אור ברסלב
אור הישר (תנך) בראשית › חיי שרה

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

בראשית · חיי שרה

וירא

וכל טוב אדוניו בידו. פירש"י שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, וכ' הרא"ם וז"ל אבל יש לתמוה איך עשה זה אברהם והלא קיים כה"ת כולה ואפילו עירובי תבשילין כדאיתא ביומא וא"כ איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק והא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא ושמא י"ל שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל, והגאון בעל הלבושים בלבוש האורה הביאוהו ע"ש. ובעצם הקושיא כבר הקדימום רבותנו בעלי התוס' עה"ת בפסוק דלהלן כ"ה ה' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק.

והנה בחידושי לכתובות נ"ג ע"א כתבתי בזה דמתנה בחייו איננה בכלל העברת נחלה והארכתי שם קצת, אולם כ"ז בנוגע למקרא דלהלן משא"כ הכא בשטר מתנה שכתב ליצחק ע"י אליעזר בלא"ה אינו דומה לכל מעבירי נחלה הפרטיים, דשאני הכא דאברהם רצה שמבנו זה תבנה כלל הישראלי לדורות עולם, וראה שהזיווג מבנות הכנעני בלתי מוכשרות להעמיד כזאת, ולכן שלחו לארצו ולמולדתו משום שידע דדוקא מהן ראוי להניח אבן פנה ליסוד קדוש ונשגב כזה, והיינו מאי דפירש"י שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם ע"כ, ובסיום דבריו אלה הוא כנותן טעם לשבח דלמטרה תכליתית כזו היה מותר לו אפילו להעביר נחלה ממש.

ובכלל בלתי מובן לע"ד עצם תמיהתם, הלא בכתובות שם ביאר שמואל הטעם של איסור העברת נחלה סברא בישא לברא טבא, משום דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, והכא אפשר דאברהם ידע ברוה"ק דכמו לשעה כן לדורות יהיו בני יצחק טובים יותר מבני ישמעאל, ואפשר דזה נכלל במש"כ הרא"ם כנ"ל שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע.

ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב ויצא יצחק לשוח בשדה וגו'. הנה מדברי הרבה מהמפרשים אותה שדה סמוכה לבאר לחי רואי ששם היה שופך יצחק שיחו מפני ששם נתראה. המלאך, וע' ברמב"ן ובמלבי"ם ובברטנורא עה"ת, וזה קשה לע"ד הלא אותו הבאר הוא בין קדש ובין ברד בארץ הנגב כדפירש"י הכא. וא"כ הוא נגד מש"א בפסחים פ"ח ע"א דשדה דיצחק שהתפלל אז הוא הר המוריה, וכ"כ התוס' בברכות ס"פ אין עומדין.

וינחם יצחק אחרי אמו. בפרקי דר"א פל"ב ר' יוסי אומר שלש שנים עשה יצחק אבל על שרה אמו לאחר ג' שנים לקח את רבקה ושכח אבל אמו, פי' שבשעת העקידה היה בן ל"ז ואז מתה אמו וארבעים שנה היה בקחתו את רבקה, ובזה הורה לנו ר' יוסי שבכל הזמן היה מתאבל עליה. ולכאורה הוא נגד מאי דדרשו במו"ק כ"ז ע"ב אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספרת מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני, ואף דבשו"ע סי' שצ"ד מחלקים בין ת"ח לשאר העם אבל עכ"פ אין בוכים יותר מל' יום ואין מספידין עליהם יותר מי"ב חדש ע"ש, ושלש שנים מאי עבידתיה, ולכאורה היה אפ"ל דבכה על המצוה של כיבוד אם דאזלא מיניה דוגמא שאחז"ל בסנהדרין י"ט ע"ב על פלטי בן ליש. אבל ז"א דע"ז אינו נופל לשון אבילות ועוד מדוע פסק לבכות אחרי שנשא אשה. הלא מצות כיבוד או"א לא סרו גם לאחר הנשואין כדמסיק בפדר"א שם. ועוד הרי לא מצינו בזה חילוק בין אבילות דאו"א לשאר אבלות, ונלע"ד עפ"ד המד"ר המובא ברש"י שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו ע"ש ולפ"ז י"ל דחסרון הסימנים גרמו לו כעין אבילות, וכשבאת רבקה וחזרו נשכחה אבלותו, ועפ"ז אדרבה יל"ד אהא דרש"י מסיק וז"ל, אחרי אמו, דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה ומשמתה הוא מתנחם באשתו ע"כ, ולפי הנ"ל הלא אין ענין הדרך ארץ של כל העולם להא דיצחק, דאפ"ל שאני הכא דחסרון הסימנים שהיו אחרי פטירת אמו היתה כתולדה מחוייבת להתאבל עליה אפילו אם היה נמשך הזמן יותר ויותר, וכשבאת רבקה והסימנין חזרו היה הפסק האבילות כעין טבעי. משא"כ באנשים אחרים, וצע"ק.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה