אור ברסלב
אור הישר על בכורות קונטרס דברי יצחק › סימן ט

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

קונטרס דברי יצחק · סימן ט

סימן ח

ובדעת הרמב"ם בהא דאין מקריבין שום קרבן על טמא מת ראוי להתבונן הרבה. דהנה הכ"מ ז"ל הראה מקורו בזבחים כ"ב דאמרינן שם דטמא מת אינו משלח קרבנו ורק לזקני דרום משלח עיי"ש, ודברי הכ"מ צ"ע דהא שם איירינן בפסח ואמרינן שפיר דאינו משלח קרבנו דלא חזי למיכל לאורתא, ואדרבא משם ראיה להפך דהרי אמרינן דלזקני דרום בדיעבד אם הקריבו עליו כשר משום דלדידהו איש לפי אכלו אינו לעיכובא, ואי ס"ד דבכל הקרבנות אינו משלח אף דלא שייך באכילתם מה מועיל הא דאין האכילה מעכבת בפסח הלא לא תליא באכילה כלל, ואולם אין מכאן פירכא גמורה להרמב"ם דאף אם זקני דרום סברי כך אין הכרח לפסוק כשיטתם, ולכאורה היה אפשר לאמר דהרמב"ם למד דבר זה מטמא מת בשביעי שלו שאף אם הזו עליו וטבל אין שוחטין וזורקין עליו את הפסח כמו שפסק בפ"ו מקרבן פסח, והלא טמא מת זה ראוי לאכול לערב, ואעפי"כ אין שוחטין וזורקין עליו הרי דגזיה"כ הוא בטמא מת, ולא תליא באכילה כלל, וא"כ בשאר הקרבנות ג"כ כך, אף דלא שייך שם טעם דאינו ראוי לאכול, דלא תלוי בזה כלל, ואולם יש להשיב על זה ויש לפקפק הרבה, ופשט הדברים הוא שהוציא את דינו ממ"ק דף ט"ו דתניא התם ואחר טהרתו אחר פרישתו מן המת ז' ימים יספרו לו אלו ז' ימי ספורו וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו זו עשירית האיפה שלו דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה עיי"ש. ועיין בפירוש רש"י ז"ל, והנראה שהרמב"ם ז"ל מפרש כפירוש רש"י ולמד מכאן שאין מקריבין על מצורע וטמא מת, ומסתבר ג"כ שאין מקריבין על זב וזבה וכדומה כל שטומאתם יוצאה עליהם מגופם, אף דאין לנו הכרח גמור לזה מאחר שלא נתפרש בדברי הרמב"ם, ואם באנו ללמוד ממצורע יש להשיב כמו שהשיבו בדומה לזה בכמה דוכתי מה למצורע שכן טעון פריעה ופרימה ומשתלח חוץ לג' מחנות (ועיין פסחים ס"ז). ואולם התוס' ז"ל שם במו"ק דעתם דהוא דוקא במצורע, אלא שאין דעתם מבוררת לנו לגמרי שבהמשך דבריהם כתבו דהוא דוקא במצורע ואח"כ הביאו פירוש דהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהם איידי בטומאת שרץ ולא בטומאה מגופו, וא"כ לפי פירוש זה לאו דוקא מצורע אלא הוא הדין כל טמא בטומאה היוצאת מגופו, ולא נדע להיכן דעתם מכרעת, וכן בפירושם האחרון יש להסתפק קצת אם גם טומאת מת כטומאת שרץ לענין זה. ואולם בפירוש הגמרא בעצמה יש לדקדק הרבה ולצערי אין אתי שום מפרשים ראשונים או אחרונים לא על מסכתא זו ולא על מסכתא מגילה שנמצא שם רמז לזה בדף ז', חוץ מהפנ"י על מגילה, והוא ז"ל אינו מעיר שם כלום. ורש"י ז"ל הבין בדעת ר' יהודה שהוא דורש מן הכתוב דמצורע וטמא מת אין משלחין קרבנותיהם עיי"ש בפירושי, אבל על דברי ר"ש לא פירש כלום. ולא נתפרש במה נחלק רבי שמעון על רבי יהודה דהא לדידיה אין טמא מת ומצורע משלחין קרבנותיהם דבזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה, וא"כ מה הוסיף על רבי יהודה, והתוס' פירשו דרבי שמעון בא להוציא מדר' יהודה, דלרבי שמעון קאי דוקא אמצורע ולא אטמא מת ודבריהם קשי ההבנה דהא בקרא מפורש טמא מת ואיך נאמר דלא קאי עליו כלל, ומה גם דפשטות הכתוב אינו מורה כלל דין מצורע אלא דדרשינן יספרו לו, ודוחק לאמר דזה נכנס במחלוקת אי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו דטומאת מת הוא כאן לפני פניו ואדסליק מיניה קאי, ועצם הענין קשה להבין דהא לפי דרשת רבותינו הכתוב דיחזקאל מדבר כאן בעשירית האיפה שהיא מנחת חינוכו של כהן הדיוט, ואיך נלמד מכאן שאין טמא מת ומצורע משלחין קרבנותיהם, הא מנחת חינוך צריך לעשותה בעצמו (עיי' רמב"ם פ"ה מהלכות כלי המקדש הלכה י"ז) וכל זמן שהוא טמא הרי אינו יכול לעבוד עבודה ולא שייך כאן עבודה ע"י שליח, ומה ראיה היא מכאן שאינו משלח קרבנותיו, וצ"ל דילפינן באם אינו ענין, כלומר אם אינו ענין למנחת חינוך דאינו יכול לעשות ע"י שליח תנהו ענין לשאר קרבנות, וזוהי אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ומוכרח הוא דאל"כ מאי קמ"ל יחזקאל, פשיטא שאינו יכול להתחנך כשהוא טמא. ועדיין אנו מבחוץ בהבנת דברי ר' שמעון, וע"ד החדוד היה אפשר לאמר דנ"מ בינייהו לענין טמא מת בשביעי שלו שהזו עליו וטבל דלרבי יהודה אינו משלח קרבנותיו, אבל לר"ש דדריש ביום בואו משלח, והוא משום דבקדשים הרי קי"ל דחלילה הולך אחר היום, ובלילה הרי יהיה מותר לכנוס לעזרה, והוה יום בואו, כמו דיום קרבנו הוא הלילה ג"כ לענין אכילה, (עיין חולין פ"ג), ואי דכתיב לשרת בקדש ולילה לאו זמן עבודה, ז"א דגם בלילה יש הקטר חלבים ואיברים ושייך עבודה להפך בצינורא, וזו עבודה היא דהא זר חייב עליה מיתה כדאיתא ביומא דף י"ב, ועוד דמנחות ונסכים שאין באים עם הזבח באים אפילו בלילה (מנחות מ"ד וש"מ), ועוד דאף אכילה נקראת עבודה ושייך בלילה (עיי' פסחים דף ע"ב), וא"כ הרי זה יום שבו הוא ראוי לביאה וראוי להקרבה ע"י שליח, ובפשיטות י"ל דנ"מ בינייהו לענין זבים וזבות וכדומה אם משלחין קרבנותיהם דלרבי יהודה דדריש קרא כדכתיב לא שמענו מכאן אלא מצורע וטמא מת, אבל שאר הטמאים משלחים קרבנותיהם, אבל לר"ש דדריש ביום בואו בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה, אף זב וכדומה אינו משלח דהא אינו ראוי לביאה, והא דאמרינן בעלמא הערל והטמא משלחין קרבנותיהם יתפרש אליבא דר"ש בטמאי מגע חוץ מטמאי מת, וכן הא דאשכחן בברייתא בפסחים ס"א וס"ב דטומאה הוא דבר שאינו נוהג בכל הקרבנות משום דהערל והטמא משלחין קרבנותיהם יתפרש ג"כ אליבא דרבי שמעון בטמאים של הסיג הנ"ל ונצטרך ג"כ לאמר דסבר רבי שמעון דאין שוחטין וזורקין את הפסח על טמא שרץ, ועיי"ש.

אכן יש להתבונן בהא דפשיט לן דבכל הקרבנות חוץ מפסח לכו"ע שוחטין וזורקין על ט"ש, הרי טמא שרץ אינו ראוי לביאה וטבול יום הרי אף בפסח לכו"ע שוחטין וזורקין עליו וג"כ קשה דהא אינו ראוי לביאה, ולר"ש אינו ראוי להקרבה, ואת"ל דדבר זה נלמד ממה דמיעט הכתוב טמא מקרבן ראיה דדרשינן ובאת שמה והבאתם שמה (חגיגה ד'), וע"כ דיש טמא שמשלח קרבנותיו (חוץ מקרבן ראיה), אין זה הכרח גמור די"ל דהאי קרא איירי בטבול יום דאף הוא אינו ראוי לביאה, אבל טמא שרץ אימא דאינו משלח, וצ"ל כיון דיסוד הדבר שאין הטמא משלח הוא משום דאינו ראוי לביאה א"כ כך לי טבול יום כטמא שרץ, דאף הוא אינו ראוי לביאה, ואין לחלק ביניהם בזה, וכיון דע"כ יש טמא שמשלח קרבנותיו כדמוכח מהאי קרא, מה לי טמא שרץ מה לי טבול יום. וראוי להוסיף דמה שלמדנו מיחזקאל בדין זה ע"כ הלכתא גמירא היא ואתי יחזקאל ואסמכה אקרא, ועיין זבחים י"ח וכ"ב ושאר מקומות.

ומסתפקנא טובא לדעת הרמב"ם בטמא מת בשביעי שלו שהזו עליו וטבל אם משלח שאר קרבנתיו חוץ מפסח, דאף דפסק דבפסח אין מקריבין עליו מגזיה"כ, דלמא חדוש הוא ולא ילפינן מיניה דהא בז' שלו היינו טמא שרץ וכדאמרינן בפסחים צ' וחדוש הוא בפסח, ומפשטות לשונו משמע שאין מקריבין עליו שהרי כתב בפ"ב מביאת מקדש אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר עיי"ש ולא כתב עד שיזו עליו שלישי ושביעי ויטבול, ועיין גזיר דף נ"ד ע"א ד"ה עד שיטהר, וכמ"כ מסתפקנא בטמא מת שלא נגע במת עצמו אלא בכלים שנגעו במת דטמא טומאת שבעה אם מקריבין עליו שאר קרבנות, דבשלמא בפסח, ודאי שאין מקריבין עליו דהא לא חזי למיכל לאורתא, אבל בשאר קרבנות הא לא למדנו אלא מיחזקאל והוא אינו מדבר אלא בשנטמא מן המת עצמו, ואם נחליט דהרמב"ם פוסק כר' שמעון דכל שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה נראה לכאורה דאינו משלח אף באופן זה, ובכלל כבר נתעוררנו לחקור בדעת הרמב"ם דלא נתפרש בדבריו אלא טמא מת ומצורע ולא ידענו אם גם שאר טמאי שבעה אינם משלחים קרבנותיהם, ומדבריו בפ"א ממחוסרי כפרה הלכה ה' יש להראות פנים דהוא הדין לזבים וזבות ויולדות ויש לסלק בזה השגת הראב"ד שם, וכן יש להסתפק בבועל נדה דטמא טומאת שבעה אם מקריבין עליו, ואף דאין טומאה יוצאת עליו מגופו, מכ"מ אפשר דנלמד מדין טמא מת, והנראה דחקירה זו תלויה בחקירה אחרת והיא אם הרמב"ם פוסק כר' יהודה או כרבי שמעון, דאם הוא פוסק כר' שמעון תהיה דעתו בכל אלו דאינם משלחים קרבנותיהם דהא אינם ראויים לביאה במקדש **(ומהא דקי"ל דר"י ור' שמעון הלכה כרבי שמעון אין הכרע מוחלט, דכידוע מצינו להרמב"ם שאינו פוסק תמיד עפ"י הני כללי בסדר קדשים וכדומה. כמבואר במהרי"ק שורש קס"ה אות ד', וע' בדברי חמודות ר"פ הרואה, וכה"ג כתבו התוס' בשבת ד"ע ע"ב ד"ה נודע, וע' מג"א סי' רי"ח ובחידושי הגרע"א ז"ל שם ואכמ"ל.)** והנה במנודה פסק דאינו משלח ואם הקריבו עליו ספק אם הורצה, והיינו משום דלא נפשטה האיבעיא בגמרא אם מנודה משלח קרבנותיו, ומשמע מזה דפוסק כר' שמעון דלרבי יהודה לא שמענו כלום מקרא דיחזקאל לענין מנודה, ורק לר"ש שייך הספק בזה דלדידיה תליא מילתא בראוי לביאה, ולפי"ז יהיה מוכח דסתמא דגמרא סבר ג"כ כרבי שמעון, דאל"כ לא היה מקום לאיבעיא זו, אלא דהרבה יש להתבונן בזה בהא דמנודה אינו ראוי לביאה במקדש, וכן יש להסתפק דאולי אינו מזה הטעם כלל, אלא מאותו הטעם שנתמעט אבל, מקרא דשלמים בזמן שהוא שלם וכו' עיי"ש. והרבה יש להעמיק עוד בכל הענין שאינו מבורר כל צרכו, וכן יש להתבונן מנא לן דאם הקריב אינו מרצה, הא בקרא דיחזקאל לא נאמר עיכוב ובקדשים בעינן קרא לעכב, ודלמא רק לכתחלה לא ישלח, אבל אם הקריבו עליו הורצה, וכמו לזקני דרום דסברי דטמא מת אינו משלח פסחו לכתחלה, אבל אם הקריבו עליו הורצה (זבחים כ"ב), ובשלמא אם מצינו בפירוש בתלמוד דלא הורצה לא הוה קשה, דהא סוף סוף צריכין אנו לאמר דהלכתא גמירא לה כנ"ל, ונאמר דכך נמסרה ההלכה, אבל באמת לא מצינו בפירוש דלא הורצה, וא"כ מנ"ל להרמב"ם דלא הורצה, וכן אם נאמר שיש נ"מ לדינא בין ד' יהודה ורבי שמעון יקשה לנו איך נפלה מחלוקת בהלכה, לפי מה שהשריש לנו הרמב"ם ז"ל שדבר שהוא הלממ"ס לא תפול בו מחלוקת, וצ"ל דהכל מודים שיש הלכה באינם ראויים לביאה שאין מקריבין עליהם, אבל נסתפקו אם הוא בכלל שאינם ראויים לביאה, או שיש יוצאים מן הכלל הזה, וקצת יש לאמר דיצא לו להרמב"ם דבר זה מדקדוק לשונו של ר"ש דאמר שאינו ראוי להקרבה, דמשמע מזה שאם הקריבו עליו אין הקרבן מרוצה. ויש לעורר עוד כמה דקדוקים וספיקות בענין זה שלדעתי הדלה לא נתברר לי כל צרכו

ודע דהרמב"ם ז"ל מדקדק בלשונו ואינו אומר שפסול אלא שלא הורצה, ומשמע דעכ"פ הזבח כשר כששחטו וזורקו על טמא מת ומצורע וכיוצא בהם, וכן בפ"א מהלכות מחוכ"פ הלכה ה' אינו במשמע שהזבח פסול ביולדת שהביאה תוך מלאת אלא שלא יצאה ידי חובתה, ואל תתמה דא"כ בחטאת הרי אם לא הורצה לא כיפר והוא פסול דהא בא לכפר, זה אינו כלום, דמצינו גם בחטאת כה"ג, בששחטה לשם חולין דכשר ואינו מרצה (זבחים מ"ו ע"ב), ויש להאריך בזה. ויש לעורר לכאורה בעצם הכלל דבקדשים כל שלא שנה עליו הכתוב אינו מעכב, נהי דאינו פסול, אבל מפני מה מרצה, מאי שנא משלא לשמה דכיון דלכתחלה אסור, בדיעבד אינו מרצה, אבל ז"א דהתם ילפינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור וגו' דאינו מרצה, וע"ז תמה ריש לקיש ושאל אם כשרין הן למה אין מרצין וכו', ולא מצאו לו תשובה אלא מן הדרשה דמוצא שפתיך, וכמובן דלא שייך לכאן ענין דאי עביד לא מהני, **(והתוס' בפסחים ס"ג הקשו בשוחט את הפסח על החמץ דיהיה פסול מטעם אי עביד לא מהני עיי"ש, ולכאורה יש להעיר בדבריהם דהא הכלל הזה אינו מבריח דיהיה הזבח פסול, אלא דלא מהני, כלומר שיצטרך להביא זבח אחר, ויכול להיות דהוא עצמו כשר אלא דאינו מרצה ולא הועילו מעשיו, ואולם הדבר פשוט, דהא בפסח אם אינו מרצה וצריך להביא פסח אחר, הוי א"א לו לאכול פסח זה, דהפסח אינו נאכל אלא למנוייו, וממילא פסול, דפסח עיקרו בא לאכילה וכיון שאין הבשר נאכל לא יזרוק את הדם, ודמי להא דפסחים דף ע"ח ע"ב נטמא בשר וכו' אכן יש להעיר עוד בזה, וד"ל, וקצרתי, ושמעתי מקשים משם הגרעק"א ז"ל דל"ל קרא בפסולים לעבודה שמחללים עבודתם, תפ"ל דאי עביד לא מהני, ואמנם אין הקושיא מובנת לי כל צרכה, דהא קדשים שאני, דכלל גדול בידינו, דכל היכי שלא שנה הכתוב הוא כשר בדיעבד, והוי זה מוציא מן הכלל דאי עביד לא מהני, אולם, לפי הנ"ל אין צריך לזה, דלפי הכלל דאי עביד לא מהני בלבד לא יתחייב דהזבח פסול, אלא דלא הועילו מעשיו וצריך זבח אחר. ועפ"י ההערה הפשוטה דלעיל בענין פסח יובן פסק הרמב"ם בפט"ו מפה"מ הלכה י"א שפסק דפסח ששחטו לשם חולין פסול, ואלו בחטאת כה"ג פסק דכשר, ולכאורה הרי זו סתירה, אבל באמת אין כאן סתירה, דבחטאת כשר, אבל לא עלה לבעלים לשם חובה, ובפסח א"א לאמר כך, דמכיון שלא יצא בו ידי חובתו, הרי אינו נאכל, דבטל המינוי, ואינו נאכל אלא למנוייו, וממילא פסול. ויש להקשות לפי"ז ל"ל קרא בפסח לעיכובא דלשמו, תפ"ל דהא אף אי לא כתיב קרא, עכ"פ לא היה עולה לבעלים לשם חובה, וממילא אינו נאכל ופסול, דפסח עיקרו בא לאכילה, ויש לפלפל בזה.)** וכן הא דמצוה הבאה בעבירה.

(ובדרך אגב יש להעיר במה דפשוט לר"ת ז"ל בתוס' גיטין נ"ה וב"ק ס"ו דבמצוה הבאה בעבירה בקרבן הזבח פסול לגמרי, דזה תלוי בעצם הלמוד דמהב"ע, דאי ילפינן מגזול דומיא דפסח וחולה, פסול אף בדיעבד, אבל אי ילפינן מלמוד הירושלמי דאלה המצות, הרי בקרבן אפשר דלא קיים המצוה, אבל הקרבן כשר, והגאון הרידב"ז ז"ל באמת פירש כדומה לזה בסוגיא דמהב"ע בירושלמי דשבת פרק האורג כדין השוחט את החטאת בשבת, ולא עוד אלא שלפירושו הזבח כשר ומכפר ג"כ אלא שלא קיים מצות ההבאה, וזה לי כמה שנים שדנתי לפניו בענין זה בקונטרס ששלחתי לו, ושאני מצרפו בסוף קונטרסי זה).

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה