אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
בראשית · וירא
ארדה נא ואראה. פירש"י למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה הכל כמו שפירשתי בפ' הפלגה ע"כ, לפנינו בפ' הפלגה י"א ה' לא נזכר ברש"י תיבות דיני נפשות, משום דשם לא היה דיני נפשות כמו הכא רק הפיצם ה', ולכן פירש"י בכל מקום לפי עניינו, אבל באמת בכל דבר צריכים הדיינים לעמוד על הבירור הגמור בטרם יוציאו את הפס"ד, וע' מה שכתבתי בפ' נח שם ותדרשנו לכאן.
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. הנה הדקדוקים בפסוקים אלו רבו עד מאד כאשר העירו המפרשים, כן כפל הלשון בהטענות, וביותר הפליאה היותר נשגבה על אאע"ה שהשי"ת העיד עליו שלא הרהר אחר מדותיו, ואיך יאמר לפניו השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ונראה דמתחילה טען טענת ר"ש בשבועות ל"ט ע"א, אקרא דושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, ותניא אר"ש אם הוא חטא משפחתו מה חטאת כו', וה"נ אמר בפסוק ראשון האף תספה צדיק עם רשע, מדוע חייב הצדיק להיות נענש בשביל רשעת הרשע. ולפ"ז הדין נותן שלא יהיה משפט מות על כלליות המקום, רק משפט פרטי על כל אחד מן החוטאים בלבד, ובפסוק שני הוסיף עוד דאם יש חמשים צדיקים בתוך העיר, אז יהיו חמשים אלו מגיני הדור להציל לכל המקום בעבורם. ואם תאמר שהצדיקים יהיו נתפסים בעון הדור, ע"ז הוסיף בפסוק שלישי. חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. היינו דכל היכא דאמרינן צדיקים נתפסים אז ישאר הדור קיים. אבל אם תספה לכל המקום אין זה בגדר צדיקים נתפסים, עוד יש להניח בכוונתו דלימד זכות על כל רשע, לאמר דאפשר דלעצמו היה צדיק אילו היה בדור צדיקים רק סביבתו גרמה לו, והיינו להמית צדיק מטבעו, שרשעתו נסתבבה לו אלא בשביל שהוא, עם רשע, ואין לאמר ג"כ מדוע פעל הרשע על הצדיק ולא להיפוך, לזה שפיר הוסיף והיה כצדיק כרשע, היינו דלטענה זו היה מקום רק אם במאזנים ישאו יחד בהשפעתם, לא כן עתה שבהכרח השפעת הצדיק בטלה לגמרי נגד השפעת הרשעים, ואדרבה מגור תביאמו להראות את עצמם לעובדי ה' כי בנפשם הוא, והאם באופן כזה יש מקום להענישם על שלא מיחו בעוברי עבירה, או להיות ערבים בעדם. ולכן חלילה לך לחייב את הצדיקים, ולא תמצא חוב אלא על השופט כל הארץ, אם היה עליהם שליט אחד שבידו שבט מושלים להטות את לב הכלל והפרט על דרך הישר, והוא לא יעשה משפט, אותו תוכל לחייב ולהתפיס מפני שהיה בידו למחות ולא מיחה. לא כן לפי המצב בחוקי סדום שכל אחד הוא מושפע ולא משפיע.
וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים. הנה בקידושין כ"ט ע"א כדאיירי במצות מילת בנו המוטלת על אביו. קאמר איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה ופירש"י כאשר צוה אותו ולא את שרה ע"ש, וקשה דילמא דוקא היכא דאיכא אב ואם כי התם אז מוטל החיוב על האב, ואכתי מנלן היכא דליכא לאב דבכ"ז אין עליה שום חיוב למול את בנה, ובש"ס שם לא חילק בהכי ומשמע דבכל אופן פטורה, והתם גופה איכא למידק בפירש"י שכ' כאשר צוה אותו ולא את שרה, הרי אפ"ל משום דאברהם היה קיים, ואם אז כבר היה נפטר אפשר שהיה מזהיר את שרה למול את בנה, ומכש"כ דהכתוב יספר כאשר צוה אותו אלקים, וצוואה זו היתה קודם שנולד יצחק ובשעתה היתה מוסבת הצוואה על אברהם וישמעאל וכל ילידי ביתו ומקנת כספו. ולפ"ז מה מקום היה אז להזהיר מצוה כזו על שרה.
והנה לולא דברי חז"ל דהאי אותו מיותר להאי דרשה למעוטי אותה, היה נראה לפרש בפשטות הכתוב בדרך זה. דהנה יצחק אבינו היה העברי הראשון שנימול בן שמונת ימים, דאברהם נימול לצ"ט שנה וישמעאל לי"ג וכן כל ילידי ביתו ומקנת כספו כל אחד לפי שנותיו, ורק יצחק נימול בדיוק ביום השמיני ללידתו, והשתא קשה הלא על הכתוב ר"פ תזריע וביום השמיני ימול בשר ערלתו תניא בפסחים ד"ד וביומא כ"ח כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר, ולפ"ז בלתי מובן הכא בקרא גופה דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, הלא לפי זריזותיה דאברהם דמיניה ילפינן ההקדמה למצוה זו לכל הדורות מדוע לא הקדים למול את יצחק ביום הראשון כשיצא מרחם אמו, ולמה המתין כ"כ הלא שהויי מצוה לא שהינן כדאמרינן ביבמות ל"ט ע"ב, לכן מסיק הכתוב כאשר צוה אותו אלקים, פי' הוא מצד עצמו ודאי היה ממהר ביום הראשון תיכף רק היה מוכרח לחכות ע"פ צווי השי"ת בפ' לך ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, ועפ"ז קשה הלא כאשר צוה אותו לאו יתורא הוא, ומנא להו לחז"ל למעט מזה אותו ולא אותה וצ"ע, ועמש"כ בחידושי לקידושין שם.
כי ביצחק יקרא לך זרע. בסנהדרין נ"ט ע"ב ילפינן מהאי קרא שני דברים, דבני ישמעאל אינן חייבין במילה אע"ג דכתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, ומ"ט פטורים משום דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע הרי דזרע אברהם הם רק בני יצחק, כן בני עשו אע"ג שהם זרע יצחק מ"מ פטורים גם הם משום דכתיב ביצחק ולא כל יצחק ע"ש. ועפ"ז קשה דברי הרמב"ם בפ"י ה"ז מה' מלכים דנאיד מילפותא דהש"ס וקאמר דלהכי יצא עשו ממצות מילה שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם ממחזיק בדתו ובדרכו הישרה והם המחוייבים במילה עכ"ל, וכן בנדרים ל"א ע"א אהא דתנן הנודר מזרע אברהם מותר בבני עשו דקאמר בגמרא שם משום דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק וכה"ג בירושלמי שם, כ' נמי הרמב"ם בפ"ט הכ"א מה' נדרים שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע והרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם ע"ש, וע' רמב"ן פ' דברים בפסוק אחיכם בני עשו ובמג"א סי' תקצ"א סק"ז ובח"ס חא"ח סי' קס"ה וצ"ע.
ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. וקשה הלא מה שחזרו שניהם היתה רק משום ברית כרותה לשפתים כדאמרינן במו"ק י"ח ע"א, אבל באמת הלך אברהם לשחטו ולהעלהו לעולה על המזבח, ואיך אמר בפשיטות גמורה לכתחילה. ואני והנער נשובה אליכם, ואפשר דזאת הרגיש רש"י ז"ל, וכתב נתנבא שישובו שניהם ע"כ, ובע"כ דגם נבואה זו היתה שלא בחשבון, דאל"כ בטל הנסיון, אלא כוונתו דרוח הקדש דיבר מתוך גרונו ונתנבא, ולא ידע לשם מה נתנבא, כנלע"ד ועמש"כ בחידושי למו"ק שם.
ויעקוד את יצחק בנו. פירש"י ידיו ורגליו מאחוריו הידים והרגלים ביחד היא עקידה, ע' רש"י שבת נ"ד ע"א ד"ה רישא וסיפא ובמפרשי המשנה למס' תמיד רפ"ד ובמפרשי הש"ס שם דף ל' ע"ב ודף ל"א ע"ב וברמב"ם ולח"מ פ"א ה"י מה' תמידין.