אור ברסלב
אור הישר על בכורות קונטרס דברי יצחק › סימן יב

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

קונטרס דברי יצחק · סימן יב

סימן יא

ובמה שהזכרנו לעיל בדין שאין הנזיר מגלח על נגיעת כלים שנגעו במת, ראיתי שיש להתבונן הרבה בדברי הרמב"ם בענין זה, דהנה מצינו לו הלכה מפליאה בפ"ז דנזירות הלכה ח', נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר, אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהל' טומאת מת. וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו עכ"ל. ועיין בכ"מ שיצא לו דין זה מנזיר נ"ה דאמרינן שם ה"ג מסתברא דקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו, והקשו שם בתוס' דלישני יב ובמה שהזכרנו לעיל בדין שאין הנזיר מגלח על נגיעת כלים שנגעו במת, ראיתי שיש להתבונן הרבה בדברי הרמב"ם בענין זה, דהנה מצינו לו הלכה מפליאה בפ"ז דנזירות הלכה ח', נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר, אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהל' טומאת מת. וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו עכ"ל. ועיין בכ"מ שיצא לו דין זה מנזיר נ"ה דאמרינן שם ה"ג מסתברא דקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו, והקשו שם בתוס' דלישניה דכלים דהכא הם כלי מתכת דחרב הרי הוא כחלל, ואדם הנוגע בהם טמא טומאת שבעה, ותירצו דע"כ לא מיתוקמא בכלי מתכת דא"כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל, אלא ודאי בשאר כלים איירי, אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דכל הכלים דינם ככלי מתכת לענין זה, ולכך הוקשה לו מאי קמתמה הגמרא הא שפיר בני הזאה נינהו דהנוגע בהם טמא טומאת ז' וצריך הזאה שלישי ושביעי, והוכרח לאמר שיש חלוק בין נזיר לשאר בני אדם, ומזה יצאה לו הלכה זו, עיי"ש בלח"מ ובכ"מ, ואמנם כמה מן הדוחק יש בכ"ז דהרי לא מצינו חלוק זה להדיא בשום משנה, ואם זוהי כונת הגמרא, איך קמתמה כל כך בפשיטות, היה לסתמא דגמרא להביא חלוק זה ולאמר בנזיר בני הזאה נינהו, וגם הלשון והני כלים אינו מדוקדק דהול"ל וכלים בני הזאה נינהו, ואולי מלת והני כוללת כונה זו, כלומר הכלים בנידון זה כנזיר, ואולם לפירוש התוס' ז"ל מרווח יותר, דהכונה היא דע"כ איידי רק בכלי שטף דבכלי מתכת הלא הנזיר מגלח עליהן, וזהו שאומר והני כלים, כלומר כלים הללו כלי שטף, וכי בני הזאה נינהו, ואכן הדין דכל אדם מזה על מגע כלים דמחמת מת מפורש בחגיגה דף כ"ג ע"ב אהא דשופפרת שחתכה לחטאת דאמרינן ואלא עשאוהו כטמא מת, א"ה תיבעי הזאה שלישי ושביעי אלמה תניא חותכה ומטבלה טעון טבילה, טבילה אין הזאה שלישי ושביעי לא עיי"ש, ומשם מוכח ג"כ כשיטת הרמב"ם בפ"ה מטומאת מת דגם בכלי שטף אמרינן דהרי כחלל, שהרי שפופרת הוא קנה חלול (עיין פירוש המשנה להרמב"ם בפרה פרק ה' מ"ד) והיא כלי עץ, ואמנם צריך להבין דברי הרמב"ם בכאן, דאם חלוק זה לאו דאורייתא איך עקרו חכמים דין תורה כדי לתקן את הנזיר שיעלו לו הימים, ועוד דמה בכך אם יתקנו שלא יזה כיון מדאורייתא צריך הזאה, הרי לא יעלו הימים, ונמצא שעוקרים לא הדין שצריך הזאה אלא דין הטומאה עצמו בקום ועשה, וע"כ צ"ל דחלוק זה הוא מדאורייתא, אבל נעלם ממני היכן היא הדרשה שהוציאה דין זה מן הכתוב, וליכא למימר דהוא הלממ"ס, דא"כ מה שייך לאמר בה טעם, כמו שאמר כאן הרמב"ם, הא בהלכה ודאי לא שייך טעם, דהא אין דנין ק"ו מהלכה, ועכ"פ צריך לאמר שהיה ביד בעלי סתמא דגמרא ברייתא ערוכה שאינה מצויה לנו, שבה היה מפורש חלוק זה על יסוד מדרש הכתוב, ואילולא שאיני כדאי הייתי משער דמקור הדרשה הלזו היה בפרשת פרה, שמצינו שם בפסוק י"ח ולקח אזוב וטבל במים וגו' ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר וגו', ואולם בפסוק ט"ז נאמר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים וגו', והנה מחלל חרב דרשינן דכלים הנוגעים במת הן אבי אבות הטומאות כמת עצמו, ואתה רואה שכשפירש הכתוב דין ההזאה בפסוק י"ח חזר על הדברים האמורים לעיל על האהל ועל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל הנוגע או בחלל או במת או בקבר עיי"ש, אבל לא חזר וכתב כבתחלה חלל חרב אלא חלל בלבד, ומזה יוצא שיש הבדל בין נוגע בכלים לנוגע במת לענין הזאה, וליכא למימר דלעולם אין הנוגע בכלים צריך הזאה דהא מפורש בסדר מטות פסוק י"ט כל הורג נפש וגו' תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי ופרשו בספרי דהכונה היא שהרג נפש בכלי ונטמא עי"ז דא"א לאמר דההורג נפש ע"י חץ נטמא, ולא מסתבר לשיטה זו לחלק בין חבורין לאינן בחיבורין וכמו שהבין הראב"ד ז"ל בספרי (עיין פ"ה מטומאת מת) אלא כשיטת הרמב"ם דטומאה בחבורין גבי מת אינה דין תורה לא לענין אדם במת ולא לענין אדם בכלי, עיי"ש, וע"כ בדבר כדי להקל עליו שיעלו הימים במספר הנזירות, וכ"ז דין תורה, ואולם שבעה הוא טמא, דהא בקרא דחלל חרב נאמר יטמא שבעת ימים, אבל בנזיר הוא טמא ז' כמו זב וכדומה, שעולים לו הימים במספרו, ולבי אומר לי שבשביל כך הסמיך הרמב"ם תיכף להלכה זו הלכה ט' שאומר בה נזיר שנצטרע והוחלט כל ימי חלוטו ושבעת ימי ספירו שסופר אחר שיטהר לצרעתו בין תגלחת ראשונה לשניה אין עולין לו מימי נזירותו, אבל ימי הסגר עולין לו, וכן אם זב בשרו בין איש בין אשה כל ימי זיבתן עולין להן אעפ"י שהן טמאין ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא עכ"ל. ועיין ברדב"ז שפירש דמשום הכי ימי ספירו וימי גמרו אין עולין לו משום דבעי תגלחת, אבל זב וזבה והסגר מצורע לא בעי תגלחת ולכן עולין לו עיי"ש ברדב"ז, והוא באמת פירוש לההלכה הסמוכה לה לפניה, דכיון דאינו צריך הזאת שלישי ושביעי שבעה ימי טומאה שלו משונין מז' ימי טומאה דטומאת מת והרי הן כז' ימי טומאה דזב וזבה והסגר מצורע, וע"כ עולין, או יותר נכון דזהו הטעם שאמרה תורה שאינו צריך הזאת שלישי ושביעי דרצונה שיעלו לו, ולאמר דצריך הזאת שלישי ושביעי ושיעלו לו היה שני הפכים בנושא אחד.

שוב מצאתי בביאור הגר"א ליו"ד שס"ט שמביא ראיה לדעת הראב"ד דדוקא כלי מתכת, מהא דנזיר נ"ד דפריך הגמרא והני כלים בני הזאה נינהו וכנ"ל. ומעיר שם הרב המגיה ז"ל משם הרמב"ן ז"ל בחדושיו לב"ב כ"א דא"צ הזאה אלא הנוגע או מאהיל במת עצמו שכן משמעות הכתוב, ושכ"כ רבינו הגר"א ז"ל בלקוטיו עיי"ש בהג"ה, וחבל שאין אתי חדושי הרמב"ן לב"ב, אבל צ"ע בזה, דבחגיגה כ"ג ע"ב מפורש דנוגע בכלים שנגעו במת צריך הזאה וכנ"ל, ואפשר דמודה הרמב"ן ז"ל דצריך הזאה מדרבנן, וכמו בשאר אבות הטומאות מן המת שהן מדרבנן, אבל א"כ לא א"ש קושית הגמרא בנזיר והני כלים בני הזאה נינהו, דהא עכ"פ צריך הזאה מדרבנן, וי"ל, ואם נאמר ששיטת הרמב"ם בזה היא כשיטת הרמב"ן יתישב בנקל פסקו הנ"ל בדין כלים בנזיר, כיון דבל עיקר ההזאה באופן זה מדרבנן הם אמרו להזות בכל אדם והם אמרו שלא להזות בנזיר כדי שיעלו לו ימי טומאתו. אבל רחוק לאמר שזוהי שיטתו שהרי הוא מפרש כל הורג נפש וגו' בפ' מטות בנוגע בכלי שנגע במת, והוא כפירוש הספרי, ושם הלא מפורש בתורה הזאת שלישי ושביעי, (עיין פ"ה מהל' טו"מ הלכה ג'). וראיתי לבעל המאור ז"ל לחולין ד' ע"א שכתב בהא דבלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה דהוא ע"כ בטבעת טמאה טומאת מת דאל"כ אינה מטמאה אדם, ואע"ג דקי"ל חרב הרי הוא כחלל אין מגעו טעון הזאה שלישי ושביעי עיי"ש, ועיין בגליון הש"ס להגרעק"א ז"ל בנזיר נ"ד, וצ"ע בדבריו דהא אף אם נאמר דשיטתו כשיטת הרמב"ן הנ"ל, הנה מלבד דכפי המבואר לעיל צ"ל דמודה הרמב"ן דטעון הזיה מדרבנן, הרי בפשטות המשנה משמע דטובל בו ביום ואוכל בתרומה לערב, וזה לא יתכן אף לשיטת הרמב"ן דהא עכ"פ טמא שבעה, ואולם המשנה מתפרשת בפשיטות בטבעת שנגעה באדם שנגע במת דהיא אב והנוגע בה ראשון לטומאה, אכן אם זו כונת בעה"מ ז"ל לא היה צריך לאמר דאין מגעה טעון הזיה ג' ושביעי, דהיא משנה שאינה צריכה כלל, מאחר דאין הנוגע אב, והנראה שמפרש טובל בשביעי דמונה שבעה מיום שבלע והיה קשה לו למה לא נאמר מזה שלישי ושביעי אלא טובל בלבד וע"כ פירש מה שפירש, אבל כ"ז דחוק

(וראוי

להעיר לשיטת הרמב"ם ל"ל תרי קראי בחלל חרב וקרא דכל הורג נפש, הא מכל הורג נפש מוכח דכלים הנוגעים במת הם כמת, וצ"ל דאי מהתם הו"א דקרא איירי בחבורין וכשיטת הראב"ד, דהא ההורג נטמא בשעה שהכלי מחוברת למת, ואי מבחלל חרב הו"א דדוקא מתכת כעין חרב, ויש לדקדק עוד בזה).

וראיתי להגאון מלבי"ם ז"ל בהתוה"מ בפרשת בהעלותך שבאר פרשה זו דאותן אנשים לפי דעת הרמב"ם עפ"י שיטת ר' יצחק דחל ז' שלהן להיות בעה"פ, ומבואר דלדעת ר"ע שיהיו מישאל ואלצפן נטמאו רק בטומאת חרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל, והוא מביא עוד דלפי מה שביאר בארצות החיים לדעת הרמב"ם כאן בפ"ז מנזירות הלכה ח' הוא הדין אם נגע בכלים הנוגעים במת ואח"כ נזר נפקעה ממנו הטומאה כדי שלא יסתור ימי הנזירות, וזה היה ספיקו של משה רבינו שיש להם תקנה לידור בנזירות ותפקע מהם הטומאה ויעשו פסח ראשון ובאה התשובה שהם פטורין מלעשות כך דזה דמי להיה בדרך רחוקה עיי"ש בדבריו, והנה דבריו ז"ל נשגבו ממני מלבד דיש לפקפק בעצם סברתו, דבאמת אין הכרח לאמר שמפני שבאה לנו ההלכה דנזיר שנגע בכלים שנגעו במת אינו מזה ג' וז' כדי שיעלו לו הימים, גם מי שאינו נזיר שנגע באלו, ונעשה נזיר שפקע דינו למפרע, מלבד זאת כמה מן הזרות יש בהנחתו שכפי הנראה ממנה נעשה טהור לגמרי, דהא הוא אומר שאם היו נודרים בנזיר היו יכולים לעשות פסח ראשון לפי שיטת הרמב"ם, ומעולם לא עלה על דעת הרמב"ם לאמר כך, שהרי לא אמר אלא שעולין לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו, אבל עכ"פ טמא הוא שבעה, ועוד דאם כדבריו למה נדחק כ"כ עולא לתרץ דברי ר' אליעזר בפסחים ס"ט כנגד תשובת ר"ע הזאה תוכיח בטמא מת שחל ז' שלו להיות בערב הפסח בשבת דאינה דוחה את השבת, ונדחק עולא דמאחר דר"א אגמריה דאינה דוחה מ"ט קא הדר ביה, ואמר דהזאה דתרומה אגמריה, ואח"כ הביאו ברייתא מפורשת דהזאה דפסח אגמריה, נימא דאגמריה הזאה דפסח בטמא מת שנטמא משום שנגע בכלים שנגעו במת, ובזה שפיר לא דחיא הזאה, דהא יש לו תקנה ע"י שידור בנזירות ויטהר, ודוחק לאמר דהלשון טמא מת משמע דוקא שנטמא במת עצמו, ותו דבפסחים דף ע"ט איתמר אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב וכו' דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת מתעביד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ וכו' אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בצבור וכו' עיי"ש, ואם כדעת הגאון ז"ל הרי באופן זה אין שום הכרח דיתעביד בטומאת הגוף דכרת דהרי אפשר לכהנים לידור בנזירות ולא יטמאו כלל מחמת הכלים, וכן הרי הרמב"ם עצמו פסק דכשנטמאו כלי השרת במת, קרבן צבור נעשה בטומאה, והוא עצמו פוסק דטומאה דחויה, וא"כ קשה למה יעשו בטומאה ידרו בגזירות, אכן באמת אין שום צורך לפירכות מן החוץ, דהדבר מופרך מתוכו. **(ובנוגע לשיטת הרמב"ם בפ"ז מנזירות הלכה ח' הנ"ל, הנה א"א בשום ענין להתעקש ולאמר דדעתו דטומאת שבעה של הנוגע בכלים שנגעו במת אינה אלא מדרבנן ומדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב, וקרא דוכל הורג נפש וגו' שהביא בפ"ח מטומאת מת הלכה ג' אינה אלא אסמכתא ולישב עפי"ז את שיטתו הנ"ל בהלכות נזירות, דזה לא יתכן כלל באשר יודה כל מעיין בענין זה.)**

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה