אור ברסלב
אור הישר (תנך) דברים › עקב

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

דברים · עקב

ואתחנן

שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה. וכן כפל משה רבינו דבריו אלו ס"פ תבוא, ופירש"י שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם כלבוש הזה של חומט שגדל עמו ע"כ, והאבן עזרא והרמב"ן כתבו שאין בתולדת המן להוליד זיעה ע"ש. ולפ"ז פליגי הראשונים ז"ל במציאות תכונת המן. דלדידהו אין בטבעו ותולדתו להוליד זיעה, ולרש"י הוא מוליד זיעה ככל המאכלים רק ענני הכבוד העבירוה.

אכן קשה מדוע תלה הכתוב הנס בהעדר בליאת השמלות, דעכ"פ לדעת האומרים שלא היה בתולדת המן להוליד זיעה, אין הנס גדול כ"כ לפי שזה אפשר לכלול בכלל הנס של ירידת המן. הלא טפי הי"ל להזכיר גידול הבגדים עם גידול האברים של כל פרט ופרט מישראל. דאם נארגו בגדים ונתפרו עבור קטן בן שלש שנים קודם יציאת מצרים והיה מלובש באותן הבגדים כל אותן ארבעים שנה במדבר, וכשהיה בן ארבעים ושלש שנה היו הולמות לו כל בגדיו שלבש אז, וכן לכל אחד ואחד מישראל לפי ערך שנותיו, הלא אין לך נס גדול מזה.

וי"ל דמקור הנס היה על שהבגדים לא בלו, שאם היו בלים לא היה על מה לחול הנס של גידולי הבגדים כיון שכבר הם בלואים, אולם מה יועילו אם עומדים קיימים ומגוהצים כיון שאינם הולמים ללובשיהם מפני קטנותם, לכן הוסיף רש"י דלבד שהיו בתכלית השלימות ומגוהצים, היו גדלים ג"כ עם לובשיהם לפי מדת כל אחד ואחד.

ואכלת ושבעת וברכת. בברכות ל"ה ע"א התינח לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכש"כ, ולכאורה יל"ד מדוע לא נימא קרא כדכתיב דוקא דהברכה היא רק אחרי השביעה משא"כ כל זמן שהוא רעב על מה תחול הברכה, וה"נ אמרינן כ"א ע"א שם מה למזון שכן נהנה ע"ש. הלא הברכה היא על ההנאה ובעודו הוא רעב לא שייך זה רק אחרי שנהנה במה שהוא שבע, ואפשר דכוונת הש"ס דכשהוא רעב הוא מרגיש יותר במתנת האכילה. ולכן כשהוא תאב לאכול והזמין לו השי"ת לשבור רעבונו לא כש"כ שחייב לברך. והשתא אם התורה הטילה עליו חיוב ברכה על השביעה דמתנה זו אינה מורגשת אצלו יותר מן האויר וזריחת השמש וכל הנאות העולם מן הבריאה הכללית להשלמת בריאותו. מכש"כ שצריך לברך על המאכל העומד לפניו למלא חסרונו לשעתו.

ובשמו תשבע. בתמורה ד"ג ע"ב אמרינן דהאי קרא אתא שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ע"ש, והנה במדרש תהלים קי"ט מבואר דהאי נשבעתי ואקיימה הוא בתורת מצוה, דז"ל המדרש שני שכרים היה נוטל דוד שכר השבועה ושכר המצוה היה נשבע שנוטל לולב ונוטל שעושה סוכה ועושה והיה נוטל שכר השבועה ושכר המצוה של סוכה ושל לולב ושל ציצית ושל תפילין ושל המילה לכך נאמר נשבעתי ואקיימה ע"ש, והשתא לפ"מ דהש"ס תלי זב"ז, הרי בע"כ דקרא דובשמו תשבע אתא ג"כ לנשבע לקיים את המצוה, והיינו כי השבועה היא ג"כ מצוה, וכן הרמב"ם בסה"מ עשה שביעית מנה ובשמו תשבע למצוה, וכ"מ ברש"י ותוס' חגיגה ד"י ע"א ד"ה לקיים, אמנם הרמב"ן שם בסה"מ חלק עליו וכתב דשבועה זו אינה אלא רשות ע"ש, והנה מהאי קרא דנשבעתי ואקיימה דיליף רב גידל בנדרים ד"ח ע"א שנשבעין לקיים את המצוה, מסיק עלה הא קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה ע"ש והשתא בשלמא לשיטת הרמב"ן דאינו אלא רשות והיתר היינו דאינו בגדר מוציא שם שמים לבטלה, ניחא לשון הש"ס דשרי לזרוזי נפשיה, דכל עצמו אינו אלא בגדר היתר, וכ"מ בשאילתות פ' ויצא סי' כ"ג. משא"כ להרמב"ם דמנה אותה ברמ"ח מ"ע, איך אמרו בלשון הש"ס שרי, שיש בזה לטעות בדבר הרשות, באופן שהיא באמת מצוה חיובית דאורייתא, וכן יל"ד בלשון הרשב"א בחידושיו לנדרים שם, דמסיק וז"ל ושבועה כי האי שרי ונכון לעשות כן ומצוה כדי שיזדרז במצוה ע"ש והוא פלא לכאורה דלשון כזה משמע כמזכה שטרא לבי תרי להרמב"ם והרמב"ן ביחד וצ"ע, וע' בחינוך מצוה תל"ה ובמגילת אסתר לסה"מ שם ובמש"כ בחידושי לירמיה סי' ד'.

ולמדתם אותם את בניכם. בקידושין ד"ל ע"א ממעט מזה ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך לומר לך כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, וקשה איך אפשר שהתורה תמעט בני בנים מללמוד עמהם תורה הרי המצוה על כל אחד מישראל ללמוד וללמד לאחרים ומה אני בחנם אף אתם בחנם ומכש"כ לבני בנים שהם כבנים לכמה דברים, ומדוע נמעטם אפילו מתורת חיוב, ונראה בכוונת התנא לפ"מ דהוא הבין קרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך דמורה על מלמד לבנו תורה דהוא כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, הרי דלדידיה עשה בלימודו לבנו. כל החוב המוטל עליו בעולמו, והטעם משום דללמד לבן בנו זה מוטל על בנו, דגם על הבן הטילה התורה החוב של ולמדתם את בניכם וכן עד סוף כל הדורות דהי מינייהו מפקת מהך חיובא, ולפ"ז בהכרח דהאי ולמדתם את בניכם לא מצי קאי על החיוב ללמד לבני בנים, דבזה הוא מסיר החוב מבנו שיאמר דאבי חייב ללמד עם בני כדרך שלמד אותי דבני בנים הם כבנים ובזה תפוג תורה חלילה כמובן, אבל עתה דדריש לבניכם דוקא, אז מרגיש כל אחד בדורו דהחיוב מוטל עליו ורק עליו.

והנה בב"ב כ"א ע"א אמרינן זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם כו' ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות כו'. ועפ"ז איכא למידק בסנהדרין ד"ד ע"א בסוגיא דיש אם למקרא או למסרת, דפריך מי איכא דלית ליה יש אם למקרא והתניא בחלב אמו יכול בחלב כו' ע"ש, והשתא אמאי לא פריך מהכא דכתיב ולמדתם אתם והיתה עלולה כל התורה להשתכח ח"ו כדאמר התם לולא המקרא דקרינן אותם ואכמ"ל.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה