אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס דברי יצחק · סימן ח
והנה לכאורה אין מקום כלל למה שרצינו לחדש דאין איסור דאורייתא באכילת פסח הבא בטומאה לזבין וזבות, דא"כ מפני מה לא יעשו זבין וזבות פסח הבא בטומאה, כשרוב הקהל טמאי מת הא ראויים לאכלו, ואי דהתורה דחאתם דנאמר טמא לנפש, הא י"ל דזהו רק שאין עושין את הפסח בעצמם דאסורים לכנוס בעזרה ולהקריב, אבל ע"י שליח שפיר מצו למיעבד בפסח הבא בטומאה דהא ראויים לאכלו, וי"ל עוד דכמו דלזקני דרום בפסח הבא בטהרה טמא מת ששחטו וזרקו עליו הפסח כשר ויצא ידי חובתו (דאיש לפי אכלו הוא רק למצוה) ולכתחלה לא יעשה אבל בדיעבד כשר ה"נ נאמר לכו"ע לענין זבים וזבות בפסח הבא בטומאה. (ועיין זבחים כ"ב).
אולם לשיטת הרמב"ם ז"ל דאליביה קיימינן הכא לא קשה דהא שיטתו היא בסוף פ"ב מביאת מקדש דלאו דוקא פסח אלא הוא הדין בכל הקרבנות אין מקריבין על טמא מת עד שיטהר, וא"כ אין זה שייך לאכילה כלל דהא זה נוהג אף בקדשי קדשים שאינם נאכלים אלא לכהנים, ולא שייך בהו אכילת בעלים כלל, וא"כ לא יהיה זב בפסח הבא בטומאה קל מטמא מת בקרבן יחיד, ורק בטמא מת בצבור גלי קרא דפסח דוחה טומאתו אבל בזב כיון דלא נכנס בכלל זה חזר לדינו דאין מקריבין עליו שום קרבן ואינו ענין לאכילה כלל, אלא דיש לפקפק דלמא רק בטמא מת הדין כך, אבל זב משלח קרבנותיו בשאר קרבנות והדרא קושיא לדוכתה, אבל אין זו משמעות לשון הרמב"ם דכתב שם בפירוש במצורע שאינו משלח קרבנותיו (עיין מו"ק ט"ו) ומשמע דהוא הדין לכל שטומאה יוצאת עליו מגופו, ובאלו שמשלחין קרבנותיהם פרט טמא שרץ וכיוצא בו, ומטין הדברים שכונתו כל טמאי מגע, אבל טמאים שטומאה יוצאת עליהם מגופם אין משלחין. ואולם טמאי מת שאני דאף שהם טמאי מגע הרי אין משלחין קרבנותיהם, ולהכי פירש טמא מת ועיין בפ"א ממחוסרי כפרה הלכה ה' ובהשגת הראב"ד שם ודו"ק).
וראיתי להגאון בעל הש"א ז"ל בספר גבורת ארי על מסכתא יומא (נדפס בפיטרקוב בשנת תרס"ז) שתמה על הרמב"ם דפסק גבי קרבן ציבור כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת, או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת, ה"ז יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן בעזרה עיי"ש, (פ"ד מהלכות ביאת מקדש) ותמה הגאון ז"ל דכל זה שייך בפסח, אבל בשאר קרבנות ציבור מה ענין הקהל לכאן, כיון שהכהנים טהורים אינו דוחה את הטומאה, דהא לא תליא כלל בטומאת הקהל אלא בכהנים המקריבים וכו' יעויי"ש בדבריו ז"ל, ואני דעתי קצרה ואין תמיהתו מובנת לי כל צרכה, דודאי תליא מלתא בקהל דהא קרבנות הצבור קרבין בשביל כל ישראל, (ובשביל כך תיקנו מעמדות משום דאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו), וא"כ אם הקהל טמאים הרי אלמלא שק"צ דוחה את הטומאה לא היה אפשר להקריבם דאין מקריבין שום קרבן על טמא מת כדפסק הרמב"ם ז"ל ולאו דוקא פסח, וממילא כיון דאמרינן דנדחתה הטומאה לענין זה אמרינן דנסתלקה מהם הטומאה לענין אותו הקרבן, ושפיר נכנסים ומתעסקים בו, **(ועוד דיש שייכות לקהל גם בעצם עשיית הקרבן דהא שחיטה כשירה בזר, ולא תליא לגמרי בכהנים המקריבים.)** אלא דאפשר לפקפק בזה דלעולם לא נסתלקה מהם הטומאה לענין זה, אלא דהא הא דאין מקריבין על טמא מת הוא לא משום דקרבנו מוכרת להדחות מפני הטומאה, דהא אפשר להקריב ע"י שליח וכמו שמקריבין על טמא שרץ ונבילה וכדומה, אלא דהוא גזירת הכתוב גבי טמא מת, ובקרבן ציבור מסתלקת גזירה זו, אבל אין מוכרח מזה שמסתלקת טומאתם, וכן מה נאמר בשהכהנים טמאים או הכלי שרת טמאים, מאין לנו לדון שנסתלקה טומאה של מקצת הקהל שהם טמאי מתים, ולכאורה י"ל בעיקרו של דבר עפ"י מה שהניחו התוס' ז"ל בפסחים דף ס"ז דתנאי היא, דיש סוברים דדחית הטומאה בקרבן ציבור נלמד ממשמעות דמועדו, ויש סוברים דאינו נלמד משם אלא מג"ש דפסח עיי"ש, וא"כ דעת הרמב"ם היא כמו שכתב בפירוש בפ"ד מביא"מ דכל קרבנות הציבור נלמדין לענין זה ממה שנאמר בפסח דאיש נדחה, אבל אין ציבור נדחין, וכיון שכך דינם כדין הפסח, וע"כ כשרוב הקהל טמאי מת מותרין לכנוס ולהתעסק ממש כמו בפסח, וכן הדין כשהכהנים או כלי השרת טמאים, ואפילו למאן דיליף שאר קרבנות ממועדו ג"כ יש לאמר כך דהוקש לגמרי לפסח. ואולם בפסח עצמו יש לשאול מפני מה כשרוב הקהל טהורים והכהנים טמאים מותרין הטמאים שבקהל לכנוס ולהתעסק בו, ואם תאמר דכיון שהכהנים טמאים הא יטמא הבשר, וא"כ ע"כ אתה מדחה טומאת הבשר, וכיון דמותר לאכלו בטומאת בשר מותר לאכלו בטומאת הגוף, ומדאידחי אכילה בטומאת הגוף אידחי גם כן הכניסה בעזרה בטומאה, הא תינח לרבא בפסחים ע"ט, אבל לרב חסדא (דפסק הרמב"ם כוותיה) דלא תליא טומאת הגוף וטומאת בשר בהדדי עדיין קשה, וגם לרבא לא א"ש כמובן, וקצרתי, ויש עוד דברים בגו. ולכאורה י"ל דאם לא תניח כן אלא דאין טומאה נדחית בטומאת הנוף. אלא שהכהנים שהם טמאים עושים בשביל הקהל, ואותם מהקהל שהם טמאים נדחים, א"כ הכהנים עצמם דינם כאותם הטמאים אלא שעושים בשביל הקהל כדי שלא יתבטל הקרבן מן הצבור, נמצא שהכהנים עצמם שהם יחידים נדחים ואינם עושים פסחי עצמם, וזה דבר שלא נתן להאמר דהכהנים לא יהיו בתורת פסח זה ויעשוהו בשביל אחרים, וע"כ דנדחה לכל הטמאים וגם טמאי הקהל בכלל אף שהם יחידים, ויש לפקפק בזה, ואולם פשט הדבר נראה דכיון שהכהנים טמאים הרי מוכרחת טומאה להדחות בקרבן זה והרי הוא סוף סוף קרבן שנעשה בטומאה ושוב אין אתה יכול לחלק ולאמר דרק רוב הקהל הטהורים יעשוהו והטמאים לא יעשוהו, דזה שייך רק בקרבן שנעשה בטהרה, והוא הדין כשהכלי שרת טמאים במת, דהוא נעשה בטומאה כיון שהכהנים נטמאים ע"י הכלי שרת, וי"ל עוד דזה בנוי על היסוד שהניחו שם בפסחים ע"ח שאין קרבן צבור חלוק, שאי אתה יכול לחלק בקרבן צבור לאמר שחלק מהצבור יעשו בטומאה וחלק מהם יעשו דוקא בטהרה, וגם זה כן שאי אתה יכול לחלק ולאמר שהכהנים יעשו בטומאה, והקהל יעשו דוקא בטהרה כלומר דרק הטהורים יעשוהו ויתעסקו בו ולא מקצתם שטמאים.
והנה בענין זה הוקשה לי לכאורה פסק הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מק"פ הלכה ט' דכשהכלי שרת טמאים בשרץ אינו נעשה בטומאה כיון שאין הכהנים נטמאים מהכלים, מדחים רק טומאת בשר שהיא בלאו, אבל לא טומאת הגוף שהיא בכרת עיי"ש, ואיך פסק כך והלא לשיטתו בפ"ד מביאת מקדש אין טומאת שרץ נדחית אלא דוקא טומאת מת ובפירוש כתב שם שנטמאו הכלים במת דוקא יעויי"ש, וא"כ איך נדחית טומאת בשר ונתישב לי דאזיל לשיטתו דאכילה הותרה לטמאי שרץ, וממילא אכילת בשר הטמא מחמת שרץ הותרה, ומצאתי אח"כ כדברי בצל"ח לפסחים ע"ח, וצריך להוסיף דמה שדקדק לכתוב בכלים שנטמאו במת דוקא, היא לענין שאר ק"צ דלא הותרה בהם אכילה כלל, ואם נטמאו הכלים בשרץ אינם דוחים את הטומאה דלגבייהו לא הותרה טומאת בשר ואימורים הטמאים מחמת שרץ.
ובמה שהעירונו לעיל בטעם הדבר שכשהכהנים טמאים נדחית הטומאה אף למקצת הטמאים שבקהל היה אפשר לישב קצת בהשקפה ראשונה דברי התוס' בפסחים ע"ח בהא דשנינו או שהיו הכהנים טמאים יעשו בטומאה, וכתבו התוס' ז"ל אע"פ שיכולין להזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אישתראי טומאת בשר עיי"ש, וראיתי להגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס שתמה הא אין ההיתר מצד טומאת בשר שהוא בלאו אלא משום טומאת גברא דהוא בכרת, וא"כ לא תלי כלל בזה שיכולין ליזהר שלא ליגע בבשר, ואף אם ישחט זר מכ"מ הזריקה נעשית בטומאה עיי"ש והיא באמת פליאה נשגבה, ומצאתי להצל"ח ז"ל שתמה ג"כ כך. והיה נראה לכאורה שכונתם היא כמו שהקשינו לעיל על עצם הדבר מפני מה כשהכהנים טמאים יעשה בטומאה, יעשו רוב הקהל הטהורים והטמאים לא יעשו, ואי משום דסוף סוף תדחה טומאת בשר לגבי הקהל, ומשום טעם זה נעשה בטומאה, הרי יכולין הכהנים להזהר, ותירצו דמנדחית טומאת אימורים נדחית טומאת בשר ג"כ, וממילא נדחית טומאת הגוף לגבי הטמאים שבקהל, ואולם א"א לפרש כך דהא תינח לרבא דסבר דדחית טומאת בשר גוררת עמה דחית טומאת הגוף, אבל לרב חסדא לא שייך כ"ז, ואם היתה הרשות נתונה היה אפשר להגיה שטעות נפל בציון הדבור המתחיל ודברי התוס' מוסבים לא על המשנה אלא אמימרא דרב חסדא שם דאמר שכשנטמא הסכין בטומאת שרץ טהורין עבדי טמאין לא עבדי דמוטב שיאכל בטומאת בשר שהוא בלאו ולא יעשה בטומאת הגוף שהוא בכרת, וע"ז הקשו התוס' הלא יכולין הכהנים להזהר ויאכל בלי טומאת בשר ותירצו מה שתירצו,
וראיתי להגאון ז"ל בצל"ח שם שתמה לדעת הרמב"ם שלא נדחית אלא טומאת מת אבל לא טומאת שרץ וא"כ סכין טמא שרץ איך רשאי להכניסו למקדש והלא המכניס כלי טמא למקדש לוקה עיי"ש בדבריו ז"ל ולכאורה היה אפשר לישב דבשלמא הא לא קשיא מפני מה כשהכהנים טמאי שרץ אין עושין את הפסח, נימא עשה דוחה ל"ת, דדא בורכא דהא התורה מיעטה לדעת הרמב"ם טמאי שרץ ממה דכתיב טמא לנפש, ובלא"ה לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת בטמא, דהא הוא מחלל עבודה ועבודתו פסולה, וא"כ כהן זה לא רק שיש עליו איסור לעשות העבודה, אלא שאינו ראוי לה והוא כבע"מ או זר, אלא בקרבן צבור ובטומאת מת התורה הכשירתו וכ"ז בכהן, אבל בכלי שרת שפיר אמרינן דהעשה דפסח דוחה לל"ת דהכנסת כלי טמא למקדש, ובפרט שהוא עשה דרבים וי"ל דדחי אף דלא הוה בעידנא. ואולם יש לפקפק עוד בזה וקצרתי. וי"ל עוד דאפשר ע"י קטן, ואי דלא ספינן להו בידים עיין תוס' פסחים פרק האשה גבי שה לבית אבות, אך זה דחוק כמובן). והצל"ח ז"ל תירץ דהרמב"ם לשיטתו דפסק דדוקא על כלי שהוא אב הטומאה לוקה, אבל כלי שהוא ראשון אינו לוקה אלא מכת מרדות ומשמע דהוא מדרבנן וא"ש. ואולם בפסק זה יש לעיין הרבה דכבר תמה המל"מ ז"ל על הרמב"ם שם דהא כתב שם הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש הלכה ט"ז אבל הזורק כלים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה בארבעים עיי"ש, וא"כ מקורו הוא מהברייתא דתו"כ גבי אוכל נבלת עוף טהור, והרי שם הכלים הם רק ראשון והרי לן דלוקה על ראשון, והניח המל"מ בצ"ע, וסהדי במרומים שלאחר שנצטערתי הרבה מאד על פסק זה של רבינו ז"ל עלה בדעתי לאמר שאין כונת הרמב"ם על כל הטומאות אלא על טומאת מת בלבד, והוא עפ"י מה שהניח שם הלכה ט"ו שהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אעפ"י שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת המקדש, שדברים הללו הלכה מפי הקבלה ואעפ"י שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות עיי"ש. ועיין בפ"ה מטומאת מת שכתב ג"כ שאין חייבין כרת על ביאת מקדש ואכילת קדש אלא הנוגע במת והנוגע במי שנגע במת, כמו שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא עיי"ש. נמצא שלענין חיוב כרתצריך שיגע במקור הטומאה, או בנוגע במקור הטומאה וכל שאלו היה גופו טמא באותה טומאה היה ח"כ אם נכנס למקדש, אם הכנים כלי שטמא באותה טומאה לוקה דהא כן היא משמעות הדרשא על גופו ענוש כרת ועל בגדיו לוקה, והנה במת לא תמצא בשום אופן כלי טמא טומאת ראשון שנגע במקור הטומאה או במי שנגע במקור הטומאה דהרי אם נגע במת הוא נעשה אבי אבות הטומאות אף אם אינו כלי מתכת (לדעת הרמב"ם), ואם נגע באדם שנגע במת ג"כ נעשה אב הטומאה, ואם נגע בכלי שנגע במת ג"כ נעשה אב הטומאה דהכלי הראשון שנגע במת הוא אבי אבות הטומאה, וא"כ כלי שהוא ראשון מחמת טומאת מת ע"כ איננו שנגע במקור הטומאה או במה שנגע במקור הטומאה, **(ואי דמשכחת לה בכלי חרס שנגע במת דאינו אלא ראשון, הא לק"מ דכלי חרס נתמעט מן הכתוב דנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה.)** וא"כ באדם כה"ג אינו חייב כרת וע"כ המכניס אותו כלי אינו לוקה, ודקדק הרמב"ם בלשונו בהלכה י"ז שבה השמיענו חדוש זה וכתב יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב טומאה, כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא למת שהן אב הטומאה, אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עיי"ש להודיענו שמדבר רק בטומאת מת, אבל כלי שנגע בשרץ הרי הוא נגע במקור הטומאה, ואדם כה"ג ענוש כרת, וע"כ על הכלי לוקה, וכן בבגדים של אוכל נבלת עוף טהור דהוה כאלו נגעו בנבילה עצמה מגזה"כ, דאל"כ לא היו נטמאים מדאורייתא, והרי עליהם אותה טומאה שיש על האוכל, וע"כ לוקה על הכנסתם במקדש. ואחר כמה ימים מצאתי בס' מנחת חינוך להגאון מהר"י באב"ד ז"ל שעמל בישוב הרמב"ם הלז והניח בצ"ע ולבסוף כותב דאנהירו לעינוהי מן שמיא בתירוץ נכון והוא התירוץ הנ"ל, והנאני, ואולם לפי"ז סר תירוצו של הצל"ח ז"ל דהרי בטמא שרץ מודה הרמב"ם דאסור להכניסו במקדש מה"ת, ואחר העיון יש לפקפק עוד בתירוץ הנ"ל ויש לפלפל עוד בקושית הצל"ח, אבל ההכרח לקצר.