אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
דברים · תצא
ועשתה את צפרניה. ופירש"י תגדלם כו' ע"כ, והוא כדעת התרגום שהוא גם דעת ר"ע ביבמות מ"ח ע"א, אמנם היכא אשכחן דעשייה הוא לשון גידול. לזה הורה הרמב"ן המקור מקרא דועשת את התבואה הרי דצמיחה תקרא עשייה ע"ש, אכן לולא דברי הרמב"ן היה אפשר לפרש גם שם, דקאי אראשית המקרא וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה, היינו הברכה תעשה שהתבואה תספיק לשלש השנים, והוא נמשך אחרי הפסוק הקודם ואכלתם לשובע היינו שאוכל קמעה ומתברך במעיו וממילא יספיק לשלש השנים וע"ש בתרגום ומפרשים, ולפ"ז גם ועשת דהתם הוא ג"כ עשייה ולא גידול, וצ"ע.
ולולא כל הנ"ל היה נלע"ד דגם עשייה דהכא אינו לשון גידול אלא לשון מעשה, עפ"מ דמצינו במקרא הרבה פעמים תיבת את כמו עם, ויתהלך חנוך את האלקים. את האלקים התהלך נח, ריבך ריב את רעך, והנני משחיתם את הארץ פירש"י עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, וכמ"כ תתפרש הכא, ועשתה את צפרניה. שתעשה עשה מלאכתה ופעולתה עם צפרניה, וכיון דכך דינה ממילא שתגדלם, ועמש"כ בחידושי לב"ק מ"א ע"ב.
כי יפול הנופל ממנו. בספרי דרשו ראוי זה שיפול אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, ופירש"י בשבת ל"ב ע"א ע"י חייב בעה"ב זה שלא קיים מצות מעקה ע"ש, ומשמע מפירושו דהאי ממנו קאי על בעל הגג, אמנם מהא דמסיק בספרי ובב"ק נ"א ע"א ממנו ולא לתוכו שאם היה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו ע"ש מזה מוכח דדרשה הקודמת דמגלגלין חובה ע"י חייב ממשמעות תיבת ממנו היא רק אסמכתא לענין מוסרי, וע' מש"כ בנוגע לפסוק זה בחידושי לעיל פ' תשא.
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה"א וגו'. ותניא עלה בספרי מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור זו מל"ת ועשית זו אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה"א אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים כו', לכאורה הלא בראשית פ' ויקרא שהיא יסוד הקרבנות כתיב יקריב אותו לרצונו, וכיון דקרא דהכא כולל קרבנות מה מקום לדרוש מוצא שפתיך זו מצות עשה הלא על מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמרינן בכתובות פ"ו ועמש"כ בחידושי לחולין ק"י ע"ב, וכן מה שדרשו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך הלא שתי דרשות אלו סותרות קרא דלרצונו, ובע"כ דדרשת הספרי דהכא נבנית על יסוד המשנה דערכין כ"א ע"א דהאי לרצונו פירושו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. הרי דכוונת הכתוב הוא דאף אם הרצון יהיה נולד אצלו ע"י כפייה והכרח גם זה לרצון יחשב, ודוקא אם שום כפייה לא יועיל לו ובפירוש יאמר לא תקריב אז אינו מכפרתו כדאמרינן בכריתות ד"ז ע"א. ועפ"ז מובנת קושית הש"ס על דרשת הספרי דהכא בריה ד"ו ע"א ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב אותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומשני חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא כו'.
כי יקח איש אשה ובעלה. הנה בקידושין ד"ד ע"ב ילפינן קנין כסף באשה מכי יקח, ושם ד"ט ע"ב יליף רבי קנין ביאה מתיבת ובעלה. וכן ממעט מתיבה זו קנין ביאה באמה העבריה. ופריך ולרבא דאמר בר אהינא אסברא לי כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה הוו קידושין קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין מאי איכא למימר ומשני א"כ נכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה ש"מ כולהו, וכ' שם בפני יהושע בדעתיה דרבא וז"ל דרבא ס"ל כר' יוחנן דיליף קידושי ביאה מבעולת בעל דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל וא"כ א"ש דלכתוב או בעלה ותו לא איצטריך קרא דבעולת בעל אלא ע"כ דלא מצי למכתב או בעלה דאיצטריך ובעלה לכדרבא וא"כ אכתי לא הוה ידעינן הא דרבא דה"א דמקדש והדר בעיל משו"ה איצטריך קרא דבעולת בעל והשתא שמעינן כולהו כן נראה לי עכ"ל. וקשה דלפי דבריו דרבא נפק"ל ביאה מבעולת בעל א"כ לא נשאר לו למילף מובעלה רק קידושין המסורין לביאה ולמיעוטא דאמה העבריה מקנין ביאה, ולפ"ז מאי ש"מ כולהו דקאמר בגמרא דמשמע דקאי גם אליבא דרבא, הלא לדידיה ש"מ רק תרתי מובעלה. ועוד לפמש"כ הרשב"א בחידושיו שם דלהכי איכא סברא למימר אליבא דר' יוחנן עד דמקדש והדר בעיל משום דס"ל כר' יאשיה דצריך קרא לחלק והכא דלא כתיב או בעלה משו"ה אפ"ל דבעינן תרווייהו ביחד משא"כ רבי דס"ל כר' יונתן דל"צ קרא לחלק להכי מצי שפיר למילף מובעלה דממילא הן מחולקין ע"ש, והשתא הלא רבא ס"ל בהדיא כר' יונתן ר"פ השואל דל"צ קרא לחלק א"כ לא מצי סבר כר' יוחנן. וממילא אין מקום לפי שיטתו לאמר עד דמקדש והדר בעיל.
לכן נלע"ד דהא דקאמר בגמרא אליבא דרבא נכתוב או בעלה אין הכוונה משום דצריך או לחלק דאיהו ל"צ קרא להכי, אלא דבזה הורה לו דאם היה כוונת הכתוב דפעולת הביאה אין לה שום שייכות אל הקידושין דכסף ושטר. ואפילו אם אינן מסורין לביאה ג"כ קני, א"כ נכתוב קרא או בעלה. ואז היה מוכח דהבעילה מנותקת מקנין הכסף והשטר, ומדכתיב ובעלה בוי"ו החיבור ש"מ מזה דדוקא קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, ולפי כל הנ"ל נהפוך הוא דדוקא רבא דס"ל לצ"ק לחלק לא מצי סבר כר' יוחנן ולמילף מבעולת בעל, אלא איהו ס"ל כרבי דיליף קנין ביאה מובעלה. ולדידיה שמעינן כולהו הני תלתא מתיבה זו. היינו עצם התיבה "בעל" מורה על קנין ביאה, ואות ה"א דבעלה אתא למעט אמה כדאמר זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה. והשתא דהכתוב הוסיף בתיבה זו גם אות וי"ו כי יקח איש אשה ובעלה, מזה שפיר שמעינן עוד דרשה דקידושין המסורין לביאה הוו קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, ועפ"ז שפיר שמעינן הני כולהו תלתא גם אליבא דרבא כנלע"ד.
ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה. בספרי מלמד שהוא מצוה לברכך יכול אם ברכך אתה מבורך ואם לאו לא תהיה מבורך ת"ל ולך תהיה צדקה לפני ה"א כו', עמש"כ בזה בחידושי לקידושין ד"ח ע"ב בתוד"ה צדקה.
לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. הנה ביבמות י"ג וביומא י"ג דרשו החוצה לרבות הארוסה ופירש"י שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה לייבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה ע"ש. ולפ"ז קשה לכאורה טובא בקידושין ד"ט ע"ב, אהא דר' יוחנן יליף קידושי ביאה מקרא דבעולת בעל שנעשה לה בעל ע"י בעילה דפריך כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומשני דאי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל ע"ש. והשתא כיון דכל דין ארוסה דזקוקה ליבם גמרינן בין לב"ש בין לב"ה מדכתיב החוצה דמשמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה, וא"כ מקרא מלא הוא דארוסה נקראת מדין התורה בלא ביאה. ואיך יעלה על דעתינו לאמר דארוסה אינה עד דמקדש והדר בעיל.
וי"ל דר' יוחנן אמר לך, דהא דדרשו החוצה לרבות ארוסה. הוא רק אחרי דקידושי ביאה ילפינן מקרא דבעולת בעל, וממילא בע"כ כי יקח הוא קנין בפ"ע לכסף לחוד אתא, אבל אי לאו קרא דבעולת בעל לא הוה דרשינן כלל החוצה לארוסה, דמקרא דובעלה הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, או דהוה דרשינן החוצה לארוסה שנתקדשה בשטר, הואיל דגומר ומוציא גומר ומכניס כדאמרינן בקידושין שם,
יבמה יבא עליה וגו'. הנה ביבמות ד"כ ע"א פריך דאם היא אלמנה מן האירוסין תבא עשה זו דיבמה יבא עליה ותדחה ל"ת דאלמנה לכהן גדול, והקשה בהפלאה לכתובות כ"ד ע"ב ניהי דלגבי דידיה איכא עשה כנגד הל"ת לדחות, אבל גבי דידה ל"ת איכא כדאמרינן ביבמות פ"ד ע"ב כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וע' תוס' נדרים ד"צ ע"ב, אבל עשה לגבי דידה ליכא דלידחי, ותירץ דביבמה המצוה גם עליה, להיותה מצוה משותפת, דבלעדה גם הוא לא יוכל לקיים ע"ש, וקשה איך יתקיים האי כללא דבעל הפלאה ז"ל אליבא דר' יוסי, דס"ל ביבמות ק"ה ע"ב איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, ואמרינן התם מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות ע"ש, והשתא איך תיסק כלל אדעתין לאמר הכי, הרי היא פטורה עוד מכל מצות שבתורה וזיקתה ודאי זיקה גמורה מן התורה וע' ח"צ סי' א'
וכ"מ מתשובות הרשב"א סי' י"ח דלית ליה נמי מש"כ בהפלאה שהיא משותפת עמו במצוה זו. דהא כתב דלהכי אין מברכין על מצות חליצה ויבום משום דהעיקר הוא משום פריה ורביה והיא אינה מצווה על פו"ר ע"ש, ולדברי ההפלאה ניהי דעל פו"ר אינה מצווה, אכן כשבאה המצוה דחליצה או יבום לפעולה ממשית, הרי אז היא משותפת עמו יחד במצוה זו ואין להפריד אז בין הדבקים, ומדוע אין מברכין, ובע"כ דדין המצוה בלתי אוגדתן יחד, ומתחשבין רק עם סיבת המצוה שהוא משום פו"ר, ומכיון דעל זה אינה מצווה להכי נחשבת מצוה זו לאינה עקרית ואין מברכין עליה.
והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת וגו'. הנה ביבמות כ"ד קאמר, בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא ומשני לגריעותא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק. וכ' התוס' דהו"מ למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל, ובבכורות ס"פ יש בכור תירצו התוס' משום דאיכא ר' אלעזר דפליג במשנה שם וס"ל דכולן חוזרין ביובל ע"ש, ולע"ד קשה דלתירוצם היה מקום אי הוה פסקינן כר"א, אבל השתא דלדינא אין ירושתו חוזרת ביובל, הדרא קושית התוס' לדוכתא דהוה מצי למימר לחשיבותא, ואפ"ל בכוונתם דבעי למימר בש"ס מה דהוא אליבא דכו"ע, והוא דאינו נוטל בראוי כבמוחזק. משא"כ חזרת ירושת היבם ביובל היא בפלוגתא.
אמנם קשה הלא בב"ב י"ב ע"ב פליגי אביי ורבא אי יהבינן ליבם חלק ירושתו וחלק אחיו המת אחד מצרא או לא. וכל חד וחד יהיב טעמא מדכתיב בלשון והיה הבכור ע"ש א"כ הלא בלא"ה לא קשה מדוע קרייה רחמנא בכור, וצ"ע.