אור ברסלב
אור הישר על בכורות קונטרס דברי יצחק › סימן יא

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

קונטרס דברי יצחק · סימן יא

סימן י

ובדרך זו שחדש הצל"ח ז"ל בדעת הרמב"ם יש לדון עוד, דיש לה יסוד מצד אחר ג"כ, והוא מפסק הרמב"ם בפ"ו מה' ק"פ דטמא מת בשביעי שלו אף אם הזו עליו וטבל אין שוחטין עליו, וכבר תמהו עליו המפרשים ז"ל לפי הבנתם בדעת רבינו דלדידיה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מדאורייתא, מאין לו יסוד לזה, הרי עיקר הלמוד דמ"ד דא"ש על מ"ש הוא מפרשת הטמאים, דהיו בשביעי שלהם ונדחו דהיינו ט"ש, והרי לדידיה חדוש הוא בטמא מת שאף אם הזו עליו וטבל אין שוחטין עליו, וא"א ללמוד מכאן דאם מכאן נלמוד יתחייב דאין שוחטין וזורקין אף על טבול יום, והכ"מ ז"ל מתרץ דשפיר ילפינן מכאן שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואעפי"כ שוחטין על טבול יום, דט"ש קל מטמא מת ונחתינן חד דרגא דבטמא מת אין מועיל הזאה וטבילה, אבל בט"ש דקיל מועיל עכ"פ טבילה, ואנו מדמים ט"ש שלא טבל לטמא מת שהוזה עליו וטבל, זהו תירוצו בתוספת הסבר קצת, אבל הדוחק מבואר, ויש להוסיף עוד הסבר קצת דכיון דחדוש הוא, עלינו למעט בחדוש כל כמה שאפשר, ודי לנו שחדוש הוא בטמא מת לענין שאין שוחטין עליו אף לאחר טבילה, אבל אם נאמר דטמא שרץ שוחטין עליו ובטמא מת אין שוחטין עליו אף כשטבל הרי הוא חדוש יותר גדול, ולמעוטי בחדוש עדיף, אבל עדיין הדוחק במקומו עומד, ואכן אם נחליט כדעת הצל"ח דלשיטת הרמב"ם שוחטין וזורקין על מ"ש אתי שפיר דלא ילפינן מכאן כלל, דחדוש הוא בטמא מת אף דחזי לאורתא.

וראיתי להצל"ח שתמה על הרמב"ם דא"כ טמא מת חמור מטמא זיבה, דהרי זב בשביעי שלו שוחטין עליו לאחר טבילה, וא"כ יציבא בארעא וכו', דהא לענין פסח זב חמור מטמא מת דהא טומאת מת נדחית בצבור וטומאת זיבה אינה נדחית, וכאן הוא להפך דזב קל מטמא מת, והנה קושיתו אינה מובנת לי כ"כ דמה שייך כאן לדון מן הסברא והרי הרמב"ם למדה מגזירת הכתוב. ועוד דהא לכאורה חומרו קולו שמתוך שהחמרת בטמא מת ביחיד הקלת עליו בציבור דאם היה שוה לזב הרי אם היו הציבור טמאי מת וחל ז' שלהם בערב הפסח לא היו יכולים לעשות בטומאה ולא היו יכולים לכנוס בעזרה ולהתעסק בפסח ורק הטהורים היו יכולים להקריבו בשבילם, ואם היו הכהנים טמאי מת בז' שלהם אף שהיו הקהל טהורים לא היו יכולים לעשות פסח כלל לא בראשון ולא בשני, בראשון לא היו עושים דמכפרין כמתכפרין, וכיון דלמתכפרים לא שייך דיחוי דהא אם הם טמאים באופן זה הרי הם כטמאי שרץ ואין עושין בטומאה, המכפרים אינם יכולים לעשות בשבילם בטומאה, ובשני לא עבדי דאין צבור עושים את השני, אבל לפי דין התורה כדעת הרמב"ם באופן זה עושים את הראשון ונדחית הטומאה, משא"כ בזבים כה"ג דאין עושים כלל, ונמצא דיש גם קולא בטמא מת (לנגד זבין וגם לנגד טמאי שרץ), ומתקיים במלואו דין התורה דטומאת מת נדחית בצבור, אבל אם לא היה כך הרי היה אופן שבו לא היתה טומאת מת נדחית בצבור, ולא עוד אלא דלכאורה יש לדקדק דאף בלא ההנחה דאותם האנשים היו טמאי מת שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח ג"כ היה אפשר להסתפק שמא הדין כך, מדהניחה התורה כלל דלצבור נדחית טומאת מת (מדכתיב טמא לנפש), ויש מקום לאמר דהוא כלל בלי יוצא ונדחית אף כשהצבור ט"מ שחל שביעי שלהם להיות בעה"פ, או כשהכהנים הם במצב זה, וממילא כל שבצבור נדחית הטומאה ביחיד נדחה הקרבן (אף דאין הכלל אמת בהיפוכו, דהא בזב וכדומה אין הטומאה נדחית בצבור כמו שאינה נדחית ביחיד, ובטמא שרץ אין הטומאה נדחית בצבור, וכן אין היחיד נדחה לגמרי דלכו"ע כשטבל שוחטין עליו).

ויש לנו להתבונן עוד במה שחלק הרמב"ם בדין זה וכתב בד"א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן, אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו עכ"ל, ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל שכתב שלא מצא לזה שרש עיי"ש, ולכאורה טעמו פשוט דאזיל לשיטתיה בפ"ג מהלכות טומאת מת הלכה ג' שכתב שם וז"ל טומאת רובע עצמות באהל וטומאת רביעית דם וטומאת אבר וכו' יראה לי שכולן טומאתן אינן דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שביארנו בנזירות, ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, ועל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש, לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה עכ"ל. ומשמע מכאן דכל טומאות הללו מדרבנן, וכן הבין הראב"ד ז"ל בהשגה עיי"ש, וא"כ מבואר במה חלוקין הטומאות הללו, דהא הן מדרבנן, אלא דאם זהו טעמו למה פסק דשוחטין על הטמא בטומאות הללו דוקא בשביעי שלו, ישחטו עליהם גם בתוך ז', דלא העמידו דבריהם במקום כרת, וכמו דאמרינן לענין טומאת בית הפרס, ונצטרך לאמר דהני חמורין מטומאת בה"פ והעמידו דבריהם, אלא דבז' שלו דחזי למיכל לאורתא, ורק חדוש הוא שחדשה תורה דאין שוחטין עליו, אף לאחר הזאה וטבילה לא החמירו חכמים לאסור לשחוט עליו, דבכלל הטומאה שהטילו על הנוגע באלו הוא רק דאסור בקדשים ובמקדש, אבל לא שיהיה אסור לשחוט עליו, דאין זה סותר את עצם הטומאה, ורק בתוך ז' העמידו דבריהם, דאל"כ היה ההכרח להתיר לאכול בפסח לערב וזה סותר את עצם איסור הטומאה, והעמידו דבריהם דאסור לאכול, וממילא אין שוחטין עליו, ואולם כ"ז רחוק ודחוק ואינו במשמעות לשון הרמב"ם כלל, וכן מהשגת הראב"ד משמע שהבין דלדעת הרמב"ם חלוק זה מה"ת, ועוד דהא כללא כייל לן הרמב"ם על הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן ששוחטין וזורקין עליו בשביעי שלו, והלא עכ"פ יש טומאה שאין הנזיר מגלח עליה ואעפי"כ היא מדאורייתא בלי ספק והיא טומאת הנוגע בכלים שנגעו במת דטמא שבעה מן התורה (עיין פרק ה' מטומאת מת הלכה ג'). ומלבד כל זאת הרי בטומאה בחבורין פוסק רבינו דלנזיר ועושה פסח אינו טמא אלא טומאת ערב (שם הלכה ב'), והיינו דשוחטין וזורקין עליו אחר שיטבול, משום דהא דטמא ז' בטומאה בחבורין אינו אלא מדברי סופרים, וא"כ אמאי לא יהיה הדין כך בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אם הן מדברי סופרים, ואמאי דקדק הרמב"ם לכתוב דשוחטין עליהם דוקא בשביעי שלהם, דמשמע מכאן דבתוך שבעה אין שוחטין עליהם. **(וידעתי שיש לחלק דברביעית דם הרי נוגע בדבר הפורש מן המת עצמו, וכן ברובע קב עצמות באהל הרי האהילה עליו טומאה הפורשת מן המת עצמו וחמיר טפי מטומאה בחבורין שאינו אלא נוגע באדם שנוגע במת, אבל זה דחוק מאד. וצריך להוסיף בענין זה דאף דלדעת הרמב"ם חדשה תורה בטמא מת דאף בשביעי שלו שאינו אלא טמא טומאת ערב אין שוחטין עליו, זהו דוקא כשהיה טמא שבעה מן התורה, אבל כשנטמא במת באופן שאינו טמא אלא טומאת ערב מה"ת, וכגון כשנטמא באדם הנוגע במת, שוחטין עליו לאחר שיטבול כדין כל טמא טומאת ערב.)**

ובעיקר הדבר הרי יש מבוכה עצומה בשיטת רבינו באותן הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, דהרי משמע מדבריו בריש פרק ז' דנזירות שיש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, ואעפי"כ הן מדין תורה, שהרי כתב שם וז"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת וכו' עיי"ש. ומשמע דיש מהן שהן מן התורה (ומובן שאין בכלל זה אלו שמפורש בהן שהן מדבריהם וכגון סככות ופרעות וכדומה), ואם כי אין הדבר מובן לי, וכי רביעית דם במגע ובאהל ורובע קב עצמות באהל אינם מעצמו של מת, אבל עכ"פ נראה מלשונו שהן בכל אופן מדאורייתא, ולא עוד אלא שמצינו מקום מפורש יותר, והוא בפ"ג מנזירות הלכה ט"ז שכתב שם וז"ל נזיר שנטמא למת טומאת שבעה בין בטומאות שהוא מגלח עליהן, בין בטומאות שאינו מגלח עליהן הרי זה לוקה עכ"ל, וכמובן לא יתכן להעמיד דבריו שם בנזיר שנגע בכלים שנגעו במת, וכבר עמד שם המל"מ ז"ל בסתירת פסקי הרמב"ם בזה והניח בצ"ע, ואין לתרץ דבאמת אינן מן התורה והא דלוקה עליהן הוא משום בל תאחר, דעכ"פ הרי הוא נזירות דטהרה, כדאיתא בנדרים דף ז' בנזיר שטימא א"ע במזיד עובר משום בל יחל ובל תאחר, (ובל יחל לא שייך כאן, כיון דאינו מוזהר על טומאה זו אין כאן בל יחל), דז"א דכל המעיין בצדק ישפוט שאין זו כונת רבינו, דאינו מדבר כאן אלא בלאו דטומאה בלבד, ורק להלן בהלכה כ"א הוא מביא הא דבל יחל ובל תאחר, וגם מטעמים אחדים אין בזה ממש, (ועיין בתוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה קודם והבן).

והנה נזדמן לידי ספר משיב נפש על הלממ"ס לאחד מחכמי דורנו ז"ל וראיתי בו בדף כ"ז שעמד בקושית המל"מ הנ"ל, וכתב לתרץ בפשיטות עפ"י היסוד שהניח דנפל ספק בקבלת חז"ל בענין ההלכה דרביעית דם ורובע קב עצמות, אם דינם כחצי לוג דם וחצי קב עצמות לכל דבר, ומפני הספק לא העמידו דבריהם, כלומר לא אמרו שהנזיר מגלח עליהן, כיון שהוא ספק ובספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא, ואם יאמרו דהנזיר מגלח עליהן, א"כ יסתור ימי נזיר ויהא חייב כרת, אם באמת הדין דעל רביעית דם אינו מגלח, ולזה הניחוהו בטומאתו מטעם הספק, ואז לא יבוא לידי איסור כרת, ועפי"ז הוא מפרש דברי הרמב"ם, ואומר שלדעתו הפירוש הוא לאמתה של תורה, דשיעור דברי רבינו הם: לפיכך אני אומר שכל טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אינן דין תורה, פירוש דמה שהנזיר אינו מגלח עליהן זה עצמו אינו דין תורה אלא מדרבנן משום הספק, אבל טומאת רביעית דם גופה הוא מדאורייתא עיי"ש בדבריו, והנה מה מאושר הייתי אם הייתי יכול להסכים לתירוצו, דחייבין אנן למשכוני נפשן אדרבינו הגדול, אבל לא אוכל בשום ענין להסכים לו, ואמנם עצם יסודו אינו מובן לי דמלבד מה שיש לפקפק בהנחתו דנפל ספק בהלממ"ס, איני יודע מה כונתו שיש כאן חשש כרת, ואיזה איסור כרת שייך כאן כשהנזיר מגלח במקום שיש ספק אם הוא צריך לגלח, הלא האיסור דגלוח אינו איסור כרת, ואי משום הקרבנות דטומאה, הלא אין כאן אלא ספק חולין בעזרה ואין זה ספק איסור כרת כלל, ואף לא ספק איסור לאו, אלא ספק איסור עשה, ונשגבה ממני כונתו ז"ל, ובעיקר פירושו בדברי הרמב"ם, כבודו של המחבר ז"ל במקומו מונח, ואין נושאין פנים בתורה, ואני אומר שכתב באותה שעה בלי עיון בפנים הרמב"ם שאם היו לפניו סוף דבריו לא היה מפרש כך בשום אופן בעולם, כמו שהמעיין יראה לעצמו כשיסתכל בגוף דברי רבינו הגדול ז"ל.

ולקוצר דעתי ההכרח לאמר דבהלכות נזירות וכן בהלכות ק"פ היתה דעת רבינו דיש מן הטומאות הללו שהן דין תורה, אבל כשהגיע להלכות טומאת מת חזר מדעתו אך לא בהחלט גמור דהא הוא נזהר בלשונו וכותב "יראה לי", ואולם משנה לא זזה ממקומה.

ושפיר י"ל דחלוק זה שמחדש בהלכות ק"פ פ"ו סוף הלכה ב' אינו שייך כלל להא דלא העמידו דבריהם במקום כרת, דאינו מדבריהם כלל,

וראוי לדקדק בדבריו ז"ל בריש פ"ז מנזירות במה שכתב דטעם הדבר שאין הנזיר מגלח על טומאות הללו הוא משום דלא נאמר בנזיר וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו וכנ"ל, דאם כן גבי פסח דכתיב טמא לנפש הרי גם הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, בכלל, ואמאי כתב הרמב"ם בהל' ק"פ דטמא מת מחמת אלו הטומאות שחל ז' שלו בעה"פ אינו בכלל החומרא שהטילה תורה על הטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, ואולם בפשיטות י"ל בהסבר פסק הרמב"ם שם דהא אותן אנשים לפי הקבלה היו טמאים שנתעסקו במת מצוה, וא"כ הרי נטמאו בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, ועל אותם האנשים באה התשובה שאעפ"י שחל ז' שלהם בערב הפסח מכ"מ ידחו, ומאחר דדבר זה הוא חדוש, אין לך בו אלא חדושו וכמעשה שהיה, כלומר בטמאים בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, אבל בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, דקילי טפי לא נאמר חדוש זה, ואכן לפי שעוררנו לעיל דאפשר דלדעת הרמב"ם לאו דוקא בפסח, אלא בכל הקרבנות הדין כך דאין מקריבין על טמא מת אף בשביעי שלו, הרי זה כבר ענין כללי, ולא שייך לדון בו כ"כ דין חדוש, אבל כבר העירונו שהדבר מוטל בספק, דאפשר שמה שאמר הרמב"ם שאין מקריבין עליו עד שיטהר כונתו עד שיעשה המעשים שפועלים הטהרה והן הזאה וטבילה, ואמנם לר"ש דדריש כל זמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה, מסתבר דאין מקריבין עליו אף לאחר הזאה וטבילה, דאינו ראוי לביאה, וטמא שרץ שאני דגמירא לן ששוחטין וזורקין עליו עכ"פ בשאר קרבנות, ואין לכפול הדברים. (וכעת עולה ברעיוני ספק שמא לר' שמעון ליתא להאי דינא כלל, אלא דכל הקרבנות חוץ מפסח מקריבין על כל הטמאים, והא דתניא בעלמא הערל והטמא משלחין קרבנותיהם כשיטת ר' שמעון היא, והכא ר"ש מלתא אחריתא קאמר והוא להוציא מדעת זקני דרום דסברי בזבחים דף כ"ב דטמא מת שהקריב קרבן יחיד הורצה מתוך שמרצה בציבור, וע"ז אמר ר"ש דלא הורצה דכל שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקריב, ולפי"ז יהיה מקום להסתפק כשקרבן צבור בא בטומאה מפני טומאת הקהל או הכהנים, מה יהיה לר"ש דין קרבן יחיד שהקריבו כהן טמא, דהא באותו זמן הוא ראוי לביאה לבוא בעזרה להקריב קרבן הצבור).

ומכיון שבאנו למדה זו בהבנת דברי רבינו במה שחלק בדין טמא מת בשביעי שלו לענין פסח, יש לנו לתור למצוא מקורו בתלמוד, והנה גרסינן בנזיר דף נ"ג ע"א זקנים הראשונים מקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע קב עצמות ורביעית דם לא לכל וכו' ב"ד של אחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע קב עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח וכו' מפי שמועה אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי ע"כ, עיי"ש, ונחלקו רש"י ותוס' בפירוש שמועה זו דרש"י מפרש שטומאת רביעית דם וטומאת רובע קב עצמות (באהל) מדבריהם, ולא העמידו דבריהם במקום כרת (כמובן לענין פסח, ולענין נזיר לא עקרו בקום ועשה שיגלח עליהן), אבל התוס' מפרשים דהכי גמירא להו, כלומר דהוא הלכה. עיי"ש, והנה אף אם נעלים עין מכל מה שהבאנו לעיל בנוגע לדעת הרמב"ם, הרי אם היתה דעתו כפירוש רש"י הלא היה לו לפסוק בחבורו הגדול דהטמא בטומאות הללו עושה פסחו, דלא העמידו דבריהם, ולא מצינו בשום מקום שפוסק כך, ונראין הדברים שהוא ז"ל פירש כהתוס' ז"ל דחדוש הוא בנזיר דאינו סותר, וכן בעושה פסח, דעד השתא עמד בשיטה דאלו הטומאות הן דין תורה, ומכיון שהן דין תורה היה קשה לו לרבינו הכא במאי עסקינן בדין עושה פסח, אם כשהוא בתוך שבעה, איך שוחטין עליו, הרי אינו ראוי לאכול לערב, והיה רחוק בדעתו להפליג כ"כ ולאמר דבאה הקבלה לחדש דעושה פסח אף בתוך ז' מטומאות הללו מותר לאכול בפסח, אף דאסור בקדשים מה"ת, וע"כ הכריע דאיירינן הכא לענין פסח בטמא בשביעי שלו, דלפי הסברא הרי היה ראוי לשחוט עליו אחר שנטהר, דהא חזי לאורתא, ורק חדוש הוא שהחמירה תורה בפסח שאין שוחטין על טמא מת אף בשביעי שלו, ואף לאחר טהרתו, ובאה השמועה לפרש דחומרא זו אינה נוהגת אלא בטמאים שנטמאו בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, וכעין שנטמאו אותם הטמאים ששאלו למשה רבינו ונדחו, אבל לא בטמאים בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, **(אמנם לפי"ז יש לדקדק בנזיר מ"ב בהא דפריך הגמרא וטומאה בחבורין דאורייתא הא אמר רב יצחק בר יוסף א"ר ינאי לא אמרו טומאה בחבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח, ואי אמרת דאורייתא מאי שנא עיי"ש, הא י"ל דשפיר הוה דאורייתא אלא דבנזיר אינו מגלח דהא רביעית דם נ"כ דאורייתא ואינו מגלח כפי שנתבאר לעיל, ואף זה כך, דבנזיר נאמר וכי ימות מת עליו וכמו שפירש הרמב"ם בריש פ"ז מנזירות וכנ"ל, ובפסח איירי ר' ינאי בשחל ז' שלו בערב הפסח, ויש לישב וק"ל.)** ולענין נזיר באה השמועה לפרש דמה שדקדקה תורה ולא כתבה בנזיר וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו, הוא למעט טומאות הללו, שאין שעורן חשוב כ"כ שיגלח הנזיר עליהן, אף שהוא טמא טומאת שבעה, וכ"ז אינו באמת בגדר הלכה למשה מסיני, אלא הוא בגדר קבלה, כלומר הפירוש המקובל של התורה הכתובה, ואם צדקנו בהשערה זו, הרי נתגלה לנו מקורו של הרמב"ם בההלכה העמומה הלזו בפ"ו מק"פ.

אכן בכ"ז אין להפריז על המדה ולאמר דמכאן הוא גם מקורו של הרמב"ם במה שפסק דאין שוחטין על ט"מ בשביעי שלו, מדאין להעמיד השמועה הנ"ל אלא בטמא בשביעי שלו, ומוכח דדוקא על הטמאים בטומאות הללו שוחטין אבל לא על הטמאים בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, דאין זה הכרח, די"ל דאין ה"נ דשוחטין על טמא מת בשביעי שלו אף כשנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, ואי דא"כ מה חדשה לנו שמועה זו מפי חגי זכריה ומלאכי, י"ל דחדשה לנו הרבה, דעל שאר הטמאים אין שוחטין אלא לאחר הזאה וטבילה, ועל אלו שוחטין בז' שלהן אף קודם טבילה. ויש להשיב ע"ז דאם זהו מה שחדשה ההלכה הרי יהיה מוכח דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאל"כ הלא אף על טמא מת בשביעי שלו אף בטומאות שהנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו, וא"כ איך היתה מחלוקת בין התנאים ובפרט בין האמוראים אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ואת"ל דנחלקו בפירוש השמועה עצמה אם חדושה הוא דעל הטמאים באלו הטומאות שוחטין לאחר הזאה טבילה, משא"כ בטמאים בטומאות שהנזיר מגלח עליהן דאין שוחטין אף לאחר טבילה, וא"כ אין הכרח דאין שוחטין וזורקין על ט"ש, דגזיה"כ היא בטמא מת אף בטבול יום דידיה, או דחדוש השמועה הוא דשוחטין על אלו אף קודם טבילה, וא"כ מוכח דאין שוחטין וזורקין על ט"ש וכנ"ל, הרי א"כ עכ"פ מ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ סבר בטמא מת בשביעי שלו כשיטת הרמב"ם דאין שוחטין עליו אף לאחר טבילה דגזיה"כ היא, ונמצא מקור לשיטתו בזה, ואפשר להאריך ולפלפל עוד, וכן יש לאמר דאף מ"ד דשוחטין וזורקין על ט"ש אינו מוכרח לסבור שיטה זו, אלא דסבר דטמא מת חמור דעכ"פ קודם שטבל אין שוחטין עליו, אבל לאחר שטבל שוחטין, וחדשה ההלכה דבאלו הטומאות שוחטין עליהם אף קודם שטבלו, אכן זה רחוק מהסברא וד"ל.

וראיתי למפרשי הרמב"ם והצל"ח ז"ל שהקשו על רבינו בשיטה זו מהא דתניא בפסחים דף פ"ט ע"א השיב ר' עקיבא ואמר הזאת טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח תוכיח שהיא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה את השבת עיי"ש, ואם כשיטת הרמב"ם מה תשובה היא זו הא שפיר לא דחיא, דאף אם יזו עליו ויטבול לא יהיה ראוי לעשות פסחו, **(ומובן דדוחק גדול הוא להעמיד כל השקלא וטריא שם בטמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן.)** ואם כי היא קושיא חמורה בהשקפה ראשונה, כד מעיינת בה פורתא ל"ק כ"כ דהא עיקר יסודו של הרמב"ם הוא משום דסבר כר' יצחק דאמר דאותן אנשים היו טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח מדכתיב ביום ההוא ביום ההוא הוא דאין יכולין לעשות אבל למחר יכולין לעשות (עיין סוכה כ"ה), והרי ד' עקיבא הוא בר פלוגתא דר' יצחק בזה והוא סבר דמישאל ואלצפן היו, ומדאמרינן בפסחים דף צ' דרב סבר לה כר' יצחק דהיו טמאי מת בז' שלהם, הרי מוכח דלר"ע אין הכרח דמיירי בטמאים שחל ז' שלהם להיות בערב הפסח, וא"כ לר"ע אין ראיה מן הכתוב דטמא מת שחל ז' שלו להיות בערב הפסח אין שוחטין עליו אף כשטבל ויש לנו לאמר דבזה גם ר"א סבר כר"ע ושפיר השיב ר"ע, ול"ק לדעת הרמב"ם דהוא פוסק כרבי יצחק, ובזה תתישב לנו קושיא חמורה של רבותינו בעלי התוס' ז"ל בפסחים דף צ"ג ע"א דאמרינן שם ר"ע לטעמיה דסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכתבו התוס' תימא מנא ליה דהא לעיל אמר דמ"ד דאין שוחטין סבר לה כרבי יצחק וכו' ואילו ר"ע בפרק הישן לית ליה דר' יצחק עיי"ש, אבל לפי הנ"ל י"ל דכיון דלר"ע אין ראיה דטמא מת בשביעי שלו אין שוחטין עליו אף כשטבל, הרי מוכרח מן ההלכה המקובלת מפי הנביאים דאין שוחטין וזורקין על ט"ש דאם שוחטין וזורקין על ט"ש א"כ מה חדשה ההלכה, דבשלמא מא אם אין שוחטין על טמא מת בז' שלו אף לאחר טבילה חדשה ההלכה דבטומאות הללו שוחטין אחר טבילה, אבל כיון דלר"ע דין טמא זה כדין טמא שרץ, אי ס"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ שלא טבל, ה"נ שוחטין וזורקין על טמא מת בז' שלו בכל הטומאות ומה חדוש הוא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן וא"כ יש לר"ע ראיה מפי הקבלה דאין שוחטין וזורקין על ט"ש, והוא דהחדוש שמלמדת לנו ההלכה הוא דבטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין. ואולם בכ"ז מונח ליסוד דטומאות הללו מדאורייתא, דאל"כ יש לנו לפרש ההלכה אף בתוך ז' ובעושה פסח לא העמידו דבריהם ומותר לאכול בלילה ושפיר שוחטין עליו, ויש לי עוד הרהורי דברים בזה, וההכרח לקצר, כי כבר נתפשט הקונטרס במדה יותר גדולה מאשר פללתי. ועיין בזבחים כ"ב בשיטת זקני דרום לענין טמא מת שמשלח פסחו עיי"ש ודו"ק.

השמטה, שייך לסימן ט'(ובדרך אגב מדנתגלגלו הדברים בדין טומאה בצבור לא אמנע מלהעיר קצת במה שראיתי בספר ים התלמוד על בבא קמא במה שהקשה שם בדף ק"י וז"ל אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר, וקשה לי קושיא עצומה שאין עליה תשובה לפי ענ"ד דהכא ע"כ מיירי שאין כאן כהן טהור אפילו במשמר אחר דאי לא הכי טמאין מי מצי עבדי דהא הכא קאי אליבא דרב ששת דס"ל טומאה דחויה היא בצבור ומבואר ברמב"ם ז"ל הלכות ביאת מקדש דלדידן דק"ל טומאה דחויה בצבור אפילו כל המשמר טמאין מחזירין על משמר אחר וא"כ ע"כ הכא מיירי דליכא שום כהן אחר טהור בעולם, וא"כ הקרבן הזה נעשה בטומאה, והא קי"ל קרבן צבור הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה וכו', וא"כ קשה היאך אמרינן כאן דעבודתה ועורה לבעלי מומין טהורים הא לא מצי אכלי לבשר דאין נאכל בטומאה וצע"ג ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה עכ"ל, ועיין בגמרא ותראה דא"א להעמיד הגמרא בקרבן פסח דנאכל בטומאה עיי"ש. ואם כי היא קושיא חמורה בכ"ז יש לתרצה, דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש הלכה י"ד היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת אם היו רוב הכהנים הנכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה עיי"ש, וא"כ שפיר משכחת שנאכל כגון שהיו רוב הכהנים שבירושלים טמאים ומקצתם טהורים, דלא מהדרינן אטהורים, וא"כ הטמאים ראויים להקריב, ועשה כהן טמא שליח לאחד מהטהורים שאינו מאותו משמר, דהא נותנה לכל כהן שירצה, והקריב הטהור, וא"כ הבשר טהור ונאכל לבע"מ טהורים שבאותו משמר, ואמנם בתירוץ זה יש לפקפק וסמכתי על המעיין, ועוד י"ל עפ"י דברי התוספות ז"ל בפסחים דף ע"ט בד"ה או שהיו הכהנים טמאים יעשו בטומאה, שכתבו אעפ"י שיכולין להזהר שלא יגעו בבשר, כיון דאישתרי טומאת אימורין אישתרי גם טומאת בשר עיי"ש, וא"כ הרי אפשר שיזהרו שלא ליגע בבשר, ואיירי באופן זה שנזהרו הכהנים שלא לטמא הבשר, ושפיר נאכל ואשמעינן רב ששת דנאכל לבע"מ טהורים שבאותו משמר, ואפשר דרב ששת סבר דלכתחלה צריך להזהר עד כמה שאפשר שלא ליגע בבשר כדי שיהיה נאכל כשיש ראויים לאכלו כהנים טהורים בע"מ, אלא בפסח שאני דהם מרובים, וגם מקצת הטמאים מהקהל נכנסים ויגעו בבשר.)

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה