אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
ויקרא · אמור
אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו. בספרא תניא לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש, וכן מבואר ביבמות פ"ד ע"ב כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וכל היכא דהוא לא מוזהר היא לא מזדהרא ע"ש, ועפ"ז בלתי מובן מש"כ התוס' בחגיגה י"ד סע"ב גבי בתולה שעיברה מהו לכהן גדול, וז"ל דשמא אף היא בכלל האיסור כדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח קרי ביה יקיח ע"ש, ולפי המבואר הכא מה מקום להסתפק בזה ולאמר קרי ביה יקיח מאי דלא נאמר בש"ס, ולהניח מקרא מלא דכפל הכתוב תרי זימני לא יקחו להך דרשה דהיא אגודה עמו בכלל האיסור, ולא עוד אלא שהתוס' בנדרים ד"צ ע"ב בד"ה חזרו הביאו בשם הרב ר' אליעזר ז"ל, דלא מצינו זונה שהיא אסורה להנשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו ע"ש ולפי דבריהם איך יפרנסו לדרשת הספרא וסוגיא דיבמות מקרא דהכא, וע' בטו"א לחגיגה שם ובשעה"מ ס"פ י"ז מאיסורי ביאה ובח"ס אה"ע ח"א סי' ק"ג וסי' קנ"א.
והוא אשה בבתוליה יקח. ופירש"י ביבמות נ"ט סע"ב דבשעת ליקוחין תהיה בתולה, ומזה מבואר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ע"ש, והנה בקידושין ד"ט ע"ב קאמר דאי מובעלה הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, והקשה המל"מ פי"ז הט"ו מאיסורי ביאה א"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה הלא ביאה אינה קונה אלא בגמר ביאה והרי היא בעולה אלא ודאי דכסף לחוד קונה וע"ש מה שתירץ בזה, ומש"כ על זה בשעה"מ פ"ג ה"ה מה' אישות.
ולכאורה מדוע נאיד הגאון הנ"ל מהתם להכא, ולא הקשה שם על אתר, דאם נפרש קרא כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה דהוא עד דמקדש והדר בעיל, איך יפרנס הא דתנן האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, דאם כסף וביאה הוא קנין משותף, א"כ ליכא רק שתי דרכים בקידושי אשה, לכן נלע"ד בהבנת הסוגיא שם, עפמש"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין ד"ט שם, דרבי ס"ל דל"צ קרא לחלק וכיון דממילא מחולקין להכי הוי ובעלה קנין בפ"ע, ור' יוחנן ס"ל. צריך קרא לחלק, והכא דאין מחולקין, יש לפרש דהאי ובעלה מחובר לתיבת כי יקח, והיינו עד דמקדש והדר בעיל, ולהכי יליף הוא קידושי ביאה מבעולת בעל ע"ש, ולפ"ז כו"ע ס"ל דכסף הוא קנין לעצמו, וכמו דחשיב להו במשנה בתלתא קנינים, ובין רבי לר' יוחנן רק משמעות דורשין איכא בינייהו, דרבי לפ"מ דלא בעי קרא לחלק הוי כי יקח חלוק ל לעצמו לקידושי כסף, ובעלה לעצמו לקידושי ביאה, משא"כ לר"י דצ"ק לחלק הלא מכתוב זה בלתי מוכרע אם הוא חלוק, אכן אחרי דאית ליה קרא דבעולת בעל לקידושי ביאה, בע"כ דממילא הוא מורה דכי יקח הוא קנין. כסף בפ"ע לקידושי אשה כנלע"ד.
ומיד בן נכר לא תקריבו. ופירש"י נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום כו' אבל תמימה תקבל מהם לכך נאמר למעלה איש איש לרבות את העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל, ע' במזרחי ובמה שהאריך בזה בת' פנים מאירות ח"ב סי' ק"מ.
ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. בספרא תניא שה ולא עופות והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינה באם על הבנים הרי היא במצות או"ב עוף שהוא באם על הבנים א"ד שיהא במצות או"ב ת"ל שה ולא עופות, והנה בהתוה"מ הסביר עפ"ד המורה נבוכים דהטעמים דאו"ב ושלוח הקן שניהם הם מצד רחמנות כוי ע"ש. ועכ"פ משמע מדבריו דמיעוטא דשה ולא עופות הוא מצד גזה"כ, ולעד"נ דטעמא רבה איכא בכוונת התו"כ דשם אותו ואת בנו נופל רק על נולד שיש לו שייכות עם מולידו דוגמת שה שיצא מרחם אמו, משא"כ בעוף שאין לו שייכות עם מולידו, דהא נולד מן הביצה שהוא אוכלא דאפרת ותוכל להתחמם גם בזולת התרנגולת שהטילתה, וזהו המובן הנכון בלשון הר"ן לחולין ס"ד ע"ב, שכ' אהא דאמר חזקיה וכי בת יש לה ליענה וז"ל והלא מטלת ביצים היא ולא שייך בה בת ע"ש, וה"נ הכא מדקרי להו הכתוב אותו ואת בנו צריך שיהיה הבן מן מולידו דומיא דשה משא"כ עופות, אמנם לפ"ז צריך ביאור ל"ל קרא למעטו כלל ממצוה זו הרי אין זה בנו, לכן הקדים הספרא לפי שמצינו שהכתוב הזהיר גבי עוף באם על הבנים הלא יש מקום לאמר שיש להם שייכות ואפשר נמי ללמוד ק"ו כנ"ל. לכן בא הכתוב למעטו כיון דעכ"פ אין זה בנו של העוף. ובחידושי לחולין שם הארכתי בפרט זה.
ורגמו אותו כל העדה. בתו"כ וכי כל העדה רוגמתו אלא אלו עדים במעמד כל העדה, וברש"י מסיק מכאן ששלוחו של אדם כמותו. וראיתי במסרת התלמוד על הספרא שתמה ע"ד רש"י, דלשון התנא משמע שהמצוה בעדים ולא נחית כלל לדין שליחות ע"ש, ולע"ד בלא"ה קשה לשון מכאן, דהא ברפ"ב דקידושין יליף שלוחו ש"א כמותו מקראי אחריני, ועוד כיון שהיא חובת הגוף על העדים בלתי מונה בגדר שליחות כדהביא הקצוה"ח בסי' קפ"ב ובסי' שפ"ב בשם התוס' רי"ד לקידושין ע"ש. ואפילו היה שייך בזה שם שליחות אין ללמוד מכאן דשאני הכא בפעולת רגימה דלא משכחת בכל העדה דמכיון שנסקל ע"י הראשונים שוב בלתי נופל על פעולת האחרים שם רגימה אח"כ משא"כ במקום שפעולת השליח יכולה להעשות ע"י המשלח בעצמו אפשר דלא אמרינן ביה דשלוחו יהיה כמותו.
אמנם כמ"כ איכא למידק אילפותא דר' יהושע בן קרחה בקידושין מ"א ע"ב מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו ש"א כמותו ע"ש. והתם נמי קשה דילמא התם שאני משום דפעולת השחיטה לא משכחת ע"י כולם משא"כ היכא דאפשרות הפעולה יכולה להעשות ע"י הבעלים אפשר דלא אמרינן ביה דשלוחו יהיה נחשב כמותו, דוגמא דר"ע השיב לר"א במנחות פ"ב ע"א אין דנין אפשר משאי אפשר ע"ש וצ"ע כעת.
ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. תניא בספרא אין לי אלא שהכה את האיש הכה את האשה מנין ואת הקטן מנין ת"ל כי יכה נפש בין איש בין אשה בין קטן ע"כ, מהכא משמע דגרסת הש"ס בנדה מ"ד ע"ב נכונה, דגמר מהאי קרא הורג קטן בן יומו, וכדהחליטו בתוס' ר"פ הנחנקין, ולא כגרסת הש"ס בסנהדרין שם, דילפותא דהורג קטן הוא מקרא דכל מכה נפש דפ' מסעי המובא בתוס' נדה שם ד"ה איש ע"ש.
אולם לע"ד בלתי מובן הלא כמו לרבנן כמ"כ לר' יהודא בן בתירא בסנהדרין ע"ח ע"א, מבע"ל לקרא דהכא אי בעינן כל נפש או אפילו מקצת הנפש ע"ש, וא"כ הרי אתא האי קרא לשיעור ההכאה של המכה, ולא על שיעור גדלות או קטנות של הנהרג, ולפ"ז טפי עדיף למילף מקרא דכל מכה נפש דפ' מסעי, וכגרסת הש"ס בסנהדרין פ"ד ע"ב. ואז תהיינה שתי הדרשות של המקראות קיימות וצ"ע כעת.