אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס דברי יצחק
קונטרס לספר אור הישר על מסכת בכורות
דברי יצחק בכורות
סימן א
דף ל"ג ע"א ורבי עקיבא מתיר ואפילו עובדי כוכבים מ"ט דר' עקיבא כצבי וכאיל מה צבי ואיל מותר לעכו"ם אף פסולי המוקדשין מותר לעכו"ם, ואידך, תלתא צבי ואיל כתיבי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא וחד לכדרבי אליעזר הקפר וחד מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה, עיי"ש ברש"י ותוספות ובפירוש רגמ"ה ז"ל.
והנה על הדרשא לדר' יצחק ורבי אושעיא כתב רש"י לא נתפרש לנו היכן, וכן כתב רגמ"ה לפניו והא דר' יצחק ודר' אושעיא לא משתכחנא בכולא גמרא דידן עכ"ל, אבל ר"ח ז"ל פירשו כמין חומר דהיינו ההיא דפ"ב דמכות (דף כ"ב) המרביע שור פסה"מ והמנהיג שור פסה"מ לוקה גוף אחד הוא ועשאן הכתוב שני גופין, פי' שהשור בפני עצמו נחשב כצבי וכאיל דהיינו שני מינין ולא כמו שרגילין לפרש שם שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין, אלא מצבי ואיל נפקא כדקאמר הכא עיי"ש בתוס' בשם רבינו חננאל ז"ל. ובהשקפה הראשונה יראה דהלכה זו של ר"י ור' אושעיא תלויה במחלוקת ר"ע ורבנן דלר"ע הלא איצטריך לן דרשא להתיר פסה"מ לעכו"ם ולא אייתר לן כצבי וכאיל להא דר"י ודר' אושעיא, ואולם כבר נתעוררו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בדרשות הללו וכתבו לעיל דף ל"ב ע"ב וז"ל ואומר ר"י דהלכתא כב"ה דמתניתין דשרו אף לעכו"ם ולא כב"ה דברייתא דאסרי אליבא דת"ק ופליגי ארבי עקיבא, דהוי סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכו' והא דמפרש בסמוך טעמא דרבי עקיבא מדכתיב כצבי וכאיל ואמרינן דאידך מוקים לה כר' אליעזר הקפר, פי' דדריש בריש פ' שני דחולין (דף כ"ח) מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה אלא מדברי סופרים, משמע דר"ע לית ליה דר"א הקפר אלא סבר לה כרבי דדריש שחיטה מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה דלמא הכי קי"ל כרבי ואע"ג דר' יוסי בר חנינא וכו' אין ראיה ממנו שיהא הלכה כן וכו' ועוד דר"ע נמי מצי סבר כר"א הקפר וגמר חד מצבי וחד מאיל כדפרישית לעיל בפ' שני (דף ט"ו) גבי מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה וכו' עיי"ש בתוספות, וחזינן לדעתייהו דבעלי התוס' ז"ל דלא ניחא להו כלל לאמר דר"ע לא סבר הא דר"י ודר' אושעיא דהרי לא נסתפקו אלא אם ר"ע סובר כר"א הקפר, אבל לא אם אית ליה דר"י ודר"א, ועוד שהרי כתבו משמע דלית ליה לר"ע דר"א הקפר, ואיך הוא משמע, הא אינו אלא ספק דאפשר דאית להו דר"א הקפר ולית להו דר"י ודר' אושעיא, והדברים פשוטים מאד דבדר"א הקפר מצינו מחלוקת אבל על הא דר"י ודר' אושעיא לא מצינו מחלוקת אבל קבעוה בגמרא דמכות כ"ב בלי שום חולק, ומסתבר דאתיא אליבא דכו"ע, ועוד י"ל בכונת רבותינו ז"ל דמשמע להו דהא דר"י ודר' אושעיא הלכתא פסיקתא מדלא נמצא שום חולק עליה בפירוש בשום מקום, ולאידך גיסא הרי הניחו ליסוד דהלכה כר"ע משום דסתם תנא כוותיה, וא"כ לא יתכן לאמר דר"ע לית ליה דר"י וד"ר אושעיא, דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא, וי"ל עוד בכונתם ז"ל דלדעת בה"ג ז"ל (שאמרו עליו התוס' שכל דבריו דברי קבלה), אף ב"ה דברייתא דאוסרין לעכו"ם לא אסרי אלא מדרבנן דגם אינהו דרשי כצבי וכאיל כר"ע, (וכנראה דעת התוס' נוטה לשיטה זו עיי' בדבריהם בד"ה הנ"ל**(ויש להעיר ממה שהשריש לנו הט"ז ז"ל דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאוסרו, והרבה יש להתבונן בהנחה זו ואכ"מ.)**), והא דמקשינן בגמרא, ואידך, (כלומר מאן דאסר לעכו"ם איך יפרנס יתור הכתוב דכצבי וכאיל) הוא לא כפירוש רש"י ז"ל דקאי על ב"ה דברייתא אלא על ב"ש דאסרי לעכו"ם מה"ת ונמצא דכו"ע דרשי כצבי וכאיל לכדר"ע חוץ מבית שמאי, וע"כ לא מסתבר כלל דר"י ור' אושעיא מוציא מכלל הא דר"ע דא"כ הרי היא שיטת ב"ש בלבד ולא היתה נקבעת בגמרא בלי חולק דב"ש במקום ב"ה אינה משנה.
ואיכא למידק עוד בדברי התוס' ז"ל במה שתירצו דלעולם אית ליה לר"ע הא דר"א הקפר אלא דדריש חד מצבי וחד מאיל דכולהו איצטריכו לדרשות וכנ"ל, דא"כ תקשה לבר פלוגתיה דר"ע דדריש הנך תלתא קראי כפי האוקימתא דסתמא דתלמודא, הלא לא תירץ הש"ס כלום דהא לדידיה ג"כ אייתרא חדא תיבה צבי או איל לדרוש הא דר"ע, וע"כ צ"ל דכונתם דהאי תנא ידרוש חדא לדרשה אחרת, ומסתבר ליה טפי לדרוש לדרשא אחרת מלדרוש להא דר"ע משום דהא אית לן היקש דכבשרם יהי' לך (לעיל ל"ב ע"ב), כלומר היקש דבכור בין תם ובין בע"מ לחזה ושוק, אלא דלמ"ד דפה"מ מותרין לזרים אתיא ק"ו מטמא (עיי"ש בריש דף ל"ג) ואפקיה מההיקש (עיי"ש בתוס' ד"ה ובית הלל), אבל כל כמה דאפשר לקיים את ההיקש באיזה צד מקיימינן, וניחא טפי לדרוש לדרשא אחרת מלדרוש לדר"ע להתיר לעכו"ם דאז אפקינן ליה מההיקש לגמרי.
והנה לפי הבנת בעלי התוס' ז"ל דכל צבי ואיל הכתובים בפ' ראה איצטריכו לדרשות יש לנו לסדר נתוח הדרשות לכל חד תנא לפי שיטתו, והוא דבסוגיתנו מצינו שלשה למודים: א) לכדר"י ור' אושעיא, ב) ולכדר"א הקפר, ג) ושפה"מ פטורין מן הבכורה, ולר"ע אפיק חד מינייהו ועייל דפסה"מ מותרין לעכו"ם ולעיל בדף ט"ו ובדף י"ב אנו מוצאים עוד הלמודים הללו: א) שפה"מ פטורין מן המתנות, ב) שאין פודין פט"ח בפה"מ, ומעתה אם נניח דר"ע אית ליה דר"א הקפר יהיה נתוח הדרשות עפ"י שיטתו באופן זה: א) כצבי וכאיל לכדר"י ור' אושעיא ובזה אין לדרוש צבי לחוד ואיל לחוד דיסוד הלמוד הוא ההיקש לשני מינים, וא"כ שניהם נצרכים לאותה הדרשא האחת, ב) צבי ואיל להתיר לעכו"ם ולכדר"א הקפר לשחיטת חיה, ג) צבי ואיל לשנים משלשת הלמודים הללו: שפה"מ פטורין מן הבכורה, שפטורין מן המתנות, ושאין פודין בפה"מ, וא"כ ההכרח הוא דחד מאלה לא איצטריך לר' עקיבא, ולכאורה מסתבר לאמר דלפטור מן הבכורה לא איצטריך ליה אבל לפטור מן המתנות איצטריך ליה לשיטתו דסבר דפה"מ מותרין לעכו"ם ונמצא דלאחר שחיטה הם חולין גמורים וחיוב המתנות הלא אינו חל אלא לאחר שחיטה וכדכתיב קרא וזה יהיה לכהנים מאת זובחי הזבח, דחייבין במתנות, אבל לפטור מן הבכורה לא איצטריך דבכורה הוא בחיי הבהמה, ובחייהם הלא פסה"מ קדושים הם קדושת הגוף דהרי אסורין בגיזה ועבודה, ועושים תמורה וכ"ז הוא מגדר קדושת הגוף וכמבואר במשנתינו בבכורות י"ד, וא"כ פטורין מבכורה מצד הסברא, ומובן שאין להקשות לכתוב חד לפטור מן המתנות ואנא ידענא ממילא דמותרין לעכו"ם דאל"כ ל"ל קרא לפטור מן המתנות, דדא בורכא דאי הוה כתיב רק חד הו"א דהוא להתיר לעכו"ם, אבל במתנות חייבין דהא הוה חולין גמורין, ולהכי איצטריך תרוייהו, **(ודמיון לזה בקידושין דף ד' ע"א ד"ה אמר רבא בא זה ולימד ע"ז וכו' עיי"ש.)** וביותר יש להסביר דבר זה לפי מה שרמז לנו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"א מבכורות הלכה ה' כשהביא דין זה דפה"מ פטורין מן הבכורה לא סמך אותו על מדרש הכתוב כמפורש בסוגיתנו אלא נתן טעם מסברא שהרי הם קודש דאסורין בגיזה ועבודה, הרי דאף שהיתה לפניו דרשת סתמא דגמרא הכריע בשקול דעתו דאין זו אלא אסמכתא בעלמא דלא איצטריך כלל לקרא. איברא דאף בפטור מתנות לא הביא הר"מ דרשת הכתוב דסתמא דגמרא בשם הברייתא המובאה לעיל ט"ו, אע"ג דלמה דפסק כר"ע דמותרין לעכו"ם הרי הם חולין גמורין ואיצטריך קרא, ונראה שדעתו דגם זה נלמד מן הסברא דאעפ"י שחיוב המתנות הוא לאחר שחוטה מכ"מ הדעת נותנת שאינו אלא בבהמה שגם עד שחיטתה היתה ממין מחוייבי מתנות, וי"ל עוד בסברת הרמב"ם דבמובן ידוע חיוב המתנות מתחיל גם מחיים אלא שאינו נגמר אלא עד לאחר שחיטה, (ואע"ג דבבבא בתרא קכ"ג ע"ב בהא דאמרינן דהבכור נוטל פי שנים במתנות ומקשינן אי דלא אתי לידא דאבוה הא ראוי הוא ומתרצינן במכירי כהונה וכגון דאשתחיט בחיי דאבוה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין עיי"ש, והשתא או ס"ד דחיוב המתנות מתחיל מחיים ל"ל דאשתחיט, אפילו לא אישתחוט אלא לאחר מיתת האב ג"כ כך, זו אינה פירכא של כלום כמובן מכמה אנפי ואין צורך לפרש), ואמנם לאידך גיסא אף דהרמב"ם אינו מביא קרא לפטור מן המתנות בכ"ז גם סברא אינו אומר בה, באופן שלכאורה אנו מסופקים קצת בדעתו אם דרשא זו בגמרא לפטור מן המתנות היא דרשא גמורה או אסמכתא בעלמא, ונראים הדברים שלדעתו אינה אלא אסמכתא, ולא שלמד דין זה מן הסברא בלבד אלא הוא סומך על היסוד שהניח בפ"א מבכורות הלכה ג' דפסה"מ לאחר שחיטה חולין גמורים משום שנאמר הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל, הרי זה היקש כללי שיש להן דין צבי ואיל ואתה למד ממנו להקיש להקל לצבי ואיל בכל מה דאפשר (חוץ ממה שנתמעט בפירוש כגון לענין חלב שיש לפה"מ דין בהמה) (וכנראה אית ליה להר"מ דהחומרא שיש בבכור שאינו נמכר באיטלז ונשקל בליטרא אינה אלא מדרבנן ועיי' בתוס' ריש פרקין) ובכלל זה דפטורין מן המתנות, אולם אין זה מחוור לגמרי (ואמנם אין להקשות דא"כ למה לו להביא ראיה מן הסברא שפטורין מן הבכורה תפ"ל מההיקש, זה אינו כלום, דמחיים לא הוקשו לגמרי לצבי ואיל דהא יש בהן קדושת הגוף ורק לאחר שחיטה הוקשו לגמרי, ואתה רואה שהדרשא דר"י ודר"א המפורשת בגמרא לענין מחיים שע"כ היא דרשא גמורה דהא לוקין עליה כדאיתא במכות כ"ב, אינה לענין שמבדילו מן הקדשים ונותן עליו תורת חולין אלא לענין הנוהג גם בקדשים דהא כלאים נוהג גם בקדשים, ודרשא דצבי ואיל לפטור מן הבכורה סבר הרמב"ם דאינה אלא אסמכתא, דמחיים לא שייך להקישו לצבי ואיל דהרי אי אתה יכול להקישו לצבי ואיל דהא לכו"ע מחיים יש בו קדושת הגוף וכנ"ל, והרי מכאן תבלין לדעת הרמב"ם שחשב דרשא זו לאסמכתא בעלמא, והרבה יש להאריך בדעת הרמב"ם בדרשות הללו, אבל אם היינו מזדקקים לזה היינו נצרכים לבאר כל שיטת הרמב"ם בענין הדרשות בכלל, ויארך יותר מן השיעור הראוי בקונטרס זה, ואם יזכני ד' אכתוב ספר שלם ע"ד יסודות תושבע"פ ושיטת רבינו הגדול במקצוע זה. ועכשיו אנו עסוקין בדרשות הללו לפי הנראה מפשטות הגמרא ולפי הבנת רבותינו רש"י ובעלי התוס' ז"ל
ויש להמתיק הדברים עוד יותר והוא מאחר שלמדנו מכצבי וכאיל דינא דר"י ודר' אושעיא דפסה"מ הוא תערובת חולין וקדשים, לא קדושה מיוחדת בפ"ע, אלא הרכבה של חול וקודש, א"כ לא איצטריך קרא כלל דפטורין מן הבכירה דאם היינו אומרים שזו מין קדושה קלושה היינו מסופקים אפשר שזו קרובה לחולין יותר מלקדשים עד שיש להסתפק שמא חייבין בבכורה כחולין, אבל מאחר שהנחנו דאינו כך אלא דהוא גוף משותף מקדשי מזבח וחולין גמורין, הר"ז דומה לענין בכורה לשותפות דנכרי וישראל ואין כאן אלא מקצת בכור ופטור מן הבכורה כדלעיל דף ג', ובכל אופן לרבנן הוא פטור, ויש לדחות זה ולפלפל, (ויש להעיר מהא דלעיל דף ג' כיון דעריבי בהו חולין לא קרינא בהו כל בכור, וכן יש להעיר מהא דלעיל י"ד ע"א קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות וממה שכתבו התוס' שם בד"ה קדושת דמים פי' הקונטרס וכו' אלא היינו טעמא בקדושת דמים משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם, והערה זו שייכה בין לפטור דבכורה, בין לפטור דמתנות וסמכתי על המעיין, דאין מפרשין לחכם).
ולענין מה שנסתפקו התוספות ז"ל אי סבר ר"ע דר"א הקפר, כלומר אי סבר דאין שחיטה לעוף מן התורה, הנה לכאורה יש לפשוט דסבר יש שחיטה לעוף מה"ת מהא דזבחים ק"ז גבי שחוטי חוץ דדריש ר"ע מקרא מיוחד דחייב על שחיטת עוף בחוץ וכן מקרא אחר דפטור על מליקת עיף בחוץ, והנה אם כי אין לפשוט ממה דמחייב ר"ע על שחיטת עוף בחוץ דסבר דיש שחיטה לעוף מה"ת דאל"כ שחיטה זו מה ענינה, די"ל דהא לכו"ע נחירה מיהא בעי (ועיין תוס' חולין כ"א) וא"כ נחירתו זוהי שהיטתו, **(ועיין ביומא דף ס"ד ע"א ואמאי לא תשחטו אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא, אמרי במערבא דחייתו לצוק זוהי שחיטתו, ועיי' בתוד"ה דחייתו ויש לפלפל ואכמ"ל.)** אבל ממה דפטר מקרא מיוחד על מליקה בחוץ שפיר יש לפשוט דסבר דיש שחיטה לעוף מה"ת דאל"כ הרי מליקתו זוהי שחיטתו ואמאי נפטר ועיי' חולין כ"ב והבן), ואין לדחות ולאמר דאין ה"נ דסבר אין שחיטה לעוף מה"ת, אלא דלענין חוץ לא רבתה תורה אלא שחיטה שכיוצא בה חייב בבהמה, דז"א דהא ר"ע לא מרבה שחיטת עוף בחוץ כר' ישמעאל מאו אשר ישחט דלדידיה ע"כ הכונה על שחיטה ממש דכל שחיטה האמורה בתורה היא השחיטה המקובלת לנו מסיני להתיר בהמה וחיה באכילה, אלא מדם שפך הוא מרבה ובזה לאו דוקא שחיטה במשמע דהא אדרבה מ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת למדה מושפך דכתיב גבי עוף דבשפיכה בעלמא סגי (חולין כ"ב), וא"כ גם מליקה בכלל דם שפך, ואי ס"ד דסבר ר"ע דאין שחיטה לעוף מה"ת הרי נתרבתה נם מליקה מכאן, וע"כ דר"ע סבר יש שחיטה לעוף מה"ת, וי"ל דאדרבה למדה מההיקש דושפך שנאמר גבי חיה ג"כ ומקיש עוף לחיה (ועיי"ש בחולין ועיי' ברמב"ם פ"א משחיטה) וא"כ דם שפך הכתוב כאן כולל עוף דבעוף נאמר לשון שפיכה וכנ"ל, וידעתי שיש לדחות דלעולם סבר ר"ע אין שחיטה לעוף מה"ת אלא דשבקיה לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה (ואשכחן כה"ג לר"ע שבקיה לקרא דדחיק וכו' בקידושין בסוף פ' האומר), דכיון דמצינו רבוי לעוף, ומצינו מיעוט א"א לנו לאמר אחרת אלא דהריבוי מרבה שחיטה שכיוצא בה מתרת בבהמה, והמיעוט מוציא מליקה וגזה"כ היא לחלק בין מליקה לשחיטה בעוף לענין שחוטי חוץ אף דלהתיר הבשר באכילה בחולין היינו שחיטה היינו מליקה בעוף, אבל הדוחק בזה מבואר ואין להאריך, ואולי בספרי הכללים של רבותינו האחרונים ז"ל כבר הביאו ראיות ברורות להיכן דעת ר"ע נוטה בפרט זה, ואפשר שקדמוני באיזה דבר, אבל אין אתי שום ספר ממין זה, ואני מוכרח לגשש באפלה, וידעתי שיש להטות הדברים להפך דדוקא משום דר"ע סבר דאין שחיטה לעוף מה"ת הרי נתרבה עוף מקרא דדם שפך וכנ"ל ומה לי שחיטה ומה לי מליקה וע"ז בא הכתוב למעט מליקה מקרא מיוחד וגזה"כ היא, וכנ"ל אבל כ"ז דחוק.
וקצת יש להביא סמוכין דר"ע סבר דיש שחיטה לעוף מה"ת מן הספרי פ' ראה שמביא שם דרשות מיוחדות ושחטו ושחט אותו ושחט אותו למעט עוף משחיטת חולין בעזרה, וידענו דסתם ספרי ר"ש ור"ש קבל רובי תורתו מר"ע ואמר לתלמידיו בני שנו מדותי שהן תרומות ממדותיו של ד"ע גיטין סוף פ' האומר) (ואשכחן דאף ר"א בנו בשיטת ר"ע רביה דאבוה אמרה במנחות ע"ב), וא"כ ע"כ שיטתו היא היא שיטת ר"ע, ואי ס"ד דלר"ע אין שחיטה לעוף מה"ת ל"ל קרא למעט עוף משחיטת חולין בעזרה הא תניא בירושלמי דנזיר (סוף פ' מי שאמר הריני נזיר) הנוחר והמעקר חולין בעזרה הרי הן מותרין בהנאה ומפורש איתמר שם בירושלמי דלמ"ד אין שחיטת עוף מחוורת מה"ת לא שייך שחיטת חולין בעזרה גבי עוף.
והנה אם נניח דלר"ע שחיטת עוף מה"ת דלא כר"א הקפר נצטרך לפרנס יתור אחד דצבי או דאיל לר"ע, אלא דכבר הבאנו לעיל ג' למודים שפה"מ פטורין מן הבכורה, ושפטורין מן המתנות ושפודין בהם, ואמרנו דע"כ חד מהנך לא איצטריך לר"ע, והיינו אי סבר כר"א הקפר וכנ"ל, אבל אם נתפוס דלית ליה דר"א הקפר, נאמר דאיצטריכו ליה כולהו, ואפוק דר"א הקפר ועייל חד מהנך תלתא. ויש לפלפל בכ"ז ואין להאריך. איברא דלדעת הרמב"ם המפורשת בפ"א מהלכות שחיטה איצטריך דר"א הקפר גם למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת, דאיצטריך ללמד שחיטה לחיה מה"ת ועוף הוקש לחיה בקרא דושפך עיי"ש (וכנראה שדעתו דדרשת רבי בלבד מוזבחת אינה מספקת ועיי' במפרשיו ואכמ"ל), וא"כ י"ל דר"ע שפיר סבר דרשת ר"א הקפר אף דסבר דשחיטת עוף מה"ת.
עוד י"ל דלעולם אית ליה לר"ע דרשא לפטור פה"מ מן הבכורה, ואעפי"כ יספיקו לו כל היתורים דצבי ואיל ולא יחסר לו בחשבונו, די"ל דלהא דאין פודין פט"ח בפה"מ לא דריש קרא כלל, דהא איתמר לעיל דף י"ב איבעיא להו מהו לפדות אליבא דר' שמעון לא תיבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה חולין הוא, כי תיבעי לך לר' יהודה דאמר אסור בהנאה מאי כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור או דילמא כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא, א"ר כהנא מי זוטר מאי דכתיב בהו כצבי וכאיל מה צבי ואיל אין פודין בו אף פה"מ אין פודין בו, השתא דאתית להכי לר' שמעון נמי צבי ואיל כתיב בהו עיי"ש, ומעתה י"ל דשיטת ר"ע ושיטת ר"ש חדא היא וכנ"ל וי"ל כסברת הגמרא דלר"ש דמותר בהנאה ופשיטא דפודין בו, ואית ליה לר"ע דפודין בפה"מ ולא דריש קרא כלל שאין פודין בו כנגד הסברא (והרמב"ם ז"ל אף דפוסק כר' יהודה ופוסק גם דאין איסור חל על איסור מכ"מ לא פסק דאין פודין בו דסבר אפקועי איסורא בעלמא הוא ולית ליה כלל כמסקנת הגמרא דדרשינן קרא שאין פודין בו, ולא כמר זוטרא, ויש להאריך כזה וההכרח לקצר).
ועכשיו נחזור לדבר בהתכת הדרשות לבר פלוגתיה דר"ע והכל בשיטת התוספות הנ"ל, ונאמר דהוא ידרוש כצבי וכאיל לדר"י ודר"א וכמפורש בסוגיתנו היינו שיש לפה"מ תורת שני מינים ואיצטריך תרווייהו צבי ואיל לדרשא זו וכנ"ל, וחד צבי או חד איל לכדר"א הקפר (אפשר דסבר דיש שחיטה לעוף מה"ת אלא דסבר דגם לשיטה זו איצטריך דר"א הקפר וכדעת הרמב"ם הנ"ל), וחד צבי וחד איל לפטור פה"מ מן הבכורה, וחד לפטור פה"מ מן המתנות, וחד שאין פודין בפה"מ, ואין להקשות דל"ל קרא לפטור מן המתנות הא לדידיה פה"מ אסור לעכו"ם (ולב"ש לכו"ע אסור לעכו"ם מה"ת, ועכ"פ אף לב"ה דברייתא לפירוש דש"י אסור מה"ת) וא"כ ל"ל קרא לפטור מן המתנות, דהא לדידיה אסור לעכו"ם משום דכל מה שיש לקיים ההיקש דכבשרם יהיה לך מקיימינן ליה וכנ"ל, וא"כ פשיטא שפטור מן המתנות. אי משום הא לא איריא, דהו"א דאעפי"כ הא יש עליו תורת חולין ג"כ לאחר שחיטה וחיוב המתנות הוא דוקא לאחר שחיטה, ולאחר שחיטה הא עכ"פ הוא מותר לטמאים כחולין ונאכל בכל מקום ובכל זמן, והו"א דחייב במתנות, ולהכי איצטריך קרא. וי"ל עוד דאפילו את"ל דלא סברי דאין פודין בפה"מ אלא דפודין בו שפיר בין לשיטת ר"י בין לשיטת ר"ש וכנ"ל, מכ"מ לא אייתר להו חד צבי או חד איל, דאיצטריך להו לדרשא דאיתא בספרי פ' ראה לפטור פה"מ מחזה ושוק, ולדידהו איצטריך האי דרשא דהא לשיטתם יש לפה"מ תורת קדשים דאסור לעכו"ם ולב"ש אף לזרים והו"א דחייב בחזה ושוק.
ודע דלכאורה נראה דדרשא זו המובאה בספרי פ' ראה אף דהיא סתם ספרי לאו רבי שמעון היא, דהכי תניא התם יכול יהיו חייבין במתנות ת"ל כצבי וכאיל, אוציאנו מכלל מתנות ולא אוציאנו מכלל חזה ושוק ת"ל כצבי וכאיל, אי מה הצבי וכו'. ר' שמעון אומר יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהם תמימים כך נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהם בעלי מומין ת"ל כצבי וכאיל מגיד כשם שלא נתנה תורה מחיצה בין צבי ואיל כך לא נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים ע"כ, הרי דר"ש לא דריש בפה"מ למעט מחזה ושוק, ולכאורה י"ל דר' שמעון לטעמיה דהנה הרי"ט אלגזי ז"ל נתקשה מאד בהבנת הספרי הלז שהביא בגירסא אחרת ממה שלפנינו וז"ל וראיתי בספרי בפרשת ראה לפי גירסת מהר"א נחום בביאורו על הספרי כ"י וז"ל יכול יהיו חייבים בבכורה ומתנות ת"ל כצבי אוציאנו מכלל בכורה ומתנות ולא אוציאנו מכלל חזה ושוק ת"ל וכאיל אי מה הצבי כולו מותר אף זה כולו מותר ת"ל רק עכ"ל, והדבר קשה וכו', ועוד קשה דאמרינן בריש פ' הזרוע עלה דפריך הש"ס ויהיו חולין חייבים בחזה ושוק מק"ו ומה קדשים שאין חייבים במתנות חייבים בחזה ושוק חולין שחייבים במתנות אינו דין שחייבים בחזה ושוק, ומשני אמר קרא וזה יהיה משפט הכהנים זה אין מידי אחרינא לא, ופריך אלא טעמא דכתב רחמנא זה הא לאו הכי הו"א חולין חייבין בחזה ושוק והא בעי תנופה היכא לינפינהו אי אבראי לפני ה' כתיב, אי אגוואי, קא מעייל חולין בעזרה, הלכך לא אפשר אלא זה למה לי ע"כ. וא"כ בפסולי המוקדשין למה צריך קרא לפוטרן מחזה ושוק הא אף דפסולי המוקדשין כל זמן שלא נשחטו הם כהקדש לכל דבריהם דאסורין בגיזה ועבודה וחלבן אסור מ"מ אחר שנשחטו הרי הם חולין גמורים ומותרין באכילה כחולין כמו שמתבאר בפ"ב דמכילתין דף ט"ו ע"ב, וא"כ בפסה"מ למה צריך קרא לפוטרן מחזה ושוק, איך אפשר לחייבן בחזה ושוק והא בעי תנופה ואי נשחטו בחוץ הרי נעשו כחולין משעת שחיטה ואילך וחשיב כמעייל חולין בעזרה, ואין לומר דמשכחת לה בשנשחטו בעזרה דהא כיון דאחר שחיטה הוו כחולין גמורין מסתמא אסור לשוחטו בעזרה דפשיטי דחשיבי כחולין שנשחטו בעזרה דאסורין כדאמרינן בפ' האיש מקדש דף נ"ז יע"ש, ואפילו דנדחוק עצמנו בברייתא זאת דספרי כיון דמיירי בפסולי המוקדשין ונאמר דכל דקודם שחיטה יש להם דין הקדש אינם בכלל חולין שנשחטו בעזרה ומותר לשוחטן בעזרה מכ"מ וכו' עיי"ש ברי"ט אלגזי שהאריך בזה,
ובישוב קושיא זו שהרי"ט אלגזי מחשבה לחמורה מאד י"ל לכאורה דהא אי אמרינן חולין שנב"ע לאו דאורייתא אין כאן קושיא כלל, וגם שפיר איצטריך בר"פ הזרוע קרא דזה לפטור חולין מחזה ושוק, אלא דסוגיא דחולין אזלא אליבא דהלכתא דחולין בעזרה דאורייתא (ועיין שם בתוס'), ושפיר הקשו דלא איצטריך קרא למעט חולין מחזה ושוק, אבל הך ברייתא דספרי סברה דחולין שנב"ע לאו דאורייתא ושפיר איצטריך קרא למעט פסה"מ מחזה ושוק, ואולם רבי שמעון לטעמיה דחולין שנב"ע דאורייתא (עיין קידושין נ"ח ע"א), וא"כ אי אפשר לדרוש כצבי וכאיל לפטור פסה"מ מחזה ושוק וכקושית מהרי"ט אלגזי ז"ל וע"כ הסיע הכתוב לדרשא אחרת שאין חלוק בפסה"מ בין ק"ק לקדשים קלים. ואולם יש להתישב בדבר דהא אשכחן אותה השמועה לפטור חולין מחזה ושוק להלן בספרי בפ' ראה בפרשה דבשר תאוה וז"ל יכול יהיו חייבים בחזה ושוק ת"ל כצבי, הוציאו מכלל חזה ושוק ולא הוציאו מכלל ב' כליות ויותרת הכבד ת"ל כאיל עיי"ש והרי פרשה זו דכי ירחיב לשיטת הספרי היא בחולין (ועיי' בכסף משנה ריש הלכות שחיטה דהיא מחלוקת תלמודנו והספרי דלשיטת תלמודא דידן מדבר כאן אף בפסה"מ ואין להאריך בזה), וזוהי סתם ספרי וחזרה הקושיא למקומה קרא ל"ל הא לרבי שמעון חולין שנב"ע דאורייתא, ואף את"ל דאין ה"נ דר"ש היא וחולין שנב"ע דאורייתא, אלא דהאיסור להכניס חולין בעזרה הוא לאו דאורייתא, (ועיי' במל"מ פ"ב מהלכות שחיטה ואכ"מ), מכ"מ אין מקום לדברינו דלהכי נד ר"ש לעיל בספרי מדרשא דצבי ואיל לפטור פה"מ מחזה ושוק משום דסבר דחולין בעזרה דאורייתא, ועוד דהא עדיפא מהסתמא הראשונה דהא התם יש לדחוק כסברת מהרי"ט דפסה"מ אפשר שנשחטין בעזרה, אבל כאן הרי מדבר בחולין גמורים שא"א לשוחטן בעזרה, וע"כ דלר"ש מותר מה"ת להכניס חולין בעזרה ונסתרו דברינו הנ"ל, ואנו מוכרחין לאמר דהאי סתמא תנינא לאו רבי שמעון, אבל זה דחוק דהא התם אף דנשנה בסתמא הרי מחלוקת ר' שמעון בצדה, אבל באן אין שום מחלוקת בצדה והיה סתמא ממש, ולכאורה י"ל דלעולם האי סתמא רבי שמעון היא, אלא דדריש כאן וממילא משמע ליה להתם, והא עדיפא ליה דבהתחלת הענין דמיירי קרא בפה"מ דריש לדרשא דק"ק וקדשים קלים, אבל שם בפסוק דכי ירחיב דהוא בחולין א"א להעמיס דרשא הנ"ל ושם הוא דורש לפטור חולין מחזה ושוק, וממילא ידע דפסה"מ פטורין מחזה ושוק דלאחר שחיטה הן חולין גמורים דקאי ר"ש בשיטתו דר"ע רביה דפה"מ מותרין לנכרים, ולפי דרכנו זו למדנו דאף דסבר ר"ש דחולין שנב"ע דאורייתא, מכ"מ האיסור להכניס חולין בעזרה הוא לאו דאורייתא לדידיה, ואולם סוגיא דריש פ' הזרוע סברה דגם זה דאורייתא. ואגב אורחא ישבנו בפשיטות קושית הריט"א וביותר קושיתו מברייתא זו השניה המדברת בחולין לפי הבנתו עיי"ש בדבריו. (והרבה הרבה יש להאריך בביאור הדרשות דהספרי בענין זה ובהשואתן עם הדרשות המובאות בתלמודנו אליבא דר"ע ואליבא דרבנן החולקים עליו, ויותר ממה שכתוב כאן מתרוצץ במחשבתי, וההכרח לקצר). ומיהו אם נתפוס דדרשא זו לפטור חולין מחזה ושוק היא דר' שמעון, דחוי מעיקרו תירוץ שעלה ברעיוני לתרץ על קושית הרי"ט אלגזי והוא די"ל דהברייתא דספרי אזלא בשיטת רבנן לפי דעת ריש לקיש דסבר בתמורה דף ל"ב דלרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, וכדאוקמינן שם דף ל"ג מתניתין דתמורה קדשי מזבח בע"מ יפדו דלר"ל משנתינו בשעבר ושחט פה"מ שקדם הקדישם למומם ונראה דקודם פדיונם ודאי אין להם דין חולין שנב"ע, דהא הם קדשים גמורין ואסור לשוחטן במומן, אלא שאינם ראויים לפתח אה"מ, א"כ אם שחטן בעזרה מותרין, והו"א דבאופן כזה חייב לתת חזה ושוק לכהן ושפיר עביד תנופה, ופודה אח"כ כדי להתיר באכילה דקדשי מזבח לדעת זו לא היו בכלל העמדה והערכה, ואף אם יפדה קודם שיוציא החזה והשוק מהעזרה לית לן בה אף למ"ד דהכנסת חוב"ע ג"כ דאורייתא, וכדאמרינן במנחות מ"ח דפריק לה וחולין ממילא הויא עיי"ש. אלא דאי האי סתמא רבי שמעון א"א לאמר כך דהא מודה ריש לקיש דלרבי שמעון קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וכמבואר שם בתמורה דף ל"ג ע"ב עיי"ש. ולכאורה ל"ק קושית הריט"א כלל אף אם נאמר דסתמא דספרי יסבור דגם להכניס חולין בעזרה אסור מה"ת, דהו"א שחייב להקדיש החזה ושוק הקדש דמים, ולדעת התוס' סגי בהקדש דמים להוציאו מכלל חולין בעזרה ועיי' במל"מ פ"ב משחיטה), וא"כ אף בחולין גמורים הו"א דמחוייב לעשות כן, היינו להקדיש החזה ושוק הקדש דמים ולהכניסם בעזרה ולעשות תנופה לפני ה' ולפדותם אח"כ להתירם לאכילת כהן, וזה פשוט דאף למאי דנקטינן דקדשי בד"ה היו בכלל העמדה והערכה, יכול לפדות הבשר שהקדיש הקדש דמים לאחר שחיטה דהוא כמטלטלין בעלמא, ועוד דאפילו אם הקדיש בהמה שחוטה יכול לפדותה במטלטלין בעלמא, דכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש בפ"ה מערכין.
ואולם עפי"ז יקשה על סתמא דגמרא בחולין מאי קמתמה כ"כ על הדרשא לפטור חולין מחזה ושוק הא צריך להוציא מכלל החיוב להקדיש הקדש דמים ולפדות וכנ"ל.
אלא דאין הדעת נותנת שיהיה החיוב מה"ת לעשות כך, דהא אפשרות הטעות יכולה להיות רק שיהיה חייב לתת חזה ושוק כמו בקדשים ששייך לכהן חלק מיוחד של הבשר, אבל לא שיוסיף מביתו לקנות החזה ושוק מיד ההקדש בשביל הכהן, דהיינו שיפדנו וגם יוסיף חומש, דהא הבעלים מוסיפים חומש, דבלא הפדיון אינו יכול לתת את של הקדש ליד הכהן, ובזה אין מקום לטעות, ולא צריך קרא, באופן שאנו חוזרים על הראשונות דשיטת הברייתא דספרי (אף אם היא לר"ש) דנהי דחולין שנב"ע דאורייתא, אבל להכניס חולין בעזרה אינו איסור תורה. וסוגיא דחולין דף ק"ל לא סברה כך אלא דאף זה אסור מן התורה,
ואמנם ראוי להבין מהיכן למדה סתמא דגמרא דחולין דאסור מה"ת אפילו להכניס חולין בעזרה, דהרי זה אינו מוכרח כלל מלמוד הכתוב שהוצאנו ממנו איסור שחיטת חולין בעזרה, כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת, בריחוק מקום אתה זובח ואוכל, ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום (קידושין נ"ז וספרא פ' ויקרא), דההוא לא משמע אלא זביחה אבל לא הבאה לעזרה בלבד, ואין צריך לאמר שאין מכאן ראיה שאסור להכניס סתם, דהא שחיטה שאני דאע"ג דלאו עבידה היא לענין כהונה, הרי היא עיקר לקרבן, והקפידה תורה שלא יעשה לחולין מעשה קדשים לשוחטם במקום המיוחד לשחיטת קדשים, משא"כ כשמכניס חולין סתם שלא בתורת הקרבה, אלא אפילו אם מכניס בתורת הקרבה אין מכאן ראיה לאסור מה"ת, דהאיסור המפורש בתורה אינו אלא לשחוט, ומאן לימא דאסור אף להכניס, ועוד דאם באנו ללמוד כאן דבר מתוך דבר, מ"ט לא למדו על התנופה עצמה שאסור להניף חולין לפני ה' לשם תנופה דחזה ושוק ממה דאסרה תורה לשחוט חולין בעזרה, והרי על התנופה עצמה לא היה קשה לסתמא דגמרא כלל, איך יניף חולין לפני ה' אלא על ההכנסה שמכנים חולין בעזרה, משמע דאין ללמוד כלל מן השחיטה שאסרה תורה.
ולא עוד אלא אפילו זריקה לא למדו משחיטה, דאמרינן על זריקה דחולין מיא בעלמא קמדי, **(ועיין זבחים ע"ז וע"ו וש"מ ועיי' תוס' נזיר כ"ט ע"א, ורש"י כריתות דף ז' ודף כ"ו לענין חטאת העוף הבעה"ס, ולענין קרבנות נזיר קטן.)** הרי שלא למדנוה משחיטת חולין לאוסרה מן התירה, אף דהיתה סברא ללמוד ולאמר ומה בשחיטה שאינה צריכה כהונה בקדשים, ועוד שאינה מיוחדת לקדשים דהא בהמה דחולין ג"כ צריכה שחיטה, הקפידה תורה שלא יעשנה לחולין במקום המיוחד לשחיטת קרשים, זריקה לא כל שכן, והוא הדין להעלאת איברי חולין, דמצינו שנחלקו ר"י ור"ל במעלה אברי חיה אם הוא עובר בעשה (זבחים ל"ד), אבל לא מצינו שנגעו בה משום העלאת חולין ע"ג המזבח **(ועיין שם בסוגיא דזבחים דף ל"ד ע"א דמעיקרא היתה הגירסא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש במעלה אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח דר' יוחנן אמר אינו לוקה טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה, וריש לקיש אמר טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו, ופרכינן לריש לקיש מברייתא מפורשת ואמר ר' יעקב להמקשן ר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך עיי"ש, דנחלקו באיברי חיה, ולבסוף גם לגירסא זו המתוקנת ע"י בר תחליפא איתותב ר"ל מברייתא עיי"ש, ונהירנא כד הוינא טליא אמרתי לישב עפ"י סוגיא זו קושית התוס' בשבת דף ס"ט ע"א אהא דמקשה הגמרא לריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת אם עשה כל האבות מלאכות בהעלם אחד איך יתחייב חטאת דבמאי ידע ליה לשבת, וכתבו התוס' תימא לר"י דאמאי לא אמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב ביום השביעי תשבות עכ"ל, ואמרתי דמאחר דסוף סוף לא הועיל בר תחליפא דהא איתותב ר"ל, א"כ יתכן דהנוסחא הראשונה אמת וסבר ר"ל דלוקין על לאו הבא מכלל עשה, ומובן דמה דאמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה, אין הכונה דהוא ממש עשה, דהא סוף סוף הוא צווי שלילי כמו לאו, אלא דכחה ככח העשה, דלא תהא התולדה חמורה מאביה דהוא רק עשה (והוא בגדר דיו), וע"כ היא כמו עשה לומר שאין לוקין עליה, אבל לר"ל הרי היא לאו גמור ככל הלאוין המפורשין, וצריך להבין מה הקשו התוס' כאן, והלא העשה דשבת יש במשמעה צווי שלילי, תשבות. כלומר שלא תעשה מלאכה, וא"כ יוצא ממנה לאו, אבל פשוט דכונתם שלא עדיפה מלאו הבא מכלל עשה ואינה לאו, אבל לר"ל דלאו מכלל עשה הוא לאו גמור אף לאו זה הוא לאו גמור, וא"ב אי ידע לעשה דשבת הוי הוא מזיד בלאו ושוב אינו שוגג, ואין לאמר דאין אנו צריכין לזה דאף אם אין לוקין על לאו זה לריש לקיש אנו מספיקים לתרץ תמיהת התוס' דהא על כל לאוי דשבת אף המפורשין אין לוקין דהוא לאו שניתן לאזהרת מב"ד, דז"א כמובן וקצרתי, ועפי"ז יש לתרץ תמיהת התוס' ביבמות ע"ח ע"ב ד"ה מצרי שני ויש להעמיק בזה בסוגיא דשם, וקצרתי, ולענין תיובתא דר"ל עי' תוס' חולין ל"מ ע"א ותוס' מנחות דף מ' ע"א.)** דדמי לשחיטת חולין בעזרה ולא שמענו כלל שהמעלה אפילו אברי בהמה דחולין עובר משום העלאת חולין ועיי' נזיר ד' כ"ט ע"א, ועיי' מנחות נ"ז, ובתוס' שם בנזיר כ"ט, ויש להעיר מזבחים דף ה' אשכחן זביחה וכו', וכן י"ל דבהעלאה לא שייך כ"כ לאמר דדמי לשחיטת חולין בעזרה דלענין שחיטה העזרה מיוחדת לשחיטת קדשים בלבד, אבל בהעלאה אי אתה יכול לאמר כך דהא מעלין עצים ג"כ ע"ג המזבח ויכול להעלות איברים לשם עצים, אף לפי מה דידעינן דעובר בעשה מטעם אחר כשמעלה לשם הקטרה, בכ"ז לשם עצים שפיר דמי, וא"כ אין זה כ"כ עושה לחולין מעשה קרשים בעזרה, ואי דמעלה לשם הקטרה ג"כ אינו עובר משים היקש לשחוטי חולין בעזרה, דאינו מוכח מן המעשה עצמו שהוא עושה לחולין מעשה קדשים בעזרה, ויש לדחות ולהאריך קצת ואכ"מ). וע"כ אין בהעלאה איסור מטעם קרא דאי אתה זובח בקירוב מקום, וכן אין איברי חולין שהעלן למזבח נאסרים בהנאה כמו חולין שנב"ע. ויש לנו א"כ לחקור איסור זה דהכנסת חולין בעזרה שליש אומרים הוא דאורייתא מאין מוצאי. והסתכלתי במל"מ בפ"ב משחיטה שהרחיב לדבר בדין חולין שנב"ע, אבל לא מצאתי שהביא מקור לזה ובדקתי בהגהות האחרונים ז"ל הנדפסים כספר הרמב"ם שתחת ידי ולא מצאתי כלום, ואפשר שכבר נתגלה טעמה של שמועה זו בבית מדרשם של רבותינו האחרונים ז"ל בחדושיהם על הרמב"ם ואנכי לא ידעתי.
ואשר אחזה לי הוא די"ל דמקורה הוא בתורת כהנים בפ' ויקרא דתניא בתו"כ קרבן לה' שיקדים הקדישו להקרבתו, דברי רבי יהודה, אמר רבי שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, ת"ל קרבן לה' עכ"ל. וראוי לשאול דרשא זו לר' יהודה למה היא באה (וידוע דעד כמה שאפשר לא נאמר דקרא אסמכתא בעלמא, אף שכבר כתבו התוס' דיש הרכה דרשות בספרי דבי רב שמטרתן אינה אלא להסמיך דרבנן על הכתוב, וביותר היכא דמשמע מסתמא דתלמודא שאיזה דין מדיני התורה שבע"פ הוא דאורייתא, ואנו מוצאים דרשא בספרי דבי רב שמראה מקורו, ודאי יש לנו לאמר שזוהי דרשא גמורה וזהו המקור שאנו מבקשים וכאן נמצא כאן היה, ולהלן יבואר בס"ד שמכאן מקור נפתח לשמועה זו דסתמא דגמרא בחולין ק"ל), וכי תעלה על דעתך שיקריב בהמה שלא הוקדשה, וכי חולין נעשין קרבן, ודוחק לאמר דהו"א דאינו צריך להקדיש כלל, אלא דמכיון ששוחט לשם קדשים הרי הבהמה נעשית קרבן ממילא, ולפ"ז הו"א דהיכא שלא הקדיש תחלה צריך לחשב בשעת שחיטה לשם אותו הקרבן שרוצה להקריב, (אף דכל שהקדישו תחלה אין מחשבה זו מעכבת דזבחים בסתם כשרים), דזה אינו מתקבל על הלב כלל, ועוד דאם זו סברא א"כ למה נד רבי שמעון מדרשא זו דרבי יהודה, דאימר כך הוא וצריך קרא למעט, וע"כ דאין זו סברא בשום פנים, ועוד דאיך תפרנס אותו דבר, שהרי אם מחשב מחשבה זו רגע קידם שמתחיל לשחוט כבר חל ההקדש על הבהמה דהא הוא מחשב שבהמה זו עולה או שלמים (ואף אם לא יוציא בפיו סני דגמר בלבו שור זה עולה הרי הוא עולה) וא"כ אין הכתוב הזה ממעטו כלל דהא קדם הקדישו להקרבתו, ואם מחשב כך לאחר שהתחיל לחתוך בסימנים, הרי נשחטו מקצת הסימנים כשהבהמה עודנה חולין, וא"כ היא פסולה בלאו האי קרא, ודוחק דהו"א דאין ה"נ אלא שהייתי אומר דתועיל מחשבתו למפרע על התחלת מעשה השחיטה והוא כעין הוכיח סופו על תחילתו דמובן שז"א ויש לעיין עוד ואין להאריך), הא לא תמצא להעמיד הדרשא הלזו אלא להוציא את המצמצם לחשב בתחלת השחיטה ממש ותליא בפלוגתא אם אפשר לצמצם, דאל"כ פסולה בלא"ה מספק שמא התחילה שחיטתה רגע קטן קודם שחשב המחשבה המקדשת את הבהמה לקרבנו, ומובן שאין זה פירוש הברייתא דתורת כהנים. ואין לאמר שבא ללמד שיקדים הקדישו היינו הקדש בפה קידם ההקרבה, דאף דגמר בלבו שור זה עולה הר"ז עולה, מכ"מ צריך להקדישו בפיו, וכעין שאמר רבי שמצוה להקדיש הבכור, אף שהוא מקודש ועומד מלידה, מכ"מ מצוה להקדישו (ערכין כ"ט), אף זה כך, אף שכבר הוא קדוש מחמת שגמר בלבו שהוא קרבן, מצוה להקדישו בפיו, אין זה במשמעות לשון הברייתא דספרא כלל, דא"כ היה לו לפרש ולאמר מנין שיקדים הקדש פה להקרבתו, ועוד דאיך יהיה זה פירוש הברייתא, ואינו משמע כלל בלשון הכתוב קרבן לה'. ע"כ נראה דכונת ר' יהודה היא שלא יכניסנה בעזרה ועדיין היא חולין, אלא שצריך להקדישנה תחלה, כלומר שתהיה קרבן קודם שמגישה לה' בשחיטה וכל העבודות, והקרבתו דקאמר ר' יהודה כאן, אין כונתו על ההקרבה ממש, אלא על ההבאה בעזרה, והוא לשון תורה באותה פרשה שאנו עומדים בה, יקריבנו אל פתח אהל מועד, כלומר יביאנו בעזרה, והרינו למדים מכאן דאסור להכניס חולין בעזרה, ועיין ר"ן נדרים דף ט', ותוס' פסחים ס"ו, ובמל"מ פ"ב דהלכות שחיטה הלכה ג'. ועיינתי בפירוש הגאון רמ"ל מלבים זצ"ל התוה"מ על הספרא ומצאתי שהוא מפרש דכונת ר' יהודה שלא יכניס הבהמה לעזרה כשעודנה חולין ומציין לעיין בר"ן נדרים הנ"ל, והגאון הזה ז"ל הוא עמוד גדול לסמוך עליו בהבנת דרשות התנאים בספרי דבי רב. בהא נחתינן שאין להזניח מקור זה, וקרוב הדבר שזהו יסוד השיטה דהא דאסור להכניס חולין בעזרה הוא איסור תורה, ואיני יודע באיזה סוג יש להגדירו אם הוא מצוה בעלמא, או הוא בגדר עשה והעובר מבטל עשה (ועיי' תוס' שבועות כ"ג), ואפשר דלר"י עובר בלאו דהא כתיב כאן לאמר, ושיטת ר"י דכל היכא דמתחלת הפרשה בלאמר כולה בלאי, דהכי איתמר בתמורה דף ז', שור ושה וקלוט נדבה תעשה אתו, אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית, מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין, ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא בלא תעשה דברי רבי יהודה אמר לו רבי לבר קפרא מאי משמע, אמר לו, לאמר, לא נאמר בדברים הללו, דבי דב אמרי לאו נאמר בדברים הללו ע"ש, ואל תתמה דאיך יתכן לפרש כך, והלא אמרינן בפסחים כ"ב דר' יהודה סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ ומה שחיטת חולין בעזרה אינה אסורה מה"ת איך נאמר שההבאה גרידא תאסר, אין זה תימא כלל חדא דלפירוש רש"י גם ר' יהודה מודה דאסור לאכול חולין שנב"ע (עיי"ש ברש"י), ומדאסור לאכול פשיטא שאסור לשחוט מה"ת, דלא למדנו איסור אכילה אלא מוזבחת ואכלת, ואם הזביחה מותרת, מאין לנו לאסור האכילה, ועוד דהרי אנן קטרחינן לפרש הספרא בשם ר' יהודה, ושיטת הספרא בפרשת צו הלא היא דר' יהודה אוסר חולין שנב"ע אף בהנאה מה"ת (וכבר נתעוררו בזה רבותינו בעלי התוס' ז"ל והניחו בקושיא), וע"כ דתנאי נינהו אליבא דר' יהודה, וסוגיא דחולין ק"ל אזלא להאי תנא דספרא אליבא דר"י וסוגיא דפסחים כ"ב סברא באידך תנא אליבא דר' יהודה, ועדיין יש לעיין במה שהעירונו לעיל מהעלאה וזריקה. תן לחכם וגו'.
סימן ב
ובפלוגתת רבי יהודה ורבנן הרבה הרהורי דברים עולים ברעיוני, ואף כי רובם בהשקפה הראשונה, ואיני קובע בהם מסמרות, אעפי"כ לא אמנע מלכותבם, דאפשר דאנא דלינא חספא ואחרים ימצאו מרגניתא תותה.
והנה בפירוש השקלא וטריא בסוגיא דפסחים כ"ב נחלקו אבות העולם רש"י ותוספות ז"ל. דגרסינן שם בשלמא לרבי מאיר דאמר אחד גר ואחד עכו"ם בין במכירה בין בנתינה מדאיצטריך קרא למישרא נבלה בהנאה הא כל האיסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה, אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא, הא כל האיסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה, נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, ור' מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא הוא עיי"ש. ולפי הבנת רש"י ז"ל אין כונת הגמרא לאמר דלרבי יהודה חולין שנשחטו בעזרה לגמרי לאו דאורייתא, אלא דבאכילה מודה ר' יהודה דאסורין, אבל בהנאה הן מותרין מה"ת לשיטתו,
והתוס' ז"ל הקשו עליו מנזיר כ"ט דפריך שם למ"ד כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ואי לענין אכילה היי דאורייתא אכתי תקשה ליה איך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל ועוד הקשה הרשב"א דבת"כ בפרשת צו גבי נותר דרש רבי יהודה לא יאכל כי קדש הוא יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת"ל הוא, מדאיצטריך למעוטי שאינם בשריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא עיי"ש.
והנה זה ודאי שסוגית הגמרא בנזיר כשהיא מתרצת שיטת ריש לקיש שהאיש מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות, כונתה שהוא סובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לגמרי, כלומר שאין איסור זה בתורה כלל, דאל"כ איך מתיר ר"ל השחיטה והאכילה, אבל לא אבין מאין הכריחו התוספות שא"א להיות כונה אחרת בשים מקום, הלא אפשר ואפשר שיהיה תנא הסובר דאסור מה"ת לשחוט חולין בעזרה משום דדריש לקרא דוזבחת ואכלת בריחוק מקום וכו', אבל אין לו לפי דרכו בדרשות הכתוב מקרא מה"ת לאסור חולין שנב"ע בהנאה, שהרי ראינו בפלפול הגמרא כאן שר"מ סובר דחולין שנב"ע דאורייתא, ואעפי"כ אלמלא הכתוב המיותר דלכלב תשליכון אותו לא היה אוסרו בהנאה, משום דבקרא דוזבחת ואכלת איסור אכילה שמענו אבל איסור הנאה לא שמענו וכפירוש רש"י כאן בד"ה ור"מ עיי"ש, וא"כ כשמקשה הגמרא ואידך, כלומר ר' יהודה דדריש קרא דאותו לאסור כל האיסורים שבתורה בהנאה, מנ"ל דחולין שנב"ע אסורין בהנאה, דהא לא דמי לשאר האיסורין שהרי לא נאמר לאו באכילתו, וצריך ריבוי מיוחד, מה נכריח מכאן, הלא הוא רק דלר"י איסור הנאה דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, דהא לית ליה קרא לזה, אבל אין שום הוכחה מכאן דלית ליה כלל האיסור דחולין שנשחטו בעזרה, וזהו מה שמתרץ הש"ס חולין שנב"ע לאו דאורייתא, פי' דבאמת לית ליה לר"י קרא לאסור בהנאה חולין שנב"ע, אבל באכילה אפשר דאית ליה דאסור, דבכדי לישב שיטת ר"י בפלוגתתו עם רבי מאיר בנבילה אין צורך כלל להפליג פלוגתתם כ"כ ולאמר דלר"י לגמרי מותר מה"ת וכ"ז פשוט מאד וזו היא כונת רש"י, וכונת התוס' ז"ל בקושיתם לא נתחוורה לי.
בא וראה שאין כונת רש"י כאן להניח פירוש כולל שבכל מקום שאתה מוצא המימרא חולין שנב"ע לאו דאורייתא תפרש דרק הנאתו אינה מה"ת, אבל אכילתו אסורה לכו"ע, שהרי בקידושין נ"ח ע"א בהא דבעי הש"ס לאמר דר"ש דאמר המקדש בחולין שנב"ע מקודשת סבר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא פירש רש"י ז"ל קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום וכו' עיי"ש, הרי דשם פירש דלאו דאורייתא הכונה לגמרי לאו דאורייתא, ואלא הא גופא קשיא, למה הוכרח שם לפרש לר"ש דלגמרי לאו דאורייתא, הלא אף אם היה אסור באכילה כיון שמותר בהנאה מה"ת שפיר אמר ר"ש מקודשת, ונראה שכונתו לתרץ קושית התוספות שם שהקשו הא אף אם חולין שנב"ע אסור בהנאה מדרבנן ג"כ אינה מקודשת, והא אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושיו עיי"ש, ודעת רש"י כנראה היא דאעפי"כ באיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת מקודשת, ואם היו חולין שנב"ע אסורין באכילה מה"ת היה להם עיקר מה"ת ולא היתה מקודשת מאחר דמדרבנן עכ"פ אסור בהנאה, (ועיי' ברא"ש שם ובאה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א, ובעירובין ל"ג ע"א וש"מ ואכ"מ).
ואמנם קושית תוס' השניה היא חמורה מאד, והיא סתירת סתמא דתלמודין והספרא בפרשת צו. ובכלל קשה לנו לעמוד על היחס שבין סתמא דתלמודא ותו"כ בענין זה, שהרי מפלפול הגמרא כאן עולה שרבי יהודה דורש אותו לאסור כל האיסורים בהנאה שזהו מוכרח לשיטתו דאית ליה דברים ככתבן, ולא אייתר ליה קרא לאיסור הנאה בחולין שנב"ע, ואלו בספרא פ' ויקרא מצינו הדרשא דוזבחת ואכלת לאיסור שחיטת חולין בפנים והספרא אומר יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלב, ת"ל לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל האיסורין שבתורה, והלא קי"ל בכולא תלמודא סתם ספרא ר' יהודה. ודחוקין אנו לאמר דהאי סתמא ר' מאיר היא, (או תנא דסבר כר' מאיר, דהרי ד' מאיר עצמו למד איסור חולין שנב"ע לאכילה ולהנאה לא מוזבחת ואכלת ומקרא דאותו אלא מבמה מצינו (בקידושין נ"ז) משחוטי חוץ), וכן יקשה בפסחים כ"ב במה דמפלפל שם הגמרא אליבא דר"מ אבל הדרשא דקדש הוא היא סתירה גלויה, ואם נחליט דאין שום דרך ישרה להשוות תלמודנו עם הספרא אליבא דר' יהודה, פשוט דהדעת תכריע דהאי סתמא הנ"ל ר' יהודה היא ושניהם שיטה אחת דחולין שנב"ע אסורין בהנאה מה"ת, ותנאי אליבא דר' יהודה ותפס התלמוד כחד תנא ומסדרי הספרא תפסו כאידך.
ודע דכל ההוכחה דלר' יהודה חולין שנב"ע לאו דאורייתא היא רק לרבי אבהו דלדידיה ע"כ איצטריך לר' יהודה אותו לכל איסורים שבתורה, אבל לחזקיה. לא איצטריך כלל כמבואר בסוגיא זו, וא"כ שפיר מצי ר' יהודה למיסבר דחולין שנב"ע אסורין מה"ת, וא"כ אפשר דהתו"כ שיטתו כחזקיה וע"כ תפס כהאי תנא אליבא דר' יהודה דחולין שנב"ע מה"ת, וסתמא דספרא ג"כ אליבא דר' יהודה ומאותו גמר כמבואר לעיל, אבל בגמרא מתרץ אליבא דרבי אבהו ור' אבהו יסבור כהאי תנא אליבא דרבי יהודה דסבר שדעת ר"י היא דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, ועוד י"ל דבאמת הלא אפשר שמחלוקת זו דחזקיה ור' אבהו מחלוקת קדומה בין התנאים אלא שלא באה בדבריהם בפירוש ומכללא איתמר, וא"כ הלא יוכל להיות דר' יהודה סובר שיטה זו שאח"כ בא חזקיה ופירשה, ונמצא דלדידיה אין אנו צריכים קרא דאותו לכל איסורים שבתורה, אלא לאסור חולין שנב"ע, אף דהוא סבר בנבילה דברים ככתבן, ופלפול הגמרא בפסחים כ"א וכ"ב היא לאו דוקא לר' יהודה עצמו אלא לשיטת ר' יהודה בנבילה משום דר' אבוה מזכיר הפרט שפרט לך הכתוב בנבילה, וכונת סתמא דגמרא היא דר' אבהו שפיר מצי סבר כר' יהודה לענין דברים ככתבם בנבילה, ואיסור הנאה יליף מאותו שזה מורה דבכל שאר האיסורים איסור הנאה בכלל וזהו יסודו דבכ"מ איסור אכילה כולל גם הנאה, ומכיון שכך כשמתרץ הגמרא ואידך קסבר חולין שנב"ע לאו דאורייתא, אין הכונה לר' יהודה עצמו, אלא אי סבר ר' אבוה כשיטת ר' יהודה, א"כ מנ"ל לאסור בהנאה מה"ת חולין שנב"ע ומתרץ חולין שנב"ע לאו דאורייתא, כלומר, לר"א אם סבר כר' יהודה בדין נבילה, אבל ר' יהודה עצמו סובר חולין שנב"ע דאורייתא בין באכילה בין בהנאה וכדאיתא בספרא, ובנוגע לכלל הדבר שיטתו שיטת חזקיה. ולהסבר הדברים צריך להוסיף שבמסקנא של סוגיתנו אין נ"מ בין חזקיה לר' אבהו אלא לענין חמץ בפסח ושור הנסקל דלר' אבהו איסור הנאה שלהם נלמד מן הכלל דכל לא תאכל כולל הנאה ולחזקיה זה נלמד לא מהמסרת אלא מהמקרא לא יאכל שנמסרה לנו הקריאה בבנין נפעל להורות איסור הנאה, וכיון שכך אם נחליט שבאמת שיטת ר' יהודה היא שיטת חזקיה לא צריך לן אותו לאסור את אלו בהנאה דהא מתוכם מוכח איסור הנאה, אלא לחולין שנב"ע, ואתי הכל שפיר, ואל תתמה שתהיה זו מחלוקת בין התנאים, שהרי זוהי דעת הירושלמי בפסחים פ"ב שהיא מחלוקת התנאים רבי יצחק ורבי יאשיה במכילתא פרשת בא ואמרו בירושלמי מתניתא מסייעא לדין ולדין לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל, ואתה אומר לעשות את המאכיל או אינו אלא לאוסרו בהנייה וכשהוא אומר לא תאכלו עליו חמץ הא למדנו שהוא אסור בהנייה מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל ד"ר יאשיה. רבי יצחק אומר אינו צריך. אי מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ החמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל, ומה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה בגין כן כתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית ש"מ כלום, והדא מסייעא לרבי יוחנן (דבירושלמי מפורש ששיטת חזקיה היא השיטה שקבל מר' יוחנן, ועוד מבואר שם דר' אבוה אמר בשם ר' אלעזר עיי"ש), הרי לנו דר' יאשיה שיטתו היא שיטת ר' אבוה ור' יצחק שיטתו היא שיטת חזקיה.
ובדעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל הרבה יש להתבונן בכדי למצוא שיטתו בחולין שנב"ע אם הוא דאורייתא או דרבנן, ואם הוא דאורייתא, אם איסור הנייתו ג"כ דאורייתא. ועפ"י המו"מ של הסוגיא הזאת לכאורה מוכרח דלדידיה חולין שנב"ע לאו דאורייתא, בכל אופן לענין איסור הנאה, שהרי שיטתו היא כרבי אבוה שכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ועיי' פ"ה מהלכות מאכלות אסורות), והוא פוסק ג"כ כר' יהודה דדברים ככתבן (פ"י מהלכות עכו"ם) א"כ לפי פלפול סוגיא זו הוא מוכרח לסבור דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, לפחות לענין איסור הנאה וכו',
ואולם כד מעיינין שפיר מספקא לן טובא מה היא דעתו של הרמב"ם בזה, ועיין במפרשיו ז"ל. ובאמת כשנבדוק בפסקיו לא נמצא רק מקום אחד שבו נוטים דבריו לדעת האומר שאין חולין שנשחטו בעזרה מה"ת, והוא שאמר בפ"ב מהלכות שחיטה, אחר ששנה לנו איסור שחיטת חולין בעזרה וכו' ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת, אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו. ודברים אלו כולן דברי קבלה, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, והנה ממה שאמר שהשוחט חולין בעזרה והאוכל חולין בעזרה מכין אותו מכת מרדות אין שום ראיה דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, דאפילו אם הוא דאורייתא הרי לא נתפרש בו לאו והוא רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו (ועיי' מל"מ פ"ה מהל' יסודי התורה), ואולי לרבי מאיר שלמד חולין שנב"ע בבמה מצינו משחוטי חוץ (קידושין נ"ז) יש מקום לחקור אם לוקין עליו, אבל הרמב"ם בפ"ב משחיטה כותב בפירוש שדבר זה נלמד מקרא דוזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל וכו' עיי"ש, וא"כ אין שום מקום לחשוב שלוקין עליו, ויפה כתב שמכין אותו מכת מרדות, אע"ג דשחיטת חולין בעזרה אסירא מדאורייתא. ואין לך אלא מה שכתב שדברים הללו דברי קבלה שזה מראה שדעתו היא דכל האיסור הוא מדרבנן, ואי אתה יכול לאמר שהרמב"ם מחלק כאן בין שחיטת חולין בעזרה והבאתם דשחיטת חולין בעזרה אסורה מה"ת ונלמד מן הכתוב שהביא הרמב"ם בעצמו, אבל הכנסת חולין בעזרה אינה אסורה אלא מדרבנן ואמאי דסליק מיניה קאמר שהן מדבריהם, דז"א שהרי דקדק רבינו הגדול בלשונו הזהב וכתב ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, למה כתב "כולן", הלא הוא רק בכדי להוציא מדעת טועה זו שכונתו שהן דברי קבלה היא רק על הכנסת חולין בעזרה, ולא על שחיטת חולין בעזרה ואיסור אכילתן. ואמנם בפירוש המשנה בקידושין פ' האיש מקדש כתב דהוא איסור תורה, ושאיסור הנאה שלו נלמד מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך ואי אתה משליך חולין שנב"ע, (ואף כי זו ראיה גדולה בכ"ז אינה הכרח גמור שדעתו כך בחבורו הגדול שהרי מצינו כמה דברים שחזר בו ביד החזקה ממה שכתב בפירוש המשנה), וממה שפסק דחולין שנב"ע פטורין מכיסוי (הלכות שחיטה פי"ד) משמע דסבר דחולין שנב"ע דאורייתא, אבל אין הכרח דאסור בהנאה מדאורייתא דכדי לפטור מן הכיסוי די שיהיה אסור באכילה, דהיא שחיטה שאינה ראויה, ופסק כאן כרבי שמעון דאינה שחיטה כסתימת המשנה בדף פ"ה וכמבואר בגמרא משום דראה רבי דברי רבי שמעון בכיסוי הדם משום שנאמר שם אשר יאכל והלשון מוציא האסור באכילה אף שמותר בהנאה, וכמו כן בחולין בעזרה ראה רבי דברי רבי שמעון משום דילפינן לה מקרא דוזבחת ואכלת אתה זובח ואוכל ואתה קורא כאן דדוקא מה שאתה אוכל אי אתה זובח בעזרה, אבל מה שאין אתה אוכל מותר לזבוח בעזרה אף שמותר בהנאה, ולהכי השוחט את הטריפה חולין בעזרה לא נאסר בהנאה משום חולין שנב"ע משום דאין שחיטתו בעזרה אסורה מה"ת. ויש לנו עוד ראיה דחולין שנשחטו בעזרה לרבינו הגדול ז"ל מה"ת ממה שפסק דהשוחט את הטריפה חולין בעזרה הבשר מותר בהנאה משום דהיא שחיטה שאינה ראויה (ועיי' בלח"מ מש"כ בזה), שהרי בחולין פ"ה הוכיחו ממה דאמר ר' שמעון שהשוחט את הטריפה חוב"ע מותר בהנאה דסבר חולין שנב"ע דאורייתא דאל"כ מה מקום יש לחלק בין ראויה לאינה, דאם הוא מדרבנן הרי אינו אלא גזירה משום קדשים הנפסלין לאחר שחיטה שלא יאמרו שמותרין בהנאה, וא"כ מה לי טריפה מה לי כשרה, הרי קי"ל בזבחים ק"ז דהשוחט קדשים בעזרה ונמצא טריפה הבשר ישרף הרי דהוא אסור בהנאה ושפיר יש לגזור אטו קדשים, ואף דבקדשים באופן כזה הלא בודאי אין בהם מעילה מן התורה דלא היה לו שעת היתר לכהנים כמבואר בריש מעילה וכדפסק הרמב"ם בפ"ג ממעילה, מכ"מ משמע דאיסורא אית בהו מה"ת, ושייך למיגזר, ועוד דאם אסרינן חיה ששחטה בעזרה בהנאה משום גזירה דקדשים, מכל שכן דמאן דסבר דהוא גזירה דרבנן שיגזור בבהמה טריפה דחולין בעזרה. אבל בכ"ז אין ראיה מכאן דלדעתו אסור בהנאה מה"ת דאפשר דהוא רק באכילה, וממה שכתב כאן שכל אלו דברי קבלה, אין ראיה שהוא מדרבנן, וכמו שהעיר הלח"מ שהרמב"ם קורא גם לד"ת דברי קבלה כל שאינו מפורש בתורה, ומצינו גם לזקנים הראשונים שהיו משתמשים בלשון דומה לזה וכמו שכבר העיר בזה הכ"מ ז"ל בפ"א מאישות שהרי אמרו בסנהדרין פ"ח חומר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה, האומר אין תפילין מה"ת פטור, חמש טוטפות להוסיף על ד"ס חייב, והרי ד' טוטפות הוא ודאי דאורייתא, ואעפי"כ קראו לזה דברי סופרים, כלומר דברים שנמסרו בקבלה שזהו פירוש התורה המקובל למשה מסיני, ובר"ה דף ט"ו מצינו הלשון דברי סופרים בנגוד לדברי קבלה והראשון נאמר שם על דרבנן והשני על דברים המפורשים בנביאים (וכן מצינו לשון זה על דברים שבכה"ק חוץ מן התורה בירושלמי דיבמות פ"ב הלכה ו' ד"ה ומן הקבלה אתה מלקני), והרבה יש להאריך בפרט זה ואכ"מ, אבל בכל אופן אין הכרח מלשון הרמב"ם ממה שקורא לאיסור חשנב"ע דברי קבלה שהוא מדרבנן, ומצינו להרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות כלאים שאומר על האיסור להרביע או להנהיג בהמת פסה"מ שהוא מפי הקבלה, ואעפי"כ כתב שם שלוקין על איסור זה הרי שהוא מן התורה, ולאידך גיסא מצינו בפ"ד מה' ביאת מקדש שיש טומאות שאין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואכילת קדשים אעפ"י שהן מפי הקבלה, מפני שאין מפורשות בתורה, ומשמע שם דגם אין לוקין עליהן, אבל נקוט האי כללא בידך שיוצא מספר המצות ומתשובת רבינו ז"ל שאין הוא חושב איסור לדאורייתא מפני שמצינו לחז"ל שדרשוהו מן המקראות שבתורה, אלא מפני שכך מפורש או מוכח מסוגיות הש"ס שחשבוהו מעתיקי השמועה לדאורייתא, וע"כ באותן הטומאות לא נתחוור לו בהחלט שהוא כך, אבל בדין זה דפסה"מ הרי מפורש בגמרא דמכות כ"ב שלוקין על איסור זה, ומוכח שחשבוהו רבותינו ז"ל אבות הקבלה שהוא איסור תורה, ואולם מפני שהניח לו כלל גדול שדבר שנמסר לדאורייתא צריך שיהיה לו שרש בתורה הכתובה, וכאן לא מצא שום דרשא בתלמוד שישמש שרש לדין זה, טרח ומצא שהוא נכלל בכלל הפירוש המקובל שהתורה קוראה לבהמת קדשים שהוממה אחר שהוקדשה בהמה טמאה, כלומר שהיא מורכבת מטמא וטהור והניח זה ליסוד הדין, (עיי"ש בדבריו ועיי' לקמן בדברינו שיבואר יותר בס"ד). אף כאן כונתו שאין זה במשמעות פשט הכתוב, ואיננו דבר המפורש ממש בתורה, ואלו לא באה הקבלה עליו לא היינו יודעים מפשוטו של מקרא שהכתוב אוסר זביחת חולין בעזרה, אבל הוא מפי הקבלה, והקבלה מעידה שזהו נרמז בתורה, כלומר שבכלל הקבלה נמסר שנרמז דבר זה בתורה והוא מכריע כדעת אלו ממעתיקי השמועה שאמרו שקבלו שהוא דאורייתא. ואי"ה כשאזכה לשנות ענין זה דיסודי תושבע"פ בכלל ולדעת הרמב"ם בפרט ולהעמיק ולהרחיב בזה כראוי יבואר הענין לכל פרטי פרטיו לפי קוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. ואמנם מלשונו בתחלת הפרק משמע שהוא דאורייתא, אלא שעיקרו בקבלה שעל פה, שהרי תחלה הודיע לנו את האיסור, ואח"כ אמר וכן הוא אומר בבשר תאוה וכו' ודי בזה למי שרגיל בלשונו הזהב. אך כ"ז בנוגע לאיסור האכילה, אבל בנוגע לאיסור ההנאה הרי דבריו ברורים שהוא מדרבנן, שהרי כתב בפ' י"ו מהל' מאכלות אסורות על חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהן כמו שיתבאר בהלכות שחיטה עיי"ש, וברור הוא שבכ"מ שהוא אומר מדבריהם כונתו מדרבנן ממש, והמתבאר בהלכות שחיטה הוא שלא הביא שם שום כתוב המורה שהוא אסור בהנאה, ולא הביא אלא הקרא דוזבחת ואכלת שאינו מורה אלא איסור אכילה, וכדמשמע מתלמודנו שאין אנו למדים ממקרא זה אלא איסור אכילה בלבד, שהרי אף למאי דאמרינן דר"מ סבר חולין שנב"ע דאורייתא אין אנו אומרים שלמדה ממקרא זה אלא ממיעוטא דאותו וכנ"ל, ועוד שהרי בברייתא שהביאו בקידושין נ"ז להראות שאיסור חשנב"ע דאורייתא אמרה בפירוש דמהאי קרא לא מוכח אלא איסור אכילה, ואיסור הנאה הביאו מקרא דאותו, ומדלא הזכירו הרמב"ם כאן הרי גילה דעתו שאינו אלא מדרבנן. (ורק לר"מ שלמד ד"ז בבמה מצינו משחוטי חוץ אף איסור הנאה בכלל מה"ת כשחוטי חוץ). ולענין האיסור של הכנסת חולין בעזרה הנה כבר דן בזה המל"מ ז"ל בפ"ב משחיטה ולא הכריע בהחלט גמור אם דעת הרמב"ם שהוא מה"ת, אבל הנראה שנוטים הדברים דדעתו שג"ז מה"ת אף שלא הביא לזה מקרא מפורש, מכ"מ מחולין ק"ל נראה דעכ"פ דעת הסוגיא דשם שהוא מה"ת, וכמו שנתבאר לעיל, ואפשר שאף הרמב"ם עצמו לא החליט דבר זה, ולא היה בזה נ"מ רבתא דהא עכ"פ הוא אסור, ובכל אופן אין האוכלין נאסרין כמו שפירש הוא בעצמו, ואם היתה דעתו שהוא מה"ת (עכ"פ בשמכניס לשם הקרבה), מסתבר שהוציאה מדרשת ר' יהודה בספרא שהבאנו לעיל, ושם ההבאה היא לשם הקרבה שהרי המקריב מכניס בהמת החולין בכדי להקריבה בסוף לשם קרבן, והדברים ק"ו ומה במכניס בהמה בכונה שיקריבנה אח"כ לאחר שהקדישה ויעשנה קרבן הראוי, אסור, במכניס חולין לעשות הקרבה לה' שאין לה שרש וענף בתורה לא כש"כ.
והנה אם נחליט ששיטת הרמב"ם שתופס לעיקר דעת ר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' איסור הנאה ג"כ במשמע, ומאחר שידענו בבירור גמור שפוסק כר' יהודה לענין נבילה שדברים ככתבם, הרי לנו הכרעה שלדעתו אין האיסור דהנאה בחשנב"ע מה"ת, שהרי לפי פלפול הגמרא בפסחים כ"ב לפי שיטה זו איצטריך אותו לאסור כל האיסורים שבתורה בהנאה, ולא אייתר לן אותו לאסור חשנב"ע בהנאה, והרי רק מקרא זה יש ללמוד איסור הנאה לחשנב"ע אי אייתר קרא להכי, (והוא עצמו ז"ל בפירוש המשנה הביא איסור הנאה ממקרא זה דוקא).
סימן ג
והנה אם נקבל הנחה זו שדעתו ז"ל כדעת רבי אבהו היה נראה לכאורה לתרץ דבר תמוה בהלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ז' שכתב שם וז"ל האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסיר מן התורה שנאמר לא יאכל, ואעפי"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על השיעור שהוא כזית וכו' עיי"ש, ותמהו עליו נושאי כליו ז"ל דל"ל קרא הא קי"ל בכל התורה חצי שיעור אסור מה"ת ועוד דאי מקרא נפיק הא לא יאכל משמע אכילה בכזית עיי"ש ובמל"מ, והנה הגאון רמ"ל מלבי"ם ז"ל בהתורה והמצוה פ' צו הראה מקור לדברי הרמב"ם מתו"כ פ' צו גבי מנחה שדרשו שם בספרא מצות תאכל מה ת"ל לפי שנאמר יאכלוה אין לי אלא כולה מקצתה מנין ת"ל תאכל אפילו כל שהוא עיי"ש ופירש **(כונת הספרא איננה פשוטה כ"כ בעיני דמה סברא היא לטעות שאין המנחה נאכלת אלא אם נשארה כולה, אבל אם אבדו רוב שיריה ונשאר מקצתה לא תאכל, ומצינו לשון זה במנחות נ"ח שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עיי"ש, ושם הכונה כולו על כל שיעור ההקטרה דהיינו כזית, אבל כאן משמע על כל השירים כמה שהם. והגאון מלבי"ם ז"ל מפרש שמלמדנו שאפילו אם נשאו רק מקצת מן השירים מצוה לאוכלם, ולא אבין סברת הדבר דמה"ת שאין מצוה לאכלה אלא אם היתה שלימה, וא"ת דהו"א שאין מצוה לאכול אלא אם נשאר כזית דאכילה משמע בכזית, אבל אם נשאר רק כל שהוא אין מצוה לאכלו, אם זו היא הכונה היה צ"ל אין לי אלא כזית כל שהוא מנין. ואולי הכונה כאן כמו במנחות נ"ח, בולה, כלומר, השיעור של אכילה שהוא בכזית, אבל זה רחוק דמהיכא תיתי שלא תהיה מצוה לאכול פחות מכזית, הרי אכילת קדשים איננה כמו אכילת מצה שהחיוב הוא רק לאכול כזית או שאינו יוצא בפחות מכזית כמו גבי פסח, הא כאן החיוב לאכול את כל הנמצא כדי שלא יותר דבר, ואם הנמצא הוא פחות מכזית בודאי מצוה לאבלו, ואת"ל דהו"א שהחיוב הוא רק לאכול עד שלא ישאר כזית, דלהשאיר פחות מכזית אין איסור דאינו חשוב, גם זה רחוק דמהכ"ת שלא יהיה האיסור דבל תותירו על פחות מכזית, ומ"ש מכל האיסורים שבתורה דחצי שיעור אסור מה"ת, ואף לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת הא זהו רק באכילה, דאין אכילה פחותה מכזית, אבל בלאו דלא תותירו ממנו, אינו בדוקא שיהיה על כזית,)** הגאון ז"ל דזה נכלל בבנין הנפעל שהוא מוסב לא רק אל האדם האוכל אלא אף אל הדבר הנאכל, ורק לגבי האדם האוכל שייך לאמר שאין אכילה בפחות מכזית, אבל לגבי הדבר הנאכל כך לי כל שהוא כמו כזית, ומכאן מקורו של הרמב"ם ז"ל בחמץ בפסח עיי"ש בדבריו ז"ל.
והנה אף אם נקבל שזהו מקורו של הרמב"ם, מכ"מ לא נתישבה עדיין הקושיא הראשונה ל"ל קרא, הא קי"ל כר' יוחנן בכל האיסורין שבתורה דחצי שיעור אסור מה"ת (וכ"כ הרמב"ם בפי"ד ממ"א), ולמה לו לפרט בחמץ בפסח.
ודרשא זו היתה עולה יפה לריש לקיש דסבר חצי שיעור מותר מן התורה, אבל במקום שנאמר לא יאכל יודה דאסור משום שהלשון כולל אף כל שהוא, וזוהי באמת שיטת ר"ל שכן אמרו בירושלמי דתרומות פ"ו מודה ר"ל באיסורי הנאה, ואפשר שזהו טעמו משום שהלשון לא יאכל כולל חצי שיעור, אבל לר' יוחנן שהרמב"ם פוסק כוותיה למה היא באה. ואם זהו היסוד של האיסור דחצי שיעור התינח באותם שנאמר בהם לא יאכל, באותם שלא נאמר בהם לא יאכל מה נאמר.
ואף לשיטת ריש לקיש הדבר צריך הסבר קצת דאיך הוראת הנפעל כוללת שניהם חצי שיעור ואיסור הנאה. ומצינו שחזקיה למד איסור הנאה מלא יאכל לא יהיה לך בו היתר אכילה, והנראה דהכונה היא שעל ידך לא יבא הדבר לידי אכילה, לא רק שאתה לא תאכל, וזה כולל שניהם איסור הנאה כגון למכור לעכו"ם או לתת לו וכן להאכיל לבהמתו ואפילו לבהמת הפקר (וכשיטת הירושלמי), ואיסור חצי שיעור דאינו מתיחס אל האדם האוכל שעליו נאמר האיסור וכנ"ל, [ועוד דאם היה חצי שיעור מותר מה"ת באיסור הנאה הרי הדבר יכול לבוא לידי אכילה שיאכלנו הוא עצמו פחות פחות מכשיעור, וע"כ דאיה"נ כולל איסור חצי שיעור] (ועיין בקונטרס זה בהג"ה ג').
ואולם לדעת הרמב"ם שפוסק חצי שיעור אסור מה"ת קשה כנ"ל. אך אם נחליט שדעתו ז"ל כרבי אבהו יתישב הדבר לכאורה בדרך בלתי רחוקה. דהנה עולה ממסקנת הגמרא שהנ"מ בין חזקיה ור' אבהו היא רק במשמעות דורשין לענין חמץ בפסח ושור הנסקל, שלרבי אבהו איה"נ שלהם נלמד מהכלל דכל האיסורים שבתורה שלא פרט בהם היתר הנאה אסורים בהנאה, ולחזקיה הוא נלמד ממה ששינה בהם הכתוב והוציאם בבנין הנפעל לא יאכל, ומעתה הרי יקשה לרבי אבהו למה השתמש כאן הכתוב בלשון נפעל הרי אף אם היה מדבר בבנין הקל היינו יודעים שאסורים בהנאה (ועיי' בבבא קמא מ"א ובתוס' שם), וי"ל דרבי אבהו סבר כריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה, ולהכי איצטריך לא יאכל ללמד איסור לחצי שיעור דזוהי משמעות הנפעל ובהספרא הנ"ל, שהלשון לא יאכל כולל אפילו כל שהוא, וצ"ל לפי זה שלא יאכל לא תאכל לא תאכלו אף שלר' אבהו לשון זה עצמו כולל איסור הנאה אין במשמעו חצי שיעור שאל"כ חזרה קושיתנו למקומה, והיינו שאע"ג דאי לא כתיב לא יאכל הייתי יודע שהוא אסור בהנאה, מכ"מ לא הייתי יודע שהוא אסור בחצי שיעור, שהייתי אומר דגם איסור הנאה הוא דוקא מכשיעור, אבל מותר מה"ת ליהנות מפחות מכשיעור, אלא דלהרמב"ם ז"ל לא יתכן לאמר כך אף דהוא פוסק כרבי אבהו וקשה ג"כ לדידיה למה שינה הכתוב בדבורו ללשון נפעל, וע"כ דהוא להשמיענו איסור חצי שיעור, דהא הוא פוסק כרבי יוחנן דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורים ולא איצטריך קרא לזה. ואולם אף שהוא פוסק כרבי יוחנן, מכ"מ פוסק בפ"ה מהל' שבועות שהנשבע שלא יאכל כל שהוא מנבילות וטריפות חלה עליו שבועתו שאינו מושבע ועומד מהר סיני על חצי שיעור (ועיי' תוס' שבועות כ"ג ואכ"מ), והיינו מפני שאיננו מפורש בתורה, עיי' בכ"מ וברדב"ז, ולכך השמיענו כאן בהלכות חמץ ומצה כלל גדול שבד"א בשאר איסורים, אבל באיסורים שנאמר בהם לא יאכל האיסור דחצי שיעור הוי כמפורש בתורה, והנשבע לאכול פחות מכשיעור מאיסור כזה, אין השבועה חלה עליו. ועד כאן לא היה לו מקום להודיע לנו חדוש זה בחלק הראשון של ספרו הגדול, שלא דבר עד שהגיע לכאן במאכלות אסורות אלא בהלכות ע"ז, ושם לא היה מקום לזה, שתקרובת עכו"ם לוקין עליה אפילו בכל שהוא ולא שייך בה חצי שיעור,
וקצת יש להעיר בזה מהא דמעילה דף ט"ז, אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, מ"ט אכילה כתיב בה עיי"ש. **(ומהא דאשכחן בסוף פ' אלו עוברין שלא הטריחוהו לחזור בשביל חצי שיעור של יוצא לחד כביצה ולחד כזית, אין ראיה, דהתם כל החיוב לחזור אינו אלא מדרבנן ולא החמירו אלא בשיעור חשוב ועיי' תוס' שם, ואולי משום דלא תותירו כתיב בענינא דאכילה, ואכילה שיעורה בכזית הו"א דשיעורו ג"כ דוקא בכזית, ואולי יש לדמותו לשבירת העצם בפסח דאינו אלא באבר שיש עליו כזית בשר (פסחים דף פ"ה) משום דבעינן ראוי לאכילה, והיינו משום דכתיב בענינא דאכילה, ובן אפשר שיש לדמותו למוציא בשר פסח מן החבורה שאוכל בה דשיעורו בכזית (פסחים פ"ה, ועיי' רמב"ם פ"ט מהלכות קרבן פסח הלכה א'), אלא דאין ראיה משם דהוא לענין מלקות, אבל זה עצמו צריך להבין מנין שאינו חייב על פחות מכזית, וע"כ משום דכתיב בענינא דאכילה, אלא דלפי ההנחה של הברייתא הזאת שבתו"כ קשה, דהא בפסח באיסור הוצאה כתיב בבית אחד יאכל בנפעל והיה ראוי להיות חייב אף בפחות מכשיעור, ואפשר משום דלא מחוור למלקות, ועיי' לקמן, או אפשר משום דבפסח הוצאה כתיב לא תוציאו כמו גבי שבת (שם פ"ה), וילפינן משבת דאינו חייב אלא על שיעור חשוב, וכיון דהוא פסח, וכזית הוא שיעור חשוב לענין פסח הוה חשוב ג"כ לענין הוצאתו, אע"ג דלענין שבת אינו חייב אלא על כגרוגרת, (ומצינו דוגמא לזה בשבת דף צ' ע"ב זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן וכו' מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת וכו' עיי"ש, ועיי' סוכה דף ז' מידי דהוה דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת וכו' ואכ"מ). ולכאורה היה אפשר לפרש עפ"י הפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במנחות דף ט' בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דר"י אמר מקטיר קומץ עליהם ור"ל פליג, והיה אפשר לאמר דכונת הספרא היא, אין לי אלא כולה, כלומר שלא חסרו השיריים בין קמיצה להקטרה, אבל אם חסרו הייתי אומר אף שמקטיר קומץ עליהם אין השיריים ניתרים באכילה, ת"ל תאכל שאעפ"י שלא נשאר אלא מקצת, אותו המקצת נאכל, אכן א"א לפרש כך דהלא מוסכם שם בגמרא דאפילו לר' יוחנן אין השיריים מותרים באכילה עיי"ש. וכן יש לדקדק קצת מפיגול דבעי מחשבה על כזית, והרי בפיגול נאמר האכל יאכל בנפעל, ואפשר דהתם שאני שהוא כולל גם אכילת מזבח, וע"כ כתב קרא לשון נפעל דבמזבח שייך יותר הלשון יאכל בנפעל כמובן, ולא לרבות חצי שיעור, ואפשר עוד דהתם שאני דאיסור אכילת המפוגל למדנו בג"ש עון עון מנותר, ושם בכזית, וע"כ ה"ג בכזית, וממילא המחשבה ג"כ דוקא בכזית, וקצרתי.)**
והנה לכאורה מה זו ראיה ממה שנאמר בה אכילה, והרי בשקצים אמרה תורה לא יאכל ועיי' בפסחים כ"ג ע"א שלזה הוצרך קרא דלכם להורות שאינו אסור בהנאה, וא"כ לפי ההנחה הנ"ל על היסוד של הספרא הלשון לא יאכל הרי משמע גם פחות מכשיעור, וא"כ אין הכרח מתוכו שאין לוקין על פחות מכשיעור, אלא מה דאין לוקין על פחות מכשיעור אף במקום שנאמר לא יאכל הוא לכאורה כמו שביאר המל"מ ז"ל טעמו של הרמב"ם שפסק דאין לוקין על ההנאה, משום דלא נתפרשה בתורה אלא אתיא מדרשא מיתורא דאותו גבי טריפה, ואף זה כך, אע"ג דלענין מושבע ועומד מהר סיני הוי יותר מפורש מחצי שיעור דאיסורים שלא נאמר בהם לא יאכל, מכ"מ למלקות צריך שיהיה מפורש יותר, והוא כעין שאמרו בירושלמי דערלה פ"ג דהנאה לא מחוור למלקות עיי"ש, וכה"ג אמרו בירושלמי דעירובין פ"ג הלכה ד' לית דמחוור למלקות אלא י"ב מיל, כלומר שזהו פשטות הכתוב בלי דרשא ולוקין עליו, והמל"מ ז"ל שם בפ"ה מיסודי התורה כשהוא מעיר בשיטת הרמב"ם שאין לוקין על ההנאה הוא אומר יהיה הטעם כמו שאמר הה"מ ז"ל או משום שאינו מפורש בתורה אלא אתיא מדרשא דאותו עיי"ש, וכונתו למה שאמר המ"מ ז"ל בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות שסברת רבינו היא דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכל מידי דאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה עיי"ש, וכבר תמה ע"ז המל"מ יעויי"ש בדבריו, והוא באמת קשה להבין, וכי דבר הראוי לאכילה אין דרכו למכרו או לתתו לאחר וכי אין זו דרך מדרכי הנאתו, וא"כ היה ראוי ללקות על מכירה ונתינה של איה"נ, וכן כשמאכיל לבהמה, כל שאיננה אצלה אכילה ע"י הדחק דלאו אורחה למיכל (ועיי' שבועות פ"ז ופרק ח', ושבת ע"ו וב"ק י"ט) ועוד והרי חלב שדרך הנאתו היא ג"כ לעבוד עורות, הלא יתחייב לפי סברא זו שילקה על הנאה כזו בחלב של שור הנסקל (ועיי' עוקצין פ"ג מ"ג). ועוד מה יהיה דין הנהנה מקליפי ערלה בצביעה דכל אלו הוא דרך הנאתם וא"כ ילקה על הנאתם, וכן הסך בשמן של ערלה וכי נוכל לאמר שאין השמן עומד ג"כ לסיכה. אכן כנראה יסודו של הרמב"ם הוא מהירושלמי דפסחים פ"ב ודערלה פ"ג א"ר יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור עיי"ש שהקשה הירושלמי משור הנסקל שנאמר בו לא יאכל מיוחד, לאסרו בהנאה, וא"כ הל"ת שבו מחוור, ותירצו דג"ז אינו מחוור דאיצטריך, לשחטו לאחר שנגמר דינו עיי"ש, הרי לן ברור דכונת הירושלמי היא דבכלל אין לוקין על ההנאה מפני שאין הלאו דהנאה מפורש, דפשטות הכתוב הוא אכילה, וע"ז הקשו דהא בשוה"נ יש לא יאכל מיותר שההכרח לאמר שהוראתו הנאה וא"כ הרי זה כמו שנתפרש הלאו שבו להנאה ואיך אתה אומר שאין ל"ת שבו מחוור למלקות, ומתרץ דאינו מוכח מפשטות הכתוב דאפשר לפרש הכתוב לשחטו לאחר שנגמר דינו עיי"ש בירושלמי (ויש להאריך בזה מאד וביחס שבין שיטת הירושלמי וסוגית הבבלי בפסחים כ"ד, אלא שההכרח לקצר שלא להפליג ביותר מעניננו). וזוהי שיטת הרמב"ם שאין לוקין על ההנאה, כל הנאה שהיא, ובזה יונח מה שהקשה המל"מ ז"ל הרי בבשר בחלב יש לאו מיוחד לא תבשל לאסור בהנאה ולא שייך טעמו של המל"מ דאינו מפורש בתורה עיי"ש בדבריו ז"ל, ולפי הנ"ל ניחא דלענין מלקות צריך שיהיה הלאו מפורש כלאו דחסימה, דהא הא דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, ושאין לוקין על לאו שבכללות מלאו דחסימה ילפינן, וע"כ אין לוקין אלא על לאו דמחוור כמותו. אבל אי לאו האי דרשה דשחטו לאחר שנגמר את דינו שהוא פירוש הכתיב סקל יסקל השור לא יאכל את בשרו, כלומר שמצותו בסקילה ולא שיאכל את בשרו, שישחטנו ויאכלנו, היה חיוב מלקות בהנאה דשור הנסקל, מפני שלא יאכל אעפ"י שאיננו בפירוש לשון הנאה, מכ"מ מאחר שהוא מיותר לגמרי הרי זה כאלו הוא מחוור ומפורש, דבסגולת הלשון צפונה כונה זו שהוראתה הנאה ג"כ, **(ועיין בספר המצות להרמב"ם ז"ל ל"ת קפ"ז שכתב וז"ל ודע כי איסור הנאה אין ראויה למנותו מצוה בפ"ע מפני שהיא ואכילה ענין אחד, כי אכילה מין ממיני ההנאה ואמרו בדבר שהוא לא יאכל והוא דמיון מדמיוני ההנאה והכונה שהוא לא יהנה לא באכילה ולא בזולתו וכו' עיי"ש.)** משא"כ בלא תבשל לענין הנאה אף אם הכתוב הוא מיותר, בכ"ז איננו בגדר מחוור למלקות דהנאה, דאיננו כולל כלל הוראה זו, ואי אתה יכול לאמר דמחוור כלאו דחסימה דכל לאוי דמלקות מלאוי דחסימה ילפינן.
ואחרי שהפלגנו קצת נחזור לסוגיא דמעילה ט"ז דמאחר שנאמר בשרצים לא יאכל הרי הוא כולל גם חצי שיעור אלא מה דאין לוקין משום דלא מחוור למלקות וכנ"ל, א"כ היה לו לרב לאמר שלוקין בכזית לא משום דאכילה כתיב בהו, דהא לא יאכל כתיב בהו, אלא משום דאין חצי שיעור מחוור למלקות כלאו דחסימה וכנ"ל, ודוחק לאמר דזוהי באמת כונת רב שלשון אכילה עצמו אין פשטותו מורה אלא כזית, וע"כ אינו לוקה על פחות מכשיעור אף שנרמז בלשון הנפעל כנ"ל, משום דלא מחוור למלקות כל צרכו. ואם זו כונתו הי"ל להשמיענו ד"ז בחמץ דכתיב ביה לא יאכל והוה רבותא טפי דאסור בהנאה ואעפי"כ אין לוקין עליו אלא בכזית (ויש להשיב דבחמץ לא איצטריך לאשמעינן דרב סבר כחזקיה וילפינן איסור הנאה מלא יאכל, ולא אייתר ליה לחצי שיעור, אבל בשרצים איצטריך דהא מותרין בהנאה, וא"כ קשה למה כתיב בהם לא יאכל וע"כ לחצי שיעור והייתי יכול לטעות שלוקין על חצי שיעור ואיצטריך רב לאשמעינן דאין לוקין ויש לדחות וד"ל). ועוד דהש"ס מקשה שם על רב מברייתא דשיעור אכילת שרצים למלקות בכעדשה כטומאתן ומשני כאן בחיים כאן במתים ורב מיירי בחיים, ואח"כ מחלק הש"ס עוד חלוק בין מובדלין לשאין מובדלין דהאיסור דכעדשה הוא דוקא בשרצים הטמאים ודוקא לאחר מיתתם ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' מ"א והרבה יש לעיין בו ואכ"מ), וא"כ אמאי לא תירץ הש"ס בפשיטות דרב שאמר אכילת שקצים בכזית מיירי בטהורים, ואי דא"כ מאי קמ"ל הא באינם מובדלין פשיטא שאין לוקין עליהם אלא בכזית (ועיי' בתוס' שם), טובא קמ"ל, דאעפ"י שנאמר בהם לא יאכל אין לוקין עליהם אלא בכזית וכנ"ל. ובשקצים מובדלין לא הוצרך להשמיענו שאין לוקין עליהם בפחות מכעדשה, דזה פשוט שאל"כ לאיזה ענין הקיש הכתוב שיעור אכילתן לשיעור טומאתן ע"כ למלקות, דאי לאוסרן באכילה הא אף פחות מכעדשה אסור באכילה מה"ת, ויש לפלפל קצת בכ"ז וקצרתי. ובזבחים ק"ו ע"ב מצינו דפריך הגמרא מה לשרצים טהורים שאיסורן במשהו, ולפי דרכנו הנ"ל היה אפשר לכאורה לפרש לא שלוקין עליהם במשהו אלא שאיסורם מה"ת במשהו דכתיב בהו לא יאכל, ואתיא אליבא דריש לקיש דחצי שיעור בעלמא מותר מן התורה אבל בשרצים אסור שנאמר לא יאכל, (או אפילו לרבי יוחנן אתיא דנ"מ לענין שבועה וכלומר מה לשרצים שאין שבועה חלה על פחות מכשיעור שלהם), אבל אין שום אחד מהמפרשים שיפרש כך. (וקצת יל"ד דהיל"ל מה לשרצים שלוקין עליהם במשהו כפי' התוס' על בריה וכפירוש רש"י בכעדשה, ולמה נקיט לשון איסורן דהא בחלב ג"כ האיסור הוא בפחות מכשיעור, והפירכא היא רק ממלקות וי"ל וק"ל, וכן יל"ד לרבי שמעון דכ"ש למכות לא פריך מידי דהא בשרצים ליכא קרבן וא"כ ליכא למיפרך שחייב עליהם בכעדשה יותר ממה שחייב בחלב וי"ל).
ובסוגיא דפסחים כ"ג ע"א מקשה הגמרא לחזקיה דסבר לא יאכל הוא לאסור בהנאה למה הוצרך לאמר גבי שרצים לא יאכל שיהיה משמע גם איסור הנאה ויצטרך בשביל כך לכתוב לכם להתיר בהנאה, לא יאמר לא יאכל ולא יצטרך לכם, ותירץ סתמא דגמרא דחזקיה אמר טעמא דידי נמי מהכא הוא, כלומר שמזה עצמו הוא לומד שלא יאכל כולל איסור הנאה, שבשביל כך עצמו כתבה תורה לא יאכל וכתבה לכם להתיר בהנאה כדי לגלות שהלשון לא יאכל כולל איסור הנאה עיי"ש, והשתא אמאי לא שני דחזקיה סבר כריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה, ולהכי כתב רחמנא לא יאכל לרבות חצי שיעור לאיסור, וכיון שאמר לא יאכל הוצרך לכם להיתר הנאה, דלא יאכל כולל שניהם חצי שיעור ואיסור הנאה, ואי משום דהיה להם איזו ראיה דחזקיה לא סבר כריש לקיש אלא כרבי יוחנן, מכ"מ היו יכולים למצוא החלוק הנ"ל שחלקנו לשיטת הרמב"ם לענין שבועה, ולהכי איצטריך למיכתב לא יאכל, וא"כ מדלא משני הכי לכאורה יש מכאן תשובה לפירושנו הנ"ל במשמעות לא יאכל עפ"י הספרא הנ"ל. אמנם י"ל דעדיפא מיניה קמשני דאפילו אם היה מתרץ כך, עדיין היה קשה על עיקר הדבר מנ"ל לחזקיה שהוראת לא יאכל כוללת גם הנאה דילמא משמעותה אינה אלא לאסור חצי שיעור וכנ"ל, וע"כ מתרץ הש"ס דטעמא דחזקיה נמי מהכא הוא, דלהכי כתיב לכם כדי ללמד שבכ"מ שנאמר לא יאכל אף איסור הנאה במשמע, וליכא למימר דלהכי אמר לא יאכל כדי לרבות חצי שיעור וממילא איצטריך לכם, דהא עד כאן לא שמענו שלא יאכל כולל גם הנאה, ואי ס"ד שאינו כולל הנאה אלא חצי שיעור בלבד למה ליה למיכתב לכם וכ"ז פשוט. ועל דרך זו תתורץ תמיהת התוס' כאן שתמהו לחזקיה ל"ל למיכתב לריה"ג גבי חמץ לא יאכל ולכתוב לך להיתר הנאה ליכתוב לא יאכל ולא בעי לך, והניחו בתימא, ולפי הנ"ל ניחא דהוצרך לאמר לא יאכל לחצי שיעור, או משום דחזקיה, או ביתר דיוק דריה"ג עפ"י שיטה זו יסבור כר"ל בחצי שיעור, או כשיטת הרמב"ם לענין שבועה וכנ"ל, ומדכתיב לא יאכל שכולל גם איסור הנאה וכמבואר לעיל מההכרח דלעיל דכתיב גבי שרצים, הוצרך לכתוב לך להיתר הנאה,