אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
במדבר
במדבר
ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' ואלה שמות בני אהרן, ודייק הש"ס בסנהדרין י"ט ע"ב הלא אלו שפירש הם בני אהרן ומדוע פתח ואלה תולדות אהרן ומשה, ואמרו דמזה מוכח דכל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו לאמר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו ע"ש, ולפי הנחה זו אם הגיע למעלות התורה במדה מרובה רק מעצמו בלי שום סיוע מאחרים נקרא שהוליד את עצמו. ועפ"ז מובן דבסוף פ"א דמגילה אמרינן דיעקב למד בבית עבר י"ד שנה, וכן אמרינן בסדר עולם זוטא פ"ג דעבר תפש בית המדרש וישיבה, ומשמע דאף דאמרינן ביומא כ"ה מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם כו' ע"ש, אבל בע"כ ישיבת עבר היתה הראשונה, וממי למד הוא הרי מאבי אבי אביו הוא שם בן נח שהיה אליו דור רביעי כמבואר בקרא, ולהכי נקרא מדרש שם ועבר, והשתא ממי למד שם תורה הרי מעצמו, ושפיר דייק בס' נעים מגדים מדוע בכולם כתיב בפ' נח וכנען ילד, וארפכשד ילד, ויקטן ילד. רק גבי שם כתיב ולשם יולד גם הוא, ובע"כ משום דתורתו של שם היתה מעצמו, ועל איש כזה נופל לאמר יולד גם הוא, שהוא הוליד את עצמו, ובזה ניחא נמי מה שכתוב עליו באותו פסוק דהוא היה אבי כל בני עבר, דלכאורה היה בינו לבין עבר ארפכשד ושלח, אמנם להיותו הראשון שהבין התורה מעצמו ומסרה לעבר וממנו לכל בני עבר לפיכך נקראו על שמו.
נשא
ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. ביבמות נ"ח ע"א דרשינן מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל, ומהכא משמע דארוסה אינה שותה. הנה בקידושין ד"ט ע"ב אהא דר' יוחנן יליף קידושי ביאה מקרא דבעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה פריך כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומשני אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל ע"ש. והק' בשעה"מ פ"ג ה"ה מה' אישות א"כ בע"כ מוכרחת בעילת בעל דארוסה קודם בעילת הבועל וע"ש מה שתירץ, ולכאורה איכא למידק על הגאון הנ"ל מדוע נאיד בקושיתו מהתם להכא, ולא הקשה על אתר איך יפרנס לפ"ז הא דתנן האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, והשתא אם נפרש קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דהיינו עד דמקדש והדר בעיל. א"כ ליכא רק שתי דרכים.
לכן נלע"ד ביאור סוגיא דהתם, עפמש"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין ד"ט שם דרבי ס"ל ל"צ קרא לחלק, ולהכי מצי למילף מתיבת ובעלה קנין אישות בפ"ע, אבל ר' יוחנן ס"ל צריך קרא לחלק, והכא כיון דאינן מחולקין, יש לפרש בכתוב כי יקח איש אשה ובעלה, דלקידושי כסף צריך ג"כ ביאה, והיינו עד דמקדש והדר בעיל, ומשו"ה יליף הוא מקרא דבעולת בעל ע"ש ולפ"ז בין למר ובין למר כסף וביאה שני קניינים נפרדים הם וכדתני להו במשנה בשתי דרכים בפ"ע. ורק משמעות דורשין איכא בינייהו. דרבי לפ"מ דלא בעי קרא לחלק הוה כי יקח חלוק לעצמו לקידושי כסף, ובעלה לעצמו לקידושי ביאה, משא"כ לר"י דס"ל צ"ק לחלק הלא מכתוב זה בלתי מוכרע אם הוא חלוק, אמנם אחרי דאית ליה קרא דבעולת בעל לקידושי ביאה, בע"כ ממילא מורה האי קרא דכי יקח, לקנין קידושי כסף בפ"ע.
דבר אל ב"י ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. הנה בנדרים ד"ט ע"ב אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא נזיר אחד מן הדרום וראיתי שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', ולכאורה קשה מה המריצו לשמעון הצדיק לשאול אותו מה ראית להשחית שערך זה הנאה. הלא נזיר זה בא לקיים דין התורה המוטל עליו וזהו חובתו, ואפ"ל דשמעון הצדיק לטעמיה שם ד"י ע"א דקאי בחדא שיטה עם ר"ש ור"א הקפר דס"ל נזיר חוטא הוא ומשו"ה לא היה שבע רצון מכלל הנזירים. ולכן בנזיר זה אף שכעת עושה חובתו אמנם שלא ידור מכאן ולהבא בנזירות חדשה אמר לו כן, אכן זהו גופה טעמא בעי אמאי ס"ל דנזיר חוטא הוא, הלא פרשה שלימה היא בתורה וכמה הלכות נאמרו בזה למשה מסיני וכן נקבע על זה מסכת נזיר האם כולם נבנו על יסוד שממקורו הוא חטא. או אפילו מקצת חטא כדכ' התוס' בב"ק צ"א ובתענית י"א ובנזיר ד"ב. ואיך יפרנסו משנתינו דנזיר י"ט ע"ב דהילני המלכה נדרה שאם יבא בנה מן המלחמה בשלום תהיה נזירה שבע שנים, והשתא אם מקור הנזירות הוא חטא איך שייך לשלם בזה תודה להשי"ת על חסדו שעשה עם בנה.
לכן נלע"ד דכל פרשת הנזירות ניתנה למי שרוצה להצטיין בקדושתו וטהרתו בין כל הכלל ישראל, ולהכי כתיב דבר אל בני ישראל, למעט נכרים, דאע"ג דשאר קרבנות מקבלין מהן אבל לא קרבנות נזירות כדתנן בנזיר ר"פ הכותים, והטעם משום דבישראל גופייהו ניתנה מצוה זו לשופרא דשופרי היוצאים מגבול חיוב הישראלי הכללי בקדושתם וטהרתם, ולכן פתח רחמנא בפרשה זו כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', ותניא בתו"כ אמור ריש פרשה ד' וינזרו מקדשי ב"י אין נזירה אלא הפרשה כו' ע"ש, והכא ג"כ היא הכוונה פרישות מהבלי העוה"ז לקדושה וטהרה לשם ה', ולכן הוזהר ראשונה להיות מופרש משכרות ומטומאה, אפילו טומאה דשוגג כדתנן בכריתות ד"ט ע"א וילפינן מקרא דוכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג פתאום זה מזיד ואם נטמא מביא קרבנותיו, ולפ"מ דלא בנקל תעלה לכל אדם זהירות קדושה כזו לכל פרטיו, לזאת הוקבעה הקבלה לסתם נזירות שלשים יום. ואם תכונתו וכחות גופו ונשמתו יוכלון שאת יותר ויותר בידו לקבל כמה שירצה עד שיהיה נזיר עולם, ועל אלו שמצטיינים בקבלת וקיום נזירותם לכל פרטיהם על זה נאמר נזר אלקיו על ראשו קדוש הוא לה' ושקלו הכתוב כנביא שנאמר ואקים מבניהם לנביאים ומבחוריהם לנזירים כמש"כ הרמב"ם ס"ה נזירות, ולפי שנזירות כאלו באה ע"י התבוננות בדרכי השי"ת והתכוננות לקדושתו, לכן אמר המלאך על שמשון כי הוא לא יצטרך להכנות אנושית לקדושת נזירות, רק נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, ואחרי דהולד במעי אמו אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה כדאמרינן בנדה ד"ל ע"ב, לכן השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא.
אמנם שמעון הצדיק וסיעתו דס"ל נזיר חוטא הוא כנ"ל, הם המדברים על סתם בני אדם הרוצים לעלות במעלת הנזירים הנאמנים בקדושת הנזירות כדין לעשות כמעשיהם, ולפי דלאו כו"ע יכולים להזהר בפרטי פרטיות של דיני נזירות, ואפילו אם רק נכשלים בשוגג הלא היה שתיקותם יפה מדבורם בקבלת נזירותם, לכן החליטו עליהם דנזיר חוטא הוא, ושמעון הצדיק דלא אכל משום אשם נזיר טמא, היה כעין מחאה על קבלת נזירותם של סתם ב"א, עד שנזדמן לפניו היפה עינים כו' והרגיש בדבריו ומחשבותיו שקבלת נזירותו היתה בקדושה וטהרה, נשקו על ראשו וא"ל כמותך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', ר"ל דנדר כזה הוא הפלאה, ונזירות כזאת היא באמת לשם שמים ועל כמו אלו נכתבה פרשת נזירות, ודוקא על סתם נוזרים כתבו התוס' כנ"ל שיש בזה חטא משום העדר האפשרות לקיים בפועל ובמעשה כדת של תורה עם כל הפרטים. ובכ"ז המצוה גדולה מן החטא דעכ"פ הם רוצים לעלות למדרגת קדושה עילאית כנלע"ד.
וגלח ראשו ביום טהרתו. והנה כן כתוב תער לא יעבור על ראשו. וגלח הנזיר פתח אה"מ את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש, והנה בתשובות הרשב"א ח"א סי' ת"ז הביא שנשאל אם נזיר מותר בתספורת זקנו או לא כו', ועל זה הביא הרשב"א ז"ל כל הני קראי וכתב מסתברא שלא הקפיד הכתוב בנזיר אלא בשער שבראש והכריח מסוגיא דנזיר כ"ט דאין תגלחת זקן בכלל ע"ש, והוא פלא מדוע היה צריך להכריח מגמרא ומסברא הלא ברייתא מפורשת היא בספרי הכא על אתר פיסקא כ"ח וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו שהיה בדין הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן אם למדתי למצורע שמגלח כל שערו אף נזיר יגלח כל שערו לא כו' ת"ל וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו.
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל. הנה הרשב"א בחידושיו לסוכה ל"א ע"ב כ' דאין על הישראל חיובא להתברך מצוה דכהן הוא, אולם בס' חרדים כ' שכשם שמצוה על הכהנים לברך את ישראל כמ"כ מצוה על הישראלים להתברך מן הכהנים. ובהפלאה לכתובות כ"ד ע"ב הביא ראיה לדבריו מהא דהש"ס ביבמות ד"כ ע"א פריך דעשה דיבמה יבא עליה תדחה לל"ת דאלמנה לא יקח דכהן גדול. והשתא איך עוברת היא על הל"ת אם אין המצוה גם עליה, ובע"כ דאע"ג דבקרא כתיב יבמה יבא עליה מ"מ גם היא קשורה במצוה זו, וה"נ אע"ג דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו כה תברכו מ"מ המצוה על הישראל להתברך כמו על הכהן לברך.
אכן לע"ד אין ראיה מדין יבום לברכת כהנים, דהיבמה היא אשה פרטית אליו במצוה זו, ובלעדה תבטל המצוה ולפ"ז יש מקום לאמר דגם היא קשורה במצוה המוטלת עליו, משא"כ ברכת כהנים דמצוה כללית היא, ועיר שכולה כהנים מברכים לאחיהם שבשדות. נמצא דהמצוה לא תתבטל גם אם יחיד זה לא יתברך ע"י כהן זה או כהנים אלו. משום שברכתם תוכל להתקיים ע"י צבור אחרינא או עיר ומדינה אחרת, ולהכי אפ"ל דאין על הפרט מישראל שום מצוה להתברך ועמש"כ בחידושי ליבמות שם.
ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב. ופירש"י אין צב אלא מחופים וכן בצבים ובפרדים עגלות מכוסות קרויות צבים עכ"ל, וכן תרגום אונקלס שית עגלן כד מחפין. והוא דעת רבי בספרי, ודעת ת"ק שם אין צב אלא מטוקסים שלא היו מחוסרין כלום ע"ש, והנה בשבת צ"ח ע"א אמר רב המעביר ד' אמות ברה"ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר ופריך והא עגלות דמקורות הויין ואמר רב עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רה"ר ומשני שמואל ביתדות ופירש"י לא היו מקורות מלמטה אלא יתדות היו כו' ע"ש, והקשה לי ח"א הלא עפ"ד הספרי והח"א הדרא קושית הש"ס והא עגלה גופה מקורה היא, אבל לק"מ לפ"מ דאמרינן שם צ"ט ע"א דהא דקיי"ל דרך רה"ר שש עשרה אמה גמרינן ממשכן דלמסע קרשי המשכן היו צריכים ריוח כזה, ועל עגלות אלו אמרינן שם תחתיהן וביניהן וצדיהן רה"ר, ועליהן סובבות קושית הש"ס והא עגלות דמקורות הויין ופירש"י בקרשים הסדורים עליהן, ועל זה תירץ שמואל ביתדות ופירש"י שלא היו מקורות כו', משא"כ עגלות אלו היו מלאות מן הקרבנות שהכינו לחנוכת המזבח, וכדביאר ת"ק בספרי אין צב אלא מטוקסים שלא היו מחוסרין כלום, והתרגום יונתן מחפן ומטקסן, שהוא כולל דעת ת"ק ורבי ביחד, ובאבן עזרא מפרש נמי צב מלאות יותר מדאי כמו ואת בטנך צבה וע' מה שהאריך בזה האברבנאל, וכיון שהביאו כל הדברים הצריכים לקרבנותיהם הלא היו בהעגלות גם כסף וזהב וסלת ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה וקטרת ויין לנסך, ולהולכת דברים יקרים ומיני נוזלים המובלים בכלים ובנודות, גם לחומר מטרתן אל הקדש פנימה, בודאי היו מקורות מלמטן ומכוסות מלמעלן, ואינם ענין אל קרשי המשכן דדי להן ביתדות בלא שום קירוי רק כמו הובלת עצים, וע' ברש"י שבת צ"ח ריש ע"ב.
בהעלותך
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', בספרי תניא מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל (בסוכה כ"ה ע"א הגרסא ריה"ג) ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהו כו', והקשו התוס' בסוכה שם ובסנהדרין נ"ב ע"א. דלמ"ד דשריפה ממש הואי אמאי נטמאו וי"ל דשלדן קיימת הוה כדאמר בהמפלת מת שנשרף ושלדו קיימת טמא ע"ש. ולע"ד בלתי מובן לא קושיתם ולא תירוצם, דמאי הקשו לכתחילה אמאי נטמאו, הלא פלוגתתם היא בפ"ב מ"ב דאהלות, וא"כ י"ל דמ"ד שריפה ממש הואי ס"ל כר"א שם דאפר שרופים טמא ור"ע אפשר דס"ל כמ"ד בסנהדרין שם דשריפת נשמה וגוף קיים היה, או מאן דס"ל שריפה ממש הואי ס"ל כר' ישמעאל או כר' יצחק דהכא. דנושאי מת מצוה או ארונו של יוסף היו.
כן מאי האי דמתרצו דשלדן קיימת הוה, הלא בירושלמי נדה פ"ג ה"ג אמרינן דדבר תורה שלדו קיימת טהור ולמה אמרו טמא כפני כבודו של מת ע"ש, הרי דטומאה זו מדרבנן היא, ור"ע דספרי ודסוכה אדאורייתא קיימו, ואפילו לפמש"כ התוס' בנדה כ"ז סוף ע"ב דגמרא שלנו חולק על הירושלמי, אבל עכ"פ אי אפשר לתרץ כן בפשיטות כמש"כ התוס', די"ל דילמא ס"ל להאי מ"ד דשריפה ממש היתה כדעת הירושלמי, דשלדן קיימת טהור דבר תורה, וא"כ אין מקום כלל לתרץ דשלדן קיימת היתה כנ"ל, וצ"ע כעת.
וכמ"כ איכא למידק בנזיר מ"ט ע"ב אהא דשנה ר"מ לתלמידיו על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כעס ר' יהודא ואמר על כזית מן המת מגלח על המת לא כש"כ כו', והק' הר"ש רפ"ב דאהלות אמאי לא משני דכזית מן המת הוא בשר המת ממש ועל המת הוא בשנשרף ושלדו קיימת דטמא ע"ש, ולפמש"כ אין מקום לתירוצו לפמש"א בירושלמי דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא הוא רק מדרבנן, ועל טומאה דרבנן אין הנזיר מגלח כדתנן בנזיר נ"ד, ועמש"כ בחידושי לערכין ד"ד ע"א.
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. הנה מהאי קרא ילפינן בקידושין ל"ב ע"ב דאין זקן אלא חכם, ובספרי הכא כייל כל המקומות שחלק השי"ת כבוד לזקנים ע"ש, ובודאי דכוונת זקנים בכה"מ הוא לזקן שקנה חכמה, ואבן הפינה לחכמת הזקנים במצרים ובמדבר הניח יעקב אבינו. כדדרשו בב"ר פצ"ה עה"פ ואת יהודה שלח להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, והיינו דאמרינן ביומא כ"ח ע"ב מימיהן של אבותינו לא פירשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם היו במדבר ישיבה עמהם כו'.
ויאמר אדוני משה כלאם. ע' כסף משנה פ"ה ה"ה מה' ת"ת שהביא ראיה מהאי קרא לפירש"י בסנהדרין ד"ק ע"א, ועמש"כ בחידושי לסנהדרין שם ולעירובין ס"ג ע"א.
ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. בזבחים ס"ט ע"ב מסיק עלה ק"ו לשכינה י"ד יום, ופי' ר"ת בתוס' שם שהקב"ה נותן באדם כנגד אביו ואמו ועמש"כ בחידושי שם, ועפ"ז ניחא נמי בקידושין ל"ב, דפלוגתא היא ברב שמחל על כבודו אם כבודו מחול, וטרח להביא שם ראיה מקרא ומסברא, ובאב שמחל על כבודו ס"ל לכו"ע דמחול, באין חולק ובלא שום ראיה. וכפי האמור כאן מובן. דניהי דהוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום, אמנם אותו הק"ו דתכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום, נוכל כמ"כ ללמוד להיפוך על מחילת העון, דאם הקב"ה מוחל לבניו, מכש"כ דתועיל מחילת אב לבניו, ומשו"ה בזה כו"ע ל"פ, ול"צ קרא סברא הוא כנלע"ד.
אמנם קשה דבברייתא דר' ישמעאל מסיק דלפי הק"ו הי"ל להסגר י"ד יום אלא משום דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולהכי תסגר רק שבעת ימים, ומהכא ילפינן דין דיו דאורייתא בב"ק כ"ה ובב"ב קי"א ע"ש, ואילו באדר"נ פ"ט מסיק על הק"ו די"ד יום אלא למענך מחול לה ע"ש, הרי דלאו מדין דיו, אלא משום כבודו ותפילתו דמשה נפחת דין עונשה, ואיך נוכל ללמוד מזה לעלמא בכל התורה וצ"ע.
שלח
כתרומת גרן פירש"י שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור אבל חכמים נתנו שיעור כו', ע' מה שהאריך בזה בנודע ביהודא מ"ת חי"ד סי' ר"א.
מראשית עריסותיכם. בירושלמי תרומות פ"ד ה"ד ובסופ"ק דחלה גרסינן. מניין שלא עשה כלום עד שישייר מקצת ת"ל מראשית ולא כל ראשית ופ' שם הר"ש דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ע"ש, אכן בחולין קל"ו ע"ב יליף הש"ס האי דינא שיהא שיריה ניכרין מקרא דראשית דגנך תירושך ויצהרך דכתיב בפ' שפטים, וכן פירש"י להדיא בעירובין ל"ז ע"ב, וע' במראה הפנים לירושלמי תרומות שם ובמש"כ בחידושי לעירובין שם.
כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. והנה פסוק זה של כי דבר ה' בזה נדרש בספרי על צדוקי ואפיקורוס כו' כו' אולם עלינו להבין ברייתא דסנהדרין צ"ט ע"א דר' נתן אומר כל מי שאינו משגיח על המשנה ור' נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ר' ישמעאל אומר זה העובד עכו"ם כו'. וקשה טובא בשלמא לר' ישמעאל יש לפסוק זה קשר עם מקרא שלפניו והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ואמרינן בכריתות ד"ז ע"ב זה מברך את השם, ועפ"ז שייך אח"כ לאמר כי דבר ה' בזה. והוא נתינת טעם על מגדף. אבל ר' נתן דדריש ליה על מי שאינו משגיח על המשנה ור' נהוראי על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק מה שייך זה לאת ה' הוא מגדף, הגע עצמך אם אחד רואה את חבירו שנשתמד ר"ל וזה עתה הוא יוצא מבית הכומר, היתכן שיאמר לו מה לך פה ומדוע לא באת היום לשמוע כשמגיד המשניות למד עמנו פרק שור שנגח את הפרה, והוא ממש בדוגמא שאינו משגיח על המשנה עם הכתוב את ה' הוא מגדף.
ונלע"ד דלהני תנאי תתפרש שהכתוב השני בא לבאר ולפרש המקרא שלפניו, שהיה קשה להו איך נופל במציאות תיבות את ה' הוא מגדף על נפש הישראלי שהיא נשמה קדושה וזכה אצולה משמי מרום בגוף של צדיק הקשור לתורה ביראת ה' טהורה שיהפך בפתע פתאום להיות כופר גמור עד שתחול עליו הפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף, ועל זה שפיר תירצו דבאמת לא משכחת כזאת כדאמרו בחגיגה ט"ו ע"ב על אחר זמר יוני לא פסק מפומיה והרבה ספרי מינין נושרין מחיקו כשהיה עומד מבית המדרש אבל בל"ז אינו במציאות דבר כזה, ובאיזה אופן משכחת לה רק אם היה הולך מקל אל החמור במדרגות, וביאר הכתוב. בתחילה, כי דבר ה' בזה, ומפרשי שאינו משגיח על המשנה, ומובן כי בלא תורה שבע"פ א"א לו לקיים תורה שבכתב, ונסתעף, את מצותו הפר, היא מצוה דאורייתא, ובמצות עשה ול"ת יש שבהן חיוב כרת, וזהו מה שאמר הכתוב. הכרת תכרת הנפש ההיא. וכיון שפתיל הנשמה נכרתה מעמיה אז לא נשאר אצלו שום זיק של קדושה, רק, עונה בה, ואז אין פלא אם גם יצא ביד רמה, ובדרך זה תתפרש גם דעת ר' נהוראי כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כי קדושתו וטהרתו נתקררו בקרבו מעט מעט עד שיצא לתרבות רעה, השי"ת יצילנו מזה בתוך כלל ישראל.
קרח
לכל קדשי ב"י לך נתתים למשחה וגו'. בספרי תניא אין משיחה אלא גדולה כו', ע"כ, ובזבחים צ"א ע"א ובכ"מ הוסיפו לבאר תיבה זו, למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. וכל אחד מהקרבנות לפי אופן אכילתו נתבאר דרכי גדולת אכילתו, גבי בשר הקרבנות תנן בזבחים ד"צ ע"ב ובכולן הכהנים רשאין שאין לשנות באכילתן לאכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין כו', וגבי שירי מנחות תניא בסוטה י"ד ע"ב ורשאין הכהנים ליתן לתוכן יין ושמן ודבש, ובאכילת מתנות כהונה דזרוע לחיים וקיבה דלא נתבארו במשנה וברייתא, הוסיף רב חסדא ואמר בחולין קל"ב ע"ב דאין נאכלות אלא צלי ובחדדל, וע' בכורות כ"ז ע"א תוד"ה ואתי ובמש"כ בחידושי שם.
אמנם פסח אף שהוא ג"כ קרבן ככל הקרבנות, אפ"ה הוא) מופקע לגמרי מהאי דינא דלמשחה משום דמדין התורה אינו נאכל אלא צלי, ואולי היה מקום לאמר, דלפ"מ דנאכל על השובע, נוכל להוסיף לאחר אכילתו מיני ממתקים לקיים בו דין דלמשחה הרי להכי תנן בפסחים קי"ט ע"ב אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
והנה מכל אלו ידעינן רק בנוגע אל עצם האכילה לבסומי טעמיה כנ"ל. אולם רש"י הוסיף עוד ביומא י"ד ע"א לפרש דאפילו לאכול קדשים בשעת צערו אסור מקרא דלמשחה שצריך לאכול בשמחה, וע"ש בתו"י ובמש"כ בחידושי שם, והתוס' ביומא כ"ה ע"א כתבו עוד על אופן האכילה היינו דאסור לו לאכול קדשים מעומד, דזה אינו בגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, ולהכי התירו לו לאכול בעזרה מיושב.
אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה וגו'. והנה הא דתנן במע"ש פ"א מ"ב הבכור מוכרין אותו תמים חי ובע"מ חי ושחוט, הוא ג"כ מדיוקא דהאי קרא דכתיב לא תפדה, דייקינן דפדיון הוא דאין לו היינו שיכנס הפדיון בקדושה והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא, ומסקינן עלה בתמורה ד"ח ע"א דרישא דקרא איירי בבע"מ להכי הוא נמכר, ואפילו אם הוא תמים נמכר והלוקח יאכלנו אחרי שיפול בו מום, כדכ' הרמב"ם בפיה"מ למע"ש שם וסיפא דקרא ואת דמם תזרוק איירי בתם ובזמן שביהמ"ק קיים ע"ש, אבל תם בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה אין מוכרין אותו חי, כדאמרינן בתמורה שם ד"ז ע"ב, וכ' הר"ש במע"ש שם דאפילו לריה"ג דס"ל קדק"ל ממון בעלים הוא מודה דבכור תם בזמן שביהמ"ק קיים לא הוי ממון בעלים ע"ש, ולפ"ז בלתי מובן לע"ד פירש"י בב"ק י"ג ע"א בד"ה בבכור תם, שכ' שנמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו עכ"ל, ולפי הנ"ל בזמן הבית ליתא כלל בכור תם בהיתר מכירה וצ"ע.
כן תרימו גם אתם תרומת ה'. בספרי תניא למה נאמר לפי שהוא אומר ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת ב"י ישראל נותנים מעשר ללוים אבל כהנים אין נותנים מעשר ללוים שומע אני יהיו אוכלים אותו בטבולו ת"ל כן תרימו גם אתם תרומת ה' ר' ישמעאל אומר א"צ מה חלה כו' וע' ירושלמי חלה פ"א ה"ג ובס' יראים סי' קפ"ג ובווי העמודים שם.
חקת
והיתה לעדת ב"י למשמרת למי נדה. ותניא בספרי מכאן אמרו פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת ר' יהודא אמר בטלו במעיה וכבר הלכה זו נשאלה לפני שלשים ושמונה זקנים בכרם ביבנה וטיהרו את בשרה זה אחד מן הדברים שהיה ריה"ג דן לפני ר"ע וסילקו ר"ע ואח"כ מצא לו תשובה א"ל מה אני לחזור א"ל לכל אדם אחזור ולא לך שאתה יוסי הגלילי א"ל הרי הוא אומר והיתה לעדת ב"י למשמרת למי פדה כשהם שמורים הרי הם מי נדה אר"ט ראיתי את האיל מנגח כו', וכ"ה נמי בתוספתא שילהי מקואות, ובשני המקומות משמע דהזקנים החליטו כריה"ג ור"ט דטהור, וכ"פ הרמב"ם בפט"ו ה"ז מפרה אדומה ע"פ האי קרא דלמשמרת למי נדה דבאופן זה טהור ע"ש, ויל"ד טובא דהרמב"ם סתר א"ע דבמס' פרה פ"ט מ"ה כ' הרמב"ם דאין הלכה כר' יהודא, והתמיה היותר גדולה היא מה מקום בדורו של ר' יהודא לחלוק על דבר שכבר נשאלה בדור שלפניו ויצא בטהרה, וביותר לפ"מ שהתוי"ט שם הביא בשם תשובת הגאונים דת"ק דר' יהודא בזה הוא ר"מ ע"ש, והם שניהם הלא היו תלמידי ר"ע כמבואר ביבמות ס"ב, והשתא אחרי דרבם ר"ע הודה לריה"ג מה מקום נשאר לפני תלמידיו לחלוק בזה.
כן בלתי מובן לע"ד סוגיא דפסחים י"ח ע"א, דאמוראי איפלגי בדעת ר' יהודא אי מטהר גם מטומאה קלה ורב אשי סבר דמטהר לגמרי מסברא דהו"ל משקה סרוח ע"ש, ולפי המבואר הכא הרי מחלוקת ישנה היא, ומסתברא דר' יהודא פסק ע"פ ההכרעה דל"ח או ל"ב זקנים ומן הטעם דריה"ג דדריש מקרא דלמשמרת ומשום זה טיהר לגמרי, ומה מקום לפ"ז לפני האמוראים להניח כוונה בדעתו מסברא, או להסתפק בדין באיזה אופן טיהר וצ"ע כעת.
כל הנוגע במת בנפש האדם. בחולין ע"ב ע"א יליף מינה ר' ישמעאל רביעית דם הבא מן המת שמטמא, והקשו התוס' בסנהדרין ד"ד ע"א ל"ל קרא תיפ"ל מידי דהוה אבשר המת דדם חשיב כבשר כדאמרינן בשבת ע"ז ובמנחות ק"ד גבי דם נבילה דמטמא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ע"ש, אולם הראב"ד רפ"ה דעדיות מפרש וז"ל וכיון שהוא קרוש דומה לבשר וגזרו עליו משום כזית נבילה ע"ש, ולפ"ז אדרבה משם גופה מוכח דרק גזירה דרבנן היא בדם נבילה, וממילא בעלמא לא הוי רביעית דם בכלל בשר, ומשו"ה שפיר איצטריך קרא גבי רביעית דם מן המת ואין מקום לקושית התוס' וצ"ע.
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. יש להסמיך להאי קרא ענין מוסרי אל האדם שעל פיו יהיה תמיד צמיד פתיל מלדבר דברים האסורים, ואם אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, וחז"ל בחולין פ"ט ע"א סמכו דבר זה עה"כ האמנם אלם צדק וגו' מה אומנתו של אדם בעוה"ז ישום עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון, והנה אדם זה כל זמן שפיו סתום הוא דומה לחבית סתומה שאין אתה יודע מח שבתוכה אם יין או שמן, ואפשר נפט, ואימתי נודע כשנפתח הברזא, אז תראה מה שמקלח מתוכה כן פיו של אדם יעיד על מה שבתוכו, ואם נובע מפיו דברי חכמה הוא חכם, ואם שטות הוא שוטה וזהו חכם מה הוא- אומר, בעצמו, וכן רשע מה הוא- אומר, תן לחכם ויחכם עוד.
ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי. בסוטה ט"ז ע"ב ובתמורה י"ב ע"ב רמי קראי אהדדי, כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו ל לערבן, והרמב"ם רפ"ט מה' פרה פסק כרבנן וכן פירש"י במשנה דתמורה י"ב ע"א ע"ש, והנה התוס' ביומא מ"ג ע"א ד"ה הכל כשרין לקדש כ' וז"ל פירש"י המים על האפר ובמס' פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים כו' ע"ש, אמנם לפי הנ"ל אין מקום לקושית התוס' דרש"י הבין בענין הקידוש, דקאי על תערובות המים בהאפר כדפי' בהדיא ביבמות ע"ב ע"ב ובערכין ד"ג ע"א, ולא קאי על נתינה הראשונה דזהו ודאי המים בתוך הכלי דוקא והדר האפר, וכדמשמע בהדיא במשנה גופה דתמורה י"ב ע"א ע"ש.
ולקח אזוב וטבל במים, התם תנן רפי"ב דפרה. האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ר"י ור"ש אומרים כשם שהזייה באזוב כך טבילה באזוב, והנה בסוכה ל"ז ע"א מוכיח רבא מדברי ת"ק דקאמר מספקו בחוט, דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, דאל"ה איך מספקו בחוט הרי ולקח וטבל אמר רחמנא ודחי ממאי דילמא שאני התם כיון דחבריה כגופיה דמי ע"ש, וקשה מאי ראיה היא זו לכתחילה הרי מחלקותו בצדו במשנה גופה, דר"י ור"ש אומרים כשם שהזייה באזוב כך טבילה באזוב, הלא דאינהו ס"ל בהדיא דלקיחה ע"י ד"א ל"ש לקיחה ואע"ג דחבריה, ועכ"פ הי"ל לאמר כתנאי או לימא כתנאי, ולאמר דבזה גופה אשמעינן דהלכה כת"ק נגד ר"י ור"ש הוא דוחק וצ"ע כעת.
ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם, ופירש"י מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול ע"כ, ואין להקשות הלא בברכות י"ב ע"ב אמרינן כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא כו' ע"ש, והוא דלא כדפירש"י הכא דדוקא למי שמבקשים ממנו מחילה, וחזינן נמי דמשה רבינו לא התפלל עד שבקשו ממנו, די"ל דהכא משום כבוד המקום שלא ניתן למחילה כדכתיב וידבר העם באלקים ובמשה, לכן המתין עד שיחזרו בתשובה, ובקשה זו ממנו להתפלל לה' לתשובה נחשבת, ועוד דבברכות שם איירי כשלא היה להמבקש רחמים צער ממנו מקודם, משא"כ היכא דהוה ליה צערא, משנה מפורשת היא בב"ק צ"ב ע"א אע"פ שהוא נותן לו שכר הבושת אין נמחל לו עד שיבקש ממנו והכא הלא גרמו לו צער מקודם כדכתיב בקרא, וסיום דברי רש"י דהכא שלא יהא אכזרי מלמחול, מורה נמי על מקור המשנה דב"ק שם, דמסיק ג"כ ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי כו'.
אמנם אכתי איכא למידק דאף דעצם דברי רש"י לקוחים ממד"ר אבל תיבת מכאן ליתא התם רק רש"י הוסיף כן, וזהו קשה הלא במשנה דב"ק שם יליף הכי מקרא דאברהם וצע"ק, וע"ע ביומא כ"ג ע"א וברש"י ד"ה דנקט בליביה ובד"ה דמפייסי ליה ובמש"כ בחידושי לבכורות ד"ס ע"א.
בלק
לא תלך עמהם לא תאור את העם. ופירש"י לא תלך עמהם א"ל א"כ אקללם במקומי א"ל לא תאור את העם ע"כ, לכאורה בכל הפרשה משמע דהליכת בלעם היתה נחוצה אל הקללות, כדמוכח מכמה קראי שהזכיר ההליכה, והשתא לפי פירש"י דבלעם אמר אקללם במקומי, א"כ מדוע הוזכר כ"כ ענין ההליכה, ולמה לו כל העסק עם האתון אם הנסיעה לא היתה נחוצה. הלא כל המדובר לא היה צריך להיות ע"ד הנסיעה. רק עצם המסופר בפרשה היה צריך להיות אדות הקללות להשפיע על ידם ממקום מגורו, וצ"ע כעת.
ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. והנה מסוגיא דסנהדרין ל"ד ע"ב ל"ה ע"א נלמוד מפסוק זה שלשה דברים, דראשי העם יהיו חלוקים לבתי דינים לשפוט העובדים לפעור, ומשפטם יהיו בתלייה, ושהמשפט יהיה ביום מדכתיב נגד השמש, ומינה ילפינן לכל דיני נפשות לדורות שדנין ביום ע"ש, ועפ"ז יל"ד קצת ברש"י שכ' וז"ל נגד השמש לעין כל ומדרש אגדה כו', ולא זכר כלל דרשת הש"ס דגמרינן מזה לדורות דדיני נפשות ביום. כדרכו בקדש להסמיך הדין שהוציאו חז"ל מפסוק זה.
וביותר יל"ד על פירש"י במגילה י"ד סוף ע"א, שכ' אהא דוכי דנין דיני נפשות בלילה וז"ל והא כתיב דינו לבקר משפט וכתיב והוקע אותם לה' נגד השמש ע"כ, והוא תמוה בכפלים. שעשה האי קרא דנגד השמש כטפל. אע"ג דמיניה ילפינן באמת לדינא, וקרא דדינו לבקר משפט עשה לעיקר. באופן דלע"ד גם טפל לא יוכל להיות לדיני נפשות, דאיהו איירי בדיני ממונות כדכ' התוס' בסנהדרין י"ט ע"א, וממקומו הוא מוכרע כדמסיק הנביא בדבריו והצילו גזול מיד עושק וצע"ג.
פנחס
ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים. ופירש"י לידתה במצרים ואין הורתה במצרים כשנכנסו לתוך החומה ילדתה והיא השליכה מנין שבעים כו' ע"כ, ועפ"ז תתפרש לשון הכתוב בפ' ויגש כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. פי' השלמת המנין ל שבעים היתה במצרים היינו ע"י לידתה בין החומות וזהו מש"כ מצרימה. וזה מתאים עם מש"כ הרשב"ם בב"ב ק"כ ריש ע"א וז"ל ולידתה בין החומות כלומר בתוך מצרים. והרא"ם בפ' ויגש כתב וז"ל מפני שנולדה בין חומותיה טרם בואם מצרימה ע"ש, וכבר השיג על דבריו במהרש"א לב"ב קכ"ג ע"ב.
והנה בקונטרס האחרון לס' תולדות אדם מהג' ר' יחזקאל פייוויל ז"ל המספר מגדולת הגאון הצדיק ר' זלמן אחי הגר"ח זצ"ל מוואלאזין נאמר כי חכם אחד ביאר לפני הגר"ז תיבת אותה בפסוק זה, כי זו אשתו של לוי ושמה היתה אותה, והגר"ז דחה לפירוש זה משום דמלת ילדה היא בלא מפיק הא ומלת אותה היא במפיק הא, ולפי פירוש החכם היה צריך להיות בהיפוך רק אם קבלה היא נקבל ע"ש, אולם ברבותינו בעלי התוספות עה"ת הנדפס עתה כתבו בפירושם כי אשתו של לוי אותה שמה ע"ש, ולפ"ד הגר"ז קשה כנ"ל וצ"ע.
יפקד ה' איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם. תניא בספרי אשר יצא לפניהם לא כדרך שאחרים עושים שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף, אלא כשם שעשה משה שנאמר ויאמר ה' אליו אל תירא אותו כי בידך נתתי כו', אולם אכתי איכא למידק על כפל הלשון של ואשר יוציאם ואשר יביאם, אכן ההסבר בזה דהנה שר הצבא ינהיג מחנהו וקברניט הספינה ינהיג את ספינתו, והחילוק שבין שני המנהיגים, הראשון ינהיג את מחנהו ע"פ רצונו והם מונהגים ממנו רק לפי דעתו הפרטית, לא כן מנהיג הספינה, בעוד שהוא מנהיג הוא מונהג מהנוסעים ללכת דוקא במקום שהם רוצים, לכן בקש משה רבינו אשר יוציאם, שהוא יוציאם ע"פ רצונו ואשר יביאם ג"כ רק ע"פ דעתו כי אם לא כן הוא מונהג ולא מנהיג.
ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. שמעתי מפי הגאון ר' יעקב יוסף ז"ל כשנתקבל מעיר זאגר לווילנא למ"מ דמתא שדקדק בדרשתו מדוע לא קאמר כצאן בלי רועה רק כצאן אשר אין להם רועה, ואמר כי יש רב שיש לו קהלה אבל לקהלתו אין רב, וזהו שהרגיש משה רבינו זה ודאי אי אפשר שלא יהיה להם שום רועה, בטח המצא ימצא איזה רועה עבורם עכ"פ כזוכה מן ההפקר, אולם רועה כזה נקרא שיש לו עדר צאן, בו בשעה שהצאן ישארו בלא רועה. וזהו מה שאמר ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, היינו שהרועה לא יהיה להם, רק ל לעצמו.
ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' ופירש"י ושאל לו כשיצטרך לצאת למלחמה ע"כ, והנה בעירובין ס"ג ע"א אייתי האי קרא וקאמר דלא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע והוא משום דאלעזר נענש לפי שהורה הלכה בפני משה רבו ופירש"י שם וז"ל דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו שהיה עתיד יהושע להיות צריך לשאל דבר הלכה מאלעזר ע"ש וקשה הלא בקרא כתיב דהאי ושאל לו הוא באורים ותומים ורש"י פי' הכא דשאלה זו היא כשיצטרך לצאת למלחמה. וכן מורה כל הסוגיא דיומא ס"פ בא לו, ואיך נאיד שם רש"י לאמר דהאי ושאל לו הוא דבר הלכה, ואין לאמר דאם יצטרך לשאול דבר הלכה ע"י או"ת, ז"א דרש"י פי' בהדיא בעירובין מ"ה ע"א דמידי דאיסור והיתר לא משאיל באו"ת ע"ש, ומשמע דטעמיה הוא משום דלא בשמים הוא כדפירש"י כה"ג בשבת ק"ח ע"א גבי אם יבא אליהו ויאמר ע"ש, ולפ"ז אין שייכות לכל דין מדיני התורה לשאל באו"ת, ועו"ק מדתנן משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ואם גזירת השי"ת היתה דאלעזר יהיה הצנור בדבר הלכה להמציא ליהושע הלא הי"ל למשה למסור התורה לאלעזר והוא ילמדנה ליהושע, ומדמסרה משה ליהושע ש"מ דהאי קרא קאי רק על שאלת או"ת לענין מלחמה ולא להלכה, ולכאורה היה אפשר לאמר דראשית המקרא דלפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו קאי על דבר הלכה, וקרינן נמי ושאל לו במשפט האורים, וכה"ג אשכחן במנחות י"ט ע"א בסוגיא דמקרא נדרש לפניו ולאחריו ובתוס' שם הביאו כמה דוגמאות ממין זה, ואחרי דהאי קרא כולל שניהם ביחד, לכן השמיענו ר"א בעירובין דהא דלא נתמלא התנאי דרישא דקרא הוא משום דהורה הלכה בפני משה רבו וסיפא דקרא כדקיימא קיימא דהאי לאו גזירה היא על יהושע בפרטיות לעמוד לפני אלעזר רק דין התורה הוא על כל כהנים גדולים להתלבש באו"ת ובכל הזמנים היו מלכי ישראל שואלין בהן, אכן מן הכתוב יש סמך לאמר דגם רישא דקרא קאי על שאלה דאו"ת דכתיב יעמוד ושאל, ושאלה דאו"ת היתה בעמידה כדכתיב במעשה דפלגש בגבעה שופטים כ' ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה וגו', וכן בב"ב קכ"ב ע"א אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו כו', וכיון דכתיב הכא על יהושע יעמוד ושאל לו במשפט האורים, משמע דכל הכתוב קאי רק על שאלת או"ת וצ"ע.
כן נפלאתי על המהרש"א בעירובין שם שכ' וז"ל ולא אשכחן ר"ל דיעמוד לפניו לשאול באורים ותומים כמפורש בקרא ולא אשכחן בכל מעשה דיהושע שבא לפניו אלעזר לשאול באורים ותומים עכ"ל, והוא פלא דגמרא ערוכה היא בב"ב קכ"ב הנ"ל גבי חלוקת א"י דיהושע עמד לפני אלעזר בשאלת או"ת, וע"ש ברשב"ם ובתוס' סנהדרין ט"ז ריש ע"א וצ"ע.
שוב מצאתי בחידושי רש"ש לעירובין שם שהאריך בזה ובהרבה כוונתי לדבריו, וגם הוא הביא שמצא בס' ב"א שהרגיש בזה והס' הזה אינו ת"י לעיין בו, ונשאר בצ"ע מה דחקו לרש"י בעירובין לפרש דבר הלכה, אבל לפמש"כ דחקו ליה סוגיא דב"ב אכן על כל אלה תשאר הסתירה על רש"י ממה שפי' הכא והפליאה על המהרש"א.
ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ע' זוה"ק פ' נח דפוס סלאוויטא דף ס"ד ע"א.
מטות
איש כי ידור נדר לה'. ראיתי בספר שהביא מדרש פליאה דמסיק אהאי קרא זה שאמר הכתוב כי צל ימינו על הארץ, ומפרש הוא ע"פ משאחז"ל נדרים סייג לפרישות, ולפרישה מתענוגי העוה"ז ולשבור תאות בשרים, הלא הרפואה מבוארת שיזכור לו יום המיתה, וזכירה זו יתכן רק ע"י הכתוב כי צל ימינו על הארץ.
אכן אפ"ל בפשוטו ע"פ מש"א בנדרים ד"י דלא לימא לה' קרבן רק קרבן לה' משום דילמא יאמר לה' ולא גמר לדבוריה היינו שימות בינתים וקא מפיק שם שמים לבטלה ע"ש. ועפ"ז שפיר סמיך המדרש אקרא דאיש כי ידור נדר לה', שידע בשעת הנדר שכל מה שידור לה', יזכור אהאי קרא דצל ימינו על הארץ, ולפ"ז בכל רגע ורגע אינו בטוח בחייו, וממילא יבא ע"י זכירה זו שלא ימהר להוציא מפיו תיבת לה' קודם שאמר טיב הנדר כנ"ל.
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ראיתי מי שדקדק על כפל הלשון כיון דלא יחל דברו בודאי החוב עליו לקיים ככל היוצא מפיו, וכמ"כ הוה מצי לדקדק דלכתוב ככל היוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו ל"ל אולם הקושיא מעיקרא ליתא דהא תרווייהו צריכי וכמה הלכתא גבורתא ילפינן מינייהו דבחגיגה ד"י ע"א דרשינן לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וע' עוד דרשות נפרדות בזה במשנה נדרים י"ד ע"ב ושם ט"ו ע"א וט"ז ע"ב פ"א ע"ב וד"צ ע"א ובתוספתא שם פ"ד ובנזיר ל"ח ע"ב ובשבועות ד"כ ע"ב כ"א ע"א, ומה דמסיק ככל היוצא מפיו יעשה ילפינן בנדרים ד"ג ע"ב דידות נדרים, כנדרים, וע"ש ג"כ בירושלמי פ"א ה"ב ושם פ"ב ה"ב.
אולם בדרך רמז ודרושי יש להמתיק היתור לשון דכשיבא לידור נדר יעמוד מקודם על תכונת נפשו, אם מטבעו הוא שלא יחל דברו אז הוא בטוח גם בנדר זה העומד לפניו דככל היוצא מפיו יעשה לא כן אם דרכו תמיד לעשות דבריו חולין אז לא ידור מתחילתו, וע' ריש חולין בפלוגתא דר"מ ור"י וגם ע"פ דרך זה תרווייהו צריכי.
ויאמר אלעזר הכהן אל הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה. בעירובין ס"ג ע"א אחז"ל אהאי קרא אע"ג דאמר להו לאחי אבא צוה ואותי לא צוה אפ"ה איענש משום דהורה הלכה בפני רבו, וכ' שם במהרש"א וז"ל גם לפי המדרש דמכלל כעס בא משה לידי טעות ונתעלמה עלמה ממנו הלכה זו מ"מ הי"ל לאלעזר לשהות עד שיתיישב דעתו של משה מן הכעס והיה נזכר הלכה עכ"ל, הנה מדרש זה הוא בפסחים ס"ו ע"ב ובאבות דר"ג פ"א, אך תירוצו הוא דחוק כי מי יוכל להגביל הזמן של העברת הכעס ואפשר כיון שנתעלמה ממנו אולי גם אז לא יזכור מעצמו בכל הזמן של אותו המעמד שעומדים לפניו להזהירם על ההגעלה ולכן לולא דבריו ז"ל היה נלע"ד דהי"ל לאלעזר לאמר למשה בחשאי למדתנו רבנו הלכות גיעולי עכו"ם ואז היו שומעין ההוראה מפי משה ומדלא עשה כן נענש ועכ"פ יצא לנו מזה דין חדש לדורות דאפילו התלמיד יודע ברבו שהוראה זו הפרטית שכוחה מרבו או אינה ברורה לפניו, אל יורה הוא בעצמו רק יציע בפני רבו עד שהדין יהיה ברור לפניו וההוראה תצא דוקא מפי רבו.
ולא נפקד ממנו איש. הנה פלוגתא היא ביבמות ס"א ע"א דרבנן סברי דלא איקטל במלחמת מדין חד מישראל ור"ש בן יוחי סבר לא נפקד ממנו איש לעבירה, וסוגיא דשבת ס"ד סוף ע"א ס"ל כרשב"י, ולשון רש"י שם לא נפקד לא נחסר מדת יהודית ע"ש, אולם במדרש שה"ש פרשה ד' סי' ג' ושם פרשה ו' בפסוק שניך כעדר הרחלים, א"ר הונא שלא הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד שאילו הקדים אחד מהן תפילין ש"ר לתפילין ש"י לא היה משה משבחם ולא היו עולין משם בשלום הוי אומר שהיו צדיקים ביותר ע"ש, והמדרש הזה אומר דרשוני, הלא בודאי כמו שהיו זהירין במצוה זו כמ"כ היו זהירין בכל המצות, והשתא מדוע תפסו במדרש להזכיר דוקא מצוה זו, ולהחליט דלולא מצוה זו לא היה משה משבחם ולא היו עולין משם בשלום, ורק מזה מוכח שהיו צדיקים גמורים, ובכעין זה נמצא מדרש הצריך פתרון בתהלים סי' ב' דדריש. ננתקה את מוסרותימו אלו תפילין של יד ונשליכה ממנו עבותימו אלו תפילין של ראש, והוא ג"כ פלא מדוע תפסו דוקא למצוה זו, וחלקוה נמי לשנים. הלא מי שמניח תפילין מניח שניהם ומי שאינו מניח אינו מניח כל עיקר.
ונראה עפ"מ שיש לדקדק נמי אהא דהקפידה תורה שתהיה הנחת תפילין של יד קודמת לשל ראש, כדהורו חז"ל במנחות ל"ו ע"א מקורו מקרא דוקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך, ולא עוד אלא דיפה ג"כ כח השל יד להיות מאוחר נמי בחליצתו, ומדוע יגרע כח השל ראש להיות מאוחר בהנחה ומוקדם לחליצתו מטעם דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים כדאמר התם, הרי עכ"פ האי דינא טעמא בעי למה זה הקפידה תורה ככה.
לכן אפשר לאמר בזה דהנה השני מקומות שנצטוינו להניח עליהם התפילין, הם המוח וכנגד הלב, הן הם יעידון ויגידון כי שניהם השתעבדנו להשי"ת ע"י הנחת התפילין, והנה האמונה היא בלב והשכל במוח, ושני כחות אלו הם באמת נגדיים, דבמקום אמונה טהורה בלתי דרוש התחכמות השכל, וכשיבא להשיג הדבר ע"י השכל אות הוא כי לא יאמין בלבבו עדי השכל יחייבו, ורק אז ידע כי כן הוא.
והנה בנוגע לעיקרי הדת ומצות התורה לאו כל מוחא סביל דא להשיגם רק ע"י השכל, כאשר העיד על עצמו החכם מכל אדם אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ולפ"ז אף כי הורשה לנו לחקור את התורה בכל מיני שכליות, כאשר נראה בבבלי וירושלמי ומפרשיהם, איך שהעפילו לעלות על כל פרט ופרט ממצות התורה להשיגו ע"י סולמות השכליות, ורק כאשר קצרה יד שכלם מלהשיגו בדקו ומצאו בכתובי התורה, ואמרו בהחלט אמר קרא, ומאז פסקו לחפש בשכל אחרי דגזירת הכתוב הוא, והיא האמונה.
ומה נאמנו לפ"ז דברי המדרש שדרשו ננתקה את מוסרותימו אלו תפילין של יד, היינו שבאחרית הימים כשיתיצבו ונוסדו יחד על ה' ועל משיחו, ינתקו התפילין של יד היא האמונה, ויאמרו ג"כ נשליכה ממנו עבותימו אלו תפילין של ראש, שאפילו מה שהשכל מחייב ג"כ נבטל, רק מפני שבאו ע"י מצות התורה.
ומעתה מובן היטב סדר הנחת התפילין שאמרה תורה וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך, כי אם ילבש השל ראש תחילה, היינו שיבא לחקור בשכלו במצות התורה בטרם שקשר האמונה של לבו, ואם לא ישיג בשכלו מהות ונחיצות המצוה לפי שכלו הלא יבעט בה, לכן גזרה תורה וקשרתם לאות על ידך היא האמונה. והדר והיו לטוטפות בין עיניך לחשוב עם שכלך, כי האמונה תנצרך, ומשום זה ג"כ כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, מפני שאם תקצר שכלך מלהשיג מהות המצוה, ותחלוץ את השל ראש מלחשוב, עכ"פ השל יד ישאר עוד קשור בלבך, היא האמונה.
ואחרי הנחות אלו מה נמלצו דברי המדרש אקרא דלא נפקד ממנו איש, שלא הקדים אחד מהן תפילין ש"ר לתפילין ש"י, היינו ששום אחד מהם לא חקר התורה ע"פ שכלו בזולת האמונה, וזהו דמסיק במדרש שאילו הקדים אחד מהן תפילין ש"ר לש"י לא היה משה משבחם, ר"ל כי אז היתה סימן על העדר האמונה ואז לא היו עולין ג"כ משם בשלום, והיינו דמסיים המדרש דזה גופה אות היא לעולם שהיו צדיקים ביותר.
מסעי
כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח. בסנהדרין ר"פ הנחנקין יליף מיניה חיובא דהורג את הקטן, וכ' שם התוס' דגרסא מוטעת היא דהא בפ' יוצא דופן גמרינן בן יום אחד דההורגו חייב ומסיק ליה מדכתיב ואיש כי יכה כל נפש נפש כל דהו ע"כ, ובנדה דף מ"ד ע"ב דיליף מואיש כי יכה כל נפש דפ' אמור הקשו התוס' להיפוך, הלא בריש הנחנקין דריש מכל מכה נפש דפ' מסעי ונשארו בקושיא ע"ש, ובאמת לפ"ד התוס' בסנהדרין דמשבשו שם גרסת הש"ס, וגם שם גרסי מאיש כי יכה כל נפש, לפ"ז שתי הסוגיות מתאימות בגרסותיהן ואין מקום לקושית התוס' בנדה.
אכן לע"ד קשה ע"ד התוס' דסנהדרין, כיון דבהכרח גרסא אחת משתי הסוגיות משובשת, א"כ מה ראו התוס' שם לשבש גרסא דסנהדרין, טפי י"ל דגרסא דכל מכה נפש עיקר למילף מיניה הורג את הקטן, דהא בין לרבנן ובין לר"י בן בתירא מבע"ל בסנהדרין ע"ח ע"א קרא דואיש כי יכה כל נפש, לאופן ההכאה בגוף המוכה, אי בכל הנפש או אפילו במקצתו, ואיך נילף מהאי קרא דקאי על מהות הנפש בגדלו או בקטנותו וצ"ע.