אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
דברים · שפטים
והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם וגו'. ולכאורה מדוע כפל בכתוב את האיש או את האשה. ונלע"ד משום דחיוב סקילה בזה הוא בין על הניסת מעצמו כן על הניסת מאחרים. כדתנן בסנהדרין ס"ז ע"א האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד, וכמו דמסית בסקילה כמ"כ הניסח כדפירש"י שם ס"א ע"א בד"ה האומר אעבוד וז"ל משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפק"ל לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד ע"ש. והנה כמה פעמים המובן בפסוק תיבת את כמו עם ויתהלך חנוך את האלקים, את האלקים התהלך נח, ריבך ריב את רעך, והנני משחיתם את הארץ פירש"י עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, וכן הרבה, ומעתה ניחא דראשית המקרא קאי על האיש או האשה הניסתים מעצמן, אבל סוף המקרא מוסב אם הם מוסתים ע"י אחרים. על אלו קאמר את האיש היינו עם האיש הם מסיתיו. או את האשה עם האשה גם מסיתיה וסקלתם וגו'.
לא תטע לך אשרה. בסנהדרין דף ז' ע"ב סמיך אהאי קרא דמעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ א"ר אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח כו', וברמב"ם פ"ג ה"ח מה' סנהדרין סמיך אקרא דלא תקים לך מצבה וע"ש במפרשים.
והנה ע"פ דבריהם אלו אפשר להמתיק אגדה מפליאה בפ' חלק ק"ב ע"ב דקאמר ר' יוחנן אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד אחאב עכו"ם והשתחוה לו וע"ש קי"ג ע"א והנה אף שהיה להוט מאד אחרי ע"ז, מ"מ קשה לאמר על אחאב דדרש שמונים וחמשה פנים בתורת כהנים כדאמר שם ק"ג ע"ב, דלפ"ז היה ג"כ בעל מוח, איך אפשר שיעשה מעשה שטות מופלגת כזו להעמיד צלמים על כל תלם ותלם בכל רחבי ארץ ישראל וילך אצל כל אחד ואחד להשתחות לפניו, אמנם ע"פ הנ"ל י"ל שהשתמשו בדבריהם אלו במליצות תלמודיות, שבכל מקום שראה ישוב וקבוצת יהודים העמיד שם דיין שאינו הגון שהוא כנוטע אשרה בישראל, ואותו הדיין היה מרים על נס לפני המון העם לתת לו פרנסה בריוח וכבוד דהוא כמשתחוה לו, וכן עשה בכל רחבי ארץ ישראל בנטיעת אשרות וחמנים כאלו אצל כל חבורה וחבורה מישראל להשריש אצלם דרכיהם ורשעתם והנה הכתוב אומר לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ, היינו כמו שהפריץ עושה בערמימותו להרע באותו הדרך אשמור ההתחכמות בקצה האחר, למען הצדק והיושר, כן אנחנו בראשית פריחת ישוב ארה"ק אחרי שנתרחקנו ממנה בעוה"ר זה כאלפים שנה, עלינו להשריש מנהיגים ישרים והנהגה ישרה ונאמנה ע"פ התורה הכתובה והמסורה, עבור נער וזקן בכל רחבי ארץ ישראל אשר חבורה ישראלית מתישבת בה. ונטיעות אלו תפרחנה לאושר כל הדורות נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמים.
וקמת ועלית אל המקום וגו'. בסנהדרין י"ד ע"ב ושם פ"ז ע"א יליף מהאי קרא מלמד שהמקום גורם, ובע"ז ד"ח ע"ב יליף דרשה זו מקרא דלהלן י"ז יוד ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, וע' תוס' סנהדרין נ"ב ע"ב ד"ה בזמן ובמש"כ בחידושי בגמרא שם.
שום תשים עליך מלך וגו' מקרב אחיך תשים עליך מלך. בספרי תניא והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה ת"ל תשים עליך מלך שתהיה אימתו עליך ע"כ. והנה בזה מובן פירש"י בכתובות י"ז ע"א שכ' וז"ל, ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכיך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה עכ"ל. ועפ"ד הספרי מובן פירש"י בדרשות חז"ל בזה מדכפל הכתוב שימות הרבה הלכיך אין כבודו מחול.
והנה מלשון הכתוב שום תשים. והספרי שתהא אימתו עליך, וממש"כ רש"י ישראל הוזהרו, מדברי כולם נלמד לכאורה, דכל האחריות של כבוד המלך מוטל על העם, וממילא הא דאמרינן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, פירושו רק כלפי העם. שאין מועלת מחילתו והעם צריכים להקפיד על שמירת כבודו אע"פ שהוא נגד רצונו, אבל אין נשיאת עון על המלך במה שמחל על כבודו, אולם לפ"ז בלתי מובן משאחז"ל ביומא כ"ב ע"ב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבידו כו' ע"ש, מלשון זה מוכח דחוב על המלך לבלי למחול, ואיסור מונח עליו אם ימחול למורד במלכות, זולת במקום מצוה יוכל למחול, ואפשר גם חובה לו, כדאמרינן בסוטה מ"א ע"ב ובסנהדרין י"ט ע"ב, וע"ש בתוס' ובדף ל"ו ע"א ד"ה רבב"ח ובדמ"ט ע"א ובמגילה י"ד ע"ב ובתוד"ה מורד וצ"ע.
ראשית דגנך תירושך ויצהרך. הנה מהאי קרא ילפינן בחולין קל"ו ע"ב שיהא שיריה ניכרין. וכן פירש"י להדיא בעירובין ל"ז ע"ב, אולם בירושלמי ספ"א דחלה ובפ"ד ה"ד דתרומות יליף האי דינא מקרא דגבי חלה, דכתיב בפ' שלח מראשית עריסותיכם מראשית ולא כל ראשית, וע"ש בר"ש ובמראה הפנים ובמש"כ בחידושי למס' תרומות ולחלה שם ולדמאי פ"ז מ"ד.
לא ימצא בך מעביר בנו וגו' ושואל אוב וידעוני וגו'. ברש"י ותוס' סנהדרין ס"ה ע"א פליגי, אי האי לא ימצא בך קאי על הבעל אוב או על הנשאל כגון שאול, וע"ש במהרש"א וברש"י כריתות ד"ג ע"ב ובמה שמשבשים בגרסתו שם בברכת הזבח ובבאר שבע, וע"ע בהתוה"מ לפ' קדושים סי' ע"ט ובמה"פ לירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י ובמה שהארכתי בזה בחידושי לכריתות ד"ב ע"א ע"ד רש"י ד"ה ובעל אוב ולעירובין די"ז ע"ב.
תמים תהיה עם ה"א. ע' מה שהאריך בזה בתשובות הרשב"א ח"א סי' תי"ג.
לא תסיג גבול רעך וגו'. בספרי תניא והלא כבר נאמר לא תגזול ומה ת"ל לא תסיג מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין כו'. וכן ברש"י ובסה"מ ל"ת רמ"ו ובה' גניבה פ"ז הי"א הביאו דברי הספרי דבחו"ל עובר על לא תגזול ובא"י גם על לא תסיג ע"ש, והנה בב"מ נ"ו ע"א תנן דאין אונאה לקרקעות, והתוס' כ' שם ס"א ע"א ובכתובות מ"ו ע"א דאין דין ריבית בקרקע ע"ש ולפ"ז קשה מאי פריך בב"מ ר"פ איזהו נשך ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה, פי' דנילף חד מן חבריה ע"ש, הלא איצטריך לאו דגזל למסיג גבול בקרקע דליתא בריבית ואונאה. וכה"ג כ' התוס' ר"פ מרובה דאיצטריך קרא למעט קרקעות מכפל בגניבת קרקע דהסגת גבול ע"ש.
וכמ"כ איכא למידק טובא ע"ד התוס' בב"מ ס"א ע"א ד"ה אלא לאו דגזל ל"ל לכובש שכר שכיר, שהק' דלוקמא בגזל גופה ובגזל עבדים דלא אתי מריבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כו' ע"ש, ולפי הנ"ל מדוע הקשו דלוקמא בגזל עבדים ומשום דאיתקוש לקרקע, טפי הו"ל להקשות דלוקמא על גזילת קרקע גופה וע"י הסגת גבול, ומה שהבליעו בדבריהם שם מהא דקרקע אינה נגזלת ג"כ בלתי מובן לע"ד, הלא זהו רק לענין דלא קנה הגזלן או כל מאן דאתו מחמתיה משום דלא יצאה מרשות הבעלים, אמנם זהו רק בנוגע לקנין אבל לגבי עבירת הלאו דלא תגזול דאיירי בב"מ שם, ודאי דעבר הגזלן בגזילת קרקע כדתניא בספרי, וע"ש בזרע אברהם ובמנ"ח מצוה תקכ"ב וצ"ע כעת.
על פי שני עדים. פירש"י ולא יכתבו עדותם באגרת וישלחו לב"ד ולא שיעמיד תורגמן בין העדים ובין הדיינים ע"כ אמנם שיטת התוס' ביבמות ל"א ע"ב ובב"ב ד"מ ע"א דדרשת מפיהם ולא מפי כתבם הוא רק לענין אלם שאינו בר הגדה כו' ע"ש, ונלע"ד בטעמא דשיטת רש"י ז"ל, דתוה"ק הקפידה שהעדות תהיה נאמנה אמת לאמיתו, ודבר זה נמצא יותר באם הדיינים שומעים מפי העדים גופייהו, דאז יוכחו גם מאופן הסיפור ותכונת הנפשית של העד, לא כן אם העדות באה באמצעות הכתב, שיכול ליפות העדות בשרד המליצה ולבו בל עמו, וכן אם באה העדות ע"י תורגמן אולי נשתנה במקצת ע"י הבנת המתורגמן:
וע' תוס' כתובות ד"כ ד"ה ור' יוחנן ובנוב"י קמא חי"ד סי' ס"ו ובחח"מ סי' ל' ובח"ס חי"ד סי' ר"כ רכ"ז ובחאה"ע ח"א סי' מ"ט ובח"ב סי' מ"ה ובת' בשמים ראש וכסא דהרסנא סי' קכ"ז.
ועמדו שני האנשים. בספרי תניא מה ת"ל האנשים לפי שנאמר על פי שני עדים וגו' יכול אף אשה תהיה כשרה לעדות נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה שני האמור כאן אנשים אף שני האמור להלן אנשים ולא נשים ע"כ, והנה הרמב"ם בפ"ט ה"ב מה' עדות כ' וז"ל נשים פסולות לעדות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה ע"כ, ולפ"ד הרמב"ם איך יתכן לשון הספרי, דקאמר לפי שנאמר על פי שנים עדים יכול אף אשה תהיה כשרה לעדות, הלא אדרבה לפי משפט הלשון ע"פ שנים עדים שהוא בלשון זכר, אי אפשר כלל לטעות דגם נשים כשרות לעדות וכמש"כ הרמב"ם, וע"ש במפרשים ובמש"כ בחידושי לשבועות ד"ל ע"א וצ"ע כעת.
ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו. הנה האי כרם ביארו בספרי שצריכים להיות לא פחות מחמש אילנות ע"ש, ומפירש"י במשנה סוטה מ"ג ע"א משמע דוקא כשהן נטועות כדין כרם קטן לאסור את הזרעים שבצדה, והוא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ולא באופן אחר וכן פירש"י ג"כ בב"ב י"ד ע"א ע"ש, אולם שם צ"ע הלא כשמדבר על סתם כרם מדוע צריך רש"י לסבב פני הענין לחוזר עליו מעורכי המלחמה שהיא מציאות רחוקה ולא קאמר דנ"מ לענין כלאי זרעים, שאם היו נטועות דוקא כסדר הזה אז יש לו דין כרם קטן וצריך להרחיק ממנו הזרעים ארבע אמות לכל רוח משא"כ אם נטען שתים כנגד שתים ואחת באמצע אז דינו כגפן יחידית ואינו מרחיק מהן אלא ששה טפחים לכל רוח, דמציאות זו נופלת בכל עת ובכל שעה וצ"ע כעת.
וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויבך וגו', תניא בספרי ואת כל שללה תבוז לך יכול תהיה ביזתם אסורה לך ת"ל תבוז לך ואכלת את שלל אויביך ע"כ, וכן בשבעה אומות אקרא דהחרם תחרימם מסיק נמי בספרי שם יכול ביזתם תהיה אסורה לך ת"ל ובתים מלאים כל טוב ע"ש, ולפ"ז יש לדייק טובא דאחרי המלחמה הראשונה שהיתה ביריחו. הכריז יהושע חרם חמור על כל אשר בעיר. ואמר שמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם ועכרתם אותו וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' וגו' כמבואר ביהושע סי' ו', ומזה נצמח אשר עכן מעל בחרם ונהרגו על זה כשלשים וששה איש ואת עכן וכל אשר לו שרפו באש, וכאשר יהושע התפלל על מפלת עי השיבו השי"ת קום לך למה זה אתה נופל על פניך, ודרשו חז"ל בסנהדרין מ"ד ע"א קום לך אתה גרמת להם ופירש"י שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו ע"ש הרי דדעת המקום היתה בזה דעת תורה דפרשתינו, דשלל יריחו היה שייך אל העם לבלי החרימם, ואיך נטה יהושע מדעת תורת משה רבו לקפח זכות של רכוש גדול השייך אל העם מדין התורה ולהחרימם, ואף דבספרי על נ"ך כתבתי ביהושע שם בסי' ז' וסי' ח', דמשום דמלחמת יריחו היתה לגמרי שלא כדרך הטבע, רק מראשה לסופה מעשה נסים בהעברת הירדן ובהפלת החומה תחתיה. לכן לא רצה יהושע שיהנו ממעשה נסים עפ"מ דאמרינן בתענית כ"ד ע"ב ע"ש אבל אכתי לא הונח לי בזה וה' יאיר עיני.
שוב הראני ח"א שכוונתי בזה למש"כ הגאון מלבי"ם ז"ל ביהושע ח' ב', דלכן הקדיש שלל יריחו משום דהכבוש היה כולו נסיי ע"ש, אבל לע"ד לא יצא בזה חובת ביאור, עפ"מ שרש"י כ' בתענית שם דכמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון ע"ש. ומלשון זה משמע דלאו משום לתא דאיסור אתינן עלה. ומכש"כ הכא דרחמנא התירה בהדיא כנ"ל, עוד ראיתי ברש"י יהושע ו' י"ז וז"ל והיתה העיר חרם הקדש כי היום שבת קודש וראוי להיות קדש שלל הנשלל בו ע"ש, וג"ז בלתי מובן לע"ד דהא תניא בספרי שם ובשבת י"ט ע"א עד רדתה אפילו בשבת, ולפ"ז שבת היתר היא אצל מלחמה וע' עירובין מ"ה ע"א, ועוד כל מעשה שבת לא נאסרו מדכתיב קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש כדאמרינן בחולין קט"ו ע"א וצ"ע.
לא תשחית את עצה וגו'. וכ' בחינוך שתחת לאו זה נכנס שלא לעשות שום הפסד כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבור כלים לבטלה כו' ע"ש, וכ"ז הוא מסוגיא דשבת ק"ה ע"ב ואפ"ה אמרינן התם קכ"ט ע"א דבשביל כמה אמוראים שברו כלים יקרים להיסק ביום הקזה משום דבל תשחית דגופיה עדיף וע"ש עוד ק"מ ע"ב, ואפילו באילני מאכל גופייהו אמרינן בב"ק צ"א ע"ב אם היה מעולה בדמים מותר לקוצצם ע"ש. והשתא ניחא הא דרב אשי ומר בריה דרבינא שברו כלים יקרים להשקיט בדיחותא דרבנן ביומי דהלולא כדאמרינן בברכות ר"פ אין עומדין, דאם מותר לעשות כן משום ניחותא דגופיה הגשמי מכש"כ לניחותא הנפשית כמובן.
אולם עפ"ז קשה בחולין ד"ז ע"ב דר' פנחס בן יאיר קפיד כולי האי על הכודנייתא חיורתי דהוו קיימין בביתא דרבי משום דעלולים להזיק והיזקם מסוכן טפי עד דקרו להו מלאך המות, ואפ"ה כדא"ל רבי קטילנא להו השיב רפב"י איכא בל תשחית, הלא לפי שיטתו איכא בהריגתם מניעת הלאו דלא תשים דמים בביתך, ובודאי עדיף טפי מסתם הנאת הגוף או מעולה בדמים דג"כ ליתא בזה איסורא דבל תשחית וצ"ע כעת.