אור ברסלב
אור הישר (תנך) במדבר › מטות

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

במדבר · מטות

פנחס

איש כי ידור נדר לה'. ראיתי בספר שהביא מדרש פליאה דמסיק אהאי קרא זה שאמר הכתוב כי צל ימינו על הארץ, ומפרש הוא ע"פ משאחז"ל נדרים סייג לפרישות, ולפרישה מתענוגי העוה"ז ולשבור תאות בשרים, הלא הרפואה מבוארת שיזכור לו יום המיתה, וזכירה זו יתכן רק ע"י הכתוב כי צל ימינו על הארץ.

אכן אפ"ל בפשוטו ע"פ מש"א בנדרים ד"י דלא לימא לה' קרבן רק קרבן לה' משום דילמא יאמר לה' ולא גמר לדבוריה היינו שימות בינתים וקא מפיק שם שמים לבטלה ע"ש. ועפ"ז שפיר סמיך המדרש אקרא דאיש כי ידור נדר לה', שידע בשעת הנדר שכל מה שידור לה', יזכור אהאי קרא דצל ימינו על הארץ, ולפ"ז בכל רגע ורגע אינו בטוח בחייו, וממילא יבא ע"י זכירה זו שלא ימהר להוציא מפיו תיבת לה' קודם שאמר טיב הנדר כנ"ל.

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ראיתי מי שדקדק על כפל הלשון כיון דלא יחל דברו בודאי החוב עליו לקיים ככל היוצא מפיו, וכמ"כ הוה מצי לדקדק דלכתוב ככל היוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו ל"ל אולם הקושיא מעיקרא ליתא דהא תרווייהו צריכי וכמה הלכתא גבורתא ילפינן מינייהו דבחגיגה ד"י ע"א דרשינן לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וע' עוד דרשות נפרדות בזה במשנה נדרים י"ד ע"ב ושם ט"ו ע"א וט"ז ע"ב פ"א ע"ב וד"צ ע"א ובתוספתא שם פ"ד ובנזיר ל"ח ע"ב ובשבועות ד"כ ע"ב כ"א ע"א, ומה דמסיק ככל היוצא מפיו יעשה ילפינן בנדרים ד"ג ע"ב דידות נדרים, כנדרים, וע"ש ג"כ בירושלמי פ"א ה"ב ושם פ"ב ה"ב.

אולם בדרך רמז ודרושי יש להמתיק היתור לשון דכשיבא לידור נדר יעמוד מקודם על תכונת נפשו, אם מטבעו הוא שלא יחל דברו אז הוא בטוח גם בנדר זה העומד לפניו דככל היוצא מפיו יעשה לא כן אם דרכו תמיד לעשות דבריו חולין אז לא ידור מתחילתו, וע' ריש חולין בפלוגתא דר"מ ור"י וגם ע"פ דרך זה תרווייהו צריכי.

ויאמר אלעזר הכהן אל הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה. בעירובין ס"ג ע"א אחז"ל אהאי קרא אע"ג דאמר להו לאחי אבא צוה ואותי לא צוה אפ"ה איענש משום דהורה הלכה בפני רבו, וכ' שם במהרש"א וז"ל גם לפי המדרש דמכלל כעס בא משה לידי טעות ונתעלמה עלמה ממנו הלכה זו מ"מ הי"ל לאלעזר לשהות עד שיתיישב דעתו של משה מן הכעס והיה נזכר הלכה עכ"ל, הנה מדרש זה הוא בפסחים ס"ו ע"ב ובאבות דר"ג פ"א, אך תירוצו הוא דחוק כי מי יוכל להגביל הזמן של העברת הכעס ואפשר כיון שנתעלמה ממנו אולי גם אז לא יזכור מעצמו בכל הזמן של אותו המעמד שעומדים לפניו להזהירם על ההגעלה ולכן לולא דבריו ז"ל היה נלע"ד דהי"ל לאלעזר לאמר למשה בחשאי למדתנו רבנו הלכות גיעולי עכו"ם ואז היו שומעין ההוראה מפי משה ומדלא עשה כן נענש ועכ"פ יצא לנו מזה דין חדש לדורות דאפילו התלמיד יודע ברבו שהוראה זו הפרטית שכוחה מרבו או אינה ברורה לפניו, אל יורה הוא בעצמו רק יציע בפני רבו עד שהדין יהיה ברור לפניו וההוראה תצא דוקא מפי רבו.

ולא נפקד ממנו איש. הנה פלוגתא היא ביבמות ס"א ע"א דרבנן סברי דלא איקטל במלחמת מדין חד מישראל ור"ש בן יוחי סבר לא נפקד ממנו איש לעבירה, וסוגיא דשבת ס"ד סוף ע"א ס"ל כרשב"י, ולשון רש"י שם לא נפקד לא נחסר מדת יהודית ע"ש, אולם במדרש שה"ש פרשה ד' סי' ג' ושם פרשה ו' בפסוק שניך כעדר הרחלים, א"ר הונא שלא הקדים אחד מהן תפילין של ראש לתפילין של יד שאילו הקדים אחד מהן תפילין ש"ר לתפילין ש"י לא היה משה משבחם ולא היו עולין משם בשלום הוי אומר שהיו צדיקים ביותר ע"ש, והמדרש הזה אומר דרשוני, הלא בודאי כמו שהיו זהירין במצוה זו כמ"כ היו זהירין בכל המצות, והשתא מדוע תפסו במדרש להזכיר דוקא מצוה זו, ולהחליט דלולא מצוה זו לא היה משה משבחם ולא היו עולין משם בשלום, ורק מזה מוכח שהיו צדיקים גמורים, ובכעין זה נמצא מדרש הצריך פתרון בתהלים סי' ב' דדריש. ננתקה את מוסרותימו אלו תפילין של יד ונשליכה ממנו עבותימו אלו תפילין של ראש, והוא ג"כ פלא מדוע תפסו דוקא למצוה זו, וחלקוה נמי לשנים. הלא מי שמניח תפילין מניח שניהם ומי שאינו מניח אינו מניח כל עיקר.

ונראה עפ"מ שיש לדקדק נמי אהא דהקפידה תורה שתהיה הנחת תפילין של יד קודמת לשל ראש, כדהורו חז"ל במנחות ל"ו ע"א מקורו מקרא דוקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך, ולא עוד אלא דיפה ג"כ כח השל יד להיות מאוחר נמי בחליצתו, ומדוע יגרע כח השל ראש להיות מאוחר בהנחה ומוקדם לחליצתו מטעם דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים כדאמר התם, הרי עכ"פ האי דינא טעמא בעי למה זה הקפידה תורה ככה.

לכן אפשר לאמר בזה דהנה השני מקומות שנצטוינו להניח עליהם התפילין, הם המוח וכנגד הלב, הן הם יעידון ויגידון כי שניהם השתעבדנו להשי"ת ע"י הנחת התפילין, והנה האמונה היא בלב והשכל במוח, ושני כחות אלו הם באמת נגדיים, דבמקום אמונה טהורה בלתי דרוש התחכמות השכל, וכשיבא להשיג הדבר ע"י השכל אות הוא כי לא יאמין בלבבו עדי השכל יחייבו, ורק אז ידע כי כן הוא.

והנה בנוגע לעיקרי הדת ומצות התורה לאו כל מוחא סביל דא להשיגם רק ע"י השכל, כאשר העיד על עצמו החכם מכל אדם אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ולפ"ז אף כי הורשה לנו לחקור את התורה בכל מיני שכליות, כאשר נראה בבבלי וירושלמי ומפרשיהם, איך שהעפילו לעלות על כל פרט ופרט ממצות התורה להשיגו ע"י סולמות השכליות, ורק כאשר קצרה יד שכלם מלהשיגו בדקו ומצאו בכתובי התורה, ואמרו בהחלט אמר קרא, ומאז פסקו לחפש בשכל אחרי דגזירת הכתוב הוא, והיא האמונה.

ומה נאמנו לפ"ז דברי המדרש שדרשו ננתקה את מוסרותימו אלו תפילין של יד, היינו שבאחרית הימים כשיתיצבו ונוסדו יחד על ה' ועל משיחו, ינתקו התפילין של יד היא האמונה, ויאמרו ג"כ נשליכה ממנו עבותימו אלו תפילין של ראש, שאפילו מה שהשכל מחייב ג"כ נבטל, רק מפני שבאו ע"י מצות התורה.

ומעתה מובן היטב סדר הנחת התפילין שאמרה תורה וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך, כי אם ילבש השל ראש תחילה, היינו שיבא לחקור בשכלו במצות התורה בטרם שקשר האמונה של לבו, ואם לא ישיג בשכלו מהות ונחיצות המצוה לפי שכלו הלא יבעט בה, לכן גזרה תורה וקשרתם לאות על ידך היא האמונה. והדר והיו לטוטפות בין עיניך לחשוב עם שכלך, כי האמונה תנצרך, ומשום זה ג"כ כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, מפני שאם תקצר שכלך מלהשיג מהות המצוה, ותחלוץ את השל ראש מלחשוב, עכ"פ השל יד ישאר עוד קשור בלבך, היא האמונה.

ואחרי הנחות אלו מה נמלצו דברי המדרש אקרא דלא נפקד ממנו איש, שלא הקדים אחד מהן תפילין ש"ר לתפילין ש"י, היינו ששום אחד מהם לא חקר התורה ע"פ שכלו בזולת האמונה, וזהו דמסיק במדרש שאילו הקדים אחד מהן תפילין ש"ר לש"י לא היה משה משבחם, ר"ל כי אז היתה סימן על העדר האמונה ואז לא היו עולין ג"כ משם בשלום, והיינו דמסיים המדרש דזה גופה אות היא לעולם שהיו צדיקים ביותר.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה