אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת בכורות
דף ב.
במשנה הלוקח עובר חמורו של עכו"ם והמוכר לו כו', ובגמרא קעביד צריכותא, דאי תנא לוקח ה"א משום דקא מייתי לה לקדושה, אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה, אימא ליקנסיה קמ"ל, ופירש"י דמפקע לה מקדושת שבת, והתוס' פירשו מקדושת בכורה ע"ש, וקשה דבירושלמי פסחים פ"ד ה"ג קאמר, דאין הטעם במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעכו"ם, מפני שהוא מוציאה ממצות ראשית הגז, דא"כ חיטין אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי חלה, יין ושמן אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי ברכה ע"ש, ולפ"ד הירושלמי אין מקום לאמר שנקנוס את המוכר ישראל לפדות מן העכו"ם, משום דקא מפקע לעובר מקדושת שבת או בכורה, דהא אפילו לאחר שנולדה אין חוששין לכך, ומכש"כ בעובר, ולפ"ד הירושלמי תקשה מדוע תנא במשנה והמוכר לו.
אמנם לפ"מ שכ' התוס' דה"נ המ"ל טעם אחר, אי תנא לוקח משום דלא עביד איסורא, אבל מוכר דעביד איסורא, כדקתני אע"פ שאינו רשאי, אימא ליקנסיה, וחד מתרי טעמי נקט ע"ש, א"כ אפ"ל דהירושלמי נקיט טעם התוס', ושפיר תנא והמוכר לו, ובטעמא דאיני רשאי למכור לעכו"ם, משום דאסור להמציא להן עוברין, כמבואר שם בירושלמי להלן, וע' בירושלמי ע"ז פ"ק ה"ו.
והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי פטור מן הבכורה, ולכאורה יש לפשוט ממשנתינו מאי דמספקא להו להאחרונים אי גם באיסור דרבנן אמרינן אעל"מ וע' בסמ"ע ובש"ך סי' ר"ח ובמפרשים שם, לפ"מ דהכא אינו רשאי למכור לכתחלה, כדאמר במתניתין גופה אע"פ שאינו רשאי, ואפ"ה תועיל המכירה בדיעבד, עד דפטור מטעם זה מן הבכורה, אך ז"א כיון דעכ"פ מדאורייתא מותר גם לכתחלה למכור, וע' ברמב"ם פ"כ ה"ג מה' שבת ובכ"מ שם, שפיר אהני מיעוטא דקרא בישראל אבל לא באחרים דקאמרה משנתינו לפטור מן הבכורה, דומיא למש"כ הש"ך בחו"מ שם דמשום תקנתא דרבנן לא פטרינן ליה מתשלומי דו"ה דאורייתא, וע' בתשובת רע"א סי' קכ"ט.
ובכעין זה יש מקום ליישב קושית הרמב"ן בחידושיו ריש פסחים, אהא דהתירו ביטול חמץ בשבת כדתניא מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט שכ' ז"ל והלא הפקר נראה שאסור להפקיר נכסיו בשבת [והוא דלא כהמג"א סוף סי"ג וע"ש בחידושי רע"א ובתשובותיו סי' קע"ד] כענין ששנינו אין מקדישין ואין כו' גזירה משום מקח וממכר עכ"ל הרמב"ן, וכפי האמור ניחא, דהא איהו גופיה כתב דמקור איסור ההפקר בשבת הוא דרבנן, ומסיק שם נמי כדעת רש"י בפסחים ד"ד ע"ב דביטול חמץ הוא מדכתיב תשביתו ע"ש, ולפ"ז הרי אין באיסור הפקר דרבנן לבטל תשביתו דאורייתא כנ"ל.
ומכש"כ שאני דן לע"ד על עצם הדמיון של איסור ההפקר להא דאין מקדישין כו' גזירה משום מו"מ בביצה דל"ו ע"ב שהביא הרמב"ן, דהתם אקנויי לאחריני הוא, משא"כ הפקר שהוא רק סילוק רשות כדכתבו התוס' ביבמות דמ"ח ע"א ד"ה המפקיר ובנימין דל"ח ע"א תוד"ה המפקיר ובקידושין דט"ז ע"א תוד"ה לימא ע"ש, וסילוק רשות ודאי מותר, ואפילו ב"ש דפליגי לענין ביטול רשות בשבת בעירובין דע"א ע"א, הוא רק משום דס"ל דמיקנא רשותא הוא, ומיקנא רשותא בשבת אסור, אבל אי הוה ס"ל דרק סילוק רשות הוא כדס"ל לב"ה שם, אז גם אינהו הוו מודו לב"ה דאסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי כדאמר התם, וביטול חמץ כביטול רשות בשבת דמי, כמש"כ שם הרמב"ן גופיה, ועפ"ז קושית הרמב"ן צ"ע לע"ד.
ועוד דחמץ דמיא נמי למש"כ הריטב"א בשיטה כ"י לשבת דק"כ, כמובא בשעה"מ פ"ח ה"ב מה' לולב, גבי ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, דבדבר שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד, הפקר כי האי לא מיחזי כקנין ע"ש [וע' כעין זה בשבת דקמ"ד ע"א] וביטול חמץ נמי דכוותיה, אכן על עצם דברי הריטב"א והפר"ח המובא שם בשעה"מ דהפקר בשבת אסור נפלאתי, עפמש"כ לעיל דפשטות הדברים מורים כהמג"א דהפקר בשבת מותר כנ"ל, ובתשובה הארכתי בזה בס"ד ואכ"מ.
רש"י ד"ה הלוקח כו' דאיידי דזוטרא מילי דפטר חמור כו' עמש"כ בזה בחידושי לקמן רפ"ב בס"ד.
רש"י ד"ה אע"פ שאינו רשאי כדתניא במס' ע"ז די"ד ע"ב כו' ע"כ, צ"ל כדתנן, ומאי דרש"י מסיק מפני שעושה בה מלאכה בשבת, הוא מדברי הש"ס שם, ועמש"כ בחידושי לקמן ד"ג ע"ב.
רש"י ד"ה אימא ליקנסיה לפדות העובר מן העכו"ם, וראיתי בגליון רש"א שכ', ע' מתניתין ספ"ד דגיטין לוקח ומביא בכורים עכ"ד, ולע"ד בלתי מובן מה שייך להך דהכא, הרי התם משום לתא דישוב ארץ ישראל נגע בה, ויש בזה נמי משום לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע, וע' פ"ק דע"ז ד"כ ע"א תוד"ה דאמר, ובב"מ דק"א ע"א ובתוס' שם, וטעמא רבה איכא לחלק בין מצוה כלליית התלויה בקדושת גוף הארץ עצמה, למצוה פרטית כפטר חמור שהיא עליו רק בעת שהיא תחת ידו, וע' בגיטין דמ"ז ע"ב רש"י ד"ה מדאורייתא, דמחלק בין בכורים למעשר, דבבכורים אין לנו במה להסירו ממצותו דרמיא עליה בהתקשרות קדושת הארץ, משא"כ במעשר דלאו מצוה דרמיא עליה אא"כ אוכלן, וגם על חלקו של נכרי אין מחוייב כלל לעשר ע"ש, ומכש"כ במצות פדיון פטר חמור הנוהג בכל מקום, ואפילו שותפות עכו"ם פוטר גם חלק הישראל, עאכו"כ דאין לדמות לבכורים הנוהג רק בארץ, ויש בה משום ישוב א"י, ובפירוש ביארו שם במשנה מפני תקון העולם, וע"ש בדיוק דברי רש"י, משא"כ בקנס שאמרו הכא שהוא רק קנס פרטי על המוכר.
ומדברי הירושלמי בפסחים פ"ד ה"ג שהבאתי לעיל יש ג"כ קצת ראיה לדברי, דמקשה לו חיטין אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי חלה, יין ושמן אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי ברכה ע"ש, ומדוע לא הקשו רק מדברים התלושין ולא הקשו מעצם מכירת השדה, ובע"כ משום דשדה עומדת באיסור מכירה מטעם הדין, ואין לה שייכות עם איסור מכירת בהמה לנכרי כנ"ל.
תוד"ה והמשתתף, דאיכא תרי קראי חד בעובר וחד באם ניחא, מבישראל נפיק שותפות עובר, ומבקרך נפיק שותפות אם כו' ע"כ, והוא ממש דברי הש"ס לקמן ד"ג ע"א דמייתי התוס' לעיל בד"ה הלוקח, דאמרינן התם, מ"ש בו דבעינן כל בכור וליכא, אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא אלא ל"ש ע"ש, וכ"ה דעת רש"י שכ' בד"ה פטור, הואיל ויש לו חלק לעכו"ם בו או באמו ע"כ, ורש"י ותוס' הלא מפרשים דברי משנתינו אהא דהלוקח עובר חמורו, וש"מ דס"ל לתרווייהו דאף בבהמה טמאה, פטר שותפות נכרי באם כמו בולד.
ומילתא דפשיטא להו לרש"י ותוס' מספקא ליה להיראים בסי' שנ"ב, דמפרש לסוגיא דלקמן ד"ג מ"ש בו כו' אמו נמי כו' דקאי על בהמה טהורה, ואהא מסיק וז"ל, אבל בהמה טמאה לא אשכחן דפטר בה קרא בשותפות אמו, דמקנך בהמה טהורה במשמע (וספק בידי) אם בהמה טמאה בכלל מקנה, שיש לומר שהיא בכלל מקנה שנאמר הבו מקניכם והתם סוסים וחמורים הוו עכ"ל,
וראיתי להגאון מלבי"ם ז"ל דמחלק בין מלת בעיר למלת מקנה, דבעיר יציין הבהמות, ומקנה כולל כל הקנינים ע"ש, ואמינא אנא לא לחלוק אלא לפרש, דזהו רק היכא דהמקנה לא הוזכר אצל בהמות, כמו ויקם שדה עפרון וגו' לאברהם למקנה, בראשית כ"ג, ואקנה את השדה וגו' ואקח את ספר המקנה, ירמיה ל"ב, וכהנה רבות, אבל היכא דכתיב מקנה גבי בהמות, גם בהמה טמאה בכלל, להיותה מלה כוללת, כמו ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ועבדים ושפחות ואתנות וגמלים, וכתיב בתריה ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וילך למסעיו, בראשית י"ג, הרי דלא היו לו נכסי דלא ניידי, אלא דניידי ובהן גם הבהמות הטמאות בכלל, הרי בהדיא דמקנה כולל כל הקנינים, ומכש"כ האי מקנה דכתיב בבהמות, ודאי גם טמאה בכלל.
ועפ"ז בנ"ד התכת הכתובים הוא כן, וכל מקנך תזכר, תקדיש הזכרים מהם, כדמתרגמינן שם בפ' תשא דכרין תקדש, וע"ל ד"ג ע"א רש"י ד"ה כל מקנך, ואיזה זכר, פטר שור ושה, בכור שהוא שור או שה, ופטר חמור דלא שייך בו הקדש הגוף, תפדה בשה, ואמרינן נמי לקמן ד"ו ע"א כל מקנך תזכר כלל, שור ושה וחמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא, ומהכא ממעטינן סוסים וגמלים ע"ש, ולפ"ז איזה ספק יוכל לחול אצל וכל מקנך תזכר אם בהמה טמאה בכלל, אפילו אם נחליט דבמקום אחר אין בהמה טמאה בכלל, אולם בדין זה אחרי דבהמה טמאה אחרת בזולת החמור ליכא, רק פטר חמור דכלול בקרא, יחד עם פטר שור ושה בחד פרטא לדינם בכלל ופרט, ואיך נוציאו מכלל מקנך, הרי בע"כ הכא הם כלולים יחד, ודברי היראים צ"ע לע"ד,
ומצאתי להגאון ר' דוד קארלינר זצ"ל בחידושיו לבכורות בספרו שאילת דוד, שתמה ע"ד היראים שם בפרטים אחרים, אבל בדבר זה דוקא, עשה סמוכין לדברי היראים מהתוס' שלפנינו, שכתבו דשותפות גוי בהאם נתמעט מבקרך, ובודאי דלא נתמעטה בהמה טמאה, ומסיק דלא מצא לו חבר בזה, ולא מצא לכל הפוסקים פוסקי ההלכה שיעוררו בזה הדין החדש עכ"ד.
ולעד"נ דלהכי לא מצא לו חבר בזה, דלכו"ע פסיקא להו דשותפות אם פוטר בבהמה טמאה, ואדרבה נפלאתי על גאון גדול כמהו ז"ל, דשביק לפשטות דברי רש"י ותוס' דאזלי לפרושי משנתינו דאיירי בבהמה טמאה כנ"ל, ולדייק ממש"כ התוס' דיליף מבקרך ע"ש, הרי תיכף לזה מסקו בדבריהם וה"ה דמפיק ליה מכל מקנך תזכר, ולפ"מ שהוכחנו מקראי טובא, גם בהמה טמאה בכלל מקנה, ולפ"ד הגאון הנ"ל נצטרך לאמר דכי היכי דבקרך היא בהמה טהורה, כמ"כ מקנך, וזה ודאי ליתא דגם הס' יראים לא היה בזה רק כמסתפק בלא הכרעה, ואיך נימא דלהתוס' שמהם הביא ראיה להיראים תהיה לדבר פשוט דמקנך הוא דוקא טהורות כמו בקרך, ומכש"כ דמקראי טובא מוכח להיפוך כנ"ל, ומדוע נחזיק להתוס' אפילו כמסתפקים בזה.
ואדרבא אם באנו לדייק מדברי התוס' היה נלע"ד לדייק להיפוך, דלכאורה אחרי דאית להו להתוס' מיעוטא דמבקרך, ל"ל תו לאתויי בתר הכי דה"ה דמפיק ליה מכל מקנך תזכר, ולכן אפ"ל דמבקרך לא הוה ממועט שותפות רק בטהורה כמש"כ הגאון הנ"ל, להכי הביאו נמי האי קרא דמקנך למעט שותפות גם בבהמה טמאה, אך באמת עצם הוכחת התוס' מבקרך, משום דנמשך לפרש ע"פ סוגיא דתולין דקל"ה, ושם ממועט שותפות עכו"ם מכ"ף דכתיב גבי בקרך. דידך אין דשותפות לא, וזהו דמסקו התוס' דה"ה מכ"ף דמקנך, ולהיותם בחד כללא ובחד פרטא כנ"ל, נלע"ד דחד דינא אית להו, ועמש"כ בחידושי לקמן ד"ג ע"א.
דף ב:
מכר בהמה לעובריה מאי תיבעי לר' יהודא תיבעי לרבנן כו', וקשה לפ"מ דאיירי הכא שעדיין לא נתעברה, א"כ דמיא ממש למש"כ הרשב"א בשם הראב"ד בתשובה סי' אלף קכ"א, ומביאו המחבר לדינא ביו"ד סי' רצ"ד סט"ו, דמותר למכור לעכו"ם פירות שני ערלה לג' שנים מאחר שלא באו לעולם ע"ש, והתם נמי לא פסקה מיניה ששייר לעצמו גוף הקרקע, כמו הכא דשייר לעצמו גוף הבהמה, ושם ג"כ יש מקום לגזור דאתי לאחלופי פירות ערלה שלא באו לעולם אטו היכא דבאו לעולם, כמו הכא באחלופי מכירת שלמה אטו שבורה, והשתא אי בסוגיין איכא למיבעי בין לר"י בין לרבנן, מנ"ל להרשב"א להחליט היתר ברור בדבר שהוא נוגע לדאורייתא מטעם שלא באו לעולם, הרי הכא הוא נמי דשלב"ל, ואי משום דהתם אינו מוכר לו אלא מקום עצים, ועצי ערלה שרו בהנאה כמבואר שם בתשובת הרשב"א, הרי גם הכא לאו משום לתא דמכירת בהמה אתינן עלה, דהא בהמה עצמה לא מכר לו כדפירש"י, ולגבי הוולדות שעתידה להתעבר הוא ממש כדהתם,
וי"ל עפ"מ דבלא"ה קשה טובא בסוגיין, מאי שייך שם מכירה על העוברין שעתידה להתעבר, דהא אפילו כשכבר נתעברה לא חל הקנין על העובר, כמש"כ התוס' בשם ר"ת לקמן ד"ג ע"ב, וכ"פ המחבר בסי' ש"כ ס"ו, ואפילו לר"נ דס"ל בב"ב דקמ"ב ע"א לכשתלד קני, הוא רק בעובר ומשום דחשיב ליה כאלו בא לעולם כדפירש שם הרשב"ם ע"ש, משא"כ בעתידה להתעבר כדהכא.
ובע"כ דהכא לאו מטעם דינא אתינן עלה, דמדינא אין במכירתו כלום כנ"ל, רק כל הענין הוא קנס, ומבע"ל להש"ס אי גם באופן כזה קנסו, אבל גבי ערלה מטעם דין מכירה אתינן, והמכירה לעכו"ם על שלש השנים חל על העצים דאין ערלה נוהגת בהם, משא"כ הכא לא שייך לאמר דהמכירה תחול מטעם הדין על הבהמה, דהבהמה לא מכרה לו כדפירש"י, ובנוגע לכשיולדו כמו דהכא לא חל על העוברין משום דשלב"ל, כמ"כ גבי פירות ערלה, ואדרבה זהו גופה עצם היתר המכירה, כדפירש הגר"א ז"ל בביאוריו שם סי' רצ"ד ע"ש,
ועפ"ז אפ"ל טעם לשבח בלשון המחבר שכתב דההיתר הוא מאחר שלא באו לעולם ע"ש, ולכאורה מדוע שינה מטעם הרשב"א שכתב ברור משום שלא מכר לו אלא העצים ועצי ערלה שרו בהנאה כנ"ל, אכן, הן הן הדברים וכוונתו, דהא על פירות הערלה לא חלה המכירה מטעם הדין מאחר שלא באו לעולם, ועצי הערלה דישנן במכירה הרי שרו בהנאה, ולהכי מותרת מכירה כזו, ומהא דבסוגיין ל"ק כלל, אף דדמו ממש להדדי מכל הצדדים, אמנם הכא משום לתא דקנס אתינן עלה כנ"ל.
דף ג.
א"ר יהושע ושניהם מקרא אחד דרשו כל בכור רבנן סברי כו' כל עד דאיכא כוליה, ור"י סבר כו' כל דאפילו כל דהו ע"כ, והב"ח גריס במקום ר' יהושע ר' יוחנן, ולכאורה מנא ליה דהגרסא הנכונה ר' יוחנן, ואפ"ל משום דבסנהדרין דע"ח ע"א גבי הכוהו עשרה ב"א, קא"ר יוחנן נמי ושניהם מקרא אחד דרשו ומוקי התם דרבנן ס"ל כל נפש עד דאיכא כל נפש, וע' פסחים דס"א ע"ב תוד"ה דלמא. אולם לפמש"כ התוס' הכא ובכ"מ בש"ס, דבדברים אלו אין לדמות הדרשות זל"ז לפ"ז יש לדחות.
והרמב"ם פ"ד ה"ג מה' בכורות כ' המקבל מן הנכרי או נכרי שקבל מישראל הרי אלו פטורים מן הבכורה, שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל עד שיהיה הכל מישראל, וביאר הכ"מ דבריו משום דהלכה כחכמים, והלח"מ דקדק שם בלשון הרמב"ם ונשאר בצ"ע, ולע"ד הרמב"ם לטעמיה אזיל בפ"ד ה"ו מה' רוצח שכ' וז"ל, הכוהו עשרה ב"א בעשרה מקלות ומת, בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש כו' ע"ש, הרי דלטעמיה אזיל במקום דכתיב כל שיהיה כוליה, ונמשך הכא גם אחר לשונו יחד עם פסק ההלכה שם, ולפמש"כ התוס' דבדברים אלו אין לדמות הדרשות זל"ז כנ"ל אפשר דאין לתלות גם דברי הרמב"ם זב"ז.
שם וכמה תהא שותפות של עכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה כו', והנה הרמב"ם רפ"ד מה' בכורות כ' וז"ל, אפילו היה לנכרי אחד מאלף באם או בולד ה"ז פטור מן הבכורה, היה לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל רואין כל שאילו יחתך והיה בעל מום ה"ז פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל ה"ז חייב בבכורה, וכתב עליו הטור בסי' ש"כ וז"ל, ואינו יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד, דה"ה נמי אפילו אם אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שא"צ שיהיה לו כל האבר ונשאר בקושיא, ועמש"כ ע"ד הלח"מ, וע' בכ"מ במקורו של הרמב"ם.
אכן הלבוש מיישב דעת הרמב"ם ברווחא, דמש"כ אחד מאלף הוא על שותפות סתם, ויכול להיות שחלקו הקטן זה הוא הלב או המוח, ואח"כ ביאר הרמב"ם דין שותפות באבר מיוחד כגון יד או רגל, ותירוץ זה נקיט הש"ך שם סק"ג ע"ש.
וע"פ דרכם זה נצעוד קדימה לחזות בנועם דברי הרמב"ם הלקוחים לע"ד מסוגיא שלפנינו ע"פ הבנתו העמוקה, דהנה נחזי און מדהקשה ר"נ אהא דקא"ר הונא אפילו אזנו, ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, משמע דאם השותפות הקטנה כשיעור אזנו, היתה בלתי מוגבלת באברי הבהמה, רק שיוכל לקבל חלקו הקטן בכ"מ שירצה, הרי אז בל יוכל לאמר לו שקיל חלקך וזיל, דדלמא ירצה ליטול חלקו מאבר שהנשמה תלויה בו, האם יוכל לאמר לו שקיל לבך וזיל, ומקושיא זו הבין הרמב"ם דגם ר"נ מודה, דשותפות כזאת פוטר בבכורה אליבא דכו"ע, וזהו מש"כ הרמב"ם בראשית דבריו אחד מאלף, המורה על שותפות בלתי מוגבלת באבר פרטי.
וכעת נתבונן במאי פליגי אח"כ רב חסדא, ורבא ור' יוחנן, דר"ח ס"ל דבר שעושה אותו נבילה, ורבא אמר טריפה, ור"י ס"ל בעל מום, אם אינהו פליגי נמי כדפליגי ר"ה ור"נ בשותפות בלתי מוגבלת באברי הבהמה, א"כ הברירה בידו ליקח מהבהמה שתעשה על ידו בע"מ, או טריפה, גם נבילה, ובע"כ דהם פליגי בשותפות באבר מיוחד, ולכן ס"ל לר"ח דאבר זה צריך להיות דבר שעושה אותו נבילה, ורבא ס"ל דדיו בטריפה, ור"י ס"ל דאפילו מום קל, וזהו מש"כ הרמב"ם רואין כל שאלו יחתך והיה בו מום פטור כו'.
שם מ"ש בו דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא כו', ואלה"ק הרי במתניתין נפיק שותפות עובר מבישראל, וע"ש תוד"ה והמשתתף ובמש"כ בחידושי שם, והכא ממעטינן מכל בכור, אך באמת מקרא אחד הוא, הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולעד"נ דלמטרה זו הביא רש"י במתניתין כל הפסוק כנ"ל, אע"ג דבמתניתין בלתי מובן הנחיצות, אכן רש"י נשמר שם מסתירת דרשת הש"ס דהכא כנ"ל, אך קשה מדוע לא ממעטינן מכל בכור בישראל כל העוברין של טהורות וטמאות כדמשמע במתניתין, ומכל מקנך תזכר כל האמהות דטהורות וטמאות למעט שותפות עכו"ם, כיון דזה כולל שניהם, וקרא דבקרך וצאנך דדרשינן מינה ר"פ ראשית הגז והאריכו בזה בתוס' לעיל שם ל"ל, וצ"ע כעת.
רש"י ד"ה אפילו אזנו, אפילו אין שותפות לעכו"ם אלא באזן הבכור אינו קדוש ע"כ, והק' הלח"מ רפ"ד מה' בכורות, הרי מלשון המקשה דקאמר ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, משמע שיש לנכרי אזן בבכור, ואיך כתב רש"י שיש לו שותפות באזן, אע"פ שלא יהיה כל האזן שלו ע"ש, ועפמש"כ לעיל בסמוך ניחא, דגם דעת רש"י כדמפרש הרמב"ם בזה, ששותפות הנכרי מוגבלת בחד אבר פרטי, והוא האזן, וזהו כוונת רש"י ז"ל, ששותפתו שולטת מכלליות הבהמה, באזן הבכור, אבל גם דעת רש"י הוא דכל האזן שייך להנכרי, ושפיר הקשה לו ר"נ ולימא ליה שקיל אזנך וזיל.
תוד"ה רב חסדא כו', פ"ק דתמורה גריס איפכא, גבי אומר רגלה של זו עולה, ומהגרסות הפוכות היא זו, וההיא דהתם עיקר כו', מר מוסיף אדחבריה כו', וכ"כ התוס' בתמורה די"א ע"ב ובמנחות דנ"ח ע"ב תוד"ה וא"ד, להחליט שזו היא מהגרסות ההפוכות ע"ש, ולולא דבריהם היה נלע"ד, דסוגיין וסוגיא דתמורה כל חד וחד תיקום אדוכתה, מבלי להפכה כלל וכלל, רק הכא פסק רבא דדיו בדבר שעושה אותה טריפה, מפני שהוא רק שלא להניחו להתפיסו בבכורה לכשתלד, דקדושת בכורה בפטר רחם תלה רחמנא, והשותפות היתה מקודם, ומשו"ה ס"ל לרבא דאפילו אין כחו של נכרי בבהמה, רק בדבר שעושה אותה טריפה, ג"כ לא נחתא ליה בשביל זה קדושת בכורה, משא"כ בתמורה שם דבעינן למימר דע"י קדושת האבר הפרטי, תתפשט הקדושה בכולה בהמה, התם ס"ל שפיר דההתפשטות אין לה מקום, רק אם התפיסה בדבר שעושה אותה נבילה, [ואם כהבנת התוס' דסוגיא דידן ודתמורה עולות בקנה אחד, היה לנו לשבש גם פסקי הרמב"ם בזו דנראות בסותרות זל"ז, וע"פ הדרך שכתבתי עולות פסקי ההלכות שפיר, דגבי בכורה פסק רפ"ד מה' בכורות דא"צ אפילו טריפה רק במום סגי, ולהתפיסה בקדושת עולה ע"י הקדש חד אבר, פסק כפט"ו ה"ב ממעה"ק, דדוקא באומר לבה או ראשה של זו עולה, הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו היא כולה עולה ע"ש.
אמנם רב חסדא ס"ל בהיפוך, דגבי עולה הואיל דבידו להקדישו ואינו תולה בדעת אחרת, להכי סני ליה להתפיסה לכולה בהמה גם ע"י חד אבר, אפילו אם אינו עושה אותה בזה רק טריפה, משא"כ בבכורה שכל הבהמה להיותה של ישראל, הרי היתה חייבת בבכורה, רק שהנכרי בשותפתו בחלקו הפרטי, המשועבד לכלל שותפות הישראל, יבא להפקיע לכולה בהמה מקדושת בכורה, בזה שפיר אמרינן דדוקא אם חלקו שולט בדבר שעושה אותה נבילה מפקיע, ואי לא לא, וכמ"כ מחלק הש"ס בתמורה די"א ע"ב שם בין בכור לעולה, התם לא נחתא ליה קדושה כלל, הכא נחתא ליה קדושה, לישנא אחרינא התם אין בידו להקדישו הכא בידו להקדישו ע"ש והוא כמש"כ.
וכן במאי דדייקו התוס' בקדימה ואיחור בין ר"ח לרבא, לא בשביל חומר הדין וקלותו הוא כמש"כ התוס', רק להכי הקדימוהו לר"ח מקמי דרבא הכא ובתמורה, משום דרבא היה חתנו דר"ח, ב"ב י"ב, ברכות נ"ו, כתובות ס"ה, ועוד דרבא בעצמו העיד עליו דר"ח רבו הוה, כדקאמר ובדיל רבה אכיל תלמידא, יומא דע"ה ע"ב, ופירש"י שם ר"ח חמוה דרבא הוה ורבו הוה ע"ש, כנלע"ד ודברי התוס' צ"ע.
דף ג:
הכי א"ר יוחנן אפילו מום קל, ופירשי' [ע"א] אפילו אין לנכרי שותפות אלא באזנה כו' פטורה מן הבכורה, ולכאורה הרי אהא דר"ה דקאמר אזנו, הקשה לו ר"נ, ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, ושתיקת ר"ה משמע כהודאה, וע' ב"ב דס"ב ע"א תוד"ה ומודה, ובב"ק ד"כ ע"ב בגמרא, כן מסדור הש"ס דסמכו ענין לו לקושיא דר"נ, אתמר ר"ח אמר נבילה רבא אמר טריפה משמע נמי דהוא משום קושיא דר"נ, ומפני דלא סגי באזנו, ואחרי כל השקלא וטריא מסיק ד' יוחנן אפילו מום קל דהוא אזנו, וכן אמרינן לקמן ר"פ מעשר בהמה ליקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא, וכן הוא לדינא, ומהשתא קשה מדוע לית דחש לה לקושיא דר"ג ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, והן אמת דבנוגע למזבח אין מקום לקושיא דר"נ דהא אם העכו"ם ימול אזנו פסול למזבח מטעם בעל מום, אבל בנוגע לתביעת ממון שפיר הוי טענתו דכהן טענה, וברמב"ם ושו"ע משמע דפטור לגמרי, ועמש"כ בחידושי לקמן דנ"ג ע"א.
שם והדתנן רחל שילדה מין עז כו', עמש"כ בחידושי לקמן דט"ז ע"ב.
שם רב מרי בר רחל הוה ליה ההוא חיותא הוה מקנה לאודנייהו לנכרי כו', והנה בתשובת עבודת הגרשוני ס' כ"ה כ' דמועיל מן התורה להפקיר פרה מבכרת לפוטרה בזה מן הבכורה, רק רבנן לא עבדו האי תקנתא כי היכא דלא סמכו על ביטול חמץ משום שאין כל הדעות שוות ע"ש, אכן בטורי אבן לר"ה די"ג כ' אגב אורחיה בפשיטות, דלא מהני הפקר לפוטרה מבכורה, וראייתו מסוגיא דהכא, דלא הפקיר רב מרי הבהמות כדי לפוטרן מן הבכורה, והח"ס בסי' שט"ז דחה לראייתו וקאמר דלהכי לא רצה רב מרי להפקירן, משום דבזה היה מפקיען מידי כהן ומידי קדושה לגמרי, והרי הוא היה רוצה לנהוג בה קדושת בכור לאסור בגיזה ועבודה ולמוסרה לכהן, והח"ס כ' נמי שם דנעלם מהגאונים הנ"ל תוספתא מפורשת בפ"ב דבכורות, בהמת מדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשין פטורה מן הבכורה, ולפ"מ דקעביד צריכותא בב"ק דמ"ד בשור המדבר ושור של גר שמת ואין לו יורשין, דקמ"ל בזה דאפילו נגח בחייו ואח"כ מת הגר והופקר, עפ"ז תתפרש נמי התוספתא גבי בכור, דחד אתא להפקר מעיקרא, ואידך לשהפקירו הבעה"ב, וגם בזה נפקעת מן הבכורה עכת"ד.
ולע"ד אפשר לחלק בין שור המדבר כו' דגבי נגיחה, לבהמת המדבר כו' דגבי בכורה, דבנגיחה אית לן גזה"כ, דוהועד בבעליו והמית איש, השור יסקל וגם בעליו יומת, דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין, ומזה הוכיחו בב"ק דמ"ד שם, עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמ"ד שוין כאחד, וע"ש די"ג ע"ב וברש"י ד"ה והועד ובתוד"ה שנאמר, ולכן שפיר אמרינן דאם בינתים הופקר השור, אפילו הפקירו בידים, עכ"פ לא מתקיימת הכתוב גביה להיות ברשות אחד, משעת העדאה עד אחרי גמ"ד, משא"כ גבי בכורה דלא גלי קרא שהבהמה תהיה תחת רשות אחד במשך איזה זמן עד שתפטר את רחמה, והוא עושה ההפקר לתחבולה רק שתפטור מן הבכורה, בזה אפ"ל דהפקר לא מהני רק כשהיתה הפקר ממילא וכמו שנבאר, אבל היכא דהפקירו בידים לא מהני לפוטרה מבכורה וכדעת הטו"א, והא דמהני גבי נגיחה, משום דהתם חזינן דקא קפיד קרא על חזקת רשות כנ"ל, והתוספתא לא איירי בהפקר בידים, רק חד בהפקר שלא היו לה בעלים מעולם, וחד לבהמה דנכסי הגר, וכעין מה דהרי"ט אלגזי הבין בכעין זה דברי התוספתא הנ"ל, דהוה אמינא דקדושת פטר רחם בבהמה של הפקר מתלי תלי וקאי עד שיהיו לו בעלים, וכיון שזכה בו ישראל חל עליו קדושת בכור, קמ"ל דבהמת מדבר פטורה מן הבכורה אפילו לאחר זכיית הישראל, אם רק לא היה לה בעלים מעולם, ונקט נמי בהמת גר שמת ואין לו יורשין, דלא תימא כיון שנתעברה בחיי הגר, ונתהווה העובר בזמן שהי"ל בעלים ונראה למצות בכור, לא תפקע קדושת הבכור ממנו עוד ע"י מיתת הבעלים, קמ"ל דבפטר רחם תלה רחמנא, וכיון דנפטר רחמה בהיותה הפקר פטורה מן הבכורה אף לאחר שזכה בה הישראל, ואף דדברי הרי"ט אלגזי בלתי מובן שם מצד אחר ע"ש, אבל בנוגע להא דתוספתא ולמש"כ הח"ס מסוגיא דב"ק, אפ"ל דבלתי מוכרח, ע"פ שיש לחלק כנ"ל וצ"ע לע"ד.
ועפ"ז סרה ראייתו מדברי התוספתא, אם שם לא איירי רק בהפקר שלא הי"ל בעלים מעולם, או בפרה של נכסי הגר, א"כ מה ענין זה להפקר בידים שעושה לטצדקי להפטר מן הבכורה, וכהוראת פשטות שאלת האחרונים ז"ל, דהא אף אם הוציאה מרשותו והפקירה כדין בפני שלשה וכה"ג מפרטי דיני ההפקר, אך כיון שלא עשה כן רק לפטור מן הבכורה, הרי בהכרח לבו בל עמו שיזכה בה אחר, ואף אם נימא דאם קדם אחר וזכה בה והוא לא מיחה בידו, דפטור הזוכה מן הבכורה, אבל אם הזכות מההפקר תהיה בתקנתא דרבנן, א"כ ידע מזה גם הזוכה ויתראה בעיניו כגזל בחשבו שההפקר הוא רק לפנים, כן יחשוב בלבו דאם למחר תהיה אצלו מבכרת, וגם הוא יחפוץ לעשות תחבולת ההפקר, הרי יבא מי שהפקיר היום ויזכה למחר ממנו, וממילא לא יאבה הוא לזכות וישאר ביד המפקיר, ואין לך הערמה גדולה בדאורייתא כזאת, ואמרינן בביצה די"ז ע"ב דבהערמה אחמירו בה רבנן טפי ממזיד, וע"ש רש"י ד"ה הערמה, ובשבת דקל"ט ע"ב, והפקר כזה דמיא לשמיטה כזאת דאמרינן בסנהדרין דכ"ו ע"א, דחזי להאי נברא דקא כריב ויכול לאמר אגיסטון אני בתוכו, או דכסח בכרמי ויכול לאמר לעקל בית הבד אני צריך, ושפיר השיב שם, הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ע"ש, ולכן נלע"ד דאפילו אם המפקיר יזכה בה כאינש דעלמא, אפ"ה דמיא להא דמנחות דמ"א דא"ל מלאכא לרב קטינא, סדינא בקיימא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה כו', טצדקי למפטר נפשך מציצית ע"ש, ואפ"ל דזאת היתה כוונת הגאון בעל עבודת הגרשוני, במה דמדמי לה לחמץ, דהתם נמי אם כל אחד היה סומך א"ע על ביטול חמצו שהוא מופקר עי"ז, אז היה נראה כהערמה, ורוב ב"א היו עוברים על ב"י וב"י, ואוכלים אח"כ חמץ שעבר עה"פ, ולכן הצריכו לבער חמצו או למכור לעכו"ם כדין, וה"נ אינו מועיל הפקר פרה מבכרת רק למוכרה לעכו"ם כדין, ובאשר כי הספר עבה"ג אינו ת"י לעיין בו, רק ממה שמובא באחרונים, לכן לא אוכל להאריך בדבריו עוד וכתבתי רק מה שנלע"ד.
תוד"ה דקא מפקע כו', ונראה דבהקנאת אזן לחוד שרי, דקיי"ל כר"ה מדקאי ר"י כוותיה, ואמר אפילו מום קל כו', והתוס' בע"ז דע"א ע"א כ' וז"ל, ובבכורות פ"ק פליגי אמוראי כו', ונראה להחמיר ולהקנות לנכרי דבר שעושה אותה טריפה, כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת כו' ע"ש, והב"י והש"ך והט"ז בסי' ש"כ הביאו לדברי התוס' בע"ז דע"א, כעין הוספה לדבריהם דהכא, ובאמת בשני דבורי התוס' כשהן לעצמן נראין כסותרות זל"ז, אכן לדינא הטיבו אשר דברו שהוא כעין הוספה, להחמיר למעשה אף בהקנאת דבר שעושה אותה טריפה כנ"ל.
והנה במה שהב"י נוטה לדעת התוס' בע"ז שם, הק' בפרישה שם, מ"ש מסימן ס"א גבי מתנות כהונה, שצריך שיהיה לעכו"ם חלק בכולה, ואם אין שותף עמו אלא בראש אינו פטור רק מן הלחיים, וכן בזרוע וכן בקבה, וא"כ קשה לדעת התוס' דבעינן דוקא דבר חשוב כמו ראש ובו סגי, וע' בתירוצו ובמה שתירץ הט"ז שם.
ולא ידענא אמאי הקשו על הב"י, ולא על רב הונא גופיה, דאיהו מרא דשמעתא בפ' הזרוע דקל"ג ע"ב, וקאמר שותף בראש פטור מן הלחי, הלא דבזרוע וקבה חייב, וכן בשותף בזרוע או בבני מעיים דפטור ממתנה דשייך בה וחייב באינך, ואילו בסוגיין קאמר רב הונא עצמו, דשותפות עכו"ם אפילו רק באזנו פוטר דין בכורה מכל הבהמה,
אכן הביאור הנכון הוא בדרך זה לע"ד, הן אמת שכמו בכור כן זרוע לחייבם וקבה, שניהם מכ"ד מתנות כהונה הן כדאמרו שם בחולין, אולם חילוק גדול ביניהם, דשיעבודא דכהן בבכור הוא מחיים, ומתחיל תיכף מלידתו, משא"כ במתנות מתחיל שיעבודא דכהן דוקא לאחר שחיטת הבהמה, ואיך שייך דין זרוע לחיים וקבה מחיים, לפ"מ דר"ה גופיה ס"ל בחולין ד"ט ע"א בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואם ירצה כל עוד בחיים חיותה ליקח ממנה הזרוע, הרי אסורה משום אבמה"ח, ובקרא גופה בפ' שופטים כתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח וגו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, הרי דרחמנא תלה המתנות בזביחה, ולהכי תנן בחולין דקל"ב ע"א, השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות כו', וכן תנן התם דקל"ד ע"א, גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב, ספק פטור שהממע"ה, הרי בהדיא דתלוי בשחיטה, והאריכות בזה למותר דפשוט הוא.
ולפ"ז ניחא, דבבכור דקדושתו הוא מחיים, ואפילו מה שנאכל בקדושת בכור לאחר שחיטתו, נובע הקדושה ג"כ מחיים משעה שפטר את הרחם, רק אם יש שותפות לעכו"ם באיזה חלק ממנו קודם שפטר את הרחם, אז שיעבודו קדים להפקיעו מדין בכורה, ובחלק שותפתו למען יוכל להפקיע, ס"ל לר"ח בדבר שעושה נבילה ורבא ס"ל טריפה, דכיון דחלות הקדושה היא מחיותה, ואם הנכרי יכול לחתוך פתיל חיותה ברב או במעט, וכח זה יש לו גם קודם שפטר את הרחם, להכי מהני בכחו זה להפקיע מדין בכורה, ולר"י ור"ה הטעם כיון דכל יחוס קדושתו הוא למזבח, ולכן אם יש בכחו לעשות בו אפי' מום קל כמו אזנו, כיון דעכ"פ נפסל משום האי מומא למזבח, כדכתב הרמב"ם רפ"ד מה' בכורות, ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך, להכי יועיל בכחו זה להפקיעו מדין בכורה, כמש"כ התוס' בסוגיין כוותיה דר"ה,
משא"כ במתנות דהתחלת שיעבודא דכהן הוא לאחר שחיטה, שכל האברים עומדים אז להתפרק ולהתפרד איש מאחיו, ולזה חדית לן ר"ה בחולין שם, דדין כל אבר פרטי מהשלשה, אין לו שום שייכות עם חבירו, ואע"ג השותפות העכו"ם קדים מזמן חיותו הפוטר עי"ז ממתנות, מ"מ אינו פוטר מכולן רק אם היה שותף בכל הבהמה, אבל אם היה שותף רק בראש, פטור מן הלחי, ביד פטור מן הזרוע, בבני מעיים פטור מן הקבה, והטעם משום דכ"א מהאברים איננו קשור עם חבירו לחיוב מתנות כנ"ל, ולפ"ז מתורץ קושית הפרישה והט"ז ברווחא בס"ד.
וארווחנא בזה נמי דבמתנות אינו שייך, אם השותפות היא בדבר שהנשמה תלויה בו כמו בבכור דהכא, או בהקדש, בתמורה די"א, ולענין ערכין, בערכין ד"כ, ולתשלומי דו"ה, ב"ק דע"ח, דהא הראש הוא ג"כ אבר שהנשמה תלויה בו, ואפ"ה חייב באינך מתנות, משום שאינו שייך לחיות הבהמה כנ"ל.
אמנם לבל נטעה לאידך ניסא כיון דכל טעם חיובא באינך, הוא מטעם התחלת שיעבודיה דכהן לאחר זביחה, ומפני שאז עומדת להנתח, א"כ אם הנכרי לא היה שותף בכל הראש, רק בחלק קטן מן הראש, באופן שיוכל ליטול חלקו בזולת הלחיים, אפשר שיחוייב מטעם הנ"ל אפילו בלחיים, דהא אפשר למיפלג חלקו מבלי ליגע בלחי השייך לכהן, ולזה דייק בברייתא שם דקל"ג, ואפילו אחד ממאה בראש פטור,
והא דס"ל לחייא בר רב שם דאפילו שותף באחת מהן פטור מכולן, לאו משום דס"ל דחיוב מתנות חל על התקשרות האברים ביחד, אלא משום דכל המתנות של זרוע לחיים וקבה כללן הכתוב ביחד כנלע"ד.
בא"ד עוד פר"ת כו' אלא היה מקנה בהמה לאזני עובר כמו דקל לפירותיו כו', וכ"פ בשו"ע סי' ש"כ ס"ו, ולעד"נ כעין הכרח לדבריהם, ממשניות דריש מכילתין ודרפ"ב, דהלוקח עובר חמורו ועובר פרתו של עכו"ם, והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי, ופירש"י כדתנן בע"ז די"ד ע"ב, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ע"ש, והשתא קשה מה ענין מכירת בהמה גסה לקנין העובר, הרי אפילו מכירת בהמה דקה תלוי רק במנהג המקום כדתנן בע"ז שם, ומכש"כ עובר שלא הוזכר שם במשנה כלל, ובע"כ משום דקנין העובר כשהוא לעצמו, לא משכ"ל במציאות דהוא דשלב"ל, רק אם הוא מקנה לו העובר ע"י אמו כמש"כ התוס' בשם ר"ת, וזהו מאי דקתני אע"פ שאינו רשאי, והיינו מאי דפירש"י שאינו רשאי למכור בהמה גסה כנ"ל, ועמש"כ בחידושי לקמן דנ"ג ע"א.
דף ד.
א"ק אך פדה תפדה וגו' כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, בתשובת הרשב"א סי' שס"ו, שהשיב להרא"ש ז"ל, משמע דהיקש גמור הוא ואין בזה שום ספק ע"ש, ולפ"ז יל"ד מאי דלקמן ע"ב ילפינן מהך היקישא, דבשה של בן לוי נפטרו פטרי חמורים של ישראל, ומ"מ שקיל וטרי בזה טובא ע"ש, והשתא אי היקש גמור הוא, הלא אין היקש למחצה, ואפשר דזה היה ספיקו של הרא"ש ז"ל, אך י"ל לפ"מ דבעו למילף שם בזה דורות משעה ע"ש, ופלוגתא היא במנחות די"ט ע"ב, וסוגיא דשמעתא בכ"מ דדורות משעה לא ילפינן, ועמש"כ בחידושי למנחות שם, ולפ"ז אין הכרח גם אל ההיקש ובזה היה מקום אל הרא"ש ז"ל להסתפק, ובכ"ז מסיק שם בתשובה דהיקש גמור הוא, ועמש"כ לקמן בסמוך.
דף ד:
ולדורות מנלן א"ק והיו לי הלוים כו', אפ"ל דהאי סוגיא בעי לדורות מנלן אליבא דכו"ע, לא מיבעיא לשמואל דס"ל במנחות די"ט ע"ב, דדורות משעה לא ילפינן, וכ"ה סתימת הש"ס שם דנ"ו ודנ"ט ועמש"כ בחידושי שם בס"ד, אלא אפילו לרב דס"ל דילפינן דורות משעה, וע' במנחות די"ט תוד"ה ושמואל, אפשר דה"מ היכא דלשעה נכתב בפירוש, משא"כ הכא דגם לשעה ילפינן בק"ו כדתנן במתניתין, וע' בסוגיין רש"י ד"ה ולדורות, בכה"ג ס"ל לרב נמי דלא ילפינן משעה לדורות, ולכן בעי ולדורות מנלן.
אמנם קשה אהא דקאמר א"ק והיו לי הלוים, הרי בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' בסוכה דל"א ע"א, ניתן ק"ו לדרוש מעצמו, ולהכי אין מזהירין מן הדין משום דאדם דן ק"ו מעצמו, כדכתב הרי"ט אלגזי בסוגיין ע"ש, והכא כיון דגם במדבר גופה דנפטרו בכורי כהנים ולוים, לא שמעינן אלא מק"ו כדתנן במתניתין, א"כ איך נופל לאמר דקרא דוהיו לי הלוים, אתא לחיזוק הק"ו הנאמר לשעה, שתדרוש גם לדורות, באופן שעצם הק"ו לשעה, ג"כ איננו מן התורה רק נדרש מעצמו
ואע"ג דלענין טבילה לכל נכנס בעזרה, יליף בן זומא מק"ו מכה"ג ביוה"כ ביומא ד"ל ע"א, ור' יהודא ס"ל התם דסרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש, ואמרינן התם דקמיפלגי באחולי עבודה, דלבן זומא מחיל עבודה, ולר"י לא מחיל עבודה, ופירש"י וז"ל לב"ז דאמר דאורייתא היא, שהרי ניתן ק"ו לדרוש הויא עבודתו מחוללת, לר"י דאמר דרבנן היא לא מחיל ע"ש, ופריך התם ולב"ז מי מחיל כו', עד דמסיק אלא למיקם בעשה קמיפלגי, לב"ז קאי בעשה לר"י לא קאי בעשה, ופירש"י לבן זומא קאי עליה בעשה מק"ו דכ"ג, שעובר בעשה כדכתיב ורחץ במים את בשרו ולבשם ע"כ, הרי דעל דבר הלמד בק"ו קאי בעשה ועבודתו מחוללת, אכן זהו רק לחומר הק"ו אחרי שהיה נדרש, להיותו מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, וק"ו יליף מקרא דואביה ירק ירק כדאמר בב"ק דכ"ה, לזה יש לו דין עשה ועבודתו מחוללת בשביל זה, אולם האם נימא דלהכי יכתוב קרא, להורות על שום ק"ו שעתיד להדרש, זו לא שמענו, ואפשר דהק"ו היה נדרש אז במדבר, ולהכי כתב קרא באותה שעה ללמד לדורות ג"כ וצ"ע.
שם א"ק ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות הרבה, ואימא בהמה רבה, ופירש"י כדאשכחן בנינוה ובהמה רבה אלמא בהמה טובא משמע ע"כ, ולכאורה אמאי לא משני בהמה רבה איקרי, בהמה סתמא לא איקרי, כדמשני כה"ג בב"מ דפ"ז ע"ב כרם זית איקרי כרם סתמא לא איקרי, ובחולין דפ"ח ע"ב עפר שריפה איקרי כו' ושם דקל"ט ע"ב דרך נשר איקרי כו' ובמנחות דל"ז ע"א יד ימינו איקרי כו' ועוד בכ"מ, וי"ל דזהו רק לר"ש דדחי כן בתמורה ד"ט ע"א, אבל רבנן ס"ל שם דבהמות קרויה בהמה מדכתיב ובהמה רבה, וע' קידושין די"ח ע"א רש"י ד"ה טובא משמע, ובסוטה דמ"ה ע"ב רש"י ד"ה וקסבר.
כן יל"ד דזהו ניחא רק לפי פשוטו, דהאי קרא קאי אבהמות, לאמר דאם אדם חטא בהמה מה חטאה, אכן לפירש"י בסוף יונה וז"ל, ובהמה רבה בגי אדם גדולים ודעתם כבהמה שאינם מכירים מי בראם ע"ש, וא"כ הרי לא איירי כלל בבהמות רק באדם הדומין לבהמות, וע' חולין ד"ה ע"א וצ"ע.
דף ה.
לי יהיו בהוייתן יהו, נלע"ד דהך דרשה, וכן והיו בהוייתן יהו דרפ"ב דברכות ודסוטה דל"ב ע"ב דגבי ק"ש, ודמגילה ד"ט ע"א דגבי תפילין ומזוזות, בכולן הטעם דהוייה עיכובא הוא, וע' מנחות דכ"ז ע"א וברש"י ד"ה תהיה, ועפ"ז קאמר התם די"ט ע"א, כיון דכתיב זאת תהיה תורת המצורע כמאן דכתב ביה חוקה דמי, ושם ד"ה ע"א שאני הלכות מצורע דכתיבא בהו הוייה, דאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע, תהיה בהוייתה תהא, וכה"ג דרשינן נמי הוא בהווייתו יהא, קידושין דנ"ג ע"ב.
דף ה:
א"ר חנינא שאלתי את ר"א בבית מותבא רבא, מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, א"ל גזה"כ הוא, ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים כו', ויל"ד מדוע לא יספיק טעמא קמא דגזה"כ, ולאמר דטעם שסייעו לישראל הוא כעין טעמא דקרא, א"כ לא נופל בזה לשון ועוד שסייעו, כיון דשניהם הם ענין אחד, ואדרבה משמע דבש"ס הבינו דגם רבינו הקדוש נקט לטעם עיקרי הא דסייעו לישראל, דלקמן רפ"ב פריך מאי איריא דתני עובר חמורו ברישא והדר תני עובר פרתו כו', ומשני איידי דחביבא ליה כדר' חנינא ע"ש, והשתא אי מטעמא קמא דגזה"כ הוא, הרי גם בכור שור הוא גזה"כ, והדרא קושית הש"ס ליתני ברישא עובר פרתו, דקדושת הגוף הוא, ובע"כ דנקטו טעם שסייעו לישראל לעיקר.
ואולי י"ל עפ"מ דיל"ד נמי על עצם שאלת ר"ח, האם לא ידע דגזה"כ הוא, ומאי קסבר ר"א בתירוציה קמא דיגלה אל השואל סוד כמוס דהוא גזה"כ, ובע"כ דגם מתחלה בעי ר"ח לדעת טעמא דקרא, וכדס"ל לר"ש בב"מ דקט"ו דדרשינן טעמא דקרא, ואפשר דר"א ס"ל כר"י שם דלא דרשינן טעמא דקרא, ולכן השיב לו מתחלה דגזה"כ הוא, להורות בזה דלא דריש טעד"ק, אולם למלאות חפצו גילה לו דלמצוה זו יש ג"כ טעם נכון, ועכ"פ כיון דאפילו מאן דלא דריש טעמא דקרא, נקיט נמי האי טעמא, לכן משני לקמן רפ"ב כדאמרי במערבא, דאיידי דחביבא לרבינו הקדוש הך חידושא דטד"ק שנתגלה לר"ח, להכי אקדמיה לפרקא דעובר חמורו ברישא, ועמש"כ בחידושי לקמן רפ"ב.
שם תשעים חמורים לובים, בהלכות גדולות ה' בכורות גריס ששים.
במשנה, שהיוצא מן הטמא טמא, והקשו התוס' וכל הראשונים בחולין דס"ד ע"א, ל"ל קראי לאסור ביצת היענה, וכן ביצת השרץ שאם ריקמה ואכלה דלילקי עליה, תיפ"ל דכל היוצא מן הטמא טמא ע"ש ולולא דבריהם היה נלע"ד, כיון דבסוגיין ילפינן דיוצא מה"ט טמא מקראי, דאך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה כו', או מגמל טמא הוא, או מגמל גמל שני פעמים ע"ש, ועכ"פ הני קראי לא נכתבו רק אצל תולדות בע"ח כאלו, דיש שייכות להנולד עם מולידו, משא"כ בביצה דאוכלא דאפרת הוא, כדאמרינן ריש ביצה, ומשו"ה קאמר רבא בפ' הפרה דמ"ז ע"א, פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא, תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא, וכן ביארו חז"ל בתמורה ס"פ כל האסורין, גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחא, וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא, ובחידושי לחולין שם הארכתי בזה בס"ד ע"ש.
שם יכול אפילו יש בו מקצת סימנין ת"ל אך חלק כו', עמש"כ בחידושי לקמן דט"ז ע"ב,
דף ו.
פריך רב אחאי כו', והנה התוס' בזבחים דק"ב ע"ב ובכתובות ד"ב ע"ב, הביאו בשם רשב"ם דהוא רב אחאי גאון בעל השאילתות, והיה מרבנן סבוראי, ולכן שינה מסדר הש"ס לשונו, בלשון פריך רב אחאי פשיט רב אחאי, [ולפ"ז אפ"ל בהא דאמרו לעיל ד"ה ע"א הוי בה רב אחאי, וכן בכתובות ד"י ע"א רב אחאי משני, דהוא נמי בעל השאילתות] להיכר שאינו מהאמוראים, אולם התוס' בשם ר"ת חלקו עליו וכתבו שהוא אמורא ע"ש, ומדברי רש"י שלפנינו משמע דס"ל כשיטת התוס' בשם ר"ת, מדגדיס במקום פריך רב אחאי מתקיף לה רב אחא, ואי הוה ס"ל כהרשב"ם, איך משנה לגרוס בגמ' מתקיף, אחרי דגרסת פריך ניתן לסימן שאינו מן האמוראים, וע' בסמ"ג לאוין קמ"ו, ואפשר דלפני רש"י ז"ל היה כך הגרסא בגמ', ולהכי שינה ג"כ לשם רב אחא, אמנם כל הענין בלתי ברור לענ"ד, דביבמות דכ"ד ע"א ודמ"ו ע"א ובשבועות דמ"א ע"ב, גריס בש"ס גופה פריך רב אחא ע"ש, וע' בהקדמות הגאונים בעל שאילת שלום והנצי"ב זצ"ל, אשר חוברו יחדיו אל השאילתות ע"ש.
שם כל מקנך תזכר כלל כו', עמש"כ בחידושי לעיל ד"ב ע"א.
שם דת"ר אך את זה לא תאכלו כו', עמש"כ בחידושי לעיל ד"ה ע"ב ולחולין דס"ד בס"ד.
דף ו:
וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי, וכ' בשטמ"ק וז"ל, וא"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב, ובודאי לא האכילום איסור, דקיים א"א כה"ת כולה כו' ע"כ, וקשה הרי בירושלמי דמ"ק פ"ג ה"ה, דבעי למילף אבילות שבעה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, פריך ולמדין מקודם מ"ת, וע' במ"ק ד"כ ע"א תוד"ה מה חג.
ומשמע דגם רב יוסף אזיל בשיטת הירושלמי, מדמקשה ביומא דכ"ח ע"ב אנן מאברהם ניקום ונגמר, אכן רבא השיב לו תנא גמר מאברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר כו', ומשמע דהתוס' המובא כאן בשטמ"ק ס"ל כמסקנת הש"ס ביומא שם, ועמש"כ בחידושי לזבחים דנ"ח.
מיהו במה שהביא בתר הכי בשטמ"ק בשם הירושלמי, [וכן נמצא כדבריו בפסיקתא רבתי ס"פ עשר תעשר, ובמדרש תהלים סימן ח'], שהמלאכים אכלו אצל אברהם בשר בחלב ממש ע"ש, דע דמדרשות חלוקין הן גם בעצם ביאור דויאכלו, דבפ' הפועלים דפ"ו ע"ב דקאמר, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, תמה הש"ס בפשיטות ואכלו ס"ד, ומסיק אלא אימא נראו כאלו אכלו ושתו, ובתוס' שם הביאו בשם סדר אליהו רבה שאכלו ממש, מפני כבודו של אברהם ע"ש, ובהתוה"מ פ' וירא הביא מאחז"ל, שבן הבקר ברא אברהם ע"י ספר יצירה, כדכתיב ובן הבקר אשר עשה, ובאופן זה אין בו דין בשר ומותר לאכלו בחלב ע"ש, ועמש"כ בחידושי לחולין דפ"ה,
שם אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודיה שרי, ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה, ובב"ח בהנאה נמי אסור כו', וקשה הלא בפ' כל הבשר דקט"ו ע"ב מפקינן מדכתיב ג' פעמים לא תבשל, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול, ודרשה זו נקטו גם בשו"ע ר"ם פ"ז, ולדעת הלח"מ בפ"ט ה"ב ממ"א הוא כן גם דעת הרמב"ם, וע' חולין דק"ח ע"א רש"י ד"ה אמר אביי, וא"כ מאי פריך הכא דאימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה, בב"ח בהנאה נמי אסור, הלא איסוה"נ בבב"ח ילפינן מלא תבשל שני, והוא קרא בפ"ע, ואכתי אית לן למידק היתר חלב לחודה, מדאסר רחמנא בב"ח בקרא דלא תבשל קמא רק לאכילה, ש"מ דחלב לחודה שרי, דאם נימא דחלב לחודה ג"כ אסור באכילה קרא דלא תבשל קמא ל"ל, וכמ"כ איכא למידק אליבא דכל הני תנאי בחולין שם, דלכל חד יש לו לימוד מקרא מיוחד לאכילה בטרם שנאסר בהנאה, והדרא לפ"ז קושית הש"ס לדוכתא, דמדאסר רחמנא בב"ח לאכילה, ש"מ דחלב לחודה שרי, דמה לנו אם יש מקרא שני גם להנאה, כיון דנוכל למילף שפיר מקרא דאכילה, וע' בסה"מ מצוה קפ"ז, ובפיה"מ לכריתות די"ג מש"כ שם הרמב"ם בנקודה נפלאה, ובמש"כ בחידושי שם ולחולין דס"ד בס"ד,
שם ת"ר רחל שילדה מין עז כו', עמש"כ בחידושי לקמן דט"ז ע"ב,
תוד"ה הטמאים כו', וצ"ל דמה"א יתירא דהטמאים דריש ע"כ, ע' רש"י ד"ה הטמאים, ובחולין דקי"ב ע"ב רש"י ד"ה א"ל, ושם דצ"ט ע"ב תוד"ה שאני
דף ז.
מי רגלים של חמור מהו כו', ע' חולין דס"ד ע"א תוד"ה שאם ריקמה ואכלה, וברשב"א ור"ן שם, ובמש"כ בחידושי שם בס"ד.
תוד"ה חוץ כו', אלא בבהמה וחיה ולא בבני אדם, והנהו בני ימא נינהו, עמש"כ בחידושי לקמן ד"ח ע"א,
דף ז:
שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה דבש דבורים כו', ומה ראית לרבות דבש דבורים ולהוציא הגזין והצירעין, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי ע"כ, והנה מקרא דזבת חלב ודבש, אין מקום לאמר דכוונתו לדבש דבורים, דאל"כ מדוע צריך הש"ס להמציא היתר לדבש דבורים, מדיוקא דשרץ העוף דלא נזכר שם דבש, עדיפא הו"ל להוכיח כדאמר לעיל ד"ו ע"ב אהיתר דחלב, מקרא דזבת חלב ודבש, דאי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי, ובע"כ דקרא לא איירי בדבש דבורים, היכא דמפורש בכתוב שם דבש, ולהכי צריך הש"ס למידק מקרא דשרץ העוף, אמנם קשה בשלמא הא דתנן בפרה פי"א מ"ז גבי אזוב שיש לו שם לווי פסול ניחא, מפני שהיה להם מין אזוב שקראוהו אזוב סתם, ולאחרים מזה המין קראום בשם לווי, לזה אזוב כוחלית, שלדעת הרמב"ם הוא שם מקום או מדינה, ולפירוש הערוך הוא אזוב שיש בו צבע כמו כוחל, וע' חולין דס"ב ע"ב ובסוכה די"ג ע"א, ולאחרים ממין זה קראו אזוב רומי או מדברי, ולהכי שייך במין זה שם העצם ושם לווי, משא"כ בדבש שסתמו הוא דבש תמרים, שמהן מביאין ביכורים כדתניא בספרי ר"פ תבא, ואפ"ה אמרינן בכתובות דקי"א ע"ב, גבי רמי בר יחזקאל דחזי להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטף דובשא מתאיני וחלבא טייף מינייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר היינו זבת חלב ודבש כו', והלכתי עד קרסולי בדבש של תאינים, וכן פירש"י במגילה ד"ו ע"א, אהא דזבת חלב ודבש וז"ל, העיזים אוכלין תאינים והדבש נוטף מהן, והחלב זב מן העזים ונעשים כמין נחל ע"ש, הרי דקרי בלשון הכתוב לפי הבנת הש"ס, לדבש תאינים כמו לדבש תמרים, בשם דבש סתם, ורש"י עה"ת ויקרא ב' י"א בפסוק כל שאור וכל דבש כתב וז"ל כל מתיקת פרי קרוי דבש ע"ש [וכ"כ רש"י בסוכה ד"ו ע"א, וצ"ע בהא דרש"י נאיד מפירושו בברכות דמ"א ע"ב ובעירובין, ד"ד ע"ב ולפ"ז סתם דבש אף בלשון הכתוב נפל בבירא, כיון דבע"כ אתה צריך להתחקות על פרטיות שרשי המין, דבהכרח נחוץ לך לפרש עם שם דבש, איזה הוא, אם של תמרים או של תאנים וכהנה.
ומכש"כ לפ"מ דבדבש של שרצים ישנם ג"כ מינים נפרדים, בודאי דצריך לפרט, אם הוא דבש דבורים, או דבש גזין או דבש צירעין, ועפ"ז כתולדה מחוייבת הוא שם הלווי לכל מיני דבש כנ"ל, ועכ"פ צריך לפרש אם דבש פירות או דבש שרצים, הלא דבזה גופה יש שם לווי.
ולאמר אחרי דקרא קאי בשרצים, וממילא הוי סתם דבש של שרצים דבש דבורים, ז"א ראשונה דלא אשכחן בתורה מציאות הדבש דבורים בהדיא, עד דנימא דקרא על זה המין אתי לרבות או למעט, ועוד האם איירי הש"ס בשם לווי לפי לשון התורה, כי היכי דנימא דדבש דבורים אין לה שם לווי לגבי שאר הדבש מיתר השרצים, הלא שם לווי מוסב על לשון בני אדם, ובלשון ב"א יש שם לווי לכל מיני דבש בפ"ע כנ"ל, וע' בס' יראים סי' קל"ב ובווי העמודים שם וצ"ע כעת, ואח"כ מצאתי בחק נתן בסוגיין שהתעורר קצת בכעין מה שכתבתי, אולם לפי הנ"ל אין דבריו מוכרחים ע"ש,
שם דבש בכוורתו מטמא טו"א, וכ' בשטמ"ק הלא במס' מכשירין כו', ע' ב"ב ד"פ ע"א תוד"ה אינו.
שם הני חלי דיחמורתא כו', גרסת התוס' בחולין דס"ד ע"ב יאלי דיחמורתא.
שם עור הבא כנגד פניו של חמור כו' ע' תשובת הרשב"א סי' י"ז.
דף ח.
כל שתשמישו ביום מוליד ביום תרנגול כו', למאי נ"מ כו' בדק בקינה של תרנגולת מעיו"ט כו', ויל"ד מדוע לא אמר רק בזה דנ"מ הוא לדינא, ולא בכל הנך דקתני בברייתא בסמוך, כגון דתרנגולת לעשרים ואחד יום, דנ"מ לתרנגולת ספק דרוסה נפולה ושבורה שצריכה בדיקה, ותקנתה לשהוייה כ"א יום, אחר הטלת כל הביצים מטעינה ראשונה, ואם אח"כ חזרה להטיל ביצים כשרה, כמבואר בסי' נ"ז סי"ח, ובכולהו נמי נ"מ לענין נדרים, אם נדר ממיני בעלי חיים או אילנות שטבען ותכונתן בכך וכך, איזו מהן הוי בכלל חלות הנדר.
כן בעיבורן של כל הבהמות והחיות המובא בברייתא, נ"מ גדולה למסבר קראי דארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה וגו', דלא נימא כדמקשינן בש"ם בסמוך, רק להבין כוונת הכתוב לאמתו, וע' יומא ד"ה ע"ב ובסנהדרין דט"ו ע"ב תוד"ה שור, ועמש"כ בחידושי בסמוך להלן בס"ד.
שם שנאמר כו' מכל הבהמה ומכל חית השדה כו', כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול כו', והנה מסוגיא זאת משמע בהדיא דחתול מין חיה היא אף בלשון הכתוב, וע' בתוד"ה ומאי נינהו ובתוד"ה אחד, שהעירו למ"ד כלב מין חיה ע"ש, משמע דחתול לכו"ע חיה היא, ונ"מ למוכר או מקדיש כל חיה שברשותו, וכדתניא בתוספתא פ"ה דכלאים במחלוקת ר"מ וחכמים אי כלב הוא חיה או בהמה, וכן למוריש או נותן כל חיה, או כל בהמה, וע' ברמב"ם ור"ש ספ"ח דכלאים.
ובאמת נקטו נ"מ אלו רק לדוגמא, והו"מ למימר דנ"מ נמי לנודר מכל החיות, אי כלב בכלל ואסור להניחו לשמירת ביתו, או לשנים שהיו מהלכין בדרך וראו מרחוק מין בריה, ואמר אחד הריני נזיר שזה חיה, וחבירו אמר הריני נזיר שבהמה היא, ונמצא שהוא כלב, כדתנן כה"ג בנזיר דל"ד, והשתא נ"מ מי מהם נזיר, ולכל אחד ממחלקת ר"מ וחכמים, הוי אידך בקרבן נזירותו כמכניס חולין לעזרה, וע' בירושלמי ספ"ב דבכורים,
וכל הנ"מ דגבי כלב שיש בין חיה לבהמה, איכא נמי גבי חתול, ומסוגיין משמע דלכו"ע הוי חתול מין חיה כנ"ל, וכן אמרינן בהדיא ר"פ במה בהמה ע"ש, והנה חתול זו היא שונרא כדאמר בברכות דנ"ו ע"ב, הרואה חתול בחלום באתרא דקרו לה שונרא נעשית לו שירה נאה, שינרא נעשית לו שינוי רע ע"ש, וכן אמרינן בב"ק ד"פ ע"ב, אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא, נפק רב ודרש חתול מותר להורגו ע"ש, וכ"מ בשבת דע"ה סע"ב וברש"י שם ד"ה כיון דחלשא ע"ש, ולפ"ז יל"ד בע"ז ד"ל ע"ב, דת"ר מים שנתגלו לא ישקה לא בהמתו ולא בהמת חבירו, ופריך והתניא אבל משקהו לבהמת עצמו, ומשני כי תניא ההיא לשונרא, ופירש"י דשונרא לא מזיק ליה ארס כו' כדאמר בפסחים דקי"ב ע"ש, הרי דקרי לה לחתול בהמה, ולפי הנ"ל לבד דנאיד מלשון הכתוב, ונ"מ טובא בזה בין חיה לבהמה כנ"ל, הלא אחרי דתני בברייתא בלשון בהמה, בע"כ דלא מיתוקים בשונרא, דא"כ הוה ליה למיתניא בלשון הברייתא חיה, וצ"ע כעת.
תוד"ה הדולפנין פרין ורבין מבני אדם כן גרסת הקונטרס, וכן מוכח בתוספתא פ"א דקתני ויולדין ומגדלין מבני אדם וע' בשטמ"ק, אמנם בתוספתא שלפנינו הגרסא הדולפינין מולידין ומגדלין כאדם ע"ש, הרי דנשתנית הגרסא בין יולדין למולידין, וברש"י הגרסא מבני אדם, וכ' נמי שאם בא אדם עליהם [צ"ל עליהן מתעברות הימנו ע"כ.
והנה בכל חידוש התוספתא בבכורות הנ"ל, נלע"ד עפ"מ דתניא בתוספתא דכלאים פ"ה, כלב כופרי מין חיה כו' שאין בהמה טהורה יולדת מן הטמאה כו' ולא אדם מכולם ולא כולן מן האדם ע"ש, והשתא שפיר אשמעינן הכא דדולפנין פרים ורבים מבני אדם, וממילא מובן דהא דאמרינן בסמוך, כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדין ומגדלין זמ"ז, הוא חוץ מאדם ודולפנין, ואפשר דזהו שמדגישים רש"י ורגמ"ה על הבהמות, וכ"כ התוס' לעיל ד"ז ע"א בד"ה חוץ, דדולפנין לא הוו בכלל חיה ובהמה, רק בכלל בני אדם דבני ימא נינהו ע"ש, וכ"מ להדיא בתו"כ פ' שמיני פרק ד' פרשה ג' דבכלל ויהי האדם לנפש חיה הוו נמי דולפנין, ושם נקראו סילונית, וגרסת הראב"ד שם סירונית, ובהגהת הגר"א ז"ל הסרני ע"ש [ובמעשה טוביא חלק עולם הקטן פ"ט, במקום שהביא שם דפעם ימצא בצורת איש ופעם בצורת אשה, נראה כגרסת הראב"ד והגר"א ע"ש] ופלוגתא דתנאי היא שם אי מטמא באהל, ומאן דס"ל דאיני מטמא, משום דאית ליה מיעוטא דקרא וע"ש בראב"ד והתוה"מ ובחינוך ומנ"ח מצוה ר"י ורי"א, אמנם פלוגתא דת"ק ור' חנינא בן חכינאי לפי גרסת הגר"א בתו"כ שם, אין לה שום שייכות לפלוגתא דר' יוסי ורבנן בכלאים פ"ח מ"ה לענין אדני השדה אי מטמא באהל ע"ש, דהתם טעמא דר' יוסי משום דכתיב וכל אשר יגע ע"פ השדה בגדל ע"פ השדה כדאמר התם בירושלמי ע"ש,
תוד"ה תרנגולת כו' זה לוז של שדרה, ממנה עתידים מתים להחיות לעתיד לבא ע"כ, ע' ב"ק דט"ז ע"ב תוד"ה והוא.
דף ח:
תוד"ה אחד לשלש ומאי נהו עז מחתול כו', למ"ד מין חיה עמש"כ בחידושי לעיל בסמוך בארוכה,
אם אמרתי לבאר כל חמירא בהגדת סבי דבי אתונא אשר לפנינו, היה צריך חבור מיוחד, ותוכן ספרי זה יעיד על עצמו, כי לא אל הגדות כוננתי בו אשורי, וכבר קדמו רבנן קמאי דקמאי בהגדה זו המפליאה עין כל רואה, וכ"א יענה ויאמר לפי השגתו והבנתו, אולם לא תהיה תפארתי על דרך החבור, אם אעבור בשתיקה לגמרי על הגדה נפלאה כזאת, ולכן אעירה ואדברה רק במאמר אחד, אשר עצם דרישת סבי דבי אתונא מר' יהושע בן חנניא מוקשה ביתר שאת, דאמרי ליה אימא לן מילי דכדיבי, אמר להו הוה ההוא כודניתא דילידא, והוה תלי ליה פיתקא, וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי, אמרו ליה וכודניתא מי ילדה, אמר להו הי ניהו מילי דכדיבי ע"כ, והוא ענין מתמיה מה ראו על ככה לדרוש ממנו שיאמר להם דבר שקר, האם זהו מדרך הנימוס לחוקרים ומתפלספים בעיון נמרץ בסוד חכמים ונבונים כאלו, לבקש בפה מלא מן המתוכח שיאמר להם שקר, ואחרי אשר היה כממלא בקשתם, השיבו הם, וכודניתא מי ילדה הלא שקר הוא, ומה הגיע אליו לבדות דוקא שקר כזה, ואיך מלאו לבו לעבור על מדבר שקר תרחק, ומדוע לא פחד לבבו אולי לשונם יחליקון מראש, בדרישה כזאת להתגולל ולהתנפל עליו אח"כ בטענת עבירת השקר, ובזה גופה יהיה כמנוצח.
ולזאת לדעתי הדלה היתה להם דרישה זו עצה עמוקה למען הכשילו, בראותם חריצותו הנפלאה עד שבשום אופן לא יוכלו לו, ע"כ חשבו מזימות לדרוש ממנו דברים שהוא ג"כ נגד הטבע, לכל גבר חכם בעוז אמת לאמתו, לבדות דבר שקר, באשר כי רעיונותיו תמיד למטרת האמת, ואף אם על אפו ועל חמתו יהיה מוכרח לאמר שקר, יסדר מתחלה איזה שקר יבדה, ובאיזה אופן תצא מפיו, ואחרי כל אלה רק אז תצליח לו, אם השומע ישמע בנחת ויקבל דבריו אשר יאמר כי הוא זה, אכן אם השומע לא יקבל דבריו כאשר אמר, רק יאבה להתחקות על שורש אמתת הדבר, ויפתח לו בשאלות וקושיות, אז בהכרח תאבד ממנו דרך השקר אשר בדה מלבו, לא כן שקרן מתולדה בנקל תעלה לו לבדות שקרים מכל המינים כרגע, בכל עת ובכל שעה שירצה, ולא יפחד ג"כ מכל קושיא בעולם, כי בטרם תעלה על דעת השומע איזו קושיא, כמה וכמה שקרים יבראון אצלו, למען יעמוד על שקרו אשר בדה בראשונה באין מפריע.
וזהו מה שאחז"ל במכות דכ"ד ע"א, לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו, דכתיב אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ע"ש, ועפמש"כ זהו המובן בכוונת אבינו יעקב איש תם, בדברו לרבקה אמו, הן אסדר א"ע מתחלה לאמר, אנכי, ואחרי הפסקה מעטה הבלתי ניכרת, אסיים, עשו בכורך, אמנם תהיה תפארתי על הדרך הזה, רק אם בניחותא יקבל דברי, אכן, אולי ימושני אבי בקושיות ושאלות והייתי בעיניו כמתעתע, כי אינני שקרן מתולדתי, ורעיון זה מורגש בדברי חז"ל באמרם, לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו שאיננו רגיל לדבר שקר, ולכן מגור תביאמו, אולי ימושני אבי וגו'.
וע"פ דרך זה התחכמו סבי דבי אתונא, הלום אחרי אשר ראו כי חכם גדול אמתי הוא, ולא יוכלו לו בחקירות והגיונות אשר נוכח האמת דרכם, לכן בקשו ממנו שיאמר דבר שקר, וכאשר הודיעם מתחלה דחכימא דיהודאי הוא, הרי אצלו הוא נגד דין התורה והטבע גם יחד, ונוסף לזה בידעם מראש כי שקר הוא, הרי יקיפוהו בחבילות שאלות וקושיות על שקרו אשר בדה הוא, ועכ"פ זו היא הקושיא הראשונה והאחרונה, אם פקודתם שמרה רוחו לדבר שקר, הלא מקרא כתוב מדבר שקר תרחק, ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, זאת היתה מזימתם עם לבבם.
אמנם ריב"ח היה שבע רצון למאד מדרישה כזאת, דבזה נתנו לו שעת הכושר, להוכיחם על שקרם אשר הם בדאו ובראו וממילא אצלו לאמת יחשב שהוא רק כחוזר על דברי פלסתר וכזב גמור שהמציאו מסילות להאמין בלב ההמון הפרוע והציע לפניהם מעשה הידועה דהוה ההוא כודניתא דילידא והזכירם בזה ענין תולדה הרחוקה מן הטבע במציאות ובע"כ שקר גמור הוא והיה בכזיב בלדתה אותו וסיים נמי, והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי ר"ל, ויחד עם השקר של הנולד, נברא ג"כ שטר חוב גדול על אבינו שבשמים אשר אנחנו בני אל חי, לא נוכל לעולם לפרוע והם לא הבינו תיכף כוונתו, וחשבו כי הוא בדה וברא שקר כזה, ולכן השיבו וכודניתא מי ילדה, איך הותר לך בתור יהודי לדבר שקר כזה הנראה בעליל, וע"ז שפיר השיבם, הי ניהו מילי דכדיבי, אנא אמינא נמי ששקר גמור הוא ולא מדילי הוא, אנכי לא בראתיו, רק שמועה בדויה כזאת עשתה לה כנפים בקרב המון העם מפי מדיחיהם, אבל לעם הישראלי בודאי דאסור לדבר, ומכש"כ להאמין שקר כזה,
דף ט.
שאני התם דכתיב הזכרים לה', עמש"כ בחידושי לקמן די"ז ע"ב,
רש"י ד"ה מפריש כו' ומפקיע עליו קדושת פט"ח ע"כ, ע"ל ע"ב תוד"ה לאפקועי, ובמש"כ בחידושי שם,
דף ט:
אמר רב [אשי גרסת השטמ"ק] מין במינו אינו חוצץ, ויל"ד לרבה דס"ל בסוכה דל"ז ע"ב דמין במינו חוצץ, ואפשר דשמואל ור' יוחנן בזבחים דק"י ע"א ס"ל נמי כוותיה, איך יפרנסו למשנתינו דבע"כ ס"ל דמין במינו אינו חוצץ, דאל"ה הרי ליכא רק מקצת רחם, וקרא כתיב פטר כל רחם כדמקשה בש"ס, [ועפירש"י ובמש"כ עלה בחידושי בסמוך] אולם לר' יוחנן דאוקים למתניתין דזבחים כר"ש, ומשנתינו דהכא אוקמינן לקמן בסמוך כר' יהודא, ור"ש פליג עלה, לפ"ז ניחא קצת, ועדיין צ"ע מאי האי דקמבע"ל לרמב"ח ביומא דנ"ח ע"א אי מין במינו חוצץ ולא פשוט ליה ממתניתין דהכא כנ"ל.
שם בפט"ח נמי מיקדשא כו', עמש"כ בחידושי לקמן ד"י ע"ב.
שם דא"ר אלעזר אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל על ידה כו', ע' קידושין דנ"ו ע"א.
שם דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים כו' דר"י, רש"א לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם כו', הנה בזה ל"פ חד אדחבריה כדפליגי בעלמא, רק כל אחד הוציא דין לעצמו מהאי קרא, ר"י מרבה הנאת שותפות עכו"ם בשור מדכתיב שורך, ולא כתיב לא תעבוד בבכור שור, ור"ש היה מרבה הנאת בכור אדם אפילו אי הוה כתיב בכור שור, וכדפריך הש"ס בתר הכי, לר"ש שורך וצאנך ל"ל, ר"ל לכתוב שור וצאן, וכן מקשה אליבא דר"י, בכור אדם נמי נימא דאסור, משמע דס"ל כר"ש דבכור אדם מותר, ולפ"ז אינה בגדר מחלוקת הנובע מעצם הכתוב כמו בעלמא, רק שניהם הוציאו מהאי קרא שני דינים מחולקים, דבדידהו פליגי קודם דמסיק הש"ס דאזדו לטעמייהו, ועמש"כ בחידושי לכריתות דכ"ב.
והנה לר"י גופיה אשכחן כה"ג בפסחים דכ"ט בלאו דלא יראה לך, דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ואפ"ה איצטריך שם דכ"ג ע"א תרי קראי, חד בנכרי שכיבשתו וחד בנכרי שלא כיבשתו ע"ש, ועפ"ז יש מקום לכאורה לדקדק אליבא דר"י דמרבה כאן משורך, הנאת בכור שור דאחרים, אי קאי אנכרי שכיבשתו או שלא כיבשתו כדהתם, [לפ"מ דס"ל לר"י שותפות עכו"ם חייבת בבכורה] אולם לפמש"כ התוס' בשם הרשב"א בפסחים ד"ה ע"ב דכיון דגלי לן התם קרא דחד דינא לכיבשתו ושלא כיבשתו, תו לא צריך תרי קראי בשום דוכתא ע"ש, לפ"ז ה"נ שניהם במשמע.
ובזה ניחא מאי דהקשו הכא בש"ס, לר"י דגלי בשורך ובצאנך לרבות הנאת שותפות בכור עכו"ם, תרי קראי למעוטי שלך ושל אחרים ל"ל, ולכאורה מאי קושיא דלמא חד לכיבשתו וחד לשלא כיבשתו, ולפמש"כ ניחא שפיר, וכעין ראיה והכרח מסוגיין, למש"כ שם התוס' בשם הרשב"א כנ"ל.
שם אמר רבה ומודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור מ"ט גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה, אמר רבה מנא אמינא לה דתניא הערלה וכה"כ כו', והנה משמע בהא דקאמר רבה דר"ש גמר עריפה עריפה מע"ע שהוא מצד הסברא, ולהכי מסיק מנא אמינא לה, ולכאורה הרי ברייתא היא לקמן ד"י ע"ב, דתניא וערפתו נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה מה להלן אסור אף כאן אסור, ואוקמינן התם דר"ש היא ע"ש, ולאמר ברייתא לא שמיע ליה הוא דוחק, ואפ"ל דרבה ס"ל כאוקימתא דרב ששת שם, דברייתא דהתם ר"י היא, ומשום דסד"א עריפה במקום פדייה עומדת כו' ע"ש.
אך קשה בהא דרבה הביא סייעתא לדבריו מברייתא דערלה וכה"כ, ולא הביא ממשנה מפורשת בשילהי תמורה, דחשיב פט"ח מהנקברין, ור"ש פליג שם אחולין שנשחטו בעזרה שהוא מהנשרפין, משמע בהדיא דבפט"ח מודה ר"ש דהוא מהנקברין, ובמתניתין שם מסיק כל הנקברין לא ישרפו, ואמר בגמ' שם טעמא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ע"ש, הרי בהדיא דלר"ש פט"ח לאחר עריפה אסור בהנאה, ועפ"ז ניחא מה דתנן בסוף פרקין עורפו מאחוריו וקוברו ולא פליג ר"ש, וכן ברייתא דלקמן ד"י ע"ב לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה, מוקמינן דהוא גם אליבא דר"ש, וצ"ע כעת.
שם דתניא הערלה וכה"כ ושוה"נ כו' כולן מטמאין טו"א, רש"א כולן אין מטמאין טו"א, ומודה ר"ש בבב"ח שמטמא טו"א הואיל והיתה לה שעת הכושר כו', וקשה הלא ר"ש ס"ל דפרה מטמאה טו"א הואיל והיתה לה שעת הכושר כדאמר במנחות דק"א ע"ב, וא"כ אמאי לא חשיב ר"ש גם פרה לטו"א מפני שעת הכושר שבה, ואע"פ דיש לחלק בין שעת הכושר דבב"ח לשעת הכושר דפרה, מ"מ סוף סוף הרי ס"ל דמטמאה ואמאי לא חשיב לה,
וא"ל דר"ש לא חשיב ופליג רק במה דחשיב ת"ק, ופרה לא הזכיר ת"ק בדבריו, דגם זה תמוה אמאי לא זכר ת"ק דין טו"א דפרה ופר כהן משיח ופר העדה דמטמאו טו"א בין לר"מ ובין לרבנן, ואף הכשר אינם צריכין משום דסופן לטמא טומאה חמורה כדאמר בזבחים פ' טבול יום דק"ה, וע' בתוספתא דפרה פ"ז.
ומאי דחידש ר"ש דפרה מטמאה טו"א, הוא רק משום דס"ל לר"ש דלטו"א בעי היתר הנאה, דאי לא, הו"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ולכן אשמעינן דאפ"ה מטמאה פרה טו"א מפני שעת הכושר שבה, דנפדית ע"ג מערכתה, כדפירש"י בשבועות די"א ע"ב, אבל גם שאר תנאי ס"ל דמטמאין טו"א ואמאי לא חשבינהו, וע' ברמב"ם וכ"מ ומל"מ פ"ו הט"ו מה' אבות הטומאות, ובספ"ה מה' פרה אדומה, ובראב"ד ספ"ג מאבות הטומאות,
ועו"ק אמאי לא חשבי אברי שעיר המשתלח לטו"א, דאפילו חכמים דר"מ לא פליגי עליה בשעיר המשתלח גופיה רק משום שהוא חי, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין כדאמר בזבחים שם ובתוספתא דיומא פ"ד, ולפ"ז באברים הלא כולהו מודים דמטמאו, ואפילו לר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, תקשה עכ"פ למ"ד אברי שעיר המשתלח מותרין בהנאה, ורבא מסיק ביומא דס"ז מסתברא כמ"ד מותרין, לא אמרה תורה שלח לתקלה, וע' ב"ק דע"ז ע"א תוד"ה פרה. [ודאתאן עלה נפלאתי בדברי רש"י שבועות די"א שם, למאי צריך לפרש ולאמר דחידושיה דר"ש הוא בזה, דאע"ג דס"ל לר"ש דאיסוה"נ אין מטמאין טו"א, אפ"ה פרה מטמאה מפני שעת הכושר שבה, וע' בתשובת הרשב"א סי' ל"ב, הלא בתוספתא ספ"ז דפרה תניא, רש"א פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר, פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אין מטמאין אוכלין ומשקין שלא היתה להם שעת הכושר ע"ש, ולפ"ז הרי דבריו נראה להדיא שם על אתר כתוספתא, דחידושיה בפרה היא מפני פרים ושעירים הנשרפין דלית בהו מאי דאית בה בפרה, ופירוש זה מתאים ביותר עם פירש"י בב"ק דע"ז, וע' ברש"י מנחות דק"א ומש"כ שם בחידושי בס"ד, ומדוע נאיד רש"י בפירושו לשבועות ממה שפירש בב"ק שם וצ"ע כעת].
ואולי י"ל דסוגיא דזבחים לא שייך להא דאברי שעיר המשתלח, דאל"ה אמאי פליגי רב ושמואל ביומא דס"ז, אי אברי שעיר המשתלח מותרין, ורבא פשיט לה מצד הסברא, דלא א"ת שלח לתקלה, הרי הי"ל לפשוט מהך דזבחים, דלא חשיב להו בהדי הני דמטמאין טו"א, דאפילו חכמים דר"מ ל"פ בשעיר המשתלח לטו"א, רק משום שהוא חי, והחי אינו מטמא טו"א, ומעתה דון מינה ומינה דבאברים מטמאי טו"א, אליבא דכו"ע, וטו"א לא משכ"ל רק ע"י היתר הנאה, דאל"כ הו"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ותקשה למ"ד דאברי שה"מ אסורין בהנאה, אלא ע"כ דבאברים לא איירי בזבחים דק"ה, רק כשהוא חי, והשתא ניחא דלמ"ד מותרין בהנאה בודאי דמטמאו טו"א, דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולמ"ד אסורין בהנאה כודאי דלא מטמאו טו"א, אפילו אי תרווייהו ס"ל כר"ש, ולהכי לא חשבינהו.
ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"ק דע"ז ע"א, שהקשו לר"ש דס"ל כל העומד, א"כ בשעיר המשתלח יטמא טו"א מחיים, למ"ד דשרו אבריו בהנאה, דעומד לדחות כדחוי דמי ע"ש, ולפמש"כ ניחא שפיר כיון דאין לנו הכרעת ר"ש לענין היתר הנאה באברי שעיר המשתלח, דלמא ס"ל כמ"ד דאסורין בהנאה, ור"ש הרי ס"ל בסוגיין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל לטו"א, וממקומו הוא מוכרע דאל"ה אמאי פליגי רב ושמואל ביומא דס"ז, לפשוט להו מהני תנאי כנ"ל, ובע"כ דהני תנאי ל"פ בזה כלל, וא"כ מנין להתוס' להקשות בפשיטות כ"כ.
כן נעלם ממני בעניי, מנא להו להתוס' דס"ל לר"ש דשעיר המשתלח איני מטמא מחיים טו"א, עד דתקשה להו דעכ"פ הו"ל לטמא מטעם כל העומד, הלא פלוגתא דתנאי היא בזבחים דק"ה, ועמש"כ שם בחידושי, ואפ"ל דר"ש ס"ל כר"מ שם, דבאמת מטמא מחיים טו"א, אפילו בלא סברת כה"ע, ובתוספתא דיומא פ"ד ובפרה פ"ז, איירי ר"ש רק בסיפא, וברישא לא איירי כלל, ומאין ידעו התוס' הכרעת ר"ש בזה, וצ"ע כעת.
וראיתי במצפה איתן למנחות דק"א שהביא גם מס' מנ"כ להקשות, אברייתא דהכא, אמאי לא חשיב חמץ בפסח, ותרצו עפמש"כ התוס' בקידושין דנ"ו ע"ב, דס"ל דמותר בהנאה כריה"ג, והא דלא תני חולין בעזרה משום דס"ל דלאו דאורייתא ע"ש, וע"פ דבריהם ניחא נמי מה דלא חשיב חיה שנשחטה בעזרה, דהוא ודאי דרבנן אף אם נימא דחולין בעזרה דאורייתא, כדמסיק בחולין דפ"ה ע"ב, וע"ש תוד"ה היינו.
ואלה"ק אמאי לא תני נמי תרומה טמאה דמצותו בשריפה כדתנן בשילהי תמורה, ולחד תירוץ התוס' בשבת דכ"ה ע"א ד"ה כך, הויא שריפת תרומה טמאה דאורייתא מדאקרי קודש ע"ש, וע' בסוכה דל"ה ע"א תוד"ה לפי, ומשכ"ל כגון דלית בתרומה טמאה שיעורא לטמא, רק שמצטרפת לפחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה, כדכתב רש"י הכא ובמנחות דק"א ע"ב גבי פט"ח, וע' בכריתות דכ"א ע"ב וברש"י חולין דפ"ב ע"א ובתוס' ב"ק דע"ז, די"ל משום דבתרומה טמאה יש היתר הנאה, כדדרשינן בבמה מדליקין שם, לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, וכן בסוכה דל"ה אמרו, הרי מסיקה תחת תבשילו, והכא לא קחשיב רק איסוה"נ,
ועבודה זרה לא חשיב משום דכתותי מ"ש, ואפילו לדעת הגר"א באה"ע סי' קכ"ד, ועמש"כ בחידושי לזבחים דק"ה ולמנחות דק"ב, אך קשה מדוע לא חשיב נותר ופיגול, כאשר הרמב"ם חשבינהו בפ"א הכ"ה מטו"א נוסף על הני דחשיב בברייתא הכא פרה אדומה פיגול ונותר ע"ש, ואפ"ל דלא מני רק אלו שלא יבאו עוד יותר מלטו"א, משא"כ פיגול ונותר דמטמא את הידים נמי כמש"א שילהי פסחים, מ"ד כביצה כטומאתו ע"ש, ופרה ופרים הנשרפין הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה, ולדעת ר"מ אף שעיר המשתלח כן כדאמרינן בזבחים דק"ה ע"א ע"ש.
רש"י ד"ה לימא קסברי רבנן מקצת רחם כו', וכתיב פטר כל רחם, דמשמע עד שיפטור את כל הרחם כו' ע"כ, וקשה לפ"מ דאוקמינן בסוגיין דמשנתינו מני ר' יהודא היא [ועמש"ב לעיל בסמוך], ואליביה הרי אוקימנא לעיל ד"ג ע"א גבי כל בכור, דר"י סבר כל דאפילו כל דהו, או דכל לגרועי אתא ע"ש, א"כ הרי לקושטא דמילתא ס"ל לר"י דמקצת רחם מקדיש, מדכתיב כל פטר דחם דשמעינן אליביה, דאפילו יפטור בל דהו רחם, ולפ"ז מאי האי דקא מקשה לכתחלה לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש, ומאי הוצרך רב אשי לשנויי מטעם דמין במינו אינו חוצץ וצע"ק,
רש"י ד"ה בכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור ע"כ, וקשה מדוע תלי רש"י טעמא משום דלא אשכחן ביה איסור, ולא קאמר טפי דאשכחן ביה היתר, כדאמר בסוגיין מקרא דלא תעבוד בבכור שורך וגו', דכו"ע שורך למעוטי בכור אדם הוא דאתא, הרי בהדיא דהנאת עבודתו מותרת, ונראה דאהא סמיך אביי בפשיטות כ"כ לקמן די"ב ע"ב דקאמר, אי מה בכור אדם מותר בהנאה כו' ע"ש, כן יש להעיר בגמרא גופה, דמשמע דמקשה דהכא לא ס"ל האי היקישא דבכור אדם לבכור בהמה טמאה, כדאמר רב יוסף לקמן בסוף פרקין בטעמא דר"א ע"ש, דאי ס"ל עדיפא הי"ל להקשות, כיון דבכור אדם מותר לדידיה, א"כ הי"ל להתיר גם פט"ח מה"ט דהיקישא כנ"ל, ומדוע ס"ל, לר' יהודא דפט"ח אסור בהנאה וצ"ע, ועמש"כ בחידושי לקמן די"ב ע"ב,
תוד"ה לאפקוע לאיסורא מיניה, דלפוטרו ממעות עריפה לא היה צריך להפריש מספק כו' ע"כ, לשון התוס' מורה נמי דעריפה היא מ"ע, וכפשטות לשון המשנה בשילהי פרקין, מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, וכ"ה דעת הרמב"ם רפי"ב מה' בכורים, ובהשגות א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה, אע"פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה, לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה וע"ש במפרשים,
ועצם דברי הראב"ד שגבו מהבנתי הדלה, דאם היא עבירה למה צוה השי"ת לעשות כן, והיכן אשכחן שיצוה המקום לעשות דבר שלתכליתה היא עבירה, ולהזיק ולהפסיד ממון זולתו כדכתב הראב"ד, ובע"כ מצוה היא כהוראת לשון הרמב"ם והתוס', ופשטות דברי משנתינו הנ"ל.
ואף שחקר הח"צ בתשובה סי' א' בכעין זה, אי חליצה נקראת מצוה או היתר, וגם עליו נחלקו האחרונים ע"ש, התם יש עכ"פ מקום לאמר, אחרי שהוא מתירה בחליצה זו להנשא לשוק, אפשר דהוה החליצה כעין הכשר אל ההיתר, ונ"מ היכא שאין ברצונה להנשא עוד לעולם, אז בטלה מצות חליצה מהם, משא"כ הכא דלאחר עריפה ד"ה אסיר, ואמרינן לקמן ד"י ע"ב, סד"א עריפה במקום פדייה עומדת, מה פדייה מתרת אף עריפה מתרת קמ"ל ע"ש, וכיון דהעריפה בלתי נחשבת לשום הכשר או היתר המוליך למטרה מאוחרת, א"כ למה זה צותה התורה, בודאי דהוא חק וגזירת מלך, ומ"ע ככל מצוות התורה ודברי הראב"ד צ"ע, ועמש"כ בחידושי לקמן די"א ע"א,
דף י.
אי הכי בב"ח מאי איריא דהיתה לה שעת הכושר, עמש"כ בזה בארוכה בחידושי למנחות דק"א ע"ב.
דף י:
רישא וסיפא מחיים, רישא בהנאת דמיו סיפא בהנאת גופו וצריכא כו', ואי תנא בהנאת גופו בההוא קאסר ר' יהודא, אבל בהנאת דמיו אימא מודה ליה לר"ש צריכא, ולכאורה קשה טובא דהכא אסר ר"י פט"ח מחיים אף להנאת דמיו, ואילו בקידושין דנ"ו דקחשיב במתניתין פט"ח בהדי הנך דאין אשה מתקדשת בהן, וקאמר שם בגמ' דנ"ז ע"ב, דעכ"פ אתיא אליבא דר"י דפט"ח אסור בהנאה, רק אוקים לאחר עריפה ודברי הכל ע"ש, ובכ"ז מסיק שם במתניתין שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, הרי דאפילו לאחר עריפה שעומד רק לקבורה, ומגז"ש גמר לה לאיסור הנאה, וגם ר"ש מודה לזה אליבא דכל הני אמוראי, ואפ"ה בלתי נאסר הנאת דמיו עד דאשה מתקדשת בהן, ואיך מסיק הכא לר' יהודא שנאסר הנאת דמיו גם מחיים,
וי"ל דבנדרים דמ"ז ע"ב מסקינן דהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת הוא רק בדיעבד ולכתחלה ה"נ דאסור, ומכש"כ לפמש"כ רש"י ותוס' בע"ז דנ"ד ע"ב ושם דס"ב ע"א תוד"ה ותנן ובחולין ד"ד ע"ב תוד"ה מותר, דדוקא לקדש אשה התירו, ולא לשאר הנאות, לפ"ז ניחא.
ואילה"ק הרי התוס' בקידושין דנ"ו ע"ב הקשו אמאי לא חשיב במשנה שם ע"ז, ותירצו משום דלא שייך למיתני ביה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, שהרי ע"ז תופסת דמיה ושביעית אחר הביעור ע"ש, ולפ"מ דקאמר הכא דגם הנאת דמיו של פט"ח נתפס באיסור, איך חשיב התם פט"ח, די"ל דבע"ז ושביעית נתפס איסור דמים מדאורייתא, ולהכי אינה מקודשת בדמיהן גם בדיעבד, משא"כ פט"ח דתפיסת דמיו באיסור הוא רק מדרבנן, ולכן מהני עכ"פ לקידושי אשה בדיעבד ולכתחלה אסור כנ"ל,
וזה יאיר לנו נתיב בדעת הרמב"ם, שכ' בפי"ב ה"ד מה' בכורים וז"ל, פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה, ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים, ובהשגות א"א אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פט"ח בשוויו וכן מאיסורי הנאה שתופסין את דמיהן הוא זה עכ"ל, והכ"מ כ' ע"ד הלא אמרינן לקמן די"א ר"י ור"ש הלכה כר"י, ור"י אסר הנאת דמים בסוגיין, וא"כ לא על הרמב"ם תלונתו רק על הגמרא, וגם הוא נשאר בקושיא ע"ש,
ולפמש"כ ניחא שפיר דכוונת הרמב"ם במש"כ דמיו אסורים, מדרבנן, וטעמו הוא, מדחשיב פט"ח במתניתין דקידושין, וקתני דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ואסיקנא בנדרים שם דהוא רק בדיעבד, ולכתחלה אסור, וגם זה דוקא בקידושי אשה התירו בדיעבד כמש"כ רש"י ותוס' כנ"ל, ולפ"ז הרי ברור דבעלמא דמיו של פט"ח אסורים לכתחלה עכ"פ מדרבנן, ואע"ג דבאיסור הנאת גופו פליגי בקראי לחד תירוץ בגמ' לעיל ד"ט ע"ב, מ"מ י"ל או דגם זה הוי באסמכתא, או דס"ל ניהי דבהנאת גופו אסור מדאורייתא, מ"מ בהנאת דמיו ליכא רק איסורא דרבנן, וע' בשעה"מ פ"ה ה"ב מה' אישות, ובנוב"י קמא חי"ד סי' פ"ד, ובתשובת הגרע"א סי' ק"ס.
שם סד"א הואיל ועריפה במקום פדייה עומדת מה פדייה מתרת אף עריפה מתרת קמ"ל, ולכאורה יל"ד אמאי לא נימא כן באמת דיהא לעריפה דין פדייה, משום האי טעמא גופה דבמקומה עומדת בתחלת מצותה, כדכתיב ואם לא תפדה וערפתו.
וכמ"כ יל"ד ביבמות ד"מ ע"א, דקאמר סד"א חליצה במקום יבום קיימא ונשקול כולהו נכסי קמ"ל, והתם נמי צריך ביאור, מדוע באמת לא שקיל החולץ כמו היבם כולהו נכסי, ודינו רק כאחד מן האחין לנחלה, הרי תחלת דינו של יבום הוא בתנאי שאם לא יחפוץ לייבם יחלוץ.
ונלע"ד הסבר הדברים במתניתין דסוף פרקין, מצות הפדייה קודמת למצות עריפה כו', מצות הייבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה ע"ש, הוא כך, דלא נימא כיון דמתחלתן לא ניתנו רק בתנאי, שאם לא יאבה לעשות כן, אז ימלא את תפקידו במצוה זאת האחרונה, וממילא בהיותה במקומה, בהכרח תהיה לה התקשרות כל הדינין שהיה בראשונה, מפני שהאחרונה היא כממלאת מקומה של הראשונה, לא כן, אלא דגם בזולת התנאי שמונח בראשונה, יחד עם עמידת האחרונה במקומה, נחשבת השניה ג"כ לדידיה כעין ברירה בידו, לבחור באיזה שירצה, ולהכי אע"ג שקודם שבחר באחרונה היתה הראשונה עיקרית, מ"מ אם לא עשאה, חלה עליו השניה מטעם בחירתו, או ע"כ מטעם העדר קיום הראשונה, כמצוה חדשה, הבלתי תלויה ומשועבדת כלל אל הראשונה, ומשו"ה גם דיניהם נפרדים כשתי מצוות פרטיות, ויש בזאת מה שאין בזאת, ואע"פ דלכתחלה יש בראשונה דין קדימה נגד השניה, אמנם בעת שנעשתה השניה אחרי אשר בחר בה, יש לה לשעתה דין פרטי, כנ"ל הסבר הדברים להעמיד כוונת הש"ס במסקנתם הכא וביבמות שם.
שם איכא דמתני לה להא דר"נ אהא, המקדש בפט"ח אינה מקודשת, לימא מתניתין דלא כר"ש, אר"נ א"ר בר אבוה לאחר עריפה ודברי הכל, ובקידושין דנ"ז דלא הביאו רק להא דר"נ דהכא, משמע דסוגיא דהתם ס"ל כאיכא דמתני דהכא ע"ש.
אולם לר' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר דבסוגיין, דאמר עדיין היא מחלוקת, לא תקשי מעתה אליביה, מדוע לא פליג ר"ש במתניתין דקידושין שם, די"ל דס"ל כרב דהכא, דרבי סתמה כר' יהודא, וכגון שאינו שוה אלא שקל, וס"ל כר"י בר"י כו', וסוגיא דקידושין דהשמיטו לכל זה, אפשר דסמכו אסוגיא דהכא, ומכש"כ לפ"מ דאוקים התם לאחר עריפה דמודה ר"ש בזה.
ומה נכון הוא למאד, אם נימא דהמ"ד עדיין הוא מחלוקת הוא ר' אלעזר, דאליביה הא אמרינן לעיל ד"ט ע"ב, אהא דמקשינן מדתנן ר' יהודא אומר במזיד קידש כו', דאשה מתקדשת גם בפט"ח, ומשום דיודעת דפט"ח איסורא אית ביה, ופרקא ליה בשה ומקדשא בהך דביני ביני ע"ש, והשתא איך יפרנס משנתינו דקידושין, דהמקדש בפט"ח אינה מקודשת, הרי כסף הוא לגבה להתקדש בהך דביני ביני, ובע"כ שאינו שוה אלא שקל, ומשנתינו דהתם ס"ל כר' יוסי ב"ר יהודא, ולאו מידי יהיב לה, דהא ליכא ביני וביני, ולהכי אינה מקודשת,