אור ברסלב
אור הישר (תנך) דברים › ראה

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

דברים · ראה

עקב

ודם זבחיך ישפך על מזבח ה"א והבשר תאכל. הנה בפסחים ע"ז נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, דלר"י הוי האי והבשר תאכל תנאי דאם הבשר קיים אז ישפך הדם. אבל אם אין בשר אין דם, ולר"א מבע"ל שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם, והנה בתוספתא שילהי פסחים תניא דכשהוא אוכל הזבח מברך אקב"ו לאכול את הזבח, ופירש"י בברכות מ"ח ע"ב והיכן צונו והבשר תאכל ע"ש, ולפמש"כ הלא בין לר"א ובין לר"י מבע"ל האי והבשר תאכל להתקשרות דדם לבשר להלכותיהן, אבל עכ"פ לא למצות אכילה קאתי, ומכש"כ דרש"י גופיה פי' בפסחים נ"ט ע"א דעשה דאכילת קדשים בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל, הוא מקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם דכתיב במלואים בפ' ואתה תצוה, ועמש"כ בחידושי שם וצ"ע כעת.

לא תתגודדו. ביבמות י"ג ע"ב דרשינן לא תעשו אגודות אגודות ופריך האי לא תתגודדו מבע"ל לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת, וקשה הרי לפ"מ דמסקינן במכות כ"א ע"א דשריטה וגדידה אחת היא, ולפ"ז חבורה על מת כבר ידעינן מקרא דפ' קדושים ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וע' בתוס' יבמות שם ד"ה דאמר ובסה"מ ל"ת מ"ה וצ"ע כעת.

אפס כי לא יהיה בך אביון. כתב בתשובות הרשב"א סי' ת"ט וכפל דבריו במיוחסות סי' רפ"ז וז"ל ויש לנו מקום עיון בזה כתוב אחד אומר אפס כי לא יהיה בך אביון וכתוב אחד אומר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ אלא כמו שאמרתי בזה ביאור רחב ונכון ודקדוק יפה אמר הכתוב כי ברך יברכך כלומר בכלל וע"י ברכת הכלל שארבה לך לא יהיה בך אביון לפי שתתן לו ולא יהיה אביון עוד אבל הכתוב השני מדבר מצד עצם האביון לומר לא יחדל אביון וגמר הכתוב על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך כדי שלא יעמוד באביונות ע"י ברכותיך עכ"ל, ופליאה דעת מדוע לא הביא ברייתא דספרי הכא על אתר, דדייק בסתירת הכתובים ומשני בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם. וכן העתיק רש"י הכא דרשת הספרי ע"ש וצ"ע.

והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ולקחת את המרצע וגו'. הנה בברייתא דקידושין כ"ב ע"א דריש מהאי קרא דאם אין לרבו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך. והנה הגאון בעל שאגת אריה הקשה בספרו גבורת ארי רפ"ק דיומא אהא דתנן ר' יהודא אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו, והשתא לפי המבואר בקידושין דגם בנים הם בכלל ביתו מדוע לא הקפידה תורה שיהיו להכהן גדול ביוה"כ גם בנים.

ולכאורה היה נלע"ד דר' יהודא פליג אברייתא דקידושין דאיהו ס"ל דדוקא אשתו נקראת בלשון הכתוב ביתו, וזהו מאי דמסיק ביתו זו אשתו, וברייתא דקידושין ס"ל דגם בניו נקראו בלשון הכתוב בכלל ביתו, אבל זה אינו דאטו לר' יהודא לא יתכפרו בניו של כהן גדול כמו אשתו בכפרתו דיוה"כ, ובע"כ דלכו"ע בניו הם בכלל ביתו, ורק ביוה"כ דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו בזה ס"ל לר' יהודא דבעיקר הקפיד הכתוב על אשתו, או מפני שהיא עקרת הבית, ואולי דגבי דידה איכא תקנה לקיים קרא כדכתיב לתקן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו משא"כ אם יש להכהן גדול בן אחד ושמא ימות הוא הרי אי אפשר בתקנה, להכי לא קפיד על הבנים, אבל ודאי דגם הבנים המה בכלל ביתו דקרא, ולהכי בעבד נרצע דכתיב ואהבך ואת ביתך שם ודאי דהבנים בכלל, אכן התם בע"כ דאשתו מופקעת מתיבת ביתו, דאיך נפרש בכוונת הכתוב ואהבך ואת ביתך שהעבד טוען שהוא אוהב את אדונו ואת אשתו של אדונו, הלא אז יהיה נראה שהרציעה היא בשביל אהבתו לאשת אדונו ואפילו מפני הדיבור לבד, ובאמת הרציעה היא משום שהשי"ת אמר כי לי ב"י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והוא הלך וקנה אדון לעצמו להכי ירצע, ומשום שאי אפשר לפרש דהאי ביתך יהיה מוסב על אשת אדונו, להכי הסיבו לתיבת ביתך על האהבה לבני אדוניו, שבע"כ גם הם נכללים בתיבת בית, כדאשכחן גבי כפרת בניו של כהן גדול ביוה"כ

כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש. והנה בירושלמי שקלים פ"ג ה"א ובר"ה פ"א ה"א יליף מדכתיב תקדיש ואע"ג דקדוש מרחם. דקדושתו מתחלת משעה שיולד ולא משעת הרצאה ע"ש, וקשה הלא האי תקדיש מבע"ל בנדרים י"ג ע"א ובנזיר ד"ד ע"ב דבכור אע"ג דקדוש מרחם מ"מ מצוה להקדישו ע"ש, ואפשר דמאן דדריש הכי בירושלמי, ס"ל כר' ישמעאל בערכין ס"פ המקדיש שדהו דאין מצוה להקדיש בכור משום דלית ליה להך דרשה, ומייתר ליה הך קרא לילפותא דקדושתו מתחלת מיום הולדו.

לפני ה"א תאכלנו. שנה בשנה וגו'. ע' טורי אבן לר"ה ד"ז ע"א ובמה שהארכתי בחידושי לבכורות כ"ז ע"ב.

ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. ודרשו עלה בספרי איזה זביחה אתה זובח על מנת לאכלו בערב הוי אומר זה חגיגה הנאכלת עם הפסח ביום הראשון לבקר לבקרו של שני ע"כ, וע' ג"כ בספרא פ' צו פרק י"ב. אמנם על דרשה זו מסיק בפסחים ע"א ע"ב טעמא דכתב ביום הראשון לבקר דמאי בקר בקר שני הא כל היכא דכתב בקר סתמא בקר ראשון, וכ' שם התוס' תימא לר"י דבסוף ערבי פסחים דריש בקר בקר שני אע"ג דכתיב סתמא, ונשארו בתימא.

ולולא דבריהם היה נלע"ד דהא דר"ע קאמר התם שהיה מקום לאמר בקר שני, משום הדמיון פסח לשלמים שהוא גופיה מדמה שם, דגביה משכחת בקר שני עד זמן שריפתו ע"ש, משא"כ בעלמא גם ר"ע סבר דסתם בקר הוא בקר ראשון, וראיה לדבר מהא דתניא בב"מ ק"י ע"ב ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בקר מה ת"ל עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד ע"ש, ולפ"מ דאמרינן בסנהדרין פ"ו ע"א דכולהו סתימתאי אליבא דר"ע, הרי מודה ר"ע על סתמא דברייתא זו. ובע"כ דס"ל דסתם בקר הוא בקר ראשון, והא דס"ל בערבי פסחים שם דהיה מקום לפרש בקר שני, הוא רק מפני הדמיון דפסח לשלמים כנ"ל וצ"ע.

חג הסכות תעשה לך שבעת ימים. הנה בסוכה כ"ז ע"ב דריש ר"א מהאי קרא עשה סוכה הראויה לשבעה, ומש"ה ס"ל דאין יוצאין מסוכה לסוכה וכל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצותה של ראשונה ופירש"י שם סוף ע"א דאפילו ימים ש שעברו איבדן למפרע ע"ש, והנה שם כ"ג ע"א גבי עשאה לבהמה דופן לסוכה ר"מ פוסל. קאמר אביי טעמא גזירה שמא תמות ופירש"י שמא תמות הבהמה ביו"ט ותפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה ע"ש. ולפי הנ"ל ארווחנא להבין דהא דפירש"י ונמצא בטל ממצות סוכה אין כוונתו רק מכאן ולהבא היינו אחרי נפילת הסוכה ע"י מיתת הבהמה אלא גם למפרע, לפ"מ דגם ר"מ ס"ל כר' יהודא שם דסוכה שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה וכדעת ר"א וע"פ פירש"י שם כ"ז סע"א כנ"ל.

אמנם זהו רק לר"מ דדריש לקרא כר"א ור"י ואליביה פירש"י כנ"ל, אולם לדינא הא קיי"ל כרבנן דר"א שם דכ"ז דהכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג, וכדפסקינן דאפילו בסוף יום שביעי עושה סוכה. וע' כ"מ פ"ו הט"ו מה' סוכה ובט"ז ר"ס תרל"ז ובביאור הגר"א שם.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה