אור ברסלב
אור הישר (תנך) במדבר › נשא

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

במדבר · נשא

במדבר

ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. ביבמות נ"ח ע"א דרשינן מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל, ומהכא משמע דארוסה אינה שותה. הנה בקידושין ד"ט ע"ב אהא דר' יוחנן יליף קידושי ביאה מקרא דבעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה פריך כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומשני אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל ע"ש. והק' בשעה"מ פ"ג ה"ה מה' אישות א"כ בע"כ מוכרחת בעילת בעל דארוסה קודם בעילת הבועל וע"ש מה שתירץ, ולכאורה איכא למידק על הגאון הנ"ל מדוע נאיד בקושיתו מהתם להכא, ולא הקשה על אתר איך יפרנס לפ"ז הא דתנן האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, והשתא אם נפרש קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דהיינו עד דמקדש והדר בעיל. א"כ ליכא רק שתי דרכים.

לכן נלע"ד ביאור סוגיא דהתם, עפמש"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין ד"ט שם דרבי ס"ל ל"צ קרא לחלק, ולהכי מצי למילף מתיבת ובעלה קנין אישות בפ"ע, אבל ר' יוחנן ס"ל צריך קרא לחלק, והכא כיון דאינן מחולקין, יש לפרש בכתוב כי יקח איש אשה ובעלה, דלקידושי כסף צריך ג"כ ביאה, והיינו עד דמקדש והדר בעיל, ומשו"ה יליף הוא מקרא דבעולת בעל ע"ש ולפ"ז בין למר ובין למר כסף וביאה שני קניינים נפרדים הם וכדתני להו במשנה בשתי דרכים בפ"ע. ורק משמעות דורשין איכא בינייהו. דרבי לפ"מ דלא בעי קרא לחלק הוה כי יקח חלוק לעצמו לקידושי כסף, ובעלה לעצמו לקידושי ביאה, משא"כ לר"י דס"ל צ"ק לחלק הלא מכתוב זה בלתי מוכרע אם הוא חלוק, אמנם אחרי דאית ליה קרא דבעולת בעל לקידושי ביאה, בע"כ ממילא מורה האי קרא דכי יקח, לקנין קידושי כסף בפ"ע.

דבר אל ב"י ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. הנה בנדרים ד"ט ע"ב אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא נזיר אחד מן הדרום וראיתי שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', ולכאורה קשה מה המריצו לשמעון הצדיק לשאול אותו מה ראית להשחית שערך זה הנאה. הלא נזיר זה בא לקיים דין התורה המוטל עליו וזהו חובתו, ואפ"ל דשמעון הצדיק לטעמיה שם ד"י ע"א דקאי בחדא שיטה עם ר"ש ור"א הקפר דס"ל נזיר חוטא הוא ומשו"ה לא היה שבע רצון מכלל הנזירים. ולכן בנזיר זה אף שכעת עושה חובתו אמנם שלא ידור מכאן ולהבא בנזירות חדשה אמר לו כן, אכן זהו גופה טעמא בעי אמאי ס"ל דנזיר חוטא הוא, הלא פרשה שלימה היא בתורה וכמה הלכות נאמרו בזה למשה מסיני וכן נקבע על זה מסכת נזיר האם כולם נבנו על יסוד שממקורו הוא חטא. או אפילו מקצת חטא כדכ' התוס' בב"ק צ"א ובתענית י"א ובנזיר ד"ב. ואיך יפרנסו משנתינו דנזיר י"ט ע"ב דהילני המלכה נדרה שאם יבא בנה מן המלחמה בשלום תהיה נזירה שבע שנים, והשתא אם מקור הנזירות הוא חטא איך שייך לשלם בזה תודה להשי"ת על חסדו שעשה עם בנה.

לכן נלע"ד דכל פרשת הנזירות ניתנה למי שרוצה להצטיין בקדושתו וטהרתו בין כל הכלל ישראל, ולהכי כתיב דבר אל בני ישראל, למעט נכרים, דאע"ג דשאר קרבנות מקבלין מהן אבל לא קרבנות נזירות כדתנן בנזיר ר"פ הכותים, והטעם משום דבישראל גופייהו ניתנה מצוה זו לשופרא דשופרי היוצאים מגבול חיוב הישראלי הכללי בקדושתם וטהרתם, ולכן פתח רחמנא בפרשה זו כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', ותניא בתו"כ אמור ריש פרשה ד' וינזרו מקדשי ב"י אין נזירה אלא הפרשה כו' ע"ש, והכא ג"כ היא הכוונה פרישות מהבלי העוה"ז לקדושה וטהרה לשם ה', ולכן הוזהר ראשונה להיות מופרש משכרות ומטומאה, אפילו טומאה דשוגג כדתנן בכריתות ד"ט ע"א וילפינן מקרא דוכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג פתאום זה מזיד ואם נטמא מביא קרבנותיו, ולפ"מ דלא בנקל תעלה לכל אדם זהירות קדושה כזו לכל פרטיו, לזאת הוקבעה הקבלה לסתם נזירות שלשים יום. ואם תכונתו וכחות גופו ונשמתו יוכלון שאת יותר ויותר בידו לקבל כמה שירצה עד שיהיה נזיר עולם, ועל אלו שמצטיינים בקבלת וקיום נזירותם לכל פרטיהם על זה נאמר נזר אלקיו על ראשו קדוש הוא לה' ושקלו הכתוב כנביא שנאמר ואקים מבניהם לנביאים ומבחוריהם לנזירים כמש"כ הרמב"ם ס"ה נזירות, ולפי שנזירות כאלו באה ע"י התבוננות בדרכי השי"ת והתכוננות לקדושתו, לכן אמר המלאך על שמשון כי הוא לא יצטרך להכנות אנושית לקדושת נזירות, רק נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, ואחרי דהולד במעי אמו אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה כדאמרינן בנדה ד"ל ע"ב, לכן השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא.

אמנם שמעון הצדיק וסיעתו דס"ל נזיר חוטא הוא כנ"ל, הם המדברים על סתם בני אדם הרוצים לעלות במעלת הנזירים הנאמנים בקדושת הנזירות כדין לעשות כמעשיהם, ולפי דלאו כו"ע יכולים להזהר בפרטי פרטיות של דיני נזירות, ואפילו אם רק נכשלים בשוגג הלא היה שתיקותם יפה מדבורם בקבלת נזירותם, לכן החליטו עליהם דנזיר חוטא הוא, ושמעון הצדיק דלא אכל משום אשם נזיר טמא, היה כעין מחאה על קבלת נזירותם של סתם ב"א, עד שנזדמן לפניו היפה עינים כו' והרגיש בדבריו ומחשבותיו שקבלת נזירותו היתה בקדושה וטהרה, נשקו על ראשו וא"ל כמותך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', ר"ל דנדר כזה הוא הפלאה, ונזירות כזאת היא באמת לשם שמים ועל כמו אלו נכתבה פרשת נזירות, ודוקא על סתם נוזרים כתבו התוס' כנ"ל שיש בזה חטא משום העדר האפשרות לקיים בפועל ובמעשה כדת של תורה עם כל הפרטים. ובכ"ז המצוה גדולה מן החטא דעכ"פ הם רוצים לעלות למדרגת קדושה עילאית כנלע"ד.

וגלח ראשו ביום טהרתו. והנה כן כתוב תער לא יעבור על ראשו. וגלח הנזיר פתח אה"מ את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש, והנה בתשובות הרשב"א ח"א סי' ת"ז הביא שנשאל אם נזיר מותר בתספורת זקנו או לא כו', ועל זה הביא הרשב"א ז"ל כל הני קראי וכתב מסתברא שלא הקפיד הכתוב בנזיר אלא בשער שבראש והכריח מסוגיא דנזיר כ"ט דאין תגלחת זקן בכלל ע"ש, והוא פלא מדוע היה צריך להכריח מגמרא ומסברא הלא ברייתא מפורשת היא בספרי הכא על אתר פיסקא כ"ח וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו שהיה בדין הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן אם למדתי למצורע שמגלח כל שערו אף נזיר יגלח כל שערו לא כו' ת"ל וגלח ראשו ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו.

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל. הנה הרשב"א בחידושיו לסוכה ל"א ע"ב כ' דאין על הישראל חיובא להתברך מצוה דכהן הוא, אולם בס' חרדים כ' שכשם שמצוה על הכהנים לברך את ישראל כמ"כ מצוה על הישראלים להתברך מן הכהנים. ובהפלאה לכתובות כ"ד ע"ב הביא ראיה לדבריו מהא דהש"ס ביבמות ד"כ ע"א פריך דעשה דיבמה יבא עליה תדחה לל"ת דאלמנה לא יקח דכהן גדול. והשתא איך עוברת היא על הל"ת אם אין המצוה גם עליה, ובע"כ דאע"ג דבקרא כתיב יבמה יבא עליה מ"מ גם היא קשורה במצוה זו, וה"נ אע"ג דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו כה תברכו מ"מ המצוה על הישראל להתברך כמו על הכהן לברך.

אכן לע"ד אין ראיה מדין יבום לברכת כהנים, דהיבמה היא אשה פרטית אליו במצוה זו, ובלעדה תבטל המצוה ולפ"ז יש מקום לאמר דגם היא קשורה במצוה המוטלת עליו, משא"כ ברכת כהנים דמצוה כללית היא, ועיר שכולה כהנים מברכים לאחיהם שבשדות. נמצא דהמצוה לא תתבטל גם אם יחיד זה לא יתברך ע"י כהן זה או כהנים אלו. משום שברכתם תוכל להתקיים ע"י צבור אחרינא או עיר ומדינה אחרת, ולהכי אפ"ל דאין על הפרט מישראל שום מצוה להתברך ועמש"כ בחידושי ליבמות שם.

ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב. ופירש"י אין צב אלא מחופים וכן בצבים ובפרדים עגלות מכוסות קרויות צבים עכ"ל, וכן תרגום אונקלס שית עגלן כד מחפין. והוא דעת רבי בספרי, ודעת ת"ק שם אין צב אלא מטוקסים שלא היו מחוסרין כלום ע"ש, והנה בשבת צ"ח ע"א אמר רב המעביר ד' אמות ברה"ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר ופריך והא עגלות דמקורות הויין ואמר רב עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רה"ר ומשני שמואל ביתדות ופירש"י לא היו מקורות מלמטה אלא יתדות היו כו' ע"ש, והקשה לי ח"א הלא עפ"ד הספרי והח"א הדרא קושית הש"ס והא עגלה גופה מקורה היא, אבל לק"מ לפ"מ דאמרינן שם צ"ט ע"א דהא דקיי"ל דרך רה"ר שש עשרה אמה גמרינן ממשכן דלמסע קרשי המשכן היו צריכים ריוח כזה, ועל עגלות אלו אמרינן שם תחתיהן וביניהן וצדיהן רה"ר, ועליהן סובבות קושית הש"ס והא עגלות דמקורות הויין ופירש"י בקרשים הסדורים עליהן, ועל זה תירץ שמואל ביתדות ופירש"י שלא היו מקורות כו', משא"כ עגלות אלו היו מלאות מן הקרבנות שהכינו לחנוכת המזבח, וכדביאר ת"ק בספרי אין צב אלא מטוקסים שלא היו מחוסרין כלום, והתרגום יונתן מחפן ומטקסן, שהוא כולל דעת ת"ק ורבי ביחד, ובאבן עזרא מפרש נמי צב מלאות יותר מדאי כמו ואת בטנך צבה וע' מה שהאריך בזה האברבנאל, וכיון שהביאו כל הדברים הצריכים לקרבנותיהם הלא היו בהעגלות גם כסף וזהב וסלת ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה וקטרת ויין לנסך, ולהולכת דברים יקרים ומיני נוזלים המובלים בכלים ובנודות, גם לחומר מטרתן אל הקדש פנימה, בודאי היו מקורות מלמטן ומכוסות מלמעלן, ואינם ענין אל קרשי המשכן דדי להן ביתדות בלא שום קירוי רק כמו הובלת עצים, וע' ברש"י שבת צ"ח ריש ע"ב.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה