אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
בראשית · מקץ
ותבלענה השבלים. וכ' רבותינו בעלי התוס' ז"ל פי' גדלו עד שכסו את האחרות מלשון כבלע את הקדש אבל אין לפרש לשון בליעה ממש דאין מראין לו לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא ע"ש, ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דלא אמרו האי כללא בש"ס אלא על סתם חלומות, אבל החלומות בספורי התורה הם עניני נבואה ובזה מראים אפילו בכעין דקלא דדהבא ופילא דעייל בקופא דמחטא וראיה מחלומו דיוסף האם יש מקום לאמר דהיה בהרהורי לבו דיממא השתחואות השמש ירח וככבים נגדו עד שראה אח"כ בחלומו, ובע"כ דבכגון זה הוא נבואה.
ובזה הנני עומד בברכות דף נ"ה סוף ע"ב אהא דאין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו דקאמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא כו', וכ' עלה המהרש"א בח"א וז"ל ק"ק מחלום שני של נבוכדנצר שהיה אמתי כתיב רבה:
אילנא ותקף ורומיה ימטא לשמיא וחזיתיה לסוף ארעא דדבר זה א"א להיות ובודאי לא הרהר ביה מעולם וי"ל דלאו דוקא נקט ימטא לשמיא כמו ערים גדולות ובצורות בשמים דאמרינן ביה דדבר הכתוב לשון הבאי חולין ד"צ ע"ש. ולע"ד יפלא מדוע נאיד מחלומו של יעקב דסלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ושם אין לאמר דהוא דברי הבאי חלילה. ואפילו חלומו הראשון של נבוכדנצר היה ג"כ באופן שלא יעלה מעולם על רעיון שום אדם בעולם. ובע"כ כמו שכתבתי דכל שמראין אותו מן השמים דרך נבואה מראין גם דברים שאינם בגדר המציאות,
אולם גם עצם דברי הגמרא שם בלתי מובן לע"ד, איך הביא ראיה מקראי דאנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו ורעיוני לבבך תנדע, הלא פירוש דהני קראי מבואר בכתוב גופיה שם שהיה חפץ לדעת ומהרהר מה יהיה אחריו. ועל זה הראוהו מן השמים בחלומו ענין נבואיי, אבל עצם החלום הרי היו דברים שאינם כלל בגדר המציאות, וכן בחלומו דגדעון שופטים ז' האם יעלה על רעיון שום אדם דצליל שעורים יהפוך האהל מלמטה למעלה, הלא דעצם הנבואה מראין אפילו בנמנעות מהרהורי הלב, וצ"ע.
ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. ופירש"י חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. וע' ברמב"ן ובמזרחי ובהתוה"מ, ופירש"י הוא מדברי ר' יוחנן במד"ר וע"ש במפרשים, אמנם הלשון יותר מכבוד זקנו משמע דגם בכבוד זקנו חייב רק לא כ"כ כשל אביו, ובדרך זה נוכל להבין גם בכוונת רש"י בסוטה מ"ט ע"א, שכתב וז"ל בר ברתך אנא ואין עלי לכבדך כבן ע"ש, דגם התם פירושו רק פחות מעט, אולם במכות י"ב ע"א משמע מפירש"י דבן בנו אינו מוזהר בכבוד זקנו כלל, וע' ברמ"א יו"ד סי' ר"מ סעיף כ"ד ובמפרשים שם.
בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו וגו', במד"ר א"ר יהודא ב"ר אלעאי בנות בנים הרי הן כבנים ובני בנות אינן כבנים. וע' יבמות ס"ב ע"ב ובירושלמי שם פ"ו ה"ו ובפדר"א פל"ו ובביאור הרד"ל שם, אמנם יש להעיר מהא דביומא ס"ו ע"ב אמרינן האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אביו אבי אמו מישראל ע"ש, הרי דקרי אביו לבני בנותיו ובמק"א הארכתי בזה.
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להודות לפניו, ופירש"י ומ"א להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה ע"כ, והוא בב"ר פרשה צ"ה ע"ש, והיינו דאמרינן ביומא כ"ח ע"ב מימיהן של אבותינו לא פירשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם שנאמר לך ואספת את זקני ישראל היו במדבר ישיבה עמהם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וע' ספרי פ' בהעלותך שם, ומהאי קרא גמרינן בקידושין ל"ב ע"ב דאין זקן אלא חכם ע"ש, וחכמתם של הזקנים במצרים ובמדבר, עמדה להם ממה שהכין יעקב אבינו במה ששלח לפניו את יהודה להורות לפניו כנ"ל.
ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה ויברך יעקב את פרעה וגו' ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה. ופירש"י דברכה ראשונה היתה שאילת שלום כו' וברכה שניה כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות ומה ברכה ברכו שיעלה נילוס לרגליו כו' ע"כ. וכ' עליו הרמב"ן ואינו נראה כן שאין מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך וכמו שאמרו כלום יש עבד שנותן שלום לרבו כו' ע"ש, ולעד"נ לחלק דעבד לרבו ודאי דבלתי מנומס הוא שיתן לו שלום, אבל סתם שר וגדול או זקן נכבד במדינה נותן שלום למלך, וכדאשכחן בגיטין נ"ו ע"א דריב"ז אמר בראשית ההתראות שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא. וכן שם ס"ב ע"א ילפינן מקרא דכופלין שלום למלך.
אמנם לפ"מ שהבין הרמב"ן דגם הראשונה היתה ברכה כדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעושר ונכסים וכבוד כו' והשניה שיעלה נילוס לרגליו ע"ש. בזה טעמא רבה איכא לשתי ברכות הללו, דהראשונה היא ברכה פרטית לו כמש"כ הרמב"ן, אמנם בתור מלך המגין על כל המדינה, לו יאתה ברכה שניה עבור הכלל, ולהיות ברכה משותפת לכל המדינה שפיר ברכו שיעלה נילוס לרגליו, ועמש"כ בחידושי לגיטין שם.