אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס דברי יצחק · סימן ו
הנה הפלגנו מענין לענין מסוגיתנו דבכורות ל"ג ועכשיו נשוב לדבר קצת בדרשא דר"י ודר' אושעיא. והנה רש"י ז"ל אומר כאן דלא איתפרש היכא, אבל התוס' הביאו בשם רבינו חננאל ז"ל (כך גירסת הש"ס דדפוס ווילנא) שפירשה כמין חומר וז"ל חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא. פי' בקונטרס דלא איתפרש היכא ורבינו חננאל מפרש דהיינו ההיא דפ"ב דמכות (דף כ"ב) המרביע שור פסולי המוקדשין והמנהיג שור פסוה"מ לוקה גוף אחד הן ועשאן הכתוב שני גופין, פירוש שהשור בפני עצמו נחשב כצבי וכאיל דהיינו שני מינין ולא כמו שרגילין לפרש שם שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין אלא מצבי ואיל נפקא כדקאמר הכא עכ"ל,
ועיין בשיטה מקובצת שמביא גירסא אחת בגמרא שמפורש כך דזוהי הדרשא לכדר"י ודר"א. וראיתי לרגמ"ה ז"ל בפירושו כאן שהוא אומר ג"כ דלא איתפרש היכא.
והוא באמת פלא שלא נתגלה פירוש שמועה זו לרבינו גרשום ז"ל שכידוע קבל מהגאונים דבבל, ואפשר דהגאונים ז"ל לא פירשו כר"ח ז"ל משום שהיתה שיטתם דכלאים דהנהגה אינה אסורה מה"ת אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא כדכתיב קרא לא תחרש בשור וחמור יחדו, וכן היא כידוע שיטת הרמב"ם ז"ל, והלכך לא יכלו לפרש כאן דזה נלמד מההיקש לצבי ואיל דהרי צבי ואיל שניהם מינים טהורים, אלא דא"כ יצטרך להבין איך פירשו שמועה זו דר"י ודר' אושעיא במכות כ"ב, וכן איך פירשה רגמ"ה ז"ל. ואמנם מצינו לרש"י ז"ל שמפרשה שם במכות, וז"ל המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופין דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו, תורת חולין שמותר באכילה מחוץ לפתח אוהל מועד כאילו לא הוקדש מעולם ותורת קדשים שאסור בגיזה ועבודה כדאמרינן בספרי וכו', והילכך אסור להרביעו אפילו על מינו משום כלאים שמרביע חולין על קדשים או קדשים על חולין, וכן במנהיג עם מינו, ואפילו מנהיגו בפני עצמו חולין וקדשים הוא וחייב משום כלאים דחרישה דהוא עצמו כלאים שעשאן הכתוב שני גופין ולא שמעתי ראיה מנלן דחולין וקדשים כלאים זה בזה ודבר תימה הוא עכ"ל. וכנראה שפירוש זה לא חידש רש"י ז"ל מדעתו, אלא היה מקובל אצלו מפי השמועה דכך משמעות לשונו, ויתכן דהוא פירוש הגאונים ורגמ"ה ז"ל שמאנו לפרש דזה נלמד מקרא דצבי ואיל מפני הטעם דלעיל. ולכאורה היה אפשר להסביר פירושם דוקא לפי שיטתם בכלאים, דהא לפי השיטה דאין כלאים דהנהגה אלא כשני מינין אחד טהור ואחד טמא, הרי חזינן דאין יסוד האיסור דכלאים דהנהגה תערובת בע"ח מובדלים בדבר ממשי בלבד, במין, אלא דהיסוד הוא ההבדל באיכות בטמא וטהור דבר שבעצמו הוא גזירת מלך, ולפ"ז גם בחולין וקדשים יש לדון דנוהג כלאים דהא הם ג"כ מובדלים באיכותם מטעם גזירת מלך באופן שחולין לגבי קדשים הוא כערך טמא לגבי טהור, אבל אין הסבר הזה מספיק כלל דהדעת נותנת ששני ההבדלים זה וזה גורם, כלומר דתנאי האיסור של כלאים דהנהגה הם שנים מה"ת (א) שיהיו מובדלים במין (ב) שיהיו מובדלים באיכות דטמא וטהור, ובאמת ההבדל דטמא וטהור כולל ההבדל דמין, שהרי לא תמצא שני בע"ח ממין אחד שזה יהיה טמא וזה יהיה טהור (ועיין לעיל דף ה).
ואולם בלי פירוש התוס' אינני רואה לקוצר דעתי שום אופן לישב הפירוש שמביא רש"י ז"ל אם לא שנקבל ההנחה דלעיל.
ובאמת יש להפליא עליה מטעמים אחרים חוץ מזה שכתבנו לעיל, דבלא"ה אין הדמיון עולה יפה, שהרי טמא וטהור אי אפשר בעולם לסלק ההבדל שביניהם, שאי אפשר לטמא שיעשה טהור ואי אפשר לטהור שיעשה טמא, (ודוגמא לדבר במנחות כ"ג בבטל ומבטל דמין בשא"מ), אם לא כשנעשה רובע או נרבע או שהמית אדם, עפ"י עדים, דנאסר אף להדיוט ודומה לטמא), אבל בכ"ז אין כאן דמיון לחולין וקדשים דהא חולין בידו לעשותה קדש, וכן הקדש בידו לעשותה חולין ע"י שאלה, ולא תמצא בבהמת חולין ובבהמת הקדש שיהיה כעין דמיון לטמא וטהור, אלא בבהמת חולין בעלת מום שאין קדושת הגוף חלה עליה ובבהמת הקדש שאין לה שאלה כגון בכור ומעשר או תמורה, אף דגם על בע"מ חל קדושת דמים מכ"מ כיון דאין קדושת הגוף עליה יש לקיים הדמיון בדוחק. ונמצא לפי"ז דהאיסור דהנהגה בבהמת חולין ובהמת קדשים מטעם כלאים לא יתכן אלא באופן זה, ויתחייב מזה דהאיסור דשור פסה"מ לא יתכן אלא ג"כ אם הוא קדשים שאין עליהם שאלה. דהא א"א לאמר שתהיה חומרא בההרכבה דחולין וקדשים מה שאין בנפרדים כמובן.
ואכן יצטרך לפי"ז להסביר האיסור דהרבעה, דבהרבעה אסרה תורה אפילו שאין הפרד באיכות דכל תרי מיני אסירי, ונצטרך להטעים את ההנחה הנ"ל, ולאמר דמאחר שהוא כטמא וטהור הרי ממילא הוא כשני מינים דאי אפשר לשני בע"ח שיהיה זה טמא וזה טהור ויהיו שניהם בני מין אחד. ואין צריך לאמר שכל זה רחוק וזר.
ואולם רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכל את ידיו כאן בחכמה רבה, דמצד אחד לא רצה להניח שיסוד האיסור הזה הוא דרשת ההיקש דצבי ואיל, דזה היה סותר לשיטתו דאין כלאים דהנהגה אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא, וכן היה הדבר רחוק בעיניו לפרש דחולין וקדשים הוו כטמא לגבי טהור, וע"כ בנה יסודו על הנחה אחרת והיא דהתורה קוראה לבהמת קדשים שהוממה בשם טמאה, ואין הכונה דכולה היא בסוג זה, אלא שהצד הפוסל אותה ונותן בה כח חולין הוא צד טמא, ונמצא שהצד האחר שנותן בה כח של קדשי מזבח הוא בערך אליו צד טהור, והרי היא בהרכבה של טהור וטמא, ואסורה בהנהגה מה"ת, וכן בהרבעה, דנגוד זה של טמא וטהור הוא כנגוד שבין שני מינין, דא"א למין אחד שיהיו בו טהור וטמא. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"ט מהלכות כלאים הלכה י"א, בהמת פסולי המוקדשין אעפ"י שהיא גוף אחד עשאה הכתוב שני גופין, מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד, הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'. מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין. לפיכך החורש בפסולי המוקדשין לוקה, או המרביע לוקה משום כלאים, ואיסור זה מדברי קבלה עכ"ל,
ואמנם הרבה צריך לדקדק בדבריו (א) למה דייק לאמר מפני שהיתה קודש, מה בא להוציא מכאן. וכפי הנראה בא למעט הומם ואח"כ הקדישו שאינו קדוש קדושת הגוף דאיסור זה אינו אלא בבהמה שהוקדשה תחלה קדושת הגוף ואח"כ הוטמה, ואולם כמובן בכור שנולד במומו אינו מוצא מכלל זה דהוא קדוש קדושת הגוף, (ב) כפי הנראה אינו מבדיל בין קודם פדיון ולאחר פדיון דהרי סתם לשונו, ועיין במל"מ ז"ל שהוכיח דלדעת הרמב"ם האיסור דכלאים הוא רק לפני פדיון, אבל לאחר פדיונו אינו תערובת קודש וחול כלל, כיון שמותר לשוחטו כחולין דעלמא, והכריח כן מסתירת פסקי הרמב"ם שכאן פסק דהמרביע שור פסה"מ לוקה, ואלו בפ"א דמעילה פסק כברייתא דמו"ק דף י"ב דאסור להרביע בפסה"מ, ומשמע דאינו אלא איסור בעלמא משום עבודה בקדשים, אבל אין בו לאו דכלאים. וע"כ דכאן קודם שנפדה ושם לאחר פדיון, עיי"ש במל"מ. ואם כי איני כדאי לחלוק על המל"מ ז"ל, בכ"ז אין אני רואה לקוצר דעתי הכרח לשיטתו, דהרי באמת צריך להבין דהלאו דהרבעה בשור פסה"מ הוא כך, דכשמנהיג שור פה"מ אתה מפריד בדמיון את השור הזה ואתה אומר שהוא כשתי בהמות אחת טמאה ואחת טהורה, וכן כשמרביע השור הזה על מינו אתה מפרידו לשנים ואתה אומר שיש בו בהמה טמאה וטהורה והבהמה הטמאה הרי היא מין אחר מזה שאתה מרביעו עליה דטמא וטהור נפרדים במין כנ"ל, וע"ז לוקה, וממילא דאין אתה יכול להחמיר בו יותר מאילו היתה כאן בפועל ממש הרבעה של מין אחד על מין אחר, והנה קי"ל דמה"ת אינו לוקה במרביע אלא כשמכניס כמכב"ש (ב"מ צ"א), אבל בהעלאה בעלמא אינו לוקה אלא אסור מדרבנן, וא"כ שפיר י"ל דהא דכתב הרמב"ם בפ"א דמעילה שאסור להרביע בפה"מ, כונתו אפילו בהעלאה בעלמא משום עבודה בקדשים, ואי דהא בלא"ה אסור מדרבנן אפילו העלאה בעלמא מטעם כלאים, י"ל דהאיסור דרבנן אינו אלא בשני מינים נפרדים ממש, אבל לא במרביע שור פסה"מ על מינו, אלא שאסרה תורה כמכב"ש משום שחדשה לנו דבר נפלא דהוא בעצמו כשני מינים, וע"כ הוצרך להשמיענו שיש כאן איסור משום עבודה בקדשים. (ויש להסתפק קצת באומר לעכו"ם להרביע בהעלאה בעלמא אם אסור, דהא הוא איבעיא דלא איפשטא שם בב"מ אם יש בכלאים איסור דאמירה לעכו"ם, והרמב"ם פוסק לחומרא, אף דהוא ספיקא דרבנן, ואפשר דהוא רק באומר להרביע ממש אבל לא במצוה להרביע בהעלאה בעלמא, וכן יש להסתפק בעבודה בקדשים אי שייך האיסור דאמירה לעכו"ם, ובפרט באומר לו להרביע פה"מ דאין איסור העבודה שבהרבעתו אלא מדרבנן, ואפשר דבקדשים שייך יותר האיסור דאמירה לעכו"ם דאנו מדמין להטלת מום שאסור מה"ת אפילו בגרמא בעלמא (בכורות ל"ד) וג"ז בכלל גרמא, ויש לחלק ואין להאריך), ואפשר דלא פלוג אף באופן שהאיסור דעבודה אינו אלא מדרבנן, וא"כ אפשר דמצד הרבעה דכלאים לא היה אסור באומר להרביע בהעלאה בעלמא, אבל מצד עבודה בקדשים אסור גם בזה, ויש לפקפק בזה (ג) יש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל דמתחלת דבריו נראה כאלו היה יסוד האיסור ההרכבה של קדשים וחולין, ובאמת אנו רואים דעיקר טעמו מפני שקרא הכתוב לפה"מ טמאה, ולא ביאר לנו רבינו במה עשאה הכתוב כשני גופין אלא אמר בסתימת לשונו אעפ"י שהיא גוף אחד עשאה הכתוב כשני גופין והרי היא כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמת הטמאה עם הטהורה המעורבין כאחד וכו' עיי"ש, וצריך להבין למה הכנים כאן כלל היסוד דקודש וחול מעורבין זה בזה, הלא אין זה הגורם איסור כלאים, אלא גזירת הכתוב שהיא כטמאה וטהורה בגוף אחד, והרי מודה הרמב"ם ז"ל שהמנהיג בהמת קודש ובהמת חולין אינו לוקה משום כלאים, וכן המרביע בהמת קדש שלא הוממה על בהמת חולין אינו לוקה משום הרבעת כלאים, ובעצם הענין צריך להתבונן דאיך יונח כאן על בהמה זו דחשיבא כטמאה, ואמת שהמל"מ ז"ל הסביר לנו דצד הטמאה שבה הוא דאסירא למזבח, אבל אם זהו שרש הדבר יצא לנו דהלאו דכלאים הלזה הוא גם במנהיג בהמת קודש ובהמת בעלת מום דחולין דגם היא אסורה למזבח, וכן במנהיגה עם חיה, וכן במנהיג שאר איסורי מזבח עם בהמת קדשים הראויה להיקרב, (ואולי דבע"מ דומה יותר לטמאה שכן פסולה ניכר בחוש כמו פסול טמאה אבל א"כ עכ"פ יקשה ממנהיג בהמת חולין בע"מ ובהמת קדש, וכן מחיה, ויש לפקפק עוד בזה), ואף דאין להקשות לדעת הרמב"ם דהא אין הדמיון עולה יפה לבהמה טמאה וטהורה דהא יכול לסלק ההבדל ע"י שאלה, דזה ל"ק דהא להרמב"ם אין זה דמיון מן הסברא אלא גזה"כ, אבל מכ"מ קשה כנ"ל ויש לישב. וכמ"כ יש להתבונן אם כונת רבינו ז"ל היא דלהכי קראה הכתוב טמאה כדי ללמדנו שלוקין עליה משום כלאים, או דקראה טמאה כדי שנדע שמדבר בבע"מ וממילא אנו למדים לענין כלאים, ומיהו משמע כלשון הראשון, דבספרא דרשו הטמאה לרבות הקדישה כשהיא מתה שנפדית אף דלא שייך בה העמדה והערכה, וכונתם דל"ל לאמר טמאה כלל, יאמר אשר לא יקריבו ממנה לה' ונדע שמדבר בבע"מ, וע"כ להכי, אבל הרמב"ם ז"ל נראה שסובר דזו אסמכתא בעלמא דל"ב קרא כלל דהוא כמקדיש מטלטלים בעלמא, וכן כתב בפרק ה' מהלכות ערכין וחרמין הלכה י"ב, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין עיי"ש, וע"כ דקרא אתי ללמדנו דין כלאים, (ועל דרשת הספרא יש לדייק דהא אי הוה כתיב אשר לא יקריבו בלבד הייתי אומר דכל איסורי מזבח בכלל זה ויש להם פדיון, וע"כ כתיב הטמאה ללמדנו שמדבר בבע"מ שפסולה ניכר בחוש כמו פסול דבהמה טמאה, ויש לדחות, ואין להאריך)
ומובן מאליו דמה שכתב הרמב"ם דאיסור זה מן הקבלה, אין כונתו דקרא אסמכתא בעלמא, דאם לא היה לזה שרש בכתוב כלל לא היה לאיסור זה לשיטת הרמב"ם דין דאורייתא ממש שיהיו לוקין עליו מן התורה, אלא דקרא הוא דרשא גמורה, אלא דבלא הקבלה פשוט שלא היינו מחדשים איסור כזה שהרי סוף סוף אינו במשמעו של פשוטו של מקרא, אלא דנלמד בצירוף תושבע"פ.
והרבה יש להאריך בענין זה, אבל הזמן קצר, ואי"ה עוד חזון למועד,
בעודני מתבונן בענין זה מתעורר ברעיוני לשער איך היה רבינו הגדול ז"ל מפרש בסוגיתנו חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא, ובפרט שלפי מה שהביאו בש"מ היתה גירסא בגמרא בפירוש דהוא לדין כלאים בפסה"מ, ומי כמוהו חקר ובדק כל הגירסאות והנוסחאות בכל דברי חז"ל. ועולה בלבי שאיננו יוצא מגדר האפשרות שגם הרמב"ם פירש כר"ח, והרכיב פירוש זה עם היסוד שהתורה קראה לפה"מ בהמה טמאה, וע"י הרכבה זו יצא לו שאין מזה סתירה לשיטתו דאין כלאים דהנהגה אלא במין אחד טמא ומין אחד טהור והוא דאיצטריך לן תרי קראי לטעת שרש בתורה הכתובה לההלכה המקובלת לענין כלאים בפה"מ, וההיקש דצבי ואיל הוא באמת להורות שהוא כשני מינים לענין כלאים, ואין מזה סתירה לשיטתו, דהא גם בשני מינים טהורים יש כלאים דהרבעה, ומה שקראה תורה לפה"מ בהמה טמאה הוא כדי להורות שהוא לא רק כשני מינין ששניהם טהורים ואין בו אלא איסור הרבעה בלבד אלא הוא גם כשני מינין נפרדים בטמא וטהור ויש בו גם כלאים דהנהנה, וצריכי תרי קראי, דאי מקרא דהטמאה לא הייתי מחדש דבר נפלא כזה דגוף אחד הוא כשני גופין, אלא דאחרי שידענו מצבי ואיל שהכתוב חושבו לשני גופין נפרדים אנו אומרים דהכינוי טמאה הוא על גוף אחד משני אלו, והגוף השני בגדר בהמה טהורה ולוקה גם על הנהגתו. ואי כתיב רק ההיקש דצבי ואיל לא הייתי דן אלא שמדמה אותו לשני מינים ששניהם טהורים, ואין בו אלא כלאים דהרבעה.
ואולם לבי מהסס בזה מפני שהרמב"ם לא הזכיר כאן את ההיקש דצבי ואיל,
ואפשר דשיעור דבריו הוא שמתחלה הניח את היסוד שעשאו הכתוב כשני גופין, כלומר שיש בו תורת חולין ותורת קדשים, וכיון שידענו שהוא כשני גופין, ומצאנו שהתורה קרא אותו בהמה טמאה, אנו אומרים דלא על כולו הניחה כינוי זה אלא על אחד משני צדדיו והיינו הצד הפוסל אותו למזבח, וממילא הצד של קדשי מזבח שנשאר בו הוא בגדר בהמה טהורה וע"כ לוקין על הנהגתו, ואצ"ל על הרבעתו,
ובעוד רעיוני משוטטים בענין זה נפלאו מבינתי דברי איסי בן יהודה בתוספתא דכלאים פרק ד' ובירושלמי פרק ח' הלכה ב') אסור לרכוב על הפרדה מק"ו ומה בגדים שאני מותר ללבוש זה על זה אני אסור בתערובתו בהמה שאני אסור לנהוג זה עם זה לא כש"כ שאני אסיר לרכוב עליה, והא כתיב וירכבו איש על פרדו וינוסו, אמר להם אין למידין מן המלכות (פי' שלא כדין עשו), והא כתיב והרכבתם את בני שלמה על הפרדה אשר לי אמר להם אין למידין מן התקוע (עיי' ברא"ש הלכות כלאים דפירושו תקע עצמו לדבר הלכה ושלא כדין עשה), א"ל הרי הוא אומר ויעש הישר בעיני ד' וגו', עיי"ש, (ובירושלמי הגירסא שעל זה השיבם שבריה היתה מששת ימי בראשית).
והנה רואים אנחנו כאן ענין הדומה להא דר"י ודר' אושעיא בפה"מ שני גופין בגוף אחד, אבל בעצם הסברא הרי החלוק מבואר דזה שנולד משני מינים הרי הוא מין בפ"ע ואין בו שני גופין, והדומה לפה"מ הוא לא פרדה אלא אדם שחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בין בשפחה בין בבת חורין וכן כתבו התוס' חולין דף ע"ט ע"א בענין זה דפרדה וז"ל לא דמי לחציו עבד וחציו בן חורין דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני, וכל פרדות הבאין מסוס וחמור מין אחד הוא עכ"ל, ואולם איסי בן יהודה סובר שגם כאן הוא כשני גופין בגוף אחד, ויש לדון הרבה בסברתו, אבל לא לכך אני מכיון, אלא להבין עפי"ז איך יפרנס הרמב"ם ז"ל שיטתו בכלאים, הרי סוס וחמור שניהם מינים טמאים, וא"כ לא שייך כאן איסור דאורייתא כלל, תאמר שאיסי בן יהודה לא אסר אלא מדרבנן, א"כ למה נדחק כ"כ לאמר על משיח צדקנו שאין למדין מן התקוע, יאמר שבימי דוד עדיין לא נאסר שני מינין טמאים, וכן מה הביאו חכמים ראיה מכאן, שמא אז עדיין לא נגזרה גזירה והיה מותר ועיין עירובין פ' עושין פסין), ודוחק לאמר דהיתה מסרת בידם שכבר באותן הימים נגזרה גזירה זו, ואולי יש לישב עפ"י דברי הט"ז ז"ל הידועים דדבר המפורש כתורה להיתר אין כח ביד חז"ל לאסור, ולכן הביאו ראיה זו מן הכתוב, דדברי קבלה לענין זה כדברי תורה דמיין, ולפיכך לא השיב איסי בן יהודה כתשובתנו, ועדיין הדבר צריך תלמוד,
וראיתי להרא"ש ז"ל שאומר דלא קי"ל כאיסי בן יהודה דהק"ו פריכא הוא, דלא אסרה תורה יותר בכלאי בהמה מבכלאי בגדים שאף כלאי בהמה אינם אסירים מה"ת אלא כשקשורים יחד, עיי"ש בדבריו ז"ל בהלכות כלאים סימן מ"ט, ולא אבין אם ק"ו פריכא הוא, וכי לא היה ביד החכמים להשיב עליו כך, ואולי מכאן ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל שדעתו בפ"ט מכלאים הלכה ז' שהמנהיג כלאים לוקה אעפ"י שאינם קשורים ועיי"ש בפירוש הרדב"ז ז"ל (ברמב"ם דפוס ווארשא), וא"כ איננו ק"ו פריכא, ואולם הרא"ש לשיטתו דהוא דוקא כשקשורין יחד.
וראיתי שם בהרא"ש שסותר דעת הרמב"ם בכלאים מהא דר"י ור"א דהמנהיג שור פה"מ לוקה, אעפ"י שאין כאן מין טהור ומין טמא, ומביא דברי הרמב"ם בפ"ט מכלאים שהוא כקודש וחול המעורבין והרי הוא כבהמה הטמאה עם הטהורה, ואומר הוא ז"ל שדוחק לעשות חול כטמא, ולפלא בעיני שלא הרגיש שהרמב"ם מבסס דבריו עפ"י יסוד הדרשא דהברייתא דקרא הכתוב לפה"מ בהמה טמאה ודוקא בנדון זה הוה החול כטמא לגבי הטהור.
ובענין זה דכלאים דפסה"מ יש להביא כדמות ראיה לפירושנו לעיל שגם הרמב"ם סובר הדרשא דצבי ואיל וכלאים דפסה"מ ושאין זה סתירה לשיטתו, דגרסינן בחולין קט"ו ע"ב שרבי למד לאו לאכילת בשר בחלב מפרשת פה"מ לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר וכו' צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשני מינין אף כאן בשני מינין, עיי"ש, ועיין בפירושי רש"י ותוס' ז"ל שהכונה היא דפסה"מ הן תערובת קדש וחול, וע"ש בתוס' ז"ל שזה נלמד ממה שהקישו הכתוב לצבי ואיל, וע"כ הכונה היא כך דפשטות הלשון מורה כן, במה הכתוב מדבר בשני מינין, ואם כפירוש רש"י הרי זה שנאמר כאן צבי ואיל אינו שייך כלל להדין שפה"מ יש עליו תורת כלאים, אלא דהוא משום שמעורבין בו קודש וחול והוא כשני גופין בגוף אחד, ולא היה לו לאמר במה הכתוב מדבר בשני מינין אלא לאמר שמדבר בגוף אחד שהוא כשני מינין, וא"כ הרי לנו דרבי מפרש שהאיסור דכלאים בפה"מ הוא משום שהוקש לצבי ואיל, ומוכח דגם בשני מינים טהורים יש כלאים מה"ת, וע"כ דאין זה סותר לשיטת הרמב"ם דתרוייהו צריכי, וכנ"ל, אכן אין זו ראיה באמת כמובן, ובלא"ה אפשר לפרש דאין כונת רבי כלל על היקש דפה"מ לצבי ואיל, אלא דכונתו שכאן בפרשה זו מזכיר שני מינין צבי ואיל,