אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
במדבר · בהעלותך
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', בספרי תניא מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל (בסוכה כ"ה ע"א הגרסא ריה"ג) ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהו כו', והקשו התוס' בסוכה שם ובסנהדרין נ"ב ע"א. דלמ"ד דשריפה ממש הואי אמאי נטמאו וי"ל דשלדן קיימת הוה כדאמר בהמפלת מת שנשרף ושלדו קיימת טמא ע"ש. ולע"ד בלתי מובן לא קושיתם ולא תירוצם, דמאי הקשו לכתחילה אמאי נטמאו, הלא פלוגתתם היא בפ"ב מ"ב דאהלות, וא"כ י"ל דמ"ד שריפה ממש הואי ס"ל כר"א שם דאפר שרופים טמא ור"ע אפשר דס"ל כמ"ד בסנהדרין שם דשריפת נשמה וגוף קיים היה, או מאן דס"ל שריפה ממש הואי ס"ל כר' ישמעאל או כר' יצחק דהכא. דנושאי מת מצוה או ארונו של יוסף היו.
כן מאי האי דמתרצו דשלדן קיימת הוה, הלא בירושלמי נדה פ"ג ה"ג אמרינן דדבר תורה שלדו קיימת טהור ולמה אמרו טמא כפני כבודו של מת ע"ש, הרי דטומאה זו מדרבנן היא, ור"ע דספרי ודסוכה אדאורייתא קיימו, ואפילו לפמש"כ התוס' בנדה כ"ז סוף ע"ב דגמרא שלנו חולק על הירושלמי, אבל עכ"פ אי אפשר לתרץ כן בפשיטות כמש"כ התוס', די"ל דילמא ס"ל להאי מ"ד דשריפה ממש היתה כדעת הירושלמי, דשלדן קיימת טהור דבר תורה, וא"כ אין מקום כלל לתרץ דשלדן קיימת היתה כנ"ל, וצ"ע כעת.
וכמ"כ איכא למידק בנזיר מ"ט ע"ב אהא דשנה ר"מ לתלמידיו על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כעס ר' יהודא ואמר על כזית מן המת מגלח על המת לא כש"כ כו', והק' הר"ש רפ"ב דאהלות אמאי לא משני דכזית מן המת הוא בשר המת ממש ועל המת הוא בשנשרף ושלדו קיימת דטמא ע"ש, ולפמש"כ אין מקום לתירוצו לפמש"א בירושלמי דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא הוא רק מדרבנן, ועל טומאה דרבנן אין הנזיר מגלח כדתנן בנזיר נ"ד, ועמש"כ בחידושי לערכין ד"ד ע"א.
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. הנה מהאי קרא ילפינן בקידושין ל"ב ע"ב דאין זקן אלא חכם, ובספרי הכא כייל כל המקומות שחלק השי"ת כבוד לזקנים ע"ש, ובודאי דכוונת זקנים בכה"מ הוא לזקן שקנה חכמה, ואבן הפינה לחכמת הזקנים במצרים ובמדבר הניח יעקב אבינו. כדדרשו בב"ר פצ"ה עה"פ ואת יהודה שלח להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, והיינו דאמרינן ביומא כ"ח ע"ב מימיהן של אבותינו לא פירשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם היו במדבר ישיבה עמהם כו'.
ויאמר אדוני משה כלאם. ע' כסף משנה פ"ה ה"ה מה' ת"ת שהביא ראיה מהאי קרא לפירש"י בסנהדרין ד"ק ע"א, ועמש"כ בחידושי לסנהדרין שם ולעירובין ס"ג ע"א.
ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. בזבחים ס"ט ע"ב מסיק עלה ק"ו לשכינה י"ד יום, ופי' ר"ת בתוס' שם שהקב"ה נותן באדם כנגד אביו ואמו ועמש"כ בחידושי שם, ועפ"ז ניחא נמי בקידושין ל"ב, דפלוגתא היא ברב שמחל על כבודו אם כבודו מחול, וטרח להביא שם ראיה מקרא ומסברא, ובאב שמחל על כבודו ס"ל לכו"ע דמחול, באין חולק ובלא שום ראיה. וכפי האמור כאן מובן. דניהי דהוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום, אמנם אותו הק"ו דתכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום, נוכל כמ"כ ללמוד להיפוך על מחילת העון, דאם הקב"ה מוחל לבניו, מכש"כ דתועיל מחילת אב לבניו, ומשו"ה בזה כו"ע ל"פ, ול"צ קרא סברא הוא כנלע"ד.
אמנם קשה דבברייתא דר' ישמעאל מסיק דלפי הק"ו הי"ל להסגר י"ד יום אלא משום דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולהכי תסגר רק שבעת ימים, ומהכא ילפינן דין דיו דאורייתא בב"ק כ"ה ובב"ב קי"א ע"ש, ואילו באדר"נ פ"ט מסיק על הק"ו די"ד יום אלא למענך מחול לה ע"ש, הרי דלאו מדין דיו, אלא משום כבודו ותפילתו דמשה נפחת דין עונשה, ואיך נוכל ללמוד מזה לעלמא בכל התורה וצ"ע.