אור ברסלב

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

דברים

במדבר

דברים

אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. וכ' הרמב"ן וז"ל שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל, הנה מלשונו משמע דהכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע מוציא רק את ישמעאל מדין ובני קטורה אבל לא את עשו, והוא פלא דבסנהדרין נ"ט ע"ב פריך כיון דכתיב גבי מילה ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך א"כ בני ישמעאל לחייבו ומשני כי ביצחק יקרא לך זרע ופריך בני עשו לחייבו ומשני ביצחק ולא כל יצחק. וכן בנדרים ל"א ע"א גבי נודר מזרע אברהם קאמר דהכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע ממעט ישמעאל ועשו וכה"נ בירושלמי שם, ואיך הפריד הרמב"ן בין הדבקים, וע' מג"א סי' תקצ"א סק"ז ובח"ס חא"ח סי' קס"ה וצ"ע.

כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. הנה בקידושין י"ח ע"א יליף ר' יוחנן מהאי קרא דנכרי יורש את אביו דבר תורה ופריך ודילמא ישראל מומר שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ע"ש, וממסקנא זו צ"ל דגם בנזיר ס"א ע"א שהביא דרשה דר' יוחנן מקרא דירושה לעשו סמיך נמי על מקרא דלאחריו כי לבני לוט וגו'.

והנה ראיתי בס' קסת יהונתן שהקשה מאי פריך בחולין י"א ע"ב וליחוש דילמא לאו אביו הוא, הלא חזינן מדרשתם בקידושין דאפילו בעכו"ם החליטה תורה דין ירושה לבן, ש"מ דמחזקינן ליה באביו ומכש"כ ישראל ע"ש, ולדעתי נראה להוכיח להיפוך מהא דאמרינן בנזיר שם דעכו"ם אינו מוזהר על כבוד אביו מדין התורה, מזה נראה דליכא גביה חזקת אב ומה"ט לא הוזהרו על מצוה דכבוד או"א בכלל השבע מצות מפני העדר חזקה זו, ואף דאמו היא ודאית אבל שלא להפריד בכבודם לא הוזהרו גם על כבודה, והא דאיתנהו בדין ירושה הוא משום כבודו דאברהם ניתנה הירושה לבני לוט כדאמר התם, משא"כ חזקת אב דישראל היא חזקה ודאית כדאמרינן בנזיר מ"ט ע"א ובירושלמי קידושין פ"ד ה"י ובספרא ר"פ אמור, ובכלל מה לו להגאון הנ"ל להסיע א"ע לדין ירושת עכו"ם למפשט מיניה לחזקת אב דישראל תיפ"ל מדין ירושת ישראל דאמרה תורה, ובע"כ דכוונת הש"ס למילף מקרא דמכה אביו דמסתעף מינה דין מיתה, הרי דנידון אפילו במיתת ב"ד בשביל חזקה זו, ומכש"כ דתועיל בתר הכי חזקה זו לירושת ישראל כנלע"ד, ועמש"כ בחידושי לחולין שם.

ואתחנן

ההר הטוב הזה והלבנון. פירש"י (יומא ל"ט) זה בית המקדש ע"כ, באמת הוא בתרגום אונקלס ובספרי הכא, ומלבד זה נסמן מקורו בטעות, דביומא שם נסמך אקרא אחרינא, ועל הכתוב דהכא הוא בגיטין נ"ו ע"ב, וע' ברש"י ירמיה כ"ב ו' ובזכריה יוד יוד ושם י"א א' וצ"ע.

לא תעשה כל מלאכה וגו' ושורך וחמורך וכל בהמתך. בס"פ הפרה ילפינן מהאי וכל בהמתך דגם חיה ועוף כיוצא בהן לאיסור מלאכת שבת ע"ש והנה בפסחים ס"ו גבי חל ע"פ להיות בשבת ושכחו ולא הביאו סכיניהם מע"ש דקאמר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו, ופריך שם והלא מחמר ומשני כלאחר יד ופירש"י שאון דרך טלה לשאת משוי ע"ש. והשתא לפ"מ דילפינן בשבת קנ"ג ע"ב איסורי דמחמר מלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ועמש"כ בחידושי שם, ובב"ק שם גמרינן מקרא דגם חיה ועוף כיוצא בהן גבי שבת, וא"כ מה מקום לאמר דאין דרך טלה לשאת משוי, האם דרך עוף לשאת משוי ואפ"ה דין המשנה הוא ומילפותא דקרא דחייב על מלאכת שבת דאיכא נמי בזה איסורא דמחמר, ואיך נוכל להוציא טלה מריבויא דכל בהמתך וצ"ע כעת.

שמע ישראל ה"א ה' אחד. בברכות י"ג ע"ב כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, והנה שם נ"ד ע"ב חשיב שלשה דברים שמאריכין ימיו ושנותיו, והעיר שם הגרע"א ז"ל שהקדימו בזה המהרש"א אמאי לא חשיב נמי הא דאמר שם מ"ז ע"א כל המאריך באמן כו' ע"ש. ולפי המבואר הכא הי"ל ג"כ לחשוב כל המאריך באחד כו', וכן הא דהתם ד"ח ריש ע"ב כל המשלים פרשיותיו עם הצבור וע"ש כ"ב ע"א וצע"ק.

את ה"א תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע. והנה דעת הרמב"ם בסה"מ עשה ז' דהאי ובשמו תשבע היא מ"ע להשבע לקיים מצוה, והי"ל הגרסא בתמורה ד"ג מניין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע, ואזהרה זו כפולה עוד בפ' עקב. ובשניהם הקדים הכתוב את ה"א תירא ואותו תעבוד, ובשניהם פירש"י אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא את שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך ואם לאו לא תשבע ע"ש, ודבריו לקוחים ממד"ר ותנחומא ר"פ מטות ובתנחומא ויקרא סי' ז' ע"ש בארוכה, וזה מתאים עם דרשת חז"ל בתמורה ד"ד ע"א דאת ה"א תירא היא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה ואם יהיה ירא מעבירה זו, אז יוכל להשבע לקיים מצוה כנ"ל, ורש"י עפ"מ דדעתו בזה בחגיגה ד"י ע"א כדעת הרמב"ם, לכן הזהיר דשבועה זו היא דוקא אם יש בו כל המדות הללו כו', דאל"כ אולי לא ימלא אח"כ קיום המצוה על מתכונתה כדת של תורה. נמצא דאיכא בשבועתו המוקדמת משום לתא דמוציא שם שמים לבטלה, ועמש"כ בחידושי לתהלים סי' קי"ט.

עקב

שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה. וכן כפל משה רבינו דבריו אלו ס"פ תבוא, ופירש"י שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם כלבוש הזה של חומט שגדל עמו ע"כ, והאבן עזרא והרמב"ן כתבו שאין בתולדת המן להוליד זיעה ע"ש. ולפ"ז פליגי הראשונים ז"ל במציאות תכונת המן. דלדידהו אין בטבעו ותולדתו להוליד זיעה, ולרש"י הוא מוליד זיעה ככל המאכלים רק ענני הכבוד העבירוה.

אכן קשה מדוע תלה הכתוב הנס בהעדר בליאת השמלות, דעכ"פ לדעת האומרים שלא היה בתולדת המן להוליד זיעה, אין הנס גדול כ"כ לפי שזה אפשר לכלול בכלל הנס של ירידת המן. הלא טפי הי"ל להזכיר גידול הבגדים עם גידול האברים של כל פרט ופרט מישראל. דאם נארגו בגדים ונתפרו עבור קטן בן שלש שנים קודם יציאת מצרים והיה מלובש באותן הבגדים כל אותן ארבעים שנה במדבר, וכשהיה בן ארבעים ושלש שנה היו הולמות לו כל בגדיו שלבש אז, וכן לכל אחד ואחד מישראל לפי ערך שנותיו, הלא אין לך נס גדול מזה.

וי"ל דמקור הנס היה על שהבגדים לא בלו, שאם היו בלים לא היה על מה לחול הנס של גידולי הבגדים כיון שכבר הם בלואים, אולם מה יועילו אם עומדים קיימים ומגוהצים כיון שאינם הולמים ללובשיהם מפני קטנותם, לכן הוסיף רש"י דלבד שהיו בתכלית השלימות ומגוהצים, היו גדלים ג"כ עם לובשיהם לפי מדת כל אחד ואחד.

ואכלת ושבעת וברכת. בברכות ל"ה ע"א התינח לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכש"כ, ולכאורה יל"ד מדוע לא נימא קרא כדכתיב דוקא דהברכה היא רק אחרי השביעה משא"כ כל זמן שהוא רעב על מה תחול הברכה, וה"נ אמרינן כ"א ע"א שם מה למזון שכן נהנה ע"ש. הלא הברכה היא על ההנאה ובעודו הוא רעב לא שייך זה רק אחרי שנהנה במה שהוא שבע, ואפשר דכוונת הש"ס דכשהוא רעב הוא מרגיש יותר במתנת האכילה. ולכן כשהוא תאב לאכול והזמין לו השי"ת לשבור רעבונו לא כש"כ שחייב לברך. והשתא אם התורה הטילה עליו חיוב ברכה על השביעה דמתנה זו אינה מורגשת אצלו יותר מן האויר וזריחת השמש וכל הנאות העולם מן הבריאה הכללית להשלמת בריאותו. מכש"כ שצריך לברך על המאכל העומד לפניו למלא חסרונו לשעתו.

ובשמו תשבע. בתמורה ד"ג ע"ב אמרינן דהאי קרא אתא שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ע"ש, והנה במדרש תהלים קי"ט מבואר דהאי נשבעתי ואקיימה הוא בתורת מצוה, דז"ל המדרש שני שכרים היה נוטל דוד שכר השבועה ושכר המצוה היה נשבע שנוטל לולב ונוטל שעושה סוכה ועושה והיה נוטל שכר השבועה ושכר המצוה של סוכה ושל לולב ושל ציצית ושל תפילין ושל המילה לכך נאמר נשבעתי ואקיימה ע"ש, והשתא לפ"מ דהש"ס תלי זב"ז, הרי בע"כ דקרא דובשמו תשבע אתא ג"כ לנשבע לקיים את המצוה, והיינו כי השבועה היא ג"כ מצוה, וכן הרמב"ם בסה"מ עשה שביעית מנה ובשמו תשבע למצוה, וכ"מ ברש"י ותוס' חגיגה ד"י ע"א ד"ה לקיים, אמנם הרמב"ן שם בסה"מ חלק עליו וכתב דשבועה זו אינה אלא רשות ע"ש, והנה מהאי קרא דנשבעתי ואקיימה דיליף רב גידל בנדרים ד"ח ע"א שנשבעין לקיים את המצוה, מסיק עלה הא קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה ע"ש והשתא בשלמא לשיטת הרמב"ן דאינו אלא רשות והיתר היינו דאינו בגדר מוציא שם שמים לבטלה, ניחא לשון הש"ס דשרי לזרוזי נפשיה, דכל עצמו אינו אלא בגדר היתר, וכ"מ בשאילתות פ' ויצא סי' כ"ג. משא"כ להרמב"ם דמנה אותה ברמ"ח מ"ע, איך אמרו בלשון הש"ס שרי, שיש בזה לטעות בדבר הרשות, באופן שהיא באמת מצוה חיובית דאורייתא, וכן יל"ד בלשון הרשב"א בחידושיו לנדרים שם, דמסיק וז"ל ושבועה כי האי שרי ונכון לעשות כן ומצוה כדי שיזדרז במצוה ע"ש והוא פלא לכאורה דלשון כזה משמע כמזכה שטרא לבי תרי להרמב"ם והרמב"ן ביחד וצ"ע, וע' בחינוך מצוה תל"ה ובמגילת אסתר לסה"מ שם ובמש"כ בחידושי לירמיה סי' ד'.

ולמדתם אותם את בניכם. בקידושין ד"ל ע"א ממעט מזה ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך לומר לך כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, וקשה איך אפשר שהתורה תמעט בני בנים מללמוד עמהם תורה הרי המצוה על כל אחד מישראל ללמוד וללמד לאחרים ומה אני בחנם אף אתם בחנם ומכש"כ לבני בנים שהם כבנים לכמה דברים, ומדוע נמעטם אפילו מתורת חיוב, ונראה בכוונת התנא לפ"מ דהוא הבין קרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך דמורה על מלמד לבנו תורה דהוא כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, הרי דלדידיה עשה בלימודו לבנו. כל החוב המוטל עליו בעולמו, והטעם משום דללמד לבן בנו זה מוטל על בנו, דגם על הבן הטילה התורה החוב של ולמדתם את בניכם וכן עד סוף כל הדורות דהי מינייהו מפקת מהך חיובא, ולפ"ז בהכרח דהאי ולמדתם את בניכם לא מצי קאי על החיוב ללמד לבני בנים, דבזה הוא מסיר החוב מבנו שיאמר דאבי חייב ללמד עם בני כדרך שלמד אותי דבני בנים הם כבנים ובזה תפוג תורה חלילה כמובן, אבל עתה דדריש לבניכם דוקא, אז מרגיש כל אחד בדורו דהחיוב מוטל עליו ורק עליו.

והנה בב"ב כ"א ע"א אמרינן זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם כו' ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות כו'. ועפ"ז איכא למידק בסנהדרין ד"ד ע"א בסוגיא דיש אם למקרא או למסרת, דפריך מי איכא דלית ליה יש אם למקרא והתניא בחלב אמו יכול בחלב כו' ע"ש, והשתא אמאי לא פריך מהכא דכתיב ולמדתם אתם והיתה עלולה כל התורה להשתכח ח"ו כדאמר התם לולא המקרא דקרינן אותם ואכמ"ל.

ראה

ודם זבחיך ישפך על מזבח ה"א והבשר תאכל. הנה בפסחים ע"ז נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, דלר"י הוי האי והבשר תאכל תנאי דאם הבשר קיים אז ישפך הדם. אבל אם אין בשר אין דם, ולר"א מבע"ל שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם, והנה בתוספתא שילהי פסחים תניא דכשהוא אוכל הזבח מברך אקב"ו לאכול את הזבח, ופירש"י בברכות מ"ח ע"ב והיכן צונו והבשר תאכל ע"ש, ולפמש"כ הלא בין לר"א ובין לר"י מבע"ל האי והבשר תאכל להתקשרות דדם לבשר להלכותיהן, אבל עכ"פ לא למצות אכילה קאתי, ומכש"כ דרש"י גופיה פי' בפסחים נ"ט ע"א דעשה דאכילת קדשים בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל, הוא מקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם דכתיב במלואים בפ' ואתה תצוה, ועמש"כ בחידושי שם וצ"ע כעת.

לא תתגודדו. ביבמות י"ג ע"ב דרשינן לא תעשו אגודות אגודות ופריך האי לא תתגודדו מבע"ל לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת, וקשה הרי לפ"מ דמסקינן במכות כ"א ע"א דשריטה וגדידה אחת היא, ולפ"ז חבורה על מת כבר ידעינן מקרא דפ' קדושים ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וע' בתוס' יבמות שם ד"ה דאמר ובסה"מ ל"ת מ"ה וצ"ע כעת.

אפס כי לא יהיה בך אביון. כתב בתשובות הרשב"א סי' ת"ט וכפל דבריו במיוחסות סי' רפ"ז וז"ל ויש לנו מקום עיון בזה כתוב אחד אומר אפס כי לא יהיה בך אביון וכתוב אחד אומר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ אלא כמו שאמרתי בזה ביאור רחב ונכון ודקדוק יפה אמר הכתוב כי ברך יברכך כלומר בכלל וע"י ברכת הכלל שארבה לך לא יהיה בך אביון לפי שתתן לו ולא יהיה אביון עוד אבל הכתוב השני מדבר מצד עצם האביון לומר לא יחדל אביון וגמר הכתוב על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך כדי שלא יעמוד באביונות ע"י ברכותיך עכ"ל, ופליאה דעת מדוע לא הביא ברייתא דספרי הכא על אתר, דדייק בסתירת הכתובים ומשני בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם. וכן העתיק רש"י הכא דרשת הספרי ע"ש וצ"ע.

והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ולקחת את המרצע וגו'. הנה בברייתא דקידושין כ"ב ע"א דריש מהאי קרא דאם אין לרבו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך. והנה הגאון בעל שאגת אריה הקשה בספרו גבורת ארי רפ"ק דיומא אהא דתנן ר' יהודא אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו, והשתא לפי המבואר בקידושין דגם בנים הם בכלל ביתו מדוע לא הקפידה תורה שיהיו להכהן גדול ביוה"כ גם בנים.

ולכאורה היה נלע"ד דר' יהודא פליג אברייתא דקידושין דאיהו ס"ל דדוקא אשתו נקראת בלשון הכתוב ביתו, וזהו מאי דמסיק ביתו זו אשתו, וברייתא דקידושין ס"ל דגם בניו נקראו בלשון הכתוב בכלל ביתו, אבל זה אינו דאטו לר' יהודא לא יתכפרו בניו של כהן גדול כמו אשתו בכפרתו דיוה"כ, ובע"כ דלכו"ע בניו הם בכלל ביתו, ורק ביוה"כ דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו בזה ס"ל לר' יהודא דבעיקר הקפיד הכתוב על אשתו, או מפני שהיא עקרת הבית, ואולי דגבי דידה איכא תקנה לקיים קרא כדכתיב לתקן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו משא"כ אם יש להכהן גדול בן אחד ושמא ימות הוא הרי אי אפשר בתקנה, להכי לא קפיד על הבנים, אבל ודאי דגם הבנים המה בכלל ביתו דקרא, ולהכי בעבד נרצע דכתיב ואהבך ואת ביתך שם ודאי דהבנים בכלל, אכן התם בע"כ דאשתו מופקעת מתיבת ביתו, דאיך נפרש בכוונת הכתוב ואהבך ואת ביתך שהעבד טוען שהוא אוהב את אדונו ואת אשתו של אדונו, הלא אז יהיה נראה שהרציעה היא בשביל אהבתו לאשת אדונו ואפילו מפני הדיבור לבד, ובאמת הרציעה היא משום שהשי"ת אמר כי לי ב"י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והוא הלך וקנה אדון לעצמו להכי ירצע, ומשום שאי אפשר לפרש דהאי ביתך יהיה מוסב על אשת אדונו, להכי הסיבו לתיבת ביתך על האהבה לבני אדוניו, שבע"כ גם הם נכללים בתיבת בית, כדאשכחן גבי כפרת בניו של כהן גדול ביוה"כ

כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש. והנה בירושלמי שקלים פ"ג ה"א ובר"ה פ"א ה"א יליף מדכתיב תקדיש ואע"ג דקדוש מרחם. דקדושתו מתחלת משעה שיולד ולא משעת הרצאה ע"ש, וקשה הלא האי תקדיש מבע"ל בנדרים י"ג ע"א ובנזיר ד"ד ע"ב דבכור אע"ג דקדוש מרחם מ"מ מצוה להקדישו ע"ש, ואפשר דמאן דדריש הכי בירושלמי, ס"ל כר' ישמעאל בערכין ס"פ המקדיש שדהו דאין מצוה להקדיש בכור משום דלית ליה להך דרשה, ומייתר ליה הך קרא לילפותא דקדושתו מתחלת מיום הולדו.

לפני ה"א תאכלנו. שנה בשנה וגו'. ע' טורי אבן לר"ה ד"ז ע"א ובמה שהארכתי בחידושי לבכורות כ"ז ע"ב.

ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. ודרשו עלה בספרי איזה זביחה אתה זובח על מנת לאכלו בערב הוי אומר זה חגיגה הנאכלת עם הפסח ביום הראשון לבקר לבקרו של שני ע"כ, וע' ג"כ בספרא פ' צו פרק י"ב. אמנם על דרשה זו מסיק בפסחים ע"א ע"ב טעמא דכתב ביום הראשון לבקר דמאי בקר בקר שני הא כל היכא דכתב בקר סתמא בקר ראשון, וכ' שם התוס' תימא לר"י דבסוף ערבי פסחים דריש בקר בקר שני אע"ג דכתיב סתמא, ונשארו בתימא.

ולולא דבריהם היה נלע"ד דהא דר"ע קאמר התם שהיה מקום לאמר בקר שני, משום הדמיון פסח לשלמים שהוא גופיה מדמה שם, דגביה משכחת בקר שני עד זמן שריפתו ע"ש, משא"כ בעלמא גם ר"ע סבר דסתם בקר הוא בקר ראשון, וראיה לדבר מהא דתניא בב"מ ק"י ע"ב ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בקר מה ת"ל עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד ע"ש, ולפ"מ דאמרינן בסנהדרין פ"ו ע"א דכולהו סתימתאי אליבא דר"ע, הרי מודה ר"ע על סתמא דברייתא זו. ובע"כ דס"ל דסתם בקר הוא בקר ראשון, והא דס"ל בערבי פסחים שם דהיה מקום לפרש בקר שני, הוא רק מפני הדמיון דפסח לשלמים כנ"ל וצ"ע.

חג הסכות תעשה לך שבעת ימים. הנה בסוכה כ"ז ע"ב דריש ר"א מהאי קרא עשה סוכה הראויה לשבעה, ומש"ה ס"ל דאין יוצאין מסוכה לסוכה וכל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצותה של ראשונה ופירש"י שם סוף ע"א דאפילו ימים ש שעברו איבדן למפרע ע"ש, והנה שם כ"ג ע"א גבי עשאה לבהמה דופן לסוכה ר"מ פוסל. קאמר אביי טעמא גזירה שמא תמות ופירש"י שמא תמות הבהמה ביו"ט ותפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה ע"ש. ולפי הנ"ל ארווחנא להבין דהא דפירש"י ונמצא בטל ממצות סוכה אין כוונתו רק מכאן ולהבא היינו אחרי נפילת הסוכה ע"י מיתת הבהמה אלא גם למפרע, לפ"מ דגם ר"מ ס"ל כר' יהודא שם דסוכה שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה וכדעת ר"א וע"פ פירש"י שם כ"ז סע"א כנ"ל.

אמנם זהו רק לר"מ דדריש לקרא כר"א ור"י ואליביה פירש"י כנ"ל, אולם לדינא הא קיי"ל כרבנן דר"א שם דכ"ז דהכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג, וכדפסקינן דאפילו בסוף יום שביעי עושה סוכה. וע' כ"מ פ"ו הט"ו מה' סוכה ובט"ז ר"ס תרל"ז ובביאור הגר"א שם.

שפטים

והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם וגו'. ולכאורה מדוע כפל בכתוב את האיש או את האשה. ונלע"ד משום דחיוב סקילה בזה הוא בין על הניסת מעצמו כן על הניסת מאחרים. כדתנן בסנהדרין ס"ז ע"א האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד, וכמו דמסית בסקילה כמ"כ הניסח כדפירש"י שם ס"א ע"א בד"ה האומר אעבוד וז"ל משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפק"ל לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד ע"ש. והנה כמה פעמים המובן בפסוק תיבת את כמו עם ויתהלך חנוך את האלקים, את האלקים התהלך נח, ריבך ריב את רעך, והנני משחיתם את הארץ פירש"י עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, וכן הרבה, ומעתה ניחא דראשית המקרא קאי על האיש או האשה הניסתים מעצמן, אבל סוף המקרא מוסב אם הם מוסתים ע"י אחרים. על אלו קאמר את האיש היינו עם האיש הם מסיתיו. או את האשה עם האשה גם מסיתיה וסקלתם וגו'.

לא תטע לך אשרה. בסנהדרין דף ז' ע"ב סמיך אהאי קרא דמעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ א"ר אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח כו', וברמב"ם פ"ג ה"ח מה' סנהדרין סמיך אקרא דלא תקים לך מצבה וע"ש במפרשים.

והנה ע"פ דבריהם אלו אפשר להמתיק אגדה מפליאה בפ' חלק ק"ב ע"ב דקאמר ר' יוחנן אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד אחאב עכו"ם והשתחוה לו וע"ש קי"ג ע"א והנה אף שהיה להוט מאד אחרי ע"ז, מ"מ קשה לאמר על אחאב דדרש שמונים וחמשה פנים בתורת כהנים כדאמר שם ק"ג ע"ב, דלפ"ז היה ג"כ בעל מוח, איך אפשר שיעשה מעשה שטות מופלגת כזו להעמיד צלמים על כל תלם ותלם בכל רחבי ארץ ישראל וילך אצל כל אחד ואחד להשתחות לפניו, אמנם ע"פ הנ"ל י"ל שהשתמשו בדבריהם אלו במליצות תלמודיות, שבכל מקום שראה ישוב וקבוצת יהודים העמיד שם דיין שאינו הגון שהוא כנוטע אשרה בישראל, ואותו הדיין היה מרים על נס לפני המון העם לתת לו פרנסה בריוח וכבוד דהוא כמשתחוה לו, וכן עשה בכל רחבי ארץ ישראל בנטיעת אשרות וחמנים כאלו אצל כל חבורה וחבורה מישראל להשריש אצלם דרכיהם ורשעתם והנה הכתוב אומר לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ, היינו כמו שהפריץ עושה בערמימותו להרע באותו הדרך אשמור ההתחכמות בקצה האחר, למען הצדק והיושר, כן אנחנו בראשית פריחת ישוב ארה"ק אחרי שנתרחקנו ממנה בעוה"ר זה כאלפים שנה, עלינו להשריש מנהיגים ישרים והנהגה ישרה ונאמנה ע"פ התורה הכתובה והמסורה, עבור נער וזקן בכל רחבי ארץ ישראל אשר חבורה ישראלית מתישבת בה. ונטיעות אלו תפרחנה לאושר כל הדורות נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמים.

וקמת ועלית אל המקום וגו'. בסנהדרין י"ד ע"ב ושם פ"ז ע"א יליף מהאי קרא מלמד שהמקום גורם, ובע"ז ד"ח ע"ב יליף דרשה זו מקרא דלהלן י"ז יוד ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, וע' תוס' סנהדרין נ"ב ע"ב ד"ה בזמן ובמש"כ בחידושי בגמרא שם.

שום תשים עליך מלך וגו' מקרב אחיך תשים עליך מלך. בספרי תניא והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה ת"ל תשים עליך מלך שתהיה אימתו עליך ע"כ. והנה בזה מובן פירש"י בכתובות י"ז ע"א שכ' וז"ל, ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכיך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה עכ"ל. ועפ"ד הספרי מובן פירש"י בדרשות חז"ל בזה מדכפל הכתוב שימות הרבה הלכיך אין כבודו מחול.

והנה מלשון הכתוב שום תשים. והספרי שתהא אימתו עליך, וממש"כ רש"י ישראל הוזהרו, מדברי כולם נלמד לכאורה, דכל האחריות של כבוד המלך מוטל על העם, וממילא הא דאמרינן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, פירושו רק כלפי העם. שאין מועלת מחילתו והעם צריכים להקפיד על שמירת כבודו אע"פ שהוא נגד רצונו, אבל אין נשיאת עון על המלך במה שמחל על כבודו, אולם לפ"ז בלתי מובן משאחז"ל ביומא כ"ב ע"ב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבידו כו' ע"ש, מלשון זה מוכח דחוב על המלך לבלי למחול, ואיסור מונח עליו אם ימחול למורד במלכות, זולת במקום מצוה יוכל למחול, ואפשר גם חובה לו, כדאמרינן בסוטה מ"א ע"ב ובסנהדרין י"ט ע"ב, וע"ש בתוס' ובדף ל"ו ע"א ד"ה רבב"ח ובדמ"ט ע"א ובמגילה י"ד ע"ב ובתוד"ה מורד וצ"ע.

ראשית דגנך תירושך ויצהרך. הנה מהאי קרא ילפינן בחולין קל"ו ע"ב שיהא שיריה ניכרין. וכן פירש"י להדיא בעירובין ל"ז ע"ב, אולם בירושלמי ספ"א דחלה ובפ"ד ה"ד דתרומות יליף האי דינא מקרא דגבי חלה, דכתיב בפ' שלח מראשית עריסותיכם מראשית ולא כל ראשית, וע"ש בר"ש ובמראה הפנים ובמש"כ בחידושי למס' תרומות ולחלה שם ולדמאי פ"ז מ"ד.

לא ימצא בך מעביר בנו וגו' ושואל אוב וידעוני וגו'. ברש"י ותוס' סנהדרין ס"ה ע"א פליגי, אי האי לא ימצא בך קאי על הבעל אוב או על הנשאל כגון שאול, וע"ש במהרש"א וברש"י כריתות ד"ג ע"ב ובמה שמשבשים בגרסתו שם בברכת הזבח ובבאר שבע, וע"ע בהתוה"מ לפ' קדושים סי' ע"ט ובמה"פ לירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י ובמה שהארכתי בזה בחידושי לכריתות ד"ב ע"א ע"ד רש"י ד"ה ובעל אוב ולעירובין די"ז ע"ב.

תמים תהיה עם ה"א. ע' מה שהאריך בזה בתשובות הרשב"א ח"א סי' תי"ג.

לא תסיג גבול רעך וגו'. בספרי תניא והלא כבר נאמר לא תגזול ומה ת"ל לא תסיג מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין כו'. וכן ברש"י ובסה"מ ל"ת רמ"ו ובה' גניבה פ"ז הי"א הביאו דברי הספרי דבחו"ל עובר על לא תגזול ובא"י גם על לא תסיג ע"ש, והנה בב"מ נ"ו ע"א תנן דאין אונאה לקרקעות, והתוס' כ' שם ס"א ע"א ובכתובות מ"ו ע"א דאין דין ריבית בקרקע ע"ש ולפ"ז קשה מאי פריך בב"מ ר"פ איזהו נשך ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה, פי' דנילף חד מן חבריה ע"ש, הלא איצטריך לאו דגזל למסיג גבול בקרקע דליתא בריבית ואונאה. וכה"ג כ' התוס' ר"פ מרובה דאיצטריך קרא למעט קרקעות מכפל בגניבת קרקע דהסגת גבול ע"ש.

וכמ"כ איכא למידק טובא ע"ד התוס' בב"מ ס"א ע"א ד"ה אלא לאו דגזל ל"ל לכובש שכר שכיר, שהק' דלוקמא בגזל גופה ובגזל עבדים דלא אתי מריבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כו' ע"ש, ולפי הנ"ל מדוע הקשו דלוקמא בגזל עבדים ומשום דאיתקוש לקרקע, טפי הו"ל להקשות דלוקמא על גזילת קרקע גופה וע"י הסגת גבול, ומה שהבליעו בדבריהם שם מהא דקרקע אינה נגזלת ג"כ בלתי מובן לע"ד, הלא זהו רק לענין דלא קנה הגזלן או כל מאן דאתו מחמתיה משום דלא יצאה מרשות הבעלים, אמנם זהו רק בנוגע לקנין אבל לגבי עבירת הלאו דלא תגזול דאיירי בב"מ שם, ודאי דעבר הגזלן בגזילת קרקע כדתניא בספרי, וע"ש בזרע אברהם ובמנ"ח מצוה תקכ"ב וצ"ע כעת.

על פי שני עדים. פירש"י ולא יכתבו עדותם באגרת וישלחו לב"ד ולא שיעמיד תורגמן בין העדים ובין הדיינים ע"כ אמנם שיטת התוס' ביבמות ל"א ע"ב ובב"ב ד"מ ע"א דדרשת מפיהם ולא מפי כתבם הוא רק לענין אלם שאינו בר הגדה כו' ע"ש, ונלע"ד בטעמא דשיטת רש"י ז"ל, דתוה"ק הקפידה שהעדות תהיה נאמנה אמת לאמיתו, ודבר זה נמצא יותר באם הדיינים שומעים מפי העדים גופייהו, דאז יוכחו גם מאופן הסיפור ותכונת הנפשית של העד, לא כן אם העדות באה באמצעות הכתב, שיכול ליפות העדות בשרד המליצה ולבו בל עמו, וכן אם באה העדות ע"י תורגמן אולי נשתנה במקצת ע"י הבנת המתורגמן:

וע' תוס' כתובות ד"כ ד"ה ור' יוחנן ובנוב"י קמא חי"ד סי' ס"ו ובחח"מ סי' ל' ובח"ס חי"ד סי' ר"כ רכ"ז ובחאה"ע ח"א סי' מ"ט ובח"ב סי' מ"ה ובת' בשמים ראש וכסא דהרסנא סי' קכ"ז.

ועמדו שני האנשים. בספרי תניא מה ת"ל האנשים לפי שנאמר על פי שני עדים וגו' יכול אף אשה תהיה כשרה לעדות נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה שני האמור כאן אנשים אף שני האמור להלן אנשים ולא נשים ע"כ, והנה הרמב"ם בפ"ט ה"ב מה' עדות כ' וז"ל נשים פסולות לעדות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה ע"כ, ולפ"ד הרמב"ם איך יתכן לשון הספרי, דקאמר לפי שנאמר על פי שנים עדים יכול אף אשה תהיה כשרה לעדות, הלא אדרבה לפי משפט הלשון ע"פ שנים עדים שהוא בלשון זכר, אי אפשר כלל לטעות דגם נשים כשרות לעדות וכמש"כ הרמב"ם, וע"ש במפרשים ובמש"כ בחידושי לשבועות ד"ל ע"א וצ"ע כעת.

ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו. הנה האי כרם ביארו בספרי שצריכים להיות לא פחות מחמש אילנות ע"ש, ומפירש"י במשנה סוטה מ"ג ע"א משמע דוקא כשהן נטועות כדין כרם קטן לאסור את הזרעים שבצדה, והוא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ולא באופן אחר וכן פירש"י ג"כ בב"ב י"ד ע"א ע"ש, אולם שם צ"ע הלא כשמדבר על סתם כרם מדוע צריך רש"י לסבב פני הענין לחוזר עליו מעורכי המלחמה שהיא מציאות רחוקה ולא קאמר דנ"מ לענין כלאי זרעים, שאם היו נטועות דוקא כסדר הזה אז יש לו דין כרם קטן וצריך להרחיק ממנו הזרעים ארבע אמות לכל רוח משא"כ אם נטען שתים כנגד שתים ואחת באמצע אז דינו כגפן יחידית ואינו מרחיק מהן אלא ששה טפחים לכל רוח, דמציאות זו נופלת בכל עת ובכל שעה וצ"ע כעת.

וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויבך וגו', תניא בספרי ואת כל שללה תבוז לך יכול תהיה ביזתם אסורה לך ת"ל תבוז לך ואכלת את שלל אויביך ע"כ, וכן בשבעה אומות אקרא דהחרם תחרימם מסיק נמי בספרי שם יכול ביזתם תהיה אסורה לך ת"ל ובתים מלאים כל טוב ע"ש, ולפ"ז יש לדייק טובא דאחרי המלחמה הראשונה שהיתה ביריחו. הכריז יהושע חרם חמור על כל אשר בעיר. ואמר שמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם ועכרתם אותו וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' וגו' כמבואר ביהושע סי' ו', ומזה נצמח אשר עכן מעל בחרם ונהרגו על זה כשלשים וששה איש ואת עכן וכל אשר לו שרפו באש, וכאשר יהושע התפלל על מפלת עי השיבו השי"ת קום לך למה זה אתה נופל על פניך, ודרשו חז"ל בסנהדרין מ"ד ע"א קום לך אתה גרמת להם ופירש"י שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו ע"ש הרי דדעת המקום היתה בזה דעת תורה דפרשתינו, דשלל יריחו היה שייך אל העם לבלי החרימם, ואיך נטה יהושע מדעת תורת משה רבו לקפח זכות של רכוש גדול השייך אל העם מדין התורה ולהחרימם, ואף דבספרי על נ"ך כתבתי ביהושע שם בסי' ז' וסי' ח', דמשום דמלחמת יריחו היתה לגמרי שלא כדרך הטבע, רק מראשה לסופה מעשה נסים בהעברת הירדן ובהפלת החומה תחתיה. לכן לא רצה יהושע שיהנו ממעשה נסים עפ"מ דאמרינן בתענית כ"ד ע"ב ע"ש אבל אכתי לא הונח לי בזה וה' יאיר עיני.

שוב הראני ח"א שכוונתי בזה למש"כ הגאון מלבי"ם ז"ל ביהושע ח' ב', דלכן הקדיש שלל יריחו משום דהכבוש היה כולו נסיי ע"ש, אבל לע"ד לא יצא בזה חובת ביאור, עפ"מ שרש"י כ' בתענית שם דכמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון ע"ש. ומלשון זה משמע דלאו משום לתא דאיסור אתינן עלה. ומכש"כ הכא דרחמנא התירה בהדיא כנ"ל, עוד ראיתי ברש"י יהושע ו' י"ז וז"ל והיתה העיר חרם הקדש כי היום שבת קודש וראוי להיות קדש שלל הנשלל בו ע"ש, וג"ז בלתי מובן לע"ד דהא תניא בספרי שם ובשבת י"ט ע"א עד רדתה אפילו בשבת, ולפ"ז שבת היתר היא אצל מלחמה וע' עירובין מ"ה ע"א, ועוד כל מעשה שבת לא נאסרו מדכתיב קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש כדאמרינן בחולין קט"ו ע"א וצ"ע.

לא תשחית את עצה וגו'. וכ' בחינוך שתחת לאו זה נכנס שלא לעשות שום הפסד כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבור כלים לבטלה כו' ע"ש, וכ"ז הוא מסוגיא דשבת ק"ה ע"ב ואפ"ה אמרינן התם קכ"ט ע"א דבשביל כמה אמוראים שברו כלים יקרים להיסק ביום הקזה משום דבל תשחית דגופיה עדיף וע"ש עוד ק"מ ע"ב, ואפילו באילני מאכל גופייהו אמרינן בב"ק צ"א ע"ב אם היה מעולה בדמים מותר לקוצצם ע"ש. והשתא ניחא הא דרב אשי ומר בריה דרבינא שברו כלים יקרים להשקיט בדיחותא דרבנן ביומי דהלולא כדאמרינן בברכות ר"פ אין עומדין, דאם מותר לעשות כן משום ניחותא דגופיה הגשמי מכש"כ לניחותא הנפשית כמובן.

אולם עפ"ז קשה בחולין ד"ז ע"ב דר' פנחס בן יאיר קפיד כולי האי על הכודנייתא חיורתי דהוו קיימין בביתא דרבי משום דעלולים להזיק והיזקם מסוכן טפי עד דקרו להו מלאך המות, ואפ"ה כדא"ל רבי קטילנא להו השיב רפב"י איכא בל תשחית, הלא לפי שיטתו איכא בהריגתם מניעת הלאו דלא תשים דמים בביתך, ובודאי עדיף טפי מסתם הנאת הגוף או מעולה בדמים דג"כ ליתא בזה איסורא דבל תשחית וצ"ע כעת.

תצא

ועשתה את צפרניה. ופירש"י תגדלם כו' ע"כ, והוא כדעת התרגום שהוא גם דעת ר"ע ביבמות מ"ח ע"א, אמנם היכא אשכחן דעשייה הוא לשון גידול. לזה הורה הרמב"ן המקור מקרא דועשת את התבואה הרי דצמיחה תקרא עשייה ע"ש, אכן לולא דברי הרמב"ן היה אפשר לפרש גם שם, דקאי אראשית המקרא וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה, היינו הברכה תעשה שהתבואה תספיק לשלש השנים, והוא נמשך אחרי הפסוק הקודם ואכלתם לשובע היינו שאוכל קמעה ומתברך במעיו וממילא יספיק לשלש השנים וע"ש בתרגום ומפרשים, ולפ"ז גם ועשת דהתם הוא ג"כ עשייה ולא גידול, וצ"ע.

ולולא כל הנ"ל היה נלע"ד דגם עשייה דהכא אינו לשון גידול אלא לשון מעשה, עפ"מ דמצינו במקרא הרבה פעמים תיבת את כמו עם, ויתהלך חנוך את האלקים. את האלקים התהלך נח, ריבך ריב את רעך, והנני משחיתם את הארץ פירש"י עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, וכמ"כ תתפרש הכא, ועשתה את צפרניה. שתעשה עשה מלאכתה ופעולתה עם צפרניה, וכיון דכך דינה ממילא שתגדלם, ועמש"כ בחידושי לב"ק מ"א ע"ב.

כי יפול הנופל ממנו. בספרי דרשו ראוי זה שיפול אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, ופירש"י בשבת ל"ב ע"א ע"י חייב בעה"ב זה שלא קיים מצות מעקה ע"ש, ומשמע מפירושו דהאי ממנו קאי על בעל הגג, אמנם מהא דמסיק בספרי ובב"ק נ"א ע"א ממנו ולא לתוכו שאם היה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו ע"ש מזה מוכח דדרשה הקודמת דמגלגלין חובה ע"י חייב ממשמעות תיבת ממנו היא רק אסמכתא לענין מוסרי, וע' מש"כ בנוגע לפסוק זה בחידושי לעיל פ' תשא.

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה"א וגו'. ותניא עלה בספרי מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור זו מל"ת ועשית זו אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה"א אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים כו', לכאורה הלא בראשית פ' ויקרא שהיא יסוד הקרבנות כתיב יקריב אותו לרצונו, וכיון דקרא דהכא כולל קרבנות מה מקום לדרוש מוצא שפתיך זו מצות עשה הלא על מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמרינן בכתובות פ"ו ועמש"כ בחידושי לחולין ק"י ע"ב, וכן מה שדרשו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך הלא שתי דרשות אלו סותרות קרא דלרצונו, ובע"כ דדרשת הספרי דהכא נבנית על יסוד המשנה דערכין כ"א ע"א דהאי לרצונו פירושו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. הרי דכוונת הכתוב הוא דאף אם הרצון יהיה נולד אצלו ע"י כפייה והכרח גם זה לרצון יחשב, ודוקא אם שום כפייה לא יועיל לו ובפירוש יאמר לא תקריב אז אינו מכפרתו כדאמרינן בכריתות ד"ז ע"א. ועפ"ז מובנת קושית הש"ס על דרשת הספרי דהכא בריה ד"ו ע"א ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב אותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומשני חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא כו'.

כי יקח איש אשה ובעלה. הנה בקידושין ד"ד ע"ב ילפינן קנין כסף באשה מכי יקח, ושם ד"ט ע"ב יליף רבי קנין ביאה מתיבת ובעלה. וכן ממעט מתיבה זו קנין ביאה באמה העבריה. ופריך ולרבא דאמר בר אהינא אסברא לי כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה הוו קידושין קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין מאי איכא למימר ומשני א"כ נכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה ש"מ כולהו, וכ' שם בפני יהושע בדעתיה דרבא וז"ל דרבא ס"ל כר' יוחנן דיליף קידושי ביאה מבעולת בעל דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל וא"כ א"ש דלכתוב או בעלה ותו לא איצטריך קרא דבעולת בעל אלא ע"כ דלא מצי למכתב או בעלה דאיצטריך ובעלה לכדרבא וא"כ אכתי לא הוה ידעינן הא דרבא דה"א דמקדש והדר בעיל משו"ה איצטריך קרא דבעולת בעל והשתא שמעינן כולהו כן נראה לי עכ"ל. וקשה דלפי דבריו דרבא נפק"ל ביאה מבעולת בעל א"כ לא נשאר לו למילף מובעלה רק קידושין המסורין לביאה ולמיעוטא דאמה העבריה מקנין ביאה, ולפ"ז מאי ש"מ כולהו דקאמר בגמרא דמשמע דקאי גם אליבא דרבא, הלא לדידיה ש"מ רק תרתי מובעלה. ועוד לפמש"כ הרשב"א בחידושיו שם דלהכי איכא סברא למימר אליבא דר' יוחנן עד דמקדש והדר בעיל משום דס"ל כר' יאשיה דצריך קרא לחלק והכא דלא כתיב או בעלה משו"ה אפ"ל דבעינן תרווייהו ביחד משא"כ רבי דס"ל כר' יונתן דל"צ קרא לחלק להכי מצי שפיר למילף מובעלה דממילא הן מחולקין ע"ש, והשתא הלא רבא ס"ל בהדיא כר' יונתן ר"פ השואל דל"צ קרא לחלק א"כ לא מצי סבר כר' יוחנן. וממילא אין מקום לפי שיטתו לאמר עד דמקדש והדר בעיל.

לכן נלע"ד דהא דקאמר בגמרא אליבא דרבא נכתוב או בעלה אין הכוונה משום דצריך או לחלק דאיהו ל"צ קרא להכי, אלא דבזה הורה לו דאם היה כוונת הכתוב דפעולת הביאה אין לה שום שייכות אל הקידושין דכסף ושטר. ואפילו אם אינן מסורין לביאה ג"כ קני, א"כ נכתוב קרא או בעלה. ואז היה מוכח דהבעילה מנותקת מקנין הכסף והשטר, ומדכתיב ובעלה בוי"ו החיבור ש"מ מזה דדוקא קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, ולפי כל הנ"ל נהפוך הוא דדוקא רבא דס"ל לצ"ק לחלק לא מצי סבר כר' יוחנן ולמילף מבעולת בעל, אלא איהו ס"ל כרבי דיליף קנין ביאה מובעלה. ולדידיה שמעינן כולהו הני תלתא מתיבה זו. היינו עצם התיבה "בעל" מורה על קנין ביאה, ואות ה"א דבעלה אתא למעט אמה כדאמר זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה. והשתא דהכתוב הוסיף בתיבה זו גם אות וי"ו כי יקח איש אשה ובעלה, מזה שפיר שמעינן עוד דרשה דקידושין המסורין לביאה הוו קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, ועפ"ז שפיר שמעינן הני כולהו תלתא גם אליבא דרבא כנלע"ד.

ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה. בספרי מלמד שהוא מצוה לברכך יכול אם ברכך אתה מבורך ואם לאו לא תהיה מבורך ת"ל ולך תהיה צדקה לפני ה"א כו', עמש"כ בזה בחידושי לקידושין ד"ח ע"ב בתוד"ה צדקה.

לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. הנה ביבמות י"ג וביומא י"ג דרשו החוצה לרבות הארוסה ופירש"י שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה לייבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה ע"ש. ולפ"ז קשה לכאורה טובא בקידושין ד"ט ע"ב, אהא דר' יוחנן יליף קידושי ביאה מקרא דבעולת בעל שנעשה לה בעל ע"י בעילה דפריך כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומשני דאי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל ע"ש. והשתא כיון דכל דין ארוסה דזקוקה ליבם גמרינן בין לב"ש בין לב"ה מדכתיב החוצה דמשמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה, וא"כ מקרא מלא הוא דארוסה נקראת מדין התורה בלא ביאה. ואיך יעלה על דעתינו לאמר דארוסה אינה עד דמקדש והדר בעיל.

וי"ל דר' יוחנן אמר לך, דהא דדרשו החוצה לרבות ארוסה. הוא רק אחרי דקידושי ביאה ילפינן מקרא דבעולת בעל, וממילא בע"כ כי יקח הוא קנין בפ"ע לכסף לחוד אתא, אבל אי לאו קרא דבעולת בעל לא הוה דרשינן כלל החוצה לארוסה, דמקרא דובעלה הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, או דהוה דרשינן החוצה לארוסה שנתקדשה בשטר, הואיל דגומר ומוציא גומר ומכניס כדאמרינן בקידושין שם,

יבמה יבא עליה וגו'. הנה ביבמות ד"כ ע"א פריך דאם היא אלמנה מן האירוסין תבא עשה זו דיבמה יבא עליה ותדחה ל"ת דאלמנה לכהן גדול, והקשה בהפלאה לכתובות כ"ד ע"ב ניהי דלגבי דידיה איכא עשה כנגד הל"ת לדחות, אבל גבי דידה ל"ת איכא כדאמרינן ביבמות פ"ד ע"ב כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וע' תוס' נדרים ד"צ ע"ב, אבל עשה לגבי דידה ליכא דלידחי, ותירץ דביבמה המצוה גם עליה, להיותה מצוה משותפת, דבלעדה גם הוא לא יוכל לקיים ע"ש, וקשה איך יתקיים האי כללא דבעל הפלאה ז"ל אליבא דר' יוסי, דס"ל ביבמות ק"ה ע"ב איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, ואמרינן התם מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות ע"ש, והשתא איך תיסק כלל אדעתין לאמר הכי, הרי היא פטורה עוד מכל מצות שבתורה וזיקתה ודאי זיקה גמורה מן התורה וע' ח"צ סי' א'

וכ"מ מתשובות הרשב"א סי' י"ח דלית ליה נמי מש"כ בהפלאה שהיא משותפת עמו במצוה זו. דהא כתב דלהכי אין מברכין על מצות חליצה ויבום משום דהעיקר הוא משום פריה ורביה והיא אינה מצווה על פו"ר ע"ש, ולדברי ההפלאה ניהי דעל פו"ר אינה מצווה, אכן כשבאה המצוה דחליצה או יבום לפעולה ממשית, הרי אז היא משותפת עמו יחד במצוה זו ואין להפריד אז בין הדבקים, ומדוע אין מברכין, ובע"כ דדין המצוה בלתי אוגדתן יחד, ומתחשבין רק עם סיבת המצוה שהוא משום פו"ר, ומכיון דעל זה אינה מצווה להכי נחשבת מצוה זו לאינה עקרית ואין מברכין עליה.

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת וגו'. הנה ביבמות כ"ד קאמר, בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא ומשני לגריעותא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק. וכ' התוס' דהו"מ למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל, ובבכורות ס"פ יש בכור תירצו התוס' משום דאיכא ר' אלעזר דפליג במשנה שם וס"ל דכולן חוזרין ביובל ע"ש, ולע"ד קשה דלתירוצם היה מקום אי הוה פסקינן כר"א, אבל השתא דלדינא אין ירושתו חוזרת ביובל, הדרא קושית התוס' לדוכתא דהוה מצי למימר לחשיבותא, ואפ"ל בכוונתם דבעי למימר בש"ס מה דהוא אליבא דכו"ע, והוא דאינו נוטל בראוי כבמוחזק. משא"כ חזרת ירושת היבם ביובל היא בפלוגתא.

אמנם קשה הלא בב"ב י"ב ע"ב פליגי אביי ורבא אי יהבינן ליבם חלק ירושתו וחלק אחיו המת אחד מצרא או לא. וכל חד וחד יהיב טעמא מדכתיב בלשון והיה הבכור ע"ש א"כ הלא בלא"ה לא קשה מדוע קרייה רחמנא בכור, וצ"ע.

תבא

את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו', בברכות ד"ו ע"א אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה"א ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ובגיטין נ"ז ע"ב אהני קראי, כבר נשבענו להקב"ה שאין אנו מעבירים אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת, ביאור הענין. כי אם לעולם היינו מטיבים דרכנו ללכת בדרך ישרה כפקודת השי"ת בתורתו, וכן היה מתנהג עמנו בדרכים נסיים, אז לא היה כ"כ פלא על התקשרות האהבה המשותפת משני הצדדים, אבל עכשיו שהעון גורם לתוכחות גזרות ופורעניות, ובכ"ז אינו מכריע את הכף מאיזה צד לבטל את האהבה במשך אלפי שנים וכדדריש ריב"ל בשבת פ"ח ע"ב עה"פ צרור המור דודי לי, אע"פ שמיצר ומימר לי דודי בין שדי ילין, והצרות והמרירות של הגליות אינן מבטלות חלילה אהבתינו לאבינו שבשמים, רק המצא תמצא עמוק עמוק בחדרי לבבינו, וזהו מש"א אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל, ה' אלקינו, בין שהוא מתנהג עמנו במדת הרחמים. כן אם במדת הדין, ה' אחד, ואין אנו מהרהרים אחר מעשיו ומדותיו, ולעומת זה השיב השי"ת ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, כי אין אומה ולשון היתה יכולה לסבול גזירות אכזריות ורדיפות שונות ומשונות בגליות מחולפות משך אלפים שנה כמו עם ישראל, ולהיפוך ג"כ אין שום דרך בדרכי הטבע להתקיים זמן רב כ"כ בין שיני אריות ומלתעות כפירים אם לא ע"י נסים גלוים ונסתרים, והדברים ארוכים ועתיקים.

ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך, ע' מה שכתבתי לעיל פ' עקב ח' ד', אולם הכא יש לדקדק עוד מדוע שינה בלשון דקאמר שלמותיכם בלשון רבים ונעלך בלשון יחיד, כן בפ' עקב קאמר שמלתך ורגלך שניהם בלשון יחיד.

נצבים

הנסתרות לה"א והנגלות לנו ולבנינו עד עולם וגו'. בסנהדרין מ"ג ע"ב למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד כו', וכ"ה הנקוד בספרים שלנו, וכן מבואר באבות דר"נ פל"ד. ותמיהני מדוע בפ"ו דמס' סופרים לא נזכר נקוד רק על עי"ן שבעד, שוב מצאתי בנוסחת הגר"א למס' סופרים שהגיה לנו ולבנינו עד. וע"ע מש"כ רבותינו בעלי התוספות עה"ת כאן ובמש"כ בחידושי למנחות פ"ז ע"ב.

וילך

ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו'. והקשו המפרשים אחרי אשר בעצמו ירגיש ויאמר שהרעות מצאוהו על כי אין אלקות בקרבו, הרי זהו גופה רגש תשובה ומדוע יסתיר השי"ת פניו ממנו, כן מה זה מצות כתיבת ס"ת כאן ועמש"כ המפרשים בזה, ובפשוטו נראה דאמירה גרידא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה לא תספיק להסיר כעסו מהם כל עוד לא הכשירו א"ע בפעולות ממשיות להתקרב לעבודת השי"ת וא"כ הלא יחזיקו עוד במעשיהם הרעים ושפיר קאמר ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', וכל זה הוא רק אם התורה ילמדו על פה איש מפי איש ולפ"ז עלול שבמשך הזמן ישכחו ולא ידעו כלל הדרך איך לשוב אל מצות ה' ותורתו וכחלום מהקיץ ע"י הצרות ירגישו ויאמרו הלא על כי אין אלקי בקרבי, ועתה. למען הכשיר לפניהם הדרך החיובי כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, בכדי שידעו מה שאני חפץ מהם לקיים בפועל ובמעשה.

אמנם ע"ד הדרוש נראה בדרך משל לאיש אחד ממדינת ליטא נסע לאמעריקא והשאיר בעירו משפחתו הענייה. והוא הצליח שמה ונתעשר ומזמן לזמן היה להם לאחיעזר ואחיסמך. פעם אחת כתבה לו אחותו עד מתי נהיה עליך למשא הלא בני הבכור נתגדל קצת הטיבה ברצונך לשלוח לו רשיון הנסיעה מהכא להתם והוצאות הדרך אולי יצליח גם הוא כמוך, כאח לצרה מילא בקשתה וכבוא הנער לגבול אמעריקא הודיע טלגרפית לדודו והוא בא אל האניה לקבלו משם לביתו, וימצא את בן אחותו בעוני ומחסור נורא צפד עורו על עצמו לבוש כדלת העם באירופא וחבילתו על כתיפו הוא שק שבו צבורים חפציו וסמרטוטיו שהעלה עמו, ומה גדלה שמחת הנער שדודו העשיר קידם את פניו ולבו מלא תקוה הלא מעתה ישכח רישו ורעבון ביתו של אמו הענייה. ומה מאד התפלא הנער בראותו שדודו לא הביאו לביתו רק בבית צילום לצלם אותו בפטגרף דוקא כשהוא עומד מלא קומתו בבגדיו וחבילתו על כתפו, ודודו לקח הפטגרף והניח בכיסו. והנער משתאה על מעשה דודו האם כעת הוא הזמן להצטלם הלא עיף ויגע אנכי מעמל הדרך רעב וצמא ערום ויחף והאם לא היה כדאי יותר שיאכילני וישקני עתה וילבישני לפי כבודו ואח"כ להצטלם ולשלוח הפטגרפיא לאחותו הענייה להראות לה מה שעשה לבנה, אבל הנעשה אין להשיב ולא להקשות על דוד עשיר, אולם הדוד לאחר הצילום הביאוהו לביתו האכילו והשקהו הלבישו והנעילו כמנהג המדינה ושכר לו מורה ללמדו כתב ולשון המדובר באמעריקא והביאו לבית מסחרו והראה לו דרכי המסחר לכל פרטיו וקבע לו שכר מסוים עבור טרחתו, ואחרי שנתרגל יותר ויותר בכל פרטי המסחר לקח אותו לשותף במסחרו, והנה כשעבר עוד כשנה ושנתים נשתובב הנער קצת עד שלפעמים הרגיש דודו שיחפוץ לעשות את עצמו לעיקר ודודו לטפל, אז הוציא דודו הפטגרף מכיסו והראה לו שיזכור מצב בואו פה, ורק אז הוכיח סוף סוף השתובבות הנער על חכמת דודו מתחילתה, הנמשל, הנער הוא כנסת ישראל כמליצת הנביא הושע י"א כי נער ישראל ואהבהו, והדוד הוא השי"ת כמליצת החכם מכל אדם בשה"ש. והוא ידע מראש והעיד עליהם וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו וגו', לכן מצא דוקא אז הזמן הנכון להזהירם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את ב"י שימה בפיהם, וזה יהיה המכשיר הנכון לפניהם אם יאבו לשוב אלי כנ"ל, ותועלת כפולה תהיה בזה למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל כמשל הפטגרף עבור הנער הנ"ל, באשר כי שם ימצאו ג"כ גנות העוני הרוחני של מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו, וגנות הגשמי של עבדים היינו לפרעה במצרים, ובאיזה אופן הצאתים משם, גם החבילה שעל כתפיהם משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ואשר כלכלתי אותם במדבר, ובמשך הזמן נתתי להם אוצרות רוחניות של תורה וקדושה, ואחרי מלחמות ל"א מלכים הושבתים בארץ חמדה זו והגבהתים במעלה רמה ונשאה שלא זכו שום אומה ולשון, הכל בשלימות ימצאו בתורה זו:

האזינו

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. לכאורה יל"ד על לשון האזנה ושמיעה דבור ואמירה דמלבד שהם כפולים הם ג"כ כסותרים זא"ז כידוע וע' במדרשים ומפרשים, אמנם נראה לפ"מ דכל דברי התורה הם משני סוגים כמ"כ לשני מיני בני אדם, רמי המעלה והמון העם הפשוטים, לכן רמז במליצתו ואמר האזינו השמים, ובזה כייל אנשי רוח גדולי תורה אשר תורתם הוא בעומק העיון שהוא קשה, לזה צריך מצד המשמיע דבור שהוא קשה ומצד השומע האזנה במיטב הגיון, אבל להמון העם הפשוטים שרמז בתיבת ארץ להם יספיק מצד המשמיע רק אמרי פי וממילא גם להשומע די שמיעה פשוטה, ובתר הכי מבאר קצת יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי ג"כ בדרך זה, עפ"מ דאמרינן בתענית ד"ג סוף ע"ב מטרא רזיא לאילני מטרא ניחא לפירי, ותניא בספרי אין לקחי אלא דברי תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם ע"ש, לפיכך גבי לקחי אמר בלשון עריפה שהוא קשה כמבואר בספרי, שהוא כמטר המועיל לאילנות הם גבורי התורה, תזל כטל אמרתי, אמירה שהיא רכה תזל בנחת להאנשים הפשוטים, כטל שמועיל אל התבואה אף אם פעולתה בנחת.

ברכה

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. ביומא ס"ו ע"ב מפרש אביו אבי אמו מישראל ע"ש, ולכאורה הו"מ למילף מהכא דבלשון התורה בני בנים הרי הם כבנים מדקרי אביו לבני בנותיו. וביבמות ס"ב ע"ב ובפדר"א פל"ו יליף מקראי אחריני, וע' בירושלמי יבמות פ"ו ה"ו ובב"ר פצ"ד סי' ו' ובמק"א הארכתי בזה.

ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר וגו'. בברכות י"ח ע"ב מאי לאמר אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם ואי ס"ד דלא ידעי כי אמר להו מאי הוי כו', נראה לפרש עפ"מ שפירש"י בפ' חקת כ' ט"ו עה"פ וירעו לנו מצרים ולאבותינו מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות באה על ישראל וע' מנחות נ"ג ע"ב, ולפ"ז מובן יותר דאחרי שהאבות נצטערו קודם היה צריך אח"כ להודיעם על קיום השבועה.

אמנם עצם ההוכחה מקרא דהכא דמתים ידעי ומספרים זה עם זה דאייתי בסוגיין נמצאו הרבה בחז"ל מעשה רב, באגדה מדרש איכה דירמיה הלך על קברי אבות. ובשבת קנ"ב ע"ב גבי ר' אחאי בר יאשיה ב"ק קי"ז ע"ב בעובדא דרב כהנא ב"מ פ"ד ע"ב בר"א בר"ש ב"ב נ"ח ע"א בעובדא דר' בנאה ורב טובי בר מתנה ובמכות ד"ה ע"ב בר' יהודא בן טבאי.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה