בעי, עפ"מ דאמרינן בגיטין כ"ג ע"א דכל היתר סומא באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה הוא מטעם טביעת עינא דקלא. וכמ"כ גבי השבת אבידה בסימנין הוא דאורייתא. ואפ"ה אמרינן בחולין צ"ו ע"א דטביעת עינא עדיפא מסימנין ע"ש, ומ"ש דהכא אינו מועיל טביעת עינא דקלא.
לכן נלע"ד לתת טעם לשבח בדעת תורה. עפ"מ שיעיד הנסיון דראיית עין האדם פועלת הרבה על הבנת הדבר לעומקו, ואם בעיניו לא ראה אע"ג דבאזניו שמע מ"מ לא נחית כ"כ לעומק הענין, ואף באין ראיה, זכר לדבר מיהא איכא, מהא דאשכחן אפילו גבי קבלת הלכה מרבו, דעיקרו תלוי בשמיעה. ובכ"ז הקפידו חז"ל לדעת, אם מי שאמר ההלכה ראה בעצמו את רבו בשעה ששמע ממנו, ורב ששת לפי שהיה סומא ולא ראה את רבו כששמע ממנו ההלכה, לא חששו כ"כ ל לשמעתיה כדאמר בירושלמי קידושין פ"א ה"ז ובכ"מ ע"ש, ומה גם מעשה הצריכה ראיית עיניו. בודאי דלא די מה ששמע באזניו כנלע"ד.
והשיב את הגזילה אשר גזל. הנה לרבא דס"ל ריש תמורה דכ"מ דארל"ת אעל"מ, אתא האי אשר גזל להורות דבגזילה שינוי קונה, וזהו המקור למתניתין דר"פ הגוזל עצים, ולאביי שם אתא האי אשר גזל לומר דאינו מוסיף חומש על גזל אביו, דשינוי קונה בלא"ה ידעינן לדידיה, לפ"מ דס"ל בכה"ת אי עביד מהני כדאמרינן בתמורה ד"ו ע"א. וע' ב"ק ס"ו ע"א ובמש"כ בחידושי שם, אמנם לבד שתי דרשות אלו מתיבות אשר גזל, נדרשו נמי בב"ק צ"ח ע"ב דאומרין באיסוה"נ הרי שלך לפניך, ושם קי"ב ע"א דגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם, ובירושלמי ב"ק פ"א סוף ה"א דאם מת או נשבר ביד הגזלן אין שמין הנבילה והשברים אלא צריך לשלם להנגזל כאשר גזל, ובמק"א הארכתי בזה,
צו
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ופירש"י אין זו חובה אלא ד"א שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד כו' ע"כ. וכן פירש"י נמי ביומא כ"ג ע"ב יכול שמטיל עליו חובה לשנות בגדיו כו' ע"ש, ועפ"ז מה מדוייק ל לשון הש"ס בשבת קי"ד ע"א. שדרשו מהאי קרא דהכא שינוי בגדים מן התורה, והביאו הא דתנא דבי ר' ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו ע"ש. ולפי הנ"ל הא דקאמר לימדך תורה דרך ארץ. דרך ארץ דוקא, ולמעט מינה חובה, וע' תענית י"א ע"ב רש"י ד"ה במה שימש משה ובמש"כ בחידושי שם,
וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. וז"ל הרמב"ן ז"ל אמר הרב במורה הנבוכים כי טעם בעבור שכל כהן מקריב קרבנו הוא בעצמו ואם יקריב מנחה ויאכלנה הוא בעצמו כאילו לא הקריב דבר כו' ולכך ישרפו את כולה, עמש"כ בזה הח"ס חי"ד סי' ש"א וע"ע מש"כ בחידושי למנחות כ"א ע"ב ולערכין ד"ד ע"א.
הכהן המחטא אותה יאכלנה. בתו"כ דרשו פרט לטבו"י ולמחוסר כפורים ולאונן, וכ' הר"ש משאנ"ץ דמחו"כ דאיצטריך למעוטי שהביא כפרתו באותו היום מ"מ צריך לטבול טבילה מדרבנן ולהמתין עד הערב וקודם שיעריב שמשו אינו יכול לאכול בקדשים כו' ע"ש, וכמ"כ האריכו התוס' בזבחים ר"פ טבול יום ובחגיגה כ"א ע"א, וכה"ד הרמב"ם פ"א הי"ב ממחו"כ וכ"כ התוס' בפסחים נ"ט ע"א ד"ה אתי וברש"י שם ד"צ ריש ע"ב, אבל התוס' שם כתבו דא"צ להמתין עד הערב וסתרו דבריהם ממש"כ במק"א כנ"ל, ואע"ג דבירושלמי שקלים פ"ו ה"ד ליתא בברייתא תיבת לערב, מ"מ בקרבן עדה שם מפרש דכוונת הברייתא היא ג"כ לערב. וע' בר"ש טהרות פ"א מ"ג.
וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אה"מ לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. תניא בספרא בקדש באש תשרף מלמד ששריפתה בקדש אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות פסולי קדק"ד ואימורי קדק"ל ת"ל בקדש באש תשרף ע"כ, ואע"ג דבסנהדרין פ"ו ע"א אמרינן סתם ספרא ר' יהודא מ"מ ההיא סתמא ר' שמעון קאמר לה כמבואר בפסחים כ"ד ע"א ושם פ"ב ע"ב.
והנה שיטת רש"י בפסחים מ"ט ע"א דהאי בקדש באש תשרף שבא ללמד דבמקום אכילת קדשים שם שריפתן קאי נמי על פסול קדשים קלים, ולהכי פירש"י שם פ"א סוף ע"ב אהא דמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו כו'. דמשום שכבר נתרחק הרבה לכן לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים, והתוס' מ"ט שם הקשו עליו אי דאורייתא הוא מה לי עבר צופים ומ"ל לא עבר צופים לכן פירשו הם דדרשת בקדש באש תשרף לשרוף במקום אכילתן קאי רק על קדשי קדשים כו' ע"ש.
והנה בפסחים פ"ה ע"ב אהא דאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו הקשו מהא דרב גופיה קאמר משום ר' חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא ומשני לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא, ועל זה כתב אלי הגאון ר' חיים ברלין ז"ל. בשנת תרס"ה להקשות א"כ איך תנן שם פ"א ע"ב נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו על גגותיהן והא קיי"ל דכל פסולי קדשים שורפין במקום אכילתן ונשאר בצ"ע, והנה לשון המשנה שם הוא שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן אמנם הרמב"ם פי"ט ה"ז מפסוה"מ לא הזכיר לא חצרות ולא גגות אלא ז"ל שורפין אותו בעליו בבתיהן ע"ש. ואפשר דבלשונו זה כיוון לחדש דמקום שריפתו הוא בכל היקף מקום האכילה היינו החצר הבית והגג ביחד, דרשות אחת היא ובאיזה מקום מהן שישרוף מקיים בזה שריפתו במקום אכילתו ולאו דוקא באותן ד' אמות של מקום האכילה. וקצת משמע הכי גם לפי הגרסא בדק"ס בחצרותיהן ועל גגותיהן ע"ש, דלפי גרסא זו קשה שני המקומות לשריפה למה לו. ובע"כ דבאיזה מקום מהן שישרוף מקיים מצות שריפתן במקום אכילתן. ולפ"ז האוקימתא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא היו באותו חצר. ונקרא שריפתו במקום אכילתו אע"ג שנשרף על הגג של חצר האכילה, ועמש"כ בחידושי למס' מעשר שני פ"ג מ"ח.
שמיני
יין ושכר אל תשת. ופירש"י יין דרך שכרותו, ע' רמב"ן ובת' הרשב"א ח"א סי' שס"ג ובמש"כ בחידושי לכריתות י"ב ע"ב.
וזה לכם הטמא. במעילה י"ז ע"א יליף מהכא דדם שרצים טמא, והקשו התוס' במנחות ק"ד ע"א, לפ"מ דאמרינן שם גבי דם נבילות דכשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית א"כ משמע דדם חשיב כבשר ולהכי טמא ולפ"ז ל"ל קרא לדם שרצים שהוא טמא תיפ"ל דחשיב כבשר ע"ש, אמנם לפ"מ שכ' הראב"ד רפ"ה דעדיות בפי' הש"ס דמנחות שם, וז"ל וכיון שהוא קרוש דומה לבשר וגזרו עליו משום כזית נבילה ע"ש, ולפ"ז אין מקום לקושית התוס'. כיון דהתם הוא טמא אלא משום גזירה דרבנן. א"כ משם גופה מוכח דבעלמא דם אינו כבשר, ולהכי איצטריך קרא.
כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע. בספרא תניא הולך על גחון זה נחש הולך על ארבע זה עקרב, הנה בחולין ד"ט ע"ב אמרינן דספק מים מגולין אסורין ומסקינן התם משום דחמירא סכנתא מאיסורא, ומשמע דהוא דאורייתא מקרא דוחי בהם דדרשינן ביומא פ"ה ע"ב ולא שימות בהם וזה גם על הספק דפקוח נפש ע"ש, וספק סכנה דנחש ועקרב אלים כ"כ כמבואר בכ"מ וע"ע בע"ז ד"ל ע"א ובברכות ל"ג ע"א ובתוס' שם, ולפ"ז קשה ל"ל קרא לאסור נחשים ועקרבים לאכילה כיון דמצד עצמם הם מסוכנים כ"כ, ול"ד להא דתנן שילהי מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו', דהתם פירש"י על נבילות ושרצים שהזהירה תורה ומשום דבלא"ה נפשו של אדם קצה בהן וע' ב"מ ס"א ע"ב, משא"כ נחשים ועקרבים וכיוצא בהן דכמו מצד עצמם כן מדין התורה היו נמנעים לאוכלם משום סכנה ל"ל קרא לאסרם, זולת אם נימא דכל הסכנה של זיהרא דנחשים ועקרבים הוא דוקא בחייהם ואחרי מיתתם בטל מהם כח המזיק ונבלתם דמיא ככל נבלתם דשקצים ורמשים, כן נפלאתי על היראים בסי' קל"ד דהעתיק דרשת הספרא דהולך על גחון זה נחש כן יתר הדרשות ושייר דרשתם על ארבע זה עקרב וצ"ע.
והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני. בברכות ס"פ אלו דברים והתקדישתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו', וע' בתשובות הרשב"א סי' תק"ז.
אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם. בעירובין כ"ח ע"א גבי אכל פוטיתא לוקה ארבע חשיב רש"י מקרא זה לשני לאוין, וע"ש בהגהות הב"ח וברש"י מכות ט"ז ע"ב אולם לע"ד בלתי מובן איך נוכל לחשוב האי אל תשקצו ללאו שי"ב מלקות הרי לאו שבכללות הוא. וצ' ברמב"ם ספי"ז ממאכלות אסורות ובטושו"ע יו"ד סי' קט"ז ס"ו ובט"ז שם סק"ו וצע"ק.
ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. הנה בראשית דפוס סלאוויטא דף נ"ד ע"א מפרש להאי קרא אתא לאסתאבא מסאבין ליה כו', ולכאורה הוא נגד משאחז"ל בע"ז נ"ה ע"א בא לטמא פוחתין לו בא לטהר מסייעין אותו ע"ש הרי דגבי טומאה אין סיוע מלמעלה, אמנם כהאי לישנא דזוה"ק איתא נמי בברייתא דיומא ספ"ג אדם מטמא אותו מעט מטמאין אותו הרבה כו' ע"ש, ומשמע דמשום סוגיא דע"ז הנ"ל פירש"י מטמאין אותו הרבה מניחין אותו ליטמא הרבה כו' ועפ"ז אפשר דגם בזוה"ק תהיה כך הכוונה. ואולי כוונתו דאם מטמא עצמו אז הוא גופיה הניח בזה על נשמתו חותם טומאה, ובדרך זה תתפרש נמי מש"א ביומא שם מלמטה מטמאין אותו מלמעלה בעוה"ז מטמאין אותו לעוה"ב, דוגמת ותהי עונותם על עצמותם.
תזריע
דבר אל ב"י לאמר אשה כי תזריע וגו'. בכריתות ד"ז ע"ב תנן וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל, וקאמר עלה בגמרא שפחה מנלן דת"ר בני ישראל אין לי אלא ב"י גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה מאי וכן שפחה סד"א כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב ה"מ בדבר ששוה בין איש ובין אשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא לא תחייב שפחה אהכי תנא שפחה. והנה סוגיא זו צריכה ביאור מתחילתה ועד סופה, ראשונה קושית הבאר שבע בחידושיו שם דמעיקרא פריך שפחה מנלן ובתר הכי פריך מאי וכן שפחה פשיטא ואין זה שיטת הגמרא וכ"ת דפריך מאי וכן הואיל דילפינן לה מן אשה דא"כ לא משני כלום ונשאר בצ"ע ע"ש.
ועוד איך נוכל למילף שפחה מדכתיב אשה הלא א"כ אפילו נכרית נמי כדהקשו התוס' כעין זה בב"ק פ"ח ע"א דאם עבד כשר לעדות מדכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא א"כ אפילו נכרי נמי ותירצו דאין אחיו הוא ע"ש, אלמא דאי לאו דגלי רחמנא אחיו היה מקום להכשיר עכו"ם לעדות מדכתיב איש א"כ גם הכא דמרבינן שפחה מדכתיב אשה נרבה נמי נכרית, ובע"כ כיון דכתיב בני ישראל ממועטין עכו"ם כדדרשינן בתו"כ, הלא דתיבת אשה תוכיח רק על אשה מבני ישראל וא"כ איך נוכל למילף גיורת שפחה מתיבת אשה.
כן בתירוץ הש"ס דקאמר סד"א כי אמרינן כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ה"מ בדבר ששוה בין איש ובין אשה כו', הלא איך ס"ד לאמר כן הא אשכחן דעבד חייב למול אע"ג דלא שייך באשה, ולענין השחתת זקן אשה אינה מצווה ועבד מוזהר עליה, וע' פני יהושע לגיטין מ"א ע"ב בתוד"ה לא תוהו.
והאחרון הכביד דאף אם נניח דבעינן בעבד לענין חיוב רק דברים שהוא שוה בהן לאשה, אכן הגז"ש דילפינן לה לה מאשה הוא מקרא דאם חופשה לא ניתן לה דאיירי ג"כ באשה ובשפחה גופה ואיך נמעט את השפחה מטעם דעבדים אינן בכלל זה, גם בתירוץ הש"ס אהכי תנא שפחה תשאר קושית התוס' שכ' וז"ל תימה אה"נ ואיצטריך קרא לגיורת דאמרינן בספרי גבי ברכת כהנים כ"מ שמדבר בישראל צריך להביא את הגרים ע"ש.
לכן נלע"ד ביאור הסוגיא בד"ז דמתחילה פריך הש"ס על עצם דין המשנה דשפחה יולדת יש לה דין ישראלית לקרבן, ועלה מייתי הא דתניא בני ישראל אין לי אלא ב"י גיורת ושפחה מניין ת"ל אשה ר"ל דמתיבה זו נלמד שתיהן. והכי פירושא כיון דכתיב אשה וכל מצות שהאשה חייבת עבד חייב בה וממילא גם שפחה כלולה בחיובה דעבד, וגיורת נמי נלמדת מתיבת אשה כדדרשינן בב"ק ק"ט ע"א לענין אשם גזילות דאיירי בגזל הגר מדכתיב ואם אין לאיש גואל ע"ש וזה מתאים נמי עם הבנת התוס' דהכא דמתיבת אשה גמרינן גיורת ועד עתה מפרש בגמרא דין המשנה בנוגע לשפחה וממילא לגיורת ומעתה שפיר הקשו על לשון המשנה, מאי וכן שפחה, פי' לפ"מ דמפרשת חיובא דין קרבן יולדת דשפחה מטעם כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה. א"כ הוי כמאן דכתיב בגופה דמי ולפ"ז מאי וכן דנקט. הלא אחרי שיש לנו בקבלה הגז"ש דלה לה ממילא נכללת בקרא גופה, ומשני סד"א כי אמרינן כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ה"מ בדבר ששוה בין איש ובין אשה כו', פי' דדין זה לא נקרא כמאן דכתיבא בגופה דמי, דסד"א דהגז"ש לא יוכל להשוות דיני אשה עם דיני עבדים לגמרי מפני שינוי התכונות והטבעיות שביניהם, להכי נקיט התנא בלשון וכן שפחה, להורות דמצד הדין יש לה בזה תורת ישראלית ממש וע' בהגהות שטמ"ק.
ושער בנגע הפך לבן. תניא בספרא לא הקודם מכאן אמרו אם בהתרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ואם ספק טמא ר' יהושע אומר כהה. והנה במשנה דנגעים ספ"ד הגרסא ור' יהושע קיהה, וע"ש מה שהאריך בזה הר"ש וכן התוס' בכ"מ בש"ס, והקרבן אהרן הכא האריך בדבריהם ע"ש, ויש עוד להוסיף בזה מה שנתקשו המפרשים מהא דב"מ פ"ו ע"א, דאיפלגו במתיבתא דרקיע בהלכה זו וקוב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא ונתבקש לזה רבה בר נחמני לפשוט הספק והשיב טהור ע"ש, דגם מצד עצמו מוקשה הלא בזולת ר' יהושע ס"ל לסתמא דמתניתין וסתם ספרא דטמא ומנין היתה לו ההכרעה לפסוק כדעת יחיד נגד כל החכמים בעלמא הדין וכל מתיבתא דרקיע, ובמה דאיכא למידק טפי איך איפלגו כולהו על דעת המקום ב"ה עמש"כ בתוס' אנשי שם לנגעים שם, ואנו רק להבין פשטות המשנה והברייתא עם עובדא דרבה בר נחמני באנו, והנה משמע דרש"י שם הרגיש בכל הקושי של תשובת רבה ברקיע, וכ' וז"ל טהור לפי מה שכתוב בתורה ע"ש, וצריך ג"כ פירוש לפירושו, ולכאורה היה מקום לאמר בכוונתו דכיון דספק הוא הוה לן לאוקמי גברא בחזקת טהרה וכקושית הר"ש והתוס' שם, אמנם לפ"ז מאי טעמייהו דכל המטמאים, ובע"כ כדעת ר"ת דבנזקק לטומאה איירי ע"ש, וא"כ א"א לפרש דטהור לפמש"כ בתורה הוא ע"פ חזקת טהרתו.
לכן נתתי לבי לדרוש ולתור בכל גרסאות ופירושי הראשונים ז"ל, ואחרי אשר תמכתי יתדותי על דבריהם, באתי לידי החלטה בדרך זה לע"ד בעזהי"ת, וזה יצא ראשונה דעיקר הגרסא כמו שהיא לפנינו במשנה דנגעים ור' יהושע קיהה, וכדהביא הר"ש שם בשם ר"ת דהוא מלשון מקהו קהייתא דיבמות ק"י ע"ב, ופירש"י שם דהוא אסיפת חכמים, ולפי גרסא זו ופי' זה מובן ביאור משנתינו, דלפ"מ דהלכה זו היתה עמומה ובלתי ברורה לחכמים עד דאפילו במתיבתא דרקיע איפלגו בזה כנ"ל, ור' יהושע לטעמיה בב"מ נ"ט ע"ב דאמר לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול, ובכל כה"ג החליט דסמכינן אקרא דכתיב אחרי רבים להטות כדאמר איהו גופיה שם, להכי אסף אסיפת חכמים להכריע ע"פ רוב דעותיהם, ומה מאד מדוייק לפ"ז ביאור הש"ס בכתובות ע"ה ע"ב, דקאמר אהא דר' יהושע קיהה, מאי קיהה, פי' מה היתה החלטת אסיפתו, אמר רבא קיהה וטיהר, וכ' שם התוס' דר"ת גריס רבה מההיא דב"מ שם בעובדא דרבה בר נחמני וכ"כ התוס' בנדה י"ט ע"א, והשתא מובן שפיר פירש"י בב"מ שם במש"כ טהור לפי מה שכתוב בתורה, משום דקשיא לרש"י מאין לקח רבה ההכרעה לאמר טהור שהוא רק דעת יחיד ר' יהושע ובאופן דסתמא דספרא כסתם מתניתין וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא, אמנם אחרי דלרבה היתה הקבלה דמאסיפת ר' יהושע הוחלט דטהור, וזהו הפירוש קיהה וטיהר, כדאמר אייהו גופיה בכתובות, ויסודתו של ר' יהושע היה ע"פ הכלל שבתורה אחרי רבים להטות, ולהכי שפיר פירש"י על דברי רבה. טהור לפי מה שכתוב בתורה, והשי"ת יראנו מתורתו נפלאות:
או בשתי או בערב. תניא בספרא היתה פסוקות אינה מטמאה בנגעים ר' יהודא אומר אפילו פסיקה אחת וקשרה אינה מטמאה בנגעים, והנה כמו בספרא כמ"כ במשנה דנגעים פי"א מ"ח לא ביארו המפרשים במאי פליגי, ונלע"ד דפליגי בסברא בעלמא, דר"י סבר דסתם חוטי שתי וערב הם שלמים, ובודאי כוונת הכתוב על חוטין כאלו, וממילא ממועטין חוטין קשורין, ורבנן סברי דגם התורה הקפידה אלא שיהיו ראוין לאריגה, וכשהוא מופסק איננו ראוי למלאכתו, משא"כ כשהוא קשור הלא חיבורו מכשירו לאריגה.
אכן אכתי איכא למידק לע"ד הלא כל טומאת שתי וערב בנגעי בגדים הוא משום דעומדת לאריגה, וא"כ איך אפשר כלל לאמר דקשירת נימא מופסקת תאבד חשיבת מטרתה, הרי כל דין קושר דחשיב באבות מלאכות דשבת אמרינן שם ע"ד ע"ב דאביי ורבא דאמרי תרווייהו, דהוא משום דאורגי יריעות המשכן שנפסקה להן נימא קושרין אותה, וכן התופר שתי תפירות פריך שם והא לא קיימא. ואוקמינן והוא שקשרן, ומדוע דוקא גבי טומאת נגעי בגדים תתבטל חשיבת הנימא לאריגה מפני הקשירה וצ"ע.
מצורע
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. ופירש"י חיות פרט לטרפות, והקשה בת' פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ח עלה דמהדר תלמודא בחולין י"א ע"א ללמוד דאזלינן בתר רובא מכמה קראי המאוחרים בתורה ולא יליף מהאי קרא המוקדם דממעט מחיות פרט לטרפות ובע"כ דאזלינן בתר רובא דאינן טרפות ע"ש מה שהאריך בזה, ולע"ד בלתי מובן קושיתו. ראשונה דילמא ס"ל לסוגיא דחולין י"א כמ"ד טרפה חיה ולפ"ז לא נוכל למעט מקרא דחיות טרפות כיון דטרפה נמי חיה, ועוד אפשר דס"ל לסוגיא דחולין שם כדרשת התו"כ חיות ולא ם שחוטות וע"ש במפרשים.
והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וגו'. ותניא בספרא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אף המנוגע ת"ל ראשו, פי' דזה אתי למשרי תגלחת נזיר מצורע, ואע"ג דאיכא גביה עשה ול"ת דתער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע. ואפילו לפ"מ דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, מ"מ הכא דחי משום קלות דנזירות דאיתא בשאלה, כמבואר ביבמות ד"ה ע"א ע"ש, ולכאורה נזיר שמשון דליתא בשאלה כדאמרינן במכות כ"ב ע"א, אם הוא מצורע אה"נ דאסור בתגלחת, כיון דקלות דשאלה ליתא גביה, א"כ עומד כנגדו לפניו עשה ול"ת דנזירות שמשון, ולפ"ז קשה אמאי לא חשיב האי חילוקא במשנה דנזיר ע"א, בין נזיר עולם לנזיר שמשון בדין תגלחת מצורע, והכא לא שייך לתירוץ התוס' בנזיר שם לענין שאלה ע"ש, דהכא אינם שואלים על נזירותם, אלא דאתינן משום לתא דישנו בשאלה, אבל באמת אכתי שניהם נזירים, ועמש"כ בחידושי לעירובין ד"ל ע"ב וצ"ע כעת.
ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וגו'. הנה בתו"כ ובנדה ל"ג ע"א ילפינן מדכתיב ותהי נדתה עליו דמה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס, ובשבועות י"ח ע"ב אמרינן אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא ניפריש מיד מנלן אמר חזקיה א"ק ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו ע"ש, ובקידושין ס"ח ע"א יליף חזקיה תפיסת קידושין בנדה מדכתיב ותהי נדתה עליו דאפילו בשעת נדתה תהא בה הווייה. והשתא קשה מלבד מה דחזקיה גופיה מבע"ל להאי קרא לדרשתו וקשה לר"ת דאמר בהמוציא יין דם נבילה ב"ה מטמא וקאמר התם ר"י ב"ר יהודא דלא מטמאו ב"ה אלא כשיש רביעית דם הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית אלמא חשיב ליה כבשר ע"ש אכן הראב"ד רפ"ה דעדיות ביאר כוונת ר' יוסי ב"ר יהודא וז"ל וכיון שהוא קרוש דומה לבשר וגזרו עליו משום כזית נבילה ע"ש. ועפ"ז אין מקום לקושית התוס' כיון דהתם הוא טמא רק משום גזירה דרבנן, א"כ משם גופה מוכח דבעלמא דם אינו כבשר, ומשו"ה לא מצי משני כשהותרה בהמה דמה נמי הותרה.
ואשה אל אחותה לא תקח לצרר וגו'. הנה הא דתנן ריש יבמות דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום כו', מהאי קרא ילפינן לה כדאמרינן שם ד"ג ע"ב ודי"ג ע"א, אמנם ר"ש יליף שם די"ט ע"א ודכ"ח ע"ב מהאי קרא, דבשעה דנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן ע"ש, והשתא רבנן דר"ש דמבע"ל להאי קרא לדרשה אחרת כנ"ל, בע"כ דפליגי עליה כמבואר שם, ולפ"ז איכא למידק בקדושין ד"נ ע"ב דתנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות וקאמר עלה בגמרא מה"מ ומפרש רמב"ח דא"ק אשה אל אחותה לא תקח לצרור התורה אמרה בשעה שנעשו צרות זל"ז לא יהא לו ליקוחים אפילו באחת מהם ע"ש, ולפמש"כ מה מקום לצרף דרשת ר"ש אסתמא דמתניתין, דאשכחן בהדיא דפליגי אדרשה זו במשניות דריש יבמות ודפ' ארבעה אחין שם.
והנה לשון הש"ס ביבמות ד"ג ע"ב ואין לי אלא צרתה צרת צרתה מנין ת"ל לצרור ולא לצור, ומשמע דהוא משום דכתיב בשני רישי"ן כדכ' התוס' שם ד"ב ע"א בד"ה עד אולם גרסת הרי"ף שם ת"ל לצרור ולא לצרר, הרי דהוא דייק מדכתיב בוי"ו מזה מוכח דהוא לשון רבים, וע"ש בחידושי אנשי שם, אבל הוא פלא, דלגרסא זו היה מקום אי הוה כתיב בקרא בוי"ו, אז היה אפשר לגרסתו ופירושו, לאמר דמיתורא דוי"ו מרבינן, לא כן השתא לפמש"כ בקרא לצרר בלא וי"ו, וכ"ה לפנינו במסרה, א"כ אין מקום לגרסת הרי"ף, ואי משום דקרינן כאילו הוה כתיב בוי"ו, א"כ אתינן בזה לדרשת מקרא ומסרת ואין זה במשמעות הענין וצ"ע כעת.
קדושים
איש אמו ואביו תיראו וגו'. בב"מ ל"ב ע"א תניא מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבין בכבודי, והקשה בקצוה"ח ר"ס צ"ז לפ"מ דאמרינן בכתובות ד"מ ע"א גבי אונס, דאי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, א"כ ל"ל קרא גבי כבוד או"א תיפ"ל דאין עשה דכבוד דחי לל"ת כיון דמצי מיעקרא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ע"ש, ונפלאתי הלא היא ממש קושית הר"ר עזרא בתוס' כתובות שם על אתר סד"ה כגון וע"ש מה שתרצו, ואין לאמר נמי דקושיתו נסיב ע"ד הרשב"א בתשובה סי' י"ח, אהא דאמר שאין לברך על מצוה דכבוד אב משום דאפשר למיעקרא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול, דג"ז אינו דהרשב"א לא אתא על חלישות העשה, דאיך נופל כלל לאמר דעשה חלושה היא, אחרי דהוקש כבודם לכבוד המקום, אלא דכוונת הרשב"א שם כיון דהאב יכול למחול ואז נעקרה המצוה מתחילתה. וא"כ איך יברך הבן לכתחילה על מצוה זו, הלא אחרי מחילת האב נמצא ברכת הבן ברכה לבטלה למפרע, ואף לפמש"כ התוס' בכתובות בתירוצם שם, דמיד כשצוה האב הוה עשה לעשות מצותו ע"ש, מ"מ כיון דהמצוה מיתלא תלי וקאי בדעת האב, ואולי ימחול, אין מקום לברך על מצוה כזו לכתחילה כנלע"ד.
לעני ולגר תעזוב אותם. ותניא עלה בספרא מניין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל לעני ולגר תעזב אותם. ובירושלמי פאה ספ"ד מסיק עלה הנה לפניהם משלך ובלשון זה העתיק הרמב"ם בפ"ד ה"ו מה' מתנות עניים אמנם בספרי תצא כ"ד י"ט יליף דרשה זו דספק לקט לקט כו' מקרא דלגר ליתום ולאלמנה יהיה ועמש"כ בזה בהתוה"מ בפרשתינו סי' כ"ב, ועכ"פ מספרא וספרי מוכח דהיא דאורייתא, ועפ"ז בלתי מובן הא דבחולין קל"ד ע"א יליף דספק לקט לקט מקרא דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו וכה"נ בירושלמי פאה שם וקשה הלא אנן קיי"ל ריש ב"ק ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן.
וביותר יש מקום עיון ברמב"ם שם דאהא דתנן גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים והביא הרמב"ם מקורו דהוא ספק לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזב הנח לפניהם משלך. ובכ"ז מסיק שם ולמה אין אומדין אותה וליתן לעניים מה שראוי לעשות לקט מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו כו', והשתא לפי הנחת הרמב"ם דהוא דאורייתא מדוע צריך לטעמא דקנס, ואף דטעמא דקנס מבואר בירושלמי רפ"ה שם אמנם בירושלמי לא נזכר המקור מן הכתוב וזה גופה ג"כ קשה אבל הרמב"ם שהביא מקרא דתעזב מה מקום להביא טעמא דקנס, ועמש"כ שם הרדב"ז.
לכן לולא כל דבריהם היה נלע"ד דכל ענין ספק לקט לקט הוא מדרבנן ואסמכינהו אקראי, ולפ"ז ברישא דרפ"ה דפאה גבי גדיש שלא לוקט תחתיו היה די שיהיו אומדין אותה כמה לקט ראויה לעשות ולמה הטריחו את בעל הגדיש לפנות את כל הגדיש כולו למקום אחר, על זה אמרו בירושלמי דהוא מטעם קנס מפני שעבר להגדיש על מקום הלקט, משא"כ ברוח שפיזרה את העומרין דהוא לא עבר כלום אלא מפני שחז"ל אמרו ספק לקט לקט בזו שפיר סמכינן אאומדנא, ואחרי דבספרא וספרי בבלי וירושלמי סמיך כל אחד האי דינא דספק לקט לקט על מקרא בפני עצמו, לכן מצא הרמב"ם מקומו להורות אגב אורחיה הכתוב היותר מוכרע לדעתו לסמוך עליו, אבל בעצם הדבר מסיק דהוא קנס, ובעומרים שנתפזרו ע"י הרוח דאומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים יהיב שם טעמא בהלכה ה' מפני שזה אונס ע"ש.
בצדק תשפוט עמיתך הנה בסנהדרין ד"ג ע"א יליף רב אחא בריה דרב איקא מהאי קרא דמדאורייתא חד נמי כשר לדיני ממונות אלא משום יושבי קרנות בעינן תלתא ובע"כ דהאי חד צריך להיות מומחה, והיינו דתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. ופירש"י שם ד"ה ריש ע"א דכתיב בצדק תשפוט ע"ש, והנה על ברייתא זו מסיק ר"נ כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ואמרינן התם איבעיא להו כגון אנא דגמרנא וסברנא ונקיטנא רשותא אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא א"ד אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא כו', והנה בכתובות צ"ד ע"ב בעובדא דאמיה דרמב"ח כתבתינהו לנכסה לרמב"ח בצפרא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא אתא רמב"ח לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסא אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסא אתא רב ששת לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עבד מר הכי כו' א"ל שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני א"ל ר"נ אנא דיינא ומר לאו דיינא ופירש"י אנא דיינא ע"פ ריש גלותא ועמש"כ בחידושי שם, והשתא מאי קמבע"ל בסנהדרין בכוונת ר"נ בהא דקאמר כגון אנא דגמירנא וסברנא ונקיטנא רשותא או דילמא אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא מדוע לא פשיט להו מדברי ר"נ גופיה דקפסיל לרב ששת אע"ג דגמיר וסביר רק משום דלא נקיט רשותא מריש גלותא זולת אם נימא דהני דאיבעיא להו בסנהדרין לא ידעו מהאי עובדא דכתובות שם דוגמא דאמרינן בגיטין ד"ו ע"ב גמרא לא שמיע ליה ועדיין צ"ע.
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ופירש"י לא תלבין את פניו ברבים ע"כ, והוא מדברי הספרא ומובא בערכין ט"ז ע"ב יכול אפילו משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא ע"ש, אמנם יש ג"כ מקום לאמר דהני דדרשי בשבת נ"ד ע"ב כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו וכן לאנשי עירו או לכל העולם כולו, הוא נמי מהאי קרא מדסמיך לקרא דהוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא משמע דע"י התוכחה תפרוק חטאו ממך. משא"כ אם לא תוכיחו תהיה נתפס ח"ו בשבילו, והיינו דאמרו שם קי"ט ע"ב לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה כו' ע"ש, אמנם שיקול הדעת במצוה זו קשה למאד, שהיא תלויה הרבה לפי המוכיח ולפי מקבל התוכחה וכבר האריכו חז"ל בזה בערכין שם. ואף שלמה בחכמתו אמר משלי ט' אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, וחז"ל תפסו את דבריו למצוה או לחובה כדאמרינן ביבמות ס"ה ע"ב. כשם שמצוה על אדם לאמר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לאמר דבר שלא נשמע, וכ"ה בירושלמי סוטה פ"ח ה"ב ושם בחגיגה ספ"א ובתרומות ספ"ה, וע' בהגהות מיימונית פ"ו מה' דעות.
ואפילו בתוכחה דרבים החליטו חז"ל לפעמים בשבת קמ"ח ע"ב ובביצה ד"ל ע"א מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וגם בזה נחלקו הראשונים ז"ל, דדעת התוס' בשבת נ"ה ע"א ובע"ז ד"ד ע"א ובס"פ חזקת הבתים דבספק אם יקבלו צריך למחות ורק אם בודאי לא יקבלו אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגין כו', וכה"ד היראים ס"ס ל"ז וע"ש בווי העמודים, אבל הראב"ן ס"ס כ"ה כתב דאפילו בספק אם יקבלו אמרינן נמי מוטב שיהיו שוגגין, וע' בליקוטי דינים לרש"י סוף ספר הפרדס דף נ"ט ע"א ובס' חסידים סי' ה'.
ואהבת לרעך כמוך. תניא בספרא ר"ע אומר זה כלל גדול בתורה בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה ע"כ, הנה דרשת ר"ע מובנת ובלתי צריכה לאריכות בכוונתו. דאם יקיים האדם קרא כדכתיב ואהבת לרעך כמוך אז פורק ממנו בזה קנאה שנאה לה"ר רכילות גניבה גזילה וכל מיני נזקין, ולהיפוך הוא נוטה לו אך טוב וחסד לטוב לו כמהו, ובודאי כלל גדול הוא זה לקיום הרבה אזהרות בתורה כמו מחלק הל"ת כן מחלק העשה, אולם בן עזאי בא להעיר דבקיום כזה יש ג"כ מגרעת, דאהבתו תהיה מוגבלת דוקא לרעך, וכל שאינו בסוג רעך הוא משולל מאהבתו ולכן הוסיף על דברי ר"ע ואמר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה, היינו אם כל אחד יחשוב על עצמו שהוא ספר מלא ברעיונות והרגשות, וכמ"כ כל אחד הנברא בדמותו מלא רעיונות ומושגים שונים, נמצא דכל יושבי תבל הוא אוצר נשגב בבית עקד ספרים גדול, וכל ספר מכיל בקרבו רעיונות נשגבים וענינים מענינים שונים וכולם מעשה ה' המה, אז תתרחב אהבת כל אחד על זולתו בין כל האדם אשר על פני האדמה באין הבדל מפלגה ובאין יוצא מן הכלל בין כל אומה ולשון, כאשר נקוה לימות המשיח שתסור השקר והרע מן העולם ותשלוט אך טוב ואמת, אחרי אשר כל אחד הנברא בצלם יאחז בזה דרכו דרך הקדש כנבואת ישעיה י"א לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו',
אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. פירש"י אל תפנו אל האובות אזהרה לבעל אוב כו' ע"כ, וכה"ג בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י אזהרה לבעל אוב מניין אל תפנו אל האובות ע"ש, והנה בסופ"ק דעירובין אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה ר' יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף לה רב אחא ב"י אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ה"נ דלא לקי, וכ' התוס' וא"ת אין ה"נ דהא לאו שאין בו מעשה הוא כו' ע"ש, ולפי המבואר דאזהרה לבעל אוב הוא מאל תפנו, ובסנהדרין ס"ה ע"א ובכריתות ד"ג ע"ב פריך הש"ס בעל אוב מאי מעשה אית בהו ומשני הקשת זרועותיו הוי מעשה ע"ש, ולפ"ז איך כתבו התוס' דבלאו דאל תפנו לית ביה מעשה וצ"ע כעת, וע' בהתוה"מ סי' ע"ט ובבאר שבע לכריתות ד"ג ע"ב ד"ה מאי האי ובמה שהארכתי בחידושי לכריתות ד"ב ע"א ע"ד רש"י ד"ה ובעל אוב.
ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. ע' בתשובות הרשב"א ח"א סי' תי"ג.
אמור
אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו. בספרא תניא לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש, וכן מבואר ביבמות פ"ד ע"ב כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וכל היכא דהוא לא מוזהר היא לא מזדהרא ע"ש, ועפ"ז בלתי מובן מש"כ התוס' בחגיגה י"ד סע"ב גבי בתולה שעיברה מהו לכהן גדול, וז"ל דשמא אף היא בכלל האיסור כדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח קרי ביה יקיח ע"ש, ולפי המבואר הכא מה מקום להסתפק בזה ולאמר קרי ביה יקיח מאי דלא נאמר בש"ס, ולהניח מקרא מלא דכפל הכתוב תרי זימני לא יקחו להך דרשה דהיא אגודה עמו בכלל האיסור, ולא עוד אלא שהתוס' בנדרים ד"צ ע"ב בד"ה חזרו הביאו בשם הרב ר' אליעזר ז"ל, דלא מצינו זונה שהיא אסורה להנשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו ע"ש ולפי דבריהם איך יפרנסו לדרשת הספרא וסוגיא דיבמות מקרא דהכא, וע' בטו"א לחגיגה שם ובשעה"מ ס"פ י"ז מאיסורי ביאה ובח"ס אה"ע ח"א סי' ק"ג וסי' קנ"א.
והוא אשה בבתוליה יקח. ופירש"י ביבמות נ"ט סע"ב דבשעת ליקוחין תהיה בתולה, ומזה מבואר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ע"ש, והנה בקידושין ד"ט ע"ב קאמר דאי מובעלה הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, והקשה המל"מ פי"ז הט"ו מאיסורי ביאה א"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה הלא ביאה אינה קונה אלא בגמר ביאה והרי היא בעולה אלא ודאי דכסף לחוד קונה וע"ש מה שתירץ בזה, ומש"כ על זה בשעה"מ פ"ג ה"ה מה' אישות.
ולכאורה מדוע נאיד הגאון הנ"ל מהתם להכא, ולא הקשה שם על אתר, דאם נפרש קרא כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה דהוא עד דמקדש והדר בעיל, איך יפרנס הא דתנן האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, דאם כסף וביאה הוא קנין משותף, א"כ ליכא רק שתי דרכים בקידושי אשה, לכן נלע"ד בהבנת הסוגיא שם, עפמש"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין ד"ט שם, דרבי ס"ל דל"צ קרא לחלק וכיון דממילא מחולקין להכי הוי ובעלה קנין בפ"ע, ור' יוחנן ס"ל. צריך קרא לחלק, והכא דאין מחולקין, יש לפרש דהאי ובעלה מחובר לתיבת כי יקח, והיינו עד דמקדש והדר בעיל, ולהכי יליף הוא קידושי ביאה מבעולת בעל ע"ש, ולפ"ז כו"ע ס"ל דכסף הוא קנין לעצמו, וכמו דחשיב להו במשנה בתלתא קנינים, ובין רבי לר' יוחנן רק משמעות דורשין איכא בינייהו, דרבי לפ"מ דלא בעי קרא לחלק הוי כי יקח חלוק ל לעצמו לקידושי כסף, ובעלה לעצמו לקידושי ביאה, משא"כ לר"י דצ"ק לחלק הלא מכתוב זה בלתי מוכרע אם הוא חלוק, אכן אחרי דאית ליה קרא דבעולת בעל לקידושי ביאה, בע"כ דממילא הוא מורה דכי יקח הוא קנין. כסף בפ"ע לקידושי אשה כנלע"ד.
ומיד בן נכר לא תקריבו. ופירש"י נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום כו' אבל תמימה תקבל מהם לכך נאמר למעלה איש איש לרבות את העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל, ע' במזרחי ובמה שהאריך בזה בת' פנים מאירות ח"ב סי' ק"מ.
ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. בספרא תניא שה ולא עופות והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינה באם על הבנים הרי היא במצות או"ב עוף שהוא באם על הבנים א"ד שיהא במצות או"ב ת"ל שה ולא עופות, והנה בהתוה"מ הסביר עפ"ד המורה נבוכים דהטעמים דאו"ב ושלוח הקן שניהם הם מצד רחמנות כוי ע"ש. ועכ"פ משמע מדבריו דמיעוטא דשה ולא עופות הוא מצד גזה"כ, ולעד"נ דטעמא רבה איכא בכוונת התו"כ דשם אותו ואת בנו נופל רק על נולד שיש לו שייכות עם מולידו דוגמת שה שיצא מרחם אמו, משא"כ בעוף שאין לו שייכות עם מולידו, דהא נולד מן הביצה שהוא אוכלא דאפרת ותוכל להתחמם גם בזולת התרנגולת שהטילתה, וזהו המובן הנכון בלשון הר"ן לחולין ס"ד ע"ב, שכ' אהא דאמר חזקיה וכי בת יש לה ליענה וז"ל והלא מטלת ביצים היא ולא שייך בה בת ע"ש, וה"נ הכא מדקרי להו הכתוב אותו ואת בנו צריך שיהיה הבן מן מולידו דומיא דשה משא"כ עופות, אמנם לפ"ז צריך ביאור ל"ל קרא למעטו כלל ממצוה זו הרי אין זה בנו, לכן הקדים הספרא לפי שמצינו שהכתוב הזהיר גבי עוף באם על הבנים הלא יש מקום לאמר שיש להם שייכות ואפשר נמי ללמוד ק"ו כנ"ל. לכן בא הכתוב למעטו כיון דעכ"פ אין זה בנו של העוף. ובחידושי לחולין שם הארכתי בפרט זה.
ורגמו אותו כל העדה. בתו"כ וכי כל העדה רוגמתו אלא אלו עדים במעמד כל העדה, וברש"י מסיק מכאן ששלוחו של אדם כמותו. וראיתי במסרת התלמוד על הספרא שתמה ע"ד רש"י, דלשון התנא משמע שהמצוה בעדים ולא נחית כלל לדין שליחות ע"ש, ולע"ד בלא"ה קשה לשון מכאן, דהא ברפ"ב דקידושין יליף שלוחו ש"א כמותו מקראי אחריני, ועוד כיון שהיא חובת הגוף על העדים בלתי מונה בגדר שליחות כדהביא הקצוה"ח בסי' קפ"ב ובסי' שפ"ב בשם התוס' רי"ד לקידושין ע"ש. ואפילו היה שייך בזה שם שליחות אין ללמוד מכאן דשאני הכא בפעולת רגימה דלא משכחת בכל העדה דמכיון שנסקל ע"י הראשונים שוב בלתי נופל על פעולת האחרים שם רגימה אח"כ משא"כ במקום שפעולת השליח יכולה להעשות ע"י המשלח בעצמו אפשר דלא אמרינן ביה דשלוחו יהיה כמותו.
אמנם כמ"כ איכא למידק אילפותא דר' יהושע בן קרחה בקידושין מ"א ע"ב מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו ש"א כמותו ע"ש. והתם נמי קשה דילמא התם שאני משום דפעולת השחיטה לא משכחת ע"י כולם משא"כ היכא דאפשרות הפעולה יכולה להעשות ע"י הבעלים אפשר דלא אמרינן ביה דשלוחו יהיה נחשב כמותו, דוגמא דר"ע השיב לר"א במנחות פ"ב ע"א אין דנין אפשר משאי אפשר ע"ש וצ"ע כעת.
ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. תניא בספרא אין לי אלא שהכה את האיש הכה את האשה מנין ואת הקטן מנין ת"ל כי יכה נפש בין איש בין אשה בין קטן ע"כ, מהכא משמע דגרסת הש"ס בנדה מ"ד ע"ב נכונה, דגמר מהאי קרא הורג קטן בן יומו, וכדהחליטו בתוס' ר"פ הנחנקין, ולא כגרסת הש"ס בסנהדרין שם, דילפותא דהורג קטן הוא מקרא דכל מכה נפש דפ' מסעי המובא בתוס' נדה שם ד"ה איש ע"ש.
אולם לע"ד בלתי מובן הלא כמו לרבנן כמ"כ לר' יהודא בן בתירא בסנהדרין ע"ח ע"א, מבע"ל לקרא דהכא אי בעינן כל נפש או אפילו מקצת הנפש ע"ש, וא"כ הרי אתא האי קרא לשיעור ההכאה של המכה, ולא על שיעור גדלות או קטנות של הנהרג, ולפ"ז טפי עדיף למילף מקרא דכל מכה נפש דפ' מסעי, וכגרסת הש"ס בסנהדרין פ"ד ע"ב. ואז תהיינה שתי הדרשות של המקראות קיימות וצ"ע כעת.
בהר
בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. במשנה בכורות ס"פ יש בכור ס"ל לר"מ דמתנה אינה חוזרת ביובל וחכ"א המתנה כמכר. וקאמר בגמרא מ"ט דר"מ מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל מתנה וירושה לא כו' מאי טעמייהו דרבנן תשובו לרבות את המתנה ע"כ, משמע דאפילו לרבנן אי לאו דגלי רחמנא בקרא דתשובו לרבות המתנה היתה מתנה ממועטת, ומכש"כ לר"מ דאמר בהדיא דמשום דכתיב מכר לא הוי מתנה בכלל וקשה הלא גבי תשלומי דו"ה דכתיב בהדיא או מכרו, ואפ"ה אמרינן בב"ק ע"ט ע"א גנב ונתן במתנה משלם תשלומי דו"ה, ואפ"ל בדוחק דאחרי דתיבת מכרו אתא להורות על טביחה להיקישא. דלא נימא אין שלד"ע אלא דאפילו טובח ע"י אחר נמי חייב, והשתא אם ניזיל בתר טעמא משום דמוכר אי אפשר דלא ע"י אחר כדאמרינן בב"ק שם. לפ"ז אין נ"מ אם הם מוכר ולוקח או נותן ומקבל מתנה.
אכן אכתי איכא למידק בירושלמי מעשרות רפ"ב אהא דתנן היה עיבר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין. קאמר עלה דמשנה דהתם ר"מ היא דאמר אין מתנה כמכר, וכה"ג בירושלמי מעשר שני פ"א ה"א ע"ש, והשתא הלא לפי דרשתם בבכורות מקראי, הרי נוגע פלוגתתם רק לדהתם, דר"מ סבר מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל מתנה וירושה לא ורבנן סברי תשובו לרבות את המתנה, ומה זה ענין להא דמעשרות ודמעשר שני, ואין לאמר דמהתם תתפשט פלוגתתם גם לעלמא וילפינן מינייהו לכל חד כדאית ליה, א"כ בפרשתינו בסמוך דכתיב לצמיתות. ודרשינן ליה בערכין ל"א ע"ב לרבות את המתנה. ל"ל קרא לילף מהתם, ובע"כ דפלוגתם דבכורות שם אין ענין לשאר מקומות בש"ס דמספקינן אי מכירה כמתנה, ועמש"כ בחידושי בסמוך.
וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות וגו'. בערכין ל"א ע"ב דרשינן לצמיתות לרבות את המתנה, מהכא נמי משמע דדרשתם לרבות המתנה אין ענין לכל המקומות בש"ס דנסתפקו אי מתנה כמכר, כמו בב"מ ט"ז ע"א ובמגילה כ"ו ע"ב ובגיטין ד"נ ע"ב, דהתם פליגי בסברא, ומדוע לא נימא דכיון דהכא ילפו מקרא וכן בבכורות נ"ב ע"ב דקאמר תשובו לרבות המתנה נילף מינייהו לעלמא ובכלל למאי איצטריך תרי קראי לרבות המתנה. ובע"כ דחד מחבריה לא יליף ומכש"כ לעלמא, ולהכי פליגי שם בסברא וע' כתובות מ"ט ע"ב רש"י ד"ה מיבעיא ושם בתוד"ה הוא ובתוס' ב"ק ק"ט ריש ע"א ובת' הרשב"א סי' תרי"ח.
אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו. בקידושין ט"ז ע"א דרשינן ישיב לרבות שוה כסף ככסף, והנה התוס' שם דף ב' ע"א ד"ה בפרוטה כתבו דמעבד עברי ילפינן קידושין וערכין דש"כ ככסף, ואע"ג דגבי נזיקין כתיב נמי ישיב ודרשינן בב"ק ד"ז ע"א לרבות ש"כ ככסף, מ"מ לא הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דתרווייהו צריכי ע"ש, ולכאורה אדיליף מהכא דש"כ ככסף נילף משקלים שהוא בכסף דוקא ולא בש"כ כדתנן בבכורות מ"ט ע"ב, וי"ל דגם מע"ש אינו נפדה אלא בכסף טבוע וכן הראיון כדתניא שם נ"א ע"א ולהכי אין מלמדין מינייהו, וכה"ג כתבו התוס' ריש ערכין ד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו וביבמות ק"א ע"ב ד"ה וקראו.
בחקותי
והשמותי את מקדשכם. במשנה מגילה כ"ח ע"א דרשו קדושתן אף כשהן שוממין, וברמב"ם ספ"ו מבית הבחירה הסביר ג"כ לפי כתוב זה, ההבדל בין קדושת שאר ארץ ישראל לקדושת המקדש וירושלים בזה"ז ע"ש, ועכ"פ פסוק זה מורה חיוב קדושה על המקדש אף בזה"ז, ועפ"ז בלתי מובן לע"ד הא דבברכות ס"ב ע"ב הוצרכו לדרוש מקרא דדברי קבלה, איסור על רקיקה בהר הבית בזמן הזה וצ"ע, ועמש"כ בחידושי שם.
והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויבכם היושבים בה, בתו"כ תניא זו מדה טובה שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח לכך נאמר ושממו עליה אויבכם היושבים בה זו האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח ע"כ, וע' ברש"י ובמה שהאריך בזה הרמב"ן ז"ל, ולכאורה פשטות הלשון של מדה טובה זו דתנא בתו"כ, היא רק בשורה טובה לגולים מן הארץ שבאותו הדור, שלא יצטערו בארצות גלותם על הנחת רוח של האומות שנתיישבו במקומם בארץ ישראל, אכן בפשוטו של מקרא היא מדה טובה ג"כ לדורות עולם עד אשר נשוב לארה"ק אל המנוחה והנחלה, שהיה גלוי וידוע להשי"ת שתארך קרוב לאלפים שנה, ובזמן רב כזה בדרך הטבע היתה עלולה ירושלים להיות גדולה כלונדון ונויארק. ובדרך זה ההתיישבות בכל ארץ ישראל, ובשובנו מארצות גלותנו מה מקום היה אז לנו לאמר להעמים היושבים בה לנו הארץ הנושבת כ"כ באלפי אלפים ורבוא רבבות תושבים, לא כן עתה שממות הארץ זמן רב כזה תעיד לעצמה, שלא קבלה עליה עמים אחרים. ובכל אורך הזמן היתה ממתנת על יעודי הנביאים ובראשם על הבטחת השי"ת בפרשת נצבים אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה"א ומשם יקחך והביאך ה"א אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך.
ובזה מבואר דרשת הש"ס בברכות מ"ט ע"א אקרא דבונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס אימתי בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס ע"ש. דלכאורה מה ראו על ככה לסרס המקרא, הלא בקרא כתיב בנין ירושלים קודם כינוס נדחי ישראל, ואיך דרשינן מהאי קרא דרק בזמן כינוס נדחי ישראל יהיה בנין ירושלים. אכן לפי דרשת התו"כ דהכא ניחא, דבע"כ גם דוד המלך כיוון ברוח קדשו הכי בקרא דבונה ירושלים וגו', דאימתי בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס. ולא קודם לזה. דאז עדיין קללתה תלויה ועומדת להיות שממה.
ואתכם אזרה בגוים. בתו"כ זו מדה קשה לישראל שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד הם רואים זא"ז ומתנחמים ואתם אין אתם כן אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות כאדם שהוא זורה שעורים במזרח ואין אחת מהם דבקה לחברתה כו' ע"כ, ויש לדקדק אמאי נקט התו"כ המדה קשה שיש בזה ולא נקט המדה טובה, כמו בדרשתם הקודמת על והשימותי אני את הארץ כנ"ל, דהא דרשינן בפסחים פ"ז ע"ב. אקרא דצדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה שפזרן לבין האומות שאינן יכולים לכלותם יחד דוגמת אם יבא עשו אל המחנה האחת כו', ואפ"ל דהא האי קרא בע"כ בתוכחה כתיב, להכי נקטו הצד הקשה שיש בזה. משא"כ בקרא דוהשימותי אני את הארץ. דלהורות על הגלות מן הארץ איכא קראי אחריני טובא, ומאי נ"מ להגולים בארצות פזוריהם מה תהיה עם הארץ שהגלו ונתרחקו ממנה. אם לא לאשמעינן המדה טובה שיש בזה כנ"ל, וע' מש"כ בחידושי לעיל שם.