אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס דברי יצחק · סימן ז
הנה באותה סוגיא דבכורות ל"ג שאנו עסוקין בה מצינו עוד פלוגתא דב"ש וב"ה אי מאכילין בכור בע"מ לנדות דלב"ש אין מאכילין ולב"ה מאכילין ושרש פלוגתתם דב"ש מחלקין בין טומאה יוצאת עליו מגופו לאין טומאה יוצאת עליו מגופו וב"ה אין מחלקין בכך, וטעמן של ב"ש משום דאשכחן דפליג רחמנא כך בפסח הבא בטומאה וב"ה סברי דרק התם גלי רחמנא טמא לנפש, אבל הכא טמא סתמא כתיב לא שנא, עיי"ש בסוגיתנו.
ובהשקפה ראשונה יראה דהאי ברייתא אליבא דב"ה היא דלא כר' עקיבא, דלר"ע הרי ב"ה מתירין אף לעכו"ם ודרשי לה מקרא, וא"כ פסה"מ לאחר שחיטה הם לדידהו חולין גמורים ול"ל לסתמא דגמרא לפרש טעמם דלא ילפי מפסח הבא בטומאה משום דמאי דגלי קרא גלי ומאי דלא גלי לא גלי, הא מהכתוב עצמו מוכרח ממה שהוקשו פסה"מ לצבי ואיל לאמר שמותרין לעכו"ם, דהם חולין גמורים לאח"ש **(ועיין ש"ך ביו"ד סי' ש"ו ס"ק ח', והערה זו שייכה לכמה דברים שפלפלנו בהם בקונ' זה בסימן א', והבן)** ואצ"ל שמותרין לנדות, אלא דהא גופא קשיא מנ"ל לב"ה אליבא דר"ע דקרא להתיר לעכו"ם דלמא לעכו"ם לעולם אסור להאכיל פה"מ דכל מאי דאפשר לקיים ההיקש דובשרם יהיה לך וגו' מקיימינן, אלא דקרא אתי להתיר לנדות, וי"ל דהא לא קשיא דמסתבר יותר לאוקמא קרא להתיר לעכו"ם, דהא הנכרי בעצמו אינו מצווה כלל, אלא דהישראל מצווה שלא להאכילו קדשים, ובפה"מ לא הקפידה תורה על כך, אבל לנדות שאני דהן עצמן מצוות שלא לאכול קדשים ואף דהתירה תורה פה"מ לטמא הרי יש סברא לחלק בין טומאה יוצאת עליו מגופו לאינה יוצאת עליו מגופו, וא"כ אפשר דאסורין לנדות וקרא להתיר להאכילן לעכו"ם וע"כ הוצרכו לאמר דלב"ה לא מסתבר להו לחלק כאן חלוק זה מאחר דהתירה תורה לטמא סתמא אין לחלק בכך מהסברא, אם לא במקום שפירשה תורה שיש חלוק בזה, וכגון בפסח הבא בטומאה דגלי קרא טמא לנפש (ועיי' ברמב"ם פ"ט מהל' קרבן פסח הלכה ז' ובכ"מ שם). ועיי' צל"ח לפסחים ע"ג.
וראוי להעיר לברייתא אליבא דב"ה דאסרי לעכו"ם, ואעפי"כ מתירים פה"מ לנדות מפני מה לא החמירו עכ"פ מדרבנן לאמור לנדות, ואי דלא ילפי מפסח הבב"ט, הא מצינו חלוק זה בעלמא בתרומת חוץ לארץ בנדה דף ל"ג ולעיל דף כ"ז דמותרת לטמאי מגע ואסורה לטמאים שטומאה יוצאת עליהם מגופם. ועיי' במשנה דחלה פ"ד משנה ד' ובירושלמי שם דאמרינן חומר הוא בטומאה יוצאת מגופו עיי"ש, ויש לחלק וק"ל. (והתוס' ז"ל כתבו כאן דה"ה לטמאי קרי שהן בכלל טמאים שטומאה יוצאת עליהם מגופם, ומובן דלא שייך לכאן הא דרב הונא דאמר בנדה דף כ"ב דאף הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה דהוה בעל קרי נוגע ולא רואה והרבה יש להעמיק בשיטת הרמב"ם ז"ל שם ואכ"מ).
והנה מפורש בסוגיא בכאן דבפסח הבא בטומאה מחלקינן בין טמאים שטומאתם יוצאת עליהם מגופם לאינה יוצאת עליהם מגופם, ונמצא לפי"ז דטמאי מגע כגון טמאי שרץ ונבילה מותרין לאכול פסח כשבא בטומאה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"פ פ"ז, ואמנם יש להתבונן בדעתו, דהרי יסוד החלוק לפי סוגיתנו אינו משום ההפרש שיש בין שני מיני טומאות הללו בלבד, אלא משום דגלי רחמנא טמא לנפש, ואף ב"ש לא הביאו מקור אחר לזה לחלק בכך, אלא מדאשכחן דפליג רחמנא בפסח הבא בטומאה, והרי הוא ע"כ מקרא זה דטמא לנפש, ונמצא לפי"ז דשיעור הכתוב הוא דכשרוב הצבור טמאים טומאת מגע כגון טומאת מת הפסח בא בטומאה, וא"כ כשהם טמאים טומאת מגע שרץ ונבילה וכיוצא בזה הרי דינם כטמאים טומאת מת, ואולם הרמב"ם ז"ל פוסק דאין הפסח בא בטומאה אלא כשהם טמאי מת דוקא, אבל לא כשהם טמאי שרץ ונבילה, הרי דהוא מפרש דטמא לנפש דוקא וגזיה"כ היא, ומעתה יפלא ממנו מהיכן לו יצא חלוק זה לענין אכילה, דאעפי"כ כשרוב הצבור טמאי מת ומקצתם טמאי שרץ ונבילה, אותם טמאי שרץ ונבילה מותרין באכילת הפסח. וכבר תמה עליו הכ"מ ז"ל והניח בצ"ע. והנה בראשית עיוני בזה עלה בדעתי להטיל ספק גדול בעצם הדין בהא דאין אוכלים זבין וזבות נדות ויולדות בפסח הבא בטומאה כמפורש במשנתנו בפסחים צ"ה אם הוא מדאורייתא, דאף דשנינו ואם אכלו פטורין מכרת מכ"מ אין מזה הכרח גמור דלאו יש בה כמו שיתבאר להלן, ובירושלמי משמע דאינו מדאורייתא דגרסינן שם בפסחים פ"ט הלכה ד' תני ר"מ מחייב ור"ש פוטר מאי טעמא דר"ש והבשר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים את שהוא מותר לטהורין חייבין עליו משום טומאה יצא פסח שבא בטומאה יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות עיי"ש, ואילולא שנאמר דנוסחתנו משובשת יצא לנו דלשיטת הירושלמי אף לאו אין בה, ורק מדרבנן אסורין לאכול, ואמנם הלשון אינו מדוייק בכל אופן, דהא עכ"פ לכתחלה אסורין משום דאינן מנויין ואין הפסח נאכל אלא למנייו וזהו מן התורה, אכן י"ל דמשכחת לה שיהיו מותרין מה"ת לאכול לכתחלה כגון שבשעה ששחטו וזרקו עליהם לא היו עדיין טמאים בטומאות הללו, וכגון בזבה ששחטו וזרקו עליה בשני ואח"כ ראתה, (ועיי' בפסחים דף פ'), ואף למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ואף אם נסבור דגם בפסח הבא בטומאה הדין כך שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משכחת לה שפיר כגון שטבלה ושוחטין וזורקין על טבול יום, ובזב בלא"ה א"ש דתלה אותו הכתוב בראיות. ומשכחת שנעשה זב לאחר ששחטו וזרקו עליו וכן בנדה ויולדת. ובתוספתא גרסינן בזמן שהפסח בא בטומאה טמא מת נכנס לעזרה ואוכלו, זבים וזבות לא יכנסו ואם נכנסו חייבים עיי"ש, ולא נאמר גבי זבים וזבות שלא יאכלו, ואפשר דהכונה היא דאף לכתחלה אסורים לאכול, אבל אין איסורו מה"ת. ואולם מתלמודא דידן משמע דהוא מדאורייתא ואינם פטורים אלא מכרת דאמרינן בפסחים צ"ה על משנתינו נאכל לטהורים חייבים עליו משום טמא שאינו נאכל לטהורים אין חייבים עליו משום טמא עיי"ש, וכן משמע מלשון הגמרא דכאן דאמרינן מדאשכחן דפליג רחמנא וכו', אכן הכרח גמור אין לנו מכאן, דהא בקרא לא נתפרשה אכילה, אלא שאין הפסח דוחה טומאת זיבה וכדומה, ומזה אנו דנים לחלק בין הטומאות, ולכאורה קשה מה הביאו ב"ש ראיה מכאן, הלא הדבר פשוט דטמאים הללו אין אוכלים מפני שאצלם לא נדחתה טומאה דהא אין עושים בטומאה, ומהכ"ת יותר להם לאכול, ועיקר החדוש דמשנתינו הוא שאעפי"כ אם אכלו פטורים מכרת, אבל טמאי מגע אוכלים משום דנדחתה טומאה אצלם ועושים פסחם, וא"כ אין זה משום שחלקה תורה לענין אכילה דוקא, וע"כ דכונת הגמרא היא דמזה עצמו אנו למדין לחלק בין הטומאות מאחר שחלקה תורה וגזרה דפסח דוחה טומאת מגע בצבור ולא טומאה היוצאת מן הגוף, ומה שהביא סתמא דגמרא משנה זו המדברת דוקא באכילה, הוא משום דמה דפשיט לן בכולא תלמודא שאין טומאה היוצאת מן הגוף נדחית בצבור לא איתמר בשום משנה אחרת אלא בזו דאיתמר בה מכללא, וכן כפסחים ס"ג הביאו ממשנה זו הא דאין טומאת זיבה נדחית בצבור עיי"ש, וא"כ י"ל דכונת הגמרא בכאן היא דאשכחן דפליג רחמנא לענין פסח בכלל, וממילא מזה אנו דנים דטומאה היוצאת מן הגוף חמורה מטומאת מגע ואף מטומאת מת, והביאו משנה זו דשם הוא המקור היחידי במשנתינו לחלוק זה בין הטומאות לענין פסח, וממילא אין הכרח לאמר דהלשון אשכחן דפליג רחמנא הוא לענין אכילה, אלא דפליג לענין הקרבת הפסח, וע"כ סמכו חכמים ע"ז ואסרו אכילתו לטמאים שטומאה יוצאה עליהם מגופם, אף באופן שאין בזה איסור שלא למנוייו, וכנ"ל, ומזה למדו ב"ש להחמיר בפה"מ ולאסור לנדות אף דמותר לטמאי מגע, משום דאשכחן דפליג רחמנא בין הטומאות לענין הקרבת הפסח, אף דמהאכילה אין שום ראיה כלל, דהא דטמאי מגע אוכלים הוא משום דפסחם דוחה טומאתם, וטמאי זיבה וכדומה אין אוכלים משום דאין הפסח דוחה טומאתם, ואיך יותר להם לאכול, ואי דלפי דברינו גם בזבים וזבות אין האיסור מן התורה, זהו משום הדרשא דכל טהור יאכל בשר הנ"ל, ומדרבנן עכ"פ אסור, ואף בפה"מ כן אסרי ב"ש מדרבנן בלבד, ומעתה יתישב לכאורה פסק הרמב"ם ז"ל בנקל דמשמע מלשונו ז"ל ג"כ שאינו אלא מדרבנן דכתב דזבים וזבות לא יאכלו ואם אכלו פטורים עיי"ש בהל' ק"פ פ"ז, וכתב פטורים סתם ולא פטורים מכרת, ומשמע דפטורים לגמרי, וידוע עד כמה הרמב"ם ז"ל נזהר בלשונו וכאן שינה מלשון המשנה (ועיי' בפי"ח דפסה"מ שכתב דטבול יום האוכל קדש אינו חייב כרת אבל לוקה, וכאן סתם דבריו), וכיון שכך יפה כתב דטמאי מגע אוכלים, אף דאין טומאה נדחית אצלם לענין כניסה במקדש ועבודה, מכ"מ לענין אכילה שפיר דמי דאף לטמאי זיבה וכדומה אינה אסורה אלא מדרבנן ובטמאי מגע לא אסרו בפסח הבא בטומאה ואיירי באופן שנטמאו אחר ששחטו וזרקו עליהם ולא נטהרו, או שנטמאו בלילה, באופן שהם מנויין, **(או לפי המבואר להלן דבפסח הבא בטומאה מודה הרמב"ם דעכ"פ שוחטין וזורקין על טמאי שרץ.)** ועלה בדעתי עוד לחזק דרך זו עפ"י פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בזבחים ל"ד בטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דריש לקיש אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה כדתני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו וכי כתב ההוא לאחר זריקה, כלומר דמלקות ילפינן בג"ש טומאתו מעונשו וכל היכא דליכא עונש ליכא אזהרה עיי"ש, וא"כ ה"נ כיון דליכא עונש בזבים וזבות שאכלו בפסח הבא בטומאה ליכא אזהרה, ואין כאן איסור תורה כלל, ואחר שבא לידי ספר הצל"ח מצאתי שכיוונתי בנקודה זו לדעת הגאון הנו"ב ז"ל בפסחים צ"ה שהקשה במשנתינו שם בפסחים לר' יוחנן אמאי לא תני פטורין סתם דלר"י ליכא לאו ותירץ משום דתני שם ור"א פוטר אף מביאת מקדש, אבל מלקות מודה דחייב משום הכי תני פטורין מכרת, וא"כ לפי דבריו אין שום ראיה ממשנתינו דחייבין בלאו, וכיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"י לגבי ר"ל א"ש מה דכתב כאן פטורין סתם, ויש להקשות לפי זה אמאי פסק רבינו ז"ל בפי"ח מפסה"מ דטבול יום שאכל קדש פטור מכרת אבל לוקה, והרי אזהרה למדנו מעונש והיה ראוי להיות פטור לגמרי, ויש לחלק ולאמר דעיקר הג"ש הוא לענין הבשר עצמו דכל בשר שחייבין עליו כרת חייבין עליו לאו, וכל שאין חייבין עליו כרת אין חייבין עליו לאו אבל לענין האדם האוכל אין דנין כך והכא שאני משום דכתיב טומאתו עליו הרי הוא ממעט טבול יום מכרת משום דאין כל טומאתו עליו כדכתב הרמב"ם שם, אבל בלאו לא נאמר מעוט זה וטבול יום איקרי טמא וע"כ חייב בלאו, ואולם אף אם נקבל חלוק זה אעפי"כ אינו נוגע לנדון דידן דכאן ג"כ אנו דנין על הבשר של פסח הבא בטומאה דבשר זה שנאכל אף לטמאים אין חייבין עליו כרת, והוה דן בג"ש הנ"ל דעל בשר זה אין חייבין אף בלאו. אמנם מלבד מה שאין רמז ברור לחדוש זה בדברי הראשונים, אינו יכול לעמוד בפני העיון וד"ל, ובעיקר הענין הנה אף בלי שיטת הרמב"ם קשה כאן, דהא משמע מלשון הגמרא (אשכחן דפליג רחמנא בין טומאה יוצאה עליו מגופו לאין טומאה יוצאה עליו מגופו) דהוא כלל שכל טמאי מגע אוכלין בפסח הבא בטומאה, ואינו חדוש בטמא מת בלבד, ואם כן הרי יקשה לן דהא אין זה כלל אליבא דכולי עלמא, דהא למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, הרי הכל מודים דאין הפסח בא בטומאה כשהצבור טמאי שרץ, דהא ביחיד אינו נדחה, וכל שביחיד אינו נדחה וכו', ואם כן אליביה אין טמאי שרץ ונבילה אוכלין בפסח הבא בטומאה, ואף דיש לדחוק בזה, מכל מקום פשטות לשון הסוגיא מורה דהוא דבר ברור בלי חולק דטמאי מגע בכל טומאה שהיא מותרין לאכול בפסח הבא בטומאה, ויש לעורר בזה עוד וקצרתי.