אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס דברי יצחק · סימן י
ובענין שיצאנו ממנו בבכורות ל"ג דמשם הראה הכ"מ מקור לפסק הרמב"ם ז"ל דטמאי מגע אוכלים בפסח הבא בטומאה, והקשה עליו דהוא סותר א"ע דהא פסק דאין פסח וכן שאר ק"צ דוחה טומאת שרץ, הנה מצאתי בצל"ח שהרחיב לדבר בזה, ותמצית תירוצו היא דשיטת הרמב"ם היא דלא נתמעט טמא שרץ בצבור מטמא לנפש, ואף דבקרא כתיב טמא לנפש, מכ"מ הרי יש ללמוד בק"ו מטמא מת וכדפרכינן לזקני דרום בזבחים כ"ב, אלא דכיון דשוחטין וזורקין על טבול יום ליכא ק"ו, דשאני טמא מת דלית ליה תקנתא בטבילה משא"כ ט"ש דאית ליה תקנתא, ואי דכשהיו הכהנים טמאים בשרץ ליכא תקנתא, מכ"מ שוב אמרינן מכפרין כמתכפרין, וכדאיתא שם בזבחים, וטמא מת אין, ט"ש לא, וזהו רק לענין הקרבת הקרבן, אבל בלילה לענין אכילה שפיר אמרינן ק"ו בפסח הבא בטומאה, דהא אז ליכא תקנתא לטמאי שרץ, וע"כ אכלי, אבל טמאים שטומאה יוצאת עליהם מגופם לא יאכלו, עיי"ש בדבריו לפסחים דף צ', ויש לדון הרבה בתירוצו, והעיקר דאף לפי תירוצו אין שיטת הרמב"ם עולה יפה לפי סוגית הש"ס, חדא דבפסחים ס"ט הניחו דכל דבר שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה ואמרו דלמ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש עבדי צבור בטומאה כשהן טמאי שרץ והרי הרמב"ם פסק דאין שוחטין וזורקין על ט"ש, ועוד, והא עדיפא, דהא כסוגיא זו דזבחים כ"ב דשם הוא מקורו של אותו הק"ו לענין פסח אמרינן בפירוש דאי סברי זקני דרום אין שוחטין וזורקין על ט"ש לא שייך לאמר מכפרין כמתכפרין, דעבדי צבור בטומאת שרץ ולא אמרינן דשאני טמאי שרץ דאית להו תקנתא בטבילה, הרי ע"כ דסוגית הש"ס לא סבר להו כלל, אלא דוקא אי אמרינן שוחטין וזורקין על ט"ש אז שייך למיפרך ק"ו, אבל לא אם אין שוחטין, והפירכא תהיה דטמאי שרץ יכולין לטבול, ובכלל הק"ו נאמר רק לענין יחיד לזקני דרום, אבל לצבור אי אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ לא אצטריך ק"ו כלל אלא דנקטינן הכלל דכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה,
ולחומר הקושיא על שיטת הרמב"ם בהא דצבור טמאי שרץ, י"ל דמקורו הוא לא מהבבלי אלא מהירושלמי דפסחים פרק ז' הלכה ו' דאיתא התם דרב כרבי אליעזר דאמר ר' אליעזר היה הצבור מגעי נבילות מגעי שרצים עושים בטומאה שאין שם מים לטבול, אבל אם יש שם מים לטבול אין עושים בטומאה עיי"ש, ופירושו הא דרב דאמר אם היו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין מטמאין אחד מהם בשרץ הוא סבר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וע"כ היחיד הזה מכריע את הצבור לטומאה, ואם הצבור טמאי שרץ עושין בטומאה דכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה, אבל דוקא אם אין מים לטבול, דכשיש מים לטבול אין עושין בטומאה, וזה דלא כשיטת הבבלי בפסחים ס"ט דלא אמרינן קומו מדו אנפשייכו אלא עושין בטומאה, וצ"ל דשיטת הירושלמי היא דהכלל דכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה לא שייך אלא כשאין מים, דהא כשיש מים לטבול אין היחיד נדחה כלל דהוא טובל ושוחטין וזורקין עליו, אלא כשאין מים נדחה מפני טומאתו וממילא בצבור כה"ג עושין בטומאה, ונמצא לפי"ז יש אופן שהצבור עושין בטומאה כשהן טמאי שרץ והוא כשאין מים לטבול, אבל מאחר שהוא דבר רחוק במציאות ובפרט לשיטת הרמב"ם דכולו שאוב כשר מה"ת הוא רחוק מאד לא חש להביא אופן זה כלל, וכתב בדרך סתם דאין צבור טמאי שרץ עושין בטומאה דהא יחיד כה"ג אינו נדחה.
ואולם אף שיש לדחוק כך אין פשטות לשונו של הרמב"ם משמע כן דכתב שלא הותר דבר זה כלומר, לעשות ק"צ בטומאה, אלא בטומאת מת בלבד, ומשמע שהוא מוציא מן הכלל טומאת שרץ בכל אופן בעולם. ובהירושלמי עצמו יש לדקדק דלמה לו לאמר דרב כרבי אליעזר, יאמר דרב סבר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וממילא זה שמטמאין אותו בשרץ אינו ראוי לעשות פסחו, ויחסר אחד מן הטהורים והוו טמאים רובא, ובבבלי באמת אמרו כך בפסחים דף פ' ובדף צ' דשם מפורש דרב סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ויש לעיין עוד בשיטת הירושלמי, וכן בהא דשאין שם מים לטבול אם כונת הירושלמי היא דבאופן זה אם עשו בטומאה הפסח פסול, או דהוא רק משום דטומאה דחויה בצבור, וכל שאפשר בלא דחיה עדיף טפי (ועיין פסחים ס"ט וזבחים דף כ"ב).
ויש להסתפק בדעת הרמב"ם דאף דפוסק דאין טומאת שרץ נדחית בצבור, מכ"מ אפשר דלדידיה אם שחטו וזרקו על טמאי שרץ בפסח הבא בטומאה דהפסח כשר, דהא לדעתו חלוקין הן מטמאי זיבה וכדומה, דהא אוכלים את הפסח כשבא בטומאה, ולפי"ז לא נצטרך לדחוק ולאמר דהא דאוכלים באופן זה הוא כשנטמאו אחר זריקה, וכמו שפירש הצל"ח ז"ל בדעת הרמב"ם (עיין בחבורו בפסחים ס"ט ע"א ד"ה ואמנם רואה אני), ולכאורה יש להכריח כן מהא דאמר רב דמטמאין אחד מהן בשרץ כשהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים, והרי יקשה לן יטמאנו במת כמו דמקשינן לרב נחמן דסבר דמשלחין אחד מהן לדרך רחוקה (משום דסבר שוחטין וזורקין על ט"ש), ואי דמתרצינן שם לרב נחמן דאתה מדחהו מחגיגתו, הא עדיף להדחותו מחגיגתו מלהדחותו מפסחו, דהא אם אין שוחטין וזורקין עליו אף בפסח הבא בטומאה, הרי הוא נדחה מפסחו לגמרי, דבראשון לא יעשה, ובשני ג"כ לא יעשה דהא אין תשלומין לפסח הבא בטומאה (פסחים דף פ'), וע"כ דשוחטין וזורקין על ט"ש בפסח הבא בטומאה, ואולם אין זה הכרח גמור דאפשר דרב סבר דכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה, וממילא לדידיה צבור טמאי שרץ עושין בטומאה, וכמו דאמרו כן לרב בירושלמי, וכנ"ל, אבל הרמב"ם על כרחך איננו פוסק בכלל זה לענין טמא שרץ וכנ"ל,
ובעצם הענין הנה המעין בדברי הצל"ח יראה דבאמת רפיא בידיה מה היא שיטת הרמב"ם בטמא שרץ אי שוחטין וזורקין עליו, דאף דבתירוצו הנ"ל מונח ליסוד דסבר אין שוחטין וזורקין על ט"ש, מכ"מ בתירוץ אחר דעתו נוטה לאמר דסבר דשוחטין וזורקין מה"ת, אלא דלכתחלה אין שוחטין כ"ז שלא טבל, (עיין בדף ס"ט), ובזה תסולק הקושיא מפני מה פסק דאין טומאת שרץ נדחית, הא כל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה, דאינו נדחה ביחיד, כיון דמדאורייתא שוחטין וזורקין עליו, וזהו דלא כהראב"ד ומפרשי הרמב"ם ז"ל שתפסו בפשיטות דדעתו היא דאין שוחטין וזורקין על ט"ש, ועיקר יסודו של הצל"ח היא דלא נתפרש בדברי רבינו הגדול ז"ל שאין שוחטין וזורקין על ט"ש, אלא שכתב דטמא שרץ טובל ואח"כ שוחטין, ואולם יש לפקפק בזה דהא רבינו כתב בפירוש בפ"ב מביאת מקדש שאין שוחטין וזורקין את הפסח על טמא שרץ, ואעפי"כ הדבר צריך חקירה, מאחר דהכא בהלכות ק"פ עיקר והתם אגב גררא נסיב לדין פסח, ואם היתה דעתו דהוא מדאורייתא היה ראוי לו לכתוב כאן בפירוש שאין שוחטין וזורקין על ט"ש.
אמנם עדיין איכא למידק דהוא לא כמאן, דהא לא מצינו שיטה זו בתלמוד, אלא בפסחים דף צ' בעי הש"ס לאמר כן לרב דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אבל שוחטין וזורקין על טבול יום וחתרו למצוא ההבדל ביניהם ואמרו דבטמא שרץ גזרינן דלמא פשע, וסתרו טעם זה דהא כיון דאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ הרי סבר דמדאורייתא לא חזי, ומסקינן דלרב מדאורייתא לא חזי, דסבר כר' יצחק דאותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח ואמר רחמנא ידחו עיי"ש, וההכרח להעמיד שם כמו שפירשו התוס' דלא היה פנאי עוד לטבול, או דאמר להם שאם לא יטבלו ידחו עיי"ש, ונמצא דלרב אין שוחטין וזורקין על ט"ש, וא"כ הרמב"ם דלא כמאן, אלא די"ל דהסברא דדלמא פשע לא נדחתה, אלא דשיטת רב אינה מתפרשת על ידה, אבל עולא יכול לסבור כך והא דאמר שוחטין וזורקין הוא רק מדאורייתא, אבל מדרבנן מודה דאסור דלמא פשע, ואמנם כן העלה הצל"ח, אבל הוא מודה שקשה לחדש כן לעולא מאחר שסתם דבריו, ואולם הרמב"ם אפשר שיסבור כך דשוחטין וזורקין ומדרבנן גזרינן דלמא פשע. ואיכא למידק קצת דמה כל החשש דלמא פשע הא אכילה לא מעכבת, ואי דחיישינן שהפסח ישאר נותר שלא יוכל לאכלו, ימנו אחרים טהורים עמו, ודוחק לאמר דהחשש הוא שלא יקיים מצות האכילה, וגם דוחק לאמר דהגזירה היא דוקא בשנמנה עליו הוא עצמו ואינו יכול למצוא אחרים שכולם כבר נמנו על פסחים אחרים, דלמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד הרי בלא"ה אין שוחטין עליו, אם לא לרבי יוסי דסבר דשוחטין את הפסח על היחיד, והרמב"ם ז"ל פוסק שמשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו, וגם לדידיה יתכן חשש זה דהא היכא שאינו מוצא אחרים שימנו עמו שוחטין עליו, ולפיכך יש לגזור דלמא פשע ולא פלוג רבנן וגזרינן בכל אופן, והנה להנך מ"ד שוחטין וזורקין על ט"ש אין שום הכרח שמתירין אף לכתחלה (דוק ותשכח כן בכל מקום), חוץ מלעולא שהדברים מטין שדעתו דאף לכתחלה מותר לשחוט, דהא כאן אין המחלוקת לענין נ"מ שיוצאת מדין זה אי שוחטין או אין שוחטין, אלא בדין עצמו נחלקו, ועולא פסק בסתם דשוחטין, ועוד דמלשונו מוכרה קצת דשוחטין אף לכתחלה, דהא כלפי שאמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על ט"ש אמר הוא אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ומלת אף כפי שמורגש בלשון מוסבה על שוחטין וזורקין על טבול יום, ומשמע דדינו כטבול יום, וכמו דעל טבול יום שוחטין לכתחלה, גם על ט"ש שוחטין כך, וי"ל לפי דרכנו דעולא סבר אין שוחטין את הפסח על היחיד אף כשיכול לאכלו והוא כשיטת ר' יהודה, וגם הזבח פסול כשנשחט על היחיד, וא"כ אין כאן חשש דדלמא פשע דהא ע"כ מנויין אחרים עמו, ואולם בחבורה שכולה טמאי שרץ יודה עולא, ואפשר דגם בזה לא יגזור דהוא מלתא דלא שכיחא, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו. וקצת יש לדמות חששא זו להא דאין מביאין תודה בערב הפסח (פסחים י"ג) מחשש חמץ שבה דאין מביאין קדשים לבית הפסול, אף דגם שם אינו אלא חששה שמא ישאר נותר דהא אפשר לאכול הלחם קודם שש, ואמנם יש לפקפק בכ"ז (וקצרתי), וסוף סוף נוכרח לאמר דהחשש היא שלא יקיים מצות האכילה, דהא לא ניתן להאמר כלל דאם לא טבל ואינו בר אכילה בלילה הפסח נפסל למפרע אם נשחט על עצמו, ואם נמנו אחרים דעכ"פ מינויו נפסל למפרע דאיגלאי מלתא למפרע שלא היה ראוי לאכילה, דמה בכך הא עכ"פ בשעת שחיטה היה ראוי לאורתא, ואין זו סברא בשום פנים, (ועיין פסחים פ"ב ע"א בדין זב בעל שתי ראיות ואח"כ ראה דאי מכאן ולהבא הוא טמא פטור מפסח שני אם שחטו וזרקו עליו, ועיין זבחים דף כ"ט ע"א בוכוחם של ר' אליעזר ור' עקיבא אם אפשר שמאחר שהוא כשר יחזור ויפסל).