אור ברסלב
אור הישר על בכורות קונטרס דברי יצחק › סימן ה

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

קונטרס דברי יצחק · סימן ה

סימן ד

בחטאת העוף הבאה על הספק עולים בלבי הרבה הרהורי דברים. בנזיר דף כ"ט ע"א גרסינן ר' יוסי בר' יהודה אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי, ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק, ומה זכר ממין שהוא מביא על הודאי מביא על הספק אף נקבה ממין שהיא מסברא אחרת, ואפשר דלא כרגמ"ה, אלא כרש"י דאף לר"ש שריפה דחולין שנב"ע אינו אלא מדרבנן, ואגב גררא נסיב לה, ואשכחן דומה לזה כ"פ בתלמודנו.

ועוד אפשר דר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר לה, כלומר, לדידי ל"ש כלל שריפה בחולין שנב"ע ואין צורך למעטם משריפה, דהא מותרין בהנאה מה"ת דלא סבירא לי אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך חולין שנב"ע, אלא לדבריכם דס"ל דאסורין בהנאה מה"ת אודו לי מיהת דאינן טעונין שריפה, דהא לא עדיפי מנותר של אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק.

ואגב אורחא יש להעיר דמצינו סתמא דספרא בענין אשם תלוי דלא כר' יהודה והוא עוד הפעם נגד הכלל דסתמו ר' יהודה, והוא בספרא פרשת ויקרא אשם הוא אשם אשם מה ת"ל, מנין אתה אומר הביא אשם תלוי שחטו וזרק את דמו ואח"כ נודע לו שחטא, או נודע לו שלא חטא, מנין שמותר באכילה ת"ל אשם, יכול אעפ"י שלא נזרק הדם ת"ל הוא, מה יעשה הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה עיי"ש. הרי לנו סתירה מפורשת בין ר' יהודה ובין סתמא דספרא, דהא ר' יהודה סבר אשם תלוי בקבורה לפי פירוש רש"י באופן המבואר כאן כשנודע בין שחיטה לזריקה, ולפי הירושלמי אפילו נותר של אשם תלוי וק"ו לכאן. ואיני יודע שום אופן לישב הסתירה, אם לא שנאמר דמודה ר' יהודה דמצד החומרא ראוי לשרוף ונחלק רק מצד הדין המוחלט שהרי מודה ר' יהודה במשנתינו שאם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף את הנקברין רשאי, ועיי' ירושלמי תרומות סוף פרק ה' לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלי' שאין לך חביב בתורה יותר מן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים והן בשריפה וכו', ואפשר דר' יהודה לא קאמר אלא כשאין קדש פסול אלא הם וצריך לעשות מדורה בשבילם מעצי המערכה, וסבר ר"י דאין להשתמש בעצי המערכה בשבילם, דאין דינם בשריפה, אבל סתמא דספרא דבר בהוה שמתוך שהקרבנות מרובים יש קדש פסול חוץ מהם ונשרפים עמהם בבית השריפה על צד החומרא ועיי' זבחים ק"ד, ועיי' פסחים פ"א ע"ב שורפין אותו מעצי המערכה ועיי' תוס' שם שהעירו דלב בי"ד מתנה על העצים עיי"ש. ועדיין לא נחה דעתי, ומחוורתא דהאי סתמא לאו רבי יהודה מביאה על הודאי מביאה על הספק, ומה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבת מביאה קרבן ונאכל, אמרת, לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד, תאמר בנקבה שכן שנו איסורין עיי"ש ועיין בפירוש רש"י ותוספות ז"ל.

והנה למדנו מדברי רבי יוסי ברבי יהודה שאלמלא ההיקש הזה לא היינו יודעים כלל שחטאת העוף באה על הספק. ובכלל ידענו שאין לנו קרבן הבא על הספק אלא אשם תלוי וחטאת העוף, וקרבן בהמה לא מצינו שבא על הספק חוץ מאשם תלוי עיי' נדה דף ע' וברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ה', הלכה ט'), או באופן שאפשר שיתנה שבשני צדדי הספק לא יהיה חולין בעזרה (ועיי' לדוגמא בנזיר דף נ"ז ועיי' פסחים דף פ"ח, ותוס' קידושין דף נ"ה ע"ב ד"ה ודילמא וש"מ).

וראוי להתבונן אף בלי היקש זה מפני מה הייתי אומר שאינה מביאה חטאת העוף על הספק, ואם משום דלמדנו בג"ש מצות מצות מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל ספיקו אשם תלוי להוציא מעילה וקרבן עולה ויורד (כריתות כ"ב עיי"ש), הרי זה לא שייך אלא לענין אשם תלוי, וכאן הלא ענין אחר לגמרי שאינה באה לכפר על ספק איסור שזדונו כרת, אלא להכשיר באכילת קדשים ובביאת מקדש, ואין לאמר דהיינו דנים מאשם תלוי שהוא בא לכפר על ספק חטא, ואעפי"כ אינו בא אלא על ספק שגגת איסור כרת שודאי שגגתו חטאת קבועה, וכש"כ כאן דאינו בא לכפר כלל אלא להכשיר (ואף לר"ש דיולדת חוטאת היא אינו חטא שמביאין על שגגתו חטאת, ועוד דלא שייך כאן כלל, דאם הוחזקה מעוברת הרי היא מביאה קרבן ודאי ובלא הוחזקה לא שייך כ"כ טעמו של ר"ש כמובן, ועיי' כריתות דף ב"ו ע"א ד"ה ולרשב"י וכו' כי מייתי קרבן לאישתרויי בקדשים ולא לכפרה). והרי שם שמיעטה התורה דאינו מביא א"ת, הרי אנו אומרים שאינו צריך כפרה כלל מספק, אבל כאן מאחר שלא מצינו שהתירה תורה ספק יולדת או ספק זב או זבה לאכול בקדשים ולבוא במקדש, הרי הם אסורים מספק וצריכים הכשר, ומהכ"ת שאינם מביאים קרבן.

ומצינו לרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ח משגגות דרק חמאת העוף באה עה"ס משום שמחוכ"פ צריכים תקנה לקדשים ולמקדש אכל שאר חייבי חטאות וכגון מטמא מקדש ואוכל קדש באופן שאינם חייבים אלא מספק אינם מביאים קרבן משום חשש חולין בעזרה עיי"ש. וראוי לדקדק בדבריו ז"ל דמשמע שאלמלא חשש זה היו חייבים להביא חטאת מספק, וצריך להבין דהרי נתמעטו מג"ש דמצות מצות ונמצא דהתורה פטרתם, ודוחק לאמר דהוא נותן טעם מפני מה פטרתם התורה וחייבה במחוכ"פ, והנראה מדבריו דגזירת התורה הוא רק שאין מביאין אשם תלוי, דקרבן זה לא נתיסד בעבורם, אבל מכ"מ אם לא החשש דחולין בעזרה היו צריכים להביא חטאת מספק, אבל ראוי להתעורר לפי"ז בפלוגתת ר' שמעון ור' יוסי במשנה דכריתות דף כ"ז ע"א באכל אחד כזית אחד ואח"כ אכל אחר הכזית השני בשתי חתיכות דר"ש אומר ששניהם מביאים חטאת אחת בתנאי, ור' יוסי אומר אין שנים מביאים חטאת אחת דלית ליה תנאה, ומבואר לעיל דף ז' ע"ב דמודה ר' יוסי במחוכ"פ דהוא רק לאישתרויי בקדשים ובמקדש שמביאים באופן זה ונחלק רק בחטאת שבאה על חטא משום דבעינן ידיעה דכתיב או הודע אליו חטאתו, והנה הרמב"ם לא פסק כרבי שמעון ומשמע דסבר כרבי יוסי, והשתא קשה לן למה לו לאמר בספק מטמא מקדש דאינו מביא קרבן עו"י משום החשש דחולין בעזרה, תפ"ל דאינו מביא חטאת דבעינן ידיעה שנאמר או הודע אליו חטאתו, ודוחק לאמר דהאי קרא דוקא בחטאת קבועה דהתם כתיב ולא בקרבן עולה ויורד, וכן בעצם הדבר צ"ע דאם כל עיקר הטעם שאינו מביא על הספק אלא מחוכ"פ משום החשש דחולין בעזרה, א"כ למ"ד דחולין בעזרה לאו דאורייתא, אם הביא כשר ויזרק הדם, ואפשר דפסול מטעם הואיל ואמור רבנן לא ליקריב אי אקריב לא מרצי כדאמר רבא בזבחים ריש פ' כל הזבחים בענין אחר, וגם לפי שיטת רש"י וכן היא שיטת אמוראים בירושלמי דנזיר פ"ד שאין במליקת העוף משום חולין שנב"ע שפיר יכול להביא וחייב להביא אם הוא עני דקרבנו עוף, ועפ"כ יכול להביא מנחה דהחשש בזה הוא רק למ"ד דאף להכניס חולין בעזרה לשם הקרבה אסור מה"ת, והוא לאו כו"ע כמו שנתבאר בסימן ה' והקומץ יעלה על תנאי לשם עצים, אף אם יש איסור להעלות חולין על המזבח לכו"ע (ושם נתבאר ד"ז) אלא דבעשיר תליא בפלוגתא אם מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא (כריתות כ"ז), ואמנם הרמב"ם פוסק ד דלא יצא.

ואפשר לחלק בין ספק במעשה לספק בדין, דאותם הספקות שפרט הרמב"ם בפי"א משגגות הם ספק בדין, ואולי כאן לא שייך סברת ד' יוסי. וכן יש לעורר בגוף הענין אם חייב מה"ת מאחר דלהרמב"ם ספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, ואולי כללו הוא רק בספק במעשה, אבל לא בספק בדין דדמי לספק חסרון ידיעה שאינו מצטרף לס"ס, ולא נתחוור לי הענין לפי שעה. ולהלן יבואר יותר בס"ד בענין שנגעתי בו ברמב"ם פי"א משגגות,

ויש לי ספק עצום בשורש הדבר במה שעוררתי לעיל במשמעות הברייתא דר"י בר"י דאי לאו קרא הו"א שאינה מביאה על הספק דמהכ"ת, הרי הם אסורים בקדשים ובמקדש מפני הספק, ובפרט לשיטת הסוברים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא, וידעתי שיש כאן ספק כנגדו והוא ספק חולין בעזרה, אבל הא תינח למ"ד דזה דאורייתא, אבל מה נאמר למ"ד דחולין בעזרה לאו דאורייתא, ועוד דהא במליקת חולין בעזרה יש ספק עצום, ומצינו לאמוראי בירושלמי דסברי דאין זה בכלל איסור שחיטת חולין בעזרה (ולהלן יתבאר יותר בזה בס"ד), ולפי שיטה זו הרי מאד יקשה לן דלמה לן ההיקש כלל, ועוד דלמ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא תביא מספק ואי דיש כאן ספק שמא הוא חולין בעזרה, הרי אף אם ודאי דאורייתא ספיקי מה"ת להקל, אלא די"ל דלמ"ד דספק מה"ת לקולא לא היתה צריכה קרבן כלל דמספק היא מותרת בקדשים ובמקדש. וא"כ מיושבת הקושיא דלמ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הייתי אומר שאינה צריכה להביא כלל, דהוה ספק, אם לא באופן דאיקבע החיוב וכגון בשתי נשים שילדו אחת ילדה מין שחייבין עליו קרבן ואחת הפילה מין שאינו מחייבה בקרבן, ונפל ספק ביניהן, (או אפשר דבזבה שראתה ב' ראיות דומה לאיקבע חיובא ואיסורא ויש לפקפק בזה), (ובהוחזקה מעוברת לא שייך לכאן כלל דהיא מביאה קרבן ודאי, עיין נדה כ"ט), אבל לא באופן שהוא ספק השקול, ואיצטריך היקשא מאשם תלוי שמביאה על על הספק, וממילא למדנו דספיקא לחומרא ואסורה מה"ת בקדשים ובמקדש דאל"כ לא היתה חייבת קרבן, ואי דמה לא"ת שכן איקבע איסורא בחתיכה אחת משתי חתיכות, הא אין משיבין על ההיקש, ונמצא דההקיש מוכרח לבוא, ולא עוד אלא שבלי הלמוד מא"ת הייתי אומר שלא רק שאינה חייבת אלא שאסורה להביא קרבן מספק, דכיון דמותרת בקדשים ובמקדש משום דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, הרי היא פטורה מקרבן, ואם תביא קרבן הרי יהיה חולין בעזרה, וכן למ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ג"כ ניחא דאע"ג דלדידיה היתה צריכה קרבן מספק להכשירה, מכ"מ הרי יש כאן ספק חולין בעזרה ולדידיה ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, והייתי אומר דצריכה ואין לה תקנה, וכמו שאמרו בנזיר ממורט (נזיר מ"ו), אלא דלפ"ז יתחייב דמ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא מוכרח לסבור דחולין שנשחטו בעזרה מה"ת דאל"כ הדק"ל, ל"ל קרא הא בלאו היקשא דא"ת היתה צריכה להביא, וחשש דחולין בעזרה אין כאן.

וצריך להוסיף עוד דלמ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא מוכרח לסבור דמליקת חולין בעזרה יש בה משום שחיטת חולין בעזרה דאל"כ חזרה הקושיא למקומה, דבשלמא למ"ד דספק מה"ת לקולא י"ל דאע"ג דבלי ההקש לא היה כאן איסור דאורייתא אם תביא קרבן מספק אם נאמר דמליקת חולין לא שייך בה חולין שנב"ע, אבל לא הייתי יודע דצריכה להביא קרבן, ושהיא מעוכבת מקדשים וממקדש, משא"כ למ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, דבלאו האי קרא הוה ידענא דאסורה בקדשים ובמקדש וצריכה קרבן להכשירה, ואי ס"ד דמליקה לאו בכלל שחיטת חולין בעזרה הרי ודאי יכולה להביא קרבנה, דאין כאן חשש כלל, וקרא ל"ל.

ואיכא למידק דהנה אף דדין זה דחטאת העוף הבאה על הספק הוא לאו דוקא באשה, אלא הוא הדין באיש מחוכ"פ כגון זב ומצורע שיש ספק בקרבן עוף שלו, מכ"מ לדרשת ר"י בר"י נצטרך להבין למה ריבתה תורה קרבן ספק דוקא לאשה ושממנה נלמד מאיש שהרי פרטה כאן ולנקבה להקיש ספק קרבן אשה היינו ספק יולדת לא"ת שמביא איש, והרי ההיקש איננו כ"כ פשוט, דמה דמקיש כאן זכר ונקבה, וכי אין אשה ג"כ מביאה א"ת, הלא טפי הוה לו לרבות בריבוי סתמי שחטאת העוף באה על הספק, וי"ל דאי הוה כתיב קרא סתמא הייתי אומר דדוקא לאיש עשתה תורה תקנה אף דיש כאן ספק איסור (למ"ד חולין בעזרה דאורייתא, ושמליקה בכלל), דהוא צריך הכשר יותר מאשה, משום דאם הוא כהן הרי יש עליו מצוה לעבוד במשמרתו, ואף אם איננו כהן, הרי עכ"פ חייב בקרבן פסח ואינו יבול להקריבו כשהוא מחוסר כפרה מספק, ואפילו אם הוא בדרך רחוקה מירושלים, הרי עכ"פ מחויב לעלות לרגל לירושלים וממילא מתחייב בפסח (ועיי' תוס' פסחים דף ג' ע"ב בעובדא דר"י בן בתירא, והבן דאין כונתם שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, אלא שפטור מראיה וממילא פטור מפסח מטעם שהוא בדרך רחוקה, ויש מי שלא הבין כך,) משא"כ אשה שאינה חייבת בראיה, ואם כי יש שיטה בירושלמי דחגיגה פ"א, שאין אשה פטורה אלא מקרבן ראיה, אבל חייבת בראית פנים בעזרה, לא קי"ל הכי אלא דלגמרי פטורה, ואי דחייבת בהקהל, וצריכה לבוא בעזרה כדי לשמוע, הרי אף שהיא מחוסרת כפרה יכולה להטהר ולבוא לעזרת נשים ולשמוע, דאין מחוסרי כפרה משתלחים מעזרת נשים (כלים פ"א משנה ח'), ואי דחייבת בשמחה וצריכה לאכול שלמים דאסור למחוכ"פ, הרי קי"ל כאביי דאשה בעלה משמחה ויהיה לפי הסבר זה סיוע לדעת דש"י והראב"ד ז"ל דלא כהתוס' והרמב"ם ז"ל, דאינו צריך להאכילה שלמי שמחה אלא להעלותה לירושלים בלבד ולשמחה אתו (ועיי' רמב"ם פ"א דחגיגה הלכה א'), ואף אם תמצא לאמר דהלכה כרמב"ם ותוס' דהוא צריך להאכילה בשלמי שמחה, ג"כ אין החיוב עליה, אלא החיוב הוא עליו להאכילה אם היא רוצה לאכול, אבל אין עליה מצוה לאכול, ואי דצריכה להביא פסחה וא"א לה כשהיא מעוכבת כפרה, י"ל דר"י בר' יהודה, וכן כל הדורש היקש זה, יסבור דנשים בראשון רשות, ואי דאם יש עליה חיוב חטאת עולה או אשם אינה יכולה להקריב, תקריב ע"י שליח, דהא קי"ל הערל והטמא משלחין קרבנותיהם, ואי משום סמיכה הא קרבן נשים אינו צריך סמיכה, משא"כ באיש דשייכי כל הני וחסה עליו תורה ועשתה לו תקנה ולא חששה משום האיסור דחולין בעזרה.

אולם כ"ז אינו אלא בדרך מו"מ דלפי מסקנא דגמרא סבר ר"י בר"י חולין בעזרה לאו דאורייתא ונפל כל היסוד דשוב אין טעם לאמר שעשתה תורה תקנה לאיש יותר מלאשה דאין כאן משום תקנה, דבלאו קרא הרי לא היה כאן דבר המונע מהבאת הקרבן, דחולין בעזרה לאו דאורייתא, וע"כ דהא דאיצטריך קרא הוא משום דהו"א דפטורה לגמרי משום דספק מה"ת לקולא וכמבואר לעיל, ומלמדנו דחייבת דספק זה לחומרא, וא"כ גם בסתם הי' יכול ללמדנו דבר זה, דמהיכן תהיה סברא לחלק שהחמירה תורה באיש יותר מבאשה בספק כזה, ויש להסביר ההרגש הנ"ל בגוף ההיקש בפנים אחרים, ודי בזה.

ודע דהרבה יש לדקדק בדברי ר"י בר' יהודה במה שהוא אומר שאין חטאת נאכלת כמו אשם תלוי משום דשם רק איסור אחד וכאן שני איסורין. א) יש לעורר מהכלל דאין היקש למחצה ואכמ"ל, (ואי"ה ידובר מזה כשנגיע לעיין ביסודי תושבע"פ), ב) מה זה שאמר שאין ללמוד משם דשם הוא רק ספק איסור אחד דחולין בעזרה, וכי איזה ספק יש שם, הלא א"ת שנעשה כהלכתו יש לו דין קדש ודאי לכו"ע, ואפילו אם נודע לאחר שחיטה וזריקה שלא חטא, הבשר נאכל, אף דכאן הרי איגלי מילתא למפרע שלא היה צריך קרבן, משום דעל ספק הוא בא כיפר ספיקו והלך לו, ואין כאן דחית ספק איסור כלל באכילתו, ואם יש כאן דחית ספק איסור הרי הוא בשחיטתו, ולרבי מאיר דסבר שאם נודע עד שלא נשחט תצא ותרעה בעדר וכן למ"ד דאף אם נודע קודם זריקה הבשר חולין, הרי דכ"ז שלא קרב כהלכתו עדיין הוא ספק קדש ושפיר שייך דחית ספק איסור בשחיטתו אבל לא באכילתו, וכן קשה כיון שלר' יוסי בר"י נתרבתה חטאת העוף מהיקש דא"ת הרי היא כמו א"ת, כלומר שיש לה דין ודאי קדש לאחר מליקה והזיה וא"כ מפני מה לא תאכל, דאין כאן דחית ספק איסור כלל, וע"כ ההסבר הוא דהן אמת שמצינו שא"ת נאכל ואפילו אם נודע לאחר שחיטה וזריקה, אבל זהו לא משום שנתנה עליו תורה דין ודאי קדש, אלא להפך דממה שאמרה שהוא נאכל אנו דנים שיש עליו תורת קדש ודאי, וחייבין על נותר שלו כרת וחטאת ואנו אומרים מאחר שדחתה בו תורה ספק איסור אכילה ג"כ, שאינו מעכב הקרבן, דהכפרה סגי בשחיטה ובזריקה, הרי עי"ז החזיקתהו בודאי קדש כשנעשה כהלכתו, אבל אין ללמוד ממנו לחטאת העוף בספק, דנ"כ דחתה תורה ב' איסורים עד שנאמר דמשום זה יש עליו תורת ודאי קדש, דאפשר דכאן רצונה להניח הדבר בגדר ספק ורק המליקה התירה דלא סגי בלאו הכי, אבל לא האכילה, דהניחתה בגדר ספק. ואולם לפי המסקנא דסתמא דגמרא דלרבי יוסי בר"י הא דאינה נאכלת הוא מדרבנן, דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא, באמת צריך להבין דבריו דמהו זה שאומר שאין ללמוד מא"ח שנאכלת, מה יש ללמוד משם ומה צריכים ללמוד משם. הלא גם שם אין ספק איסור דאורייתא באכילה, ואף בחטאת העוף כך, ואם דנלמוד משם דעכ"פ אין לרבנן לאסור אכילת חטאת העוף הבע"ס כמו שלא אסרו שם, זו היא משנה שאינה צריכה, דאיך יכולים לאסור שם בא"ת דהוא דבר המפורש בתורה להיתר כמו שנדרש בספרא פ' ויקרא מקראי דאשם נאכל, ואי דקשה בלא"ה להאי מ"ד ל"ל דרשא דאשם נאכל, דאמאי לא יאכל, הא חולין שנב"ע לאו דאורייתא, ואין לאמר דאיצטריך לאמר שמחוייב לאכל דהו"א דכיון שהוא ספק חולין אינו מחוייב לאכלו, דא בורכא, דמהכ"ת דאין מצוה לאכלו מספק, ואי דלהאי מ"ד דקיימינן הכא ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא והוה אמינא כיון דהוא ספק קדש ספק חול אין כאן חיוב מ"ע באכילתו דספיקא לקולא, ואיצטריך קרא, גם זה יהיה הבל ופטפוט, דמאחר שצותה תורה להקריב קרבן זה אין אתה יכול לאמר לקולא שהוא ספק קדש ספק חול ויהיה א"כ מותר לזרים מן הספק, ואינו קרבן כלל, אלא דספק באופן זה לכל הדעות לחומרא מה"ת, וכי תעלה על דעתך שחטאת העוף הבאה על הספק מותר למעול בה מה"ת משום שהיא ספק קדש וספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, דזה הבל. והרמב"ם ז"ל עצמו הוצרך להשמיענו שהמקריבה בחוץ אינו חייב אשם תלוי משום דלא איקבע האיסור שלה אבל מכ"מ ספיקה בודאי לחומרא מה"ת. ועיי' פי"ט ממעה"ק וכריתות דף כ"ב), וא"כ נחזור לדקדוקנו דלמ"ד הנ"ל ל"ל קרא דא"ת נאכל, אלא דג"ז פשוט דבאמת לא דרשו בספרא על א"ת שלא נודע שלא חטא שנאכל, אלא על שנודע לאחר זריקה שלא חטא ולהא איצטריך קרא דהו"א דנעשה חולין למפרע ואין מצוה לאכלו, ואין בו דין נותר וקדש פסול כלל, אם נטמא אח"כ או יצא וכדומה. באופן שקשה להבין דברי ר"י בר"י לפי המסקנא, ומלבד זה קשה להבין איך יאסר מדרבנן הא הוא רק ספק נבילה מדרבנן וספק דרבנן משום חולין בעזרה והלא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא, ואולי נלמד מכאן דבר חדש דהא דספיקא דרבנן לקולא הוא דוקא בספק איסור אחד אבל אם יש על חתיכה ספק ב' איסורין דרבנן הוא לחומרא, ואף דלא דמי לספק ספיקא לאיסור בדרבנן דלכמה פוסקים הוא לחומרא, מכ"מ גם בזה החמירו רבנן, והוא כמו דלפי ההו"א דר' יוסי מדאורייתא קאמר דאינה נאכלת ע"כ חלקנו בין ספק איסור אחד לספק שני איסורין.

ויש להסתפק לדעת הרמב"ם ז"ל דספק מה"ת לקולא מהו הדין בדבר אחד שיש בו שני ספיקות של שני איסורים אם הוא לחומרא מה"ת, ואמנם יש לחלק מהא דר' יוסי בר' יהודה לפי ההו"א דגמרא, וכן מהא דאשכחן ביבמות דף ח' ע"א, התם תרי איסורי הכא חדא איסורא עיי"ש, דהתם שאני, דכשאנו מבקשים ללמוד קולא בדאורייתא בהיקש או בבמה מצינו ממה שהקילה התורה במקום אחד שפיר יש להשיב מה להתם שכן שני איסורים, אבל בספק דאורייתא להרמב"ם שיש לנו כלל גדול שספק לקולא. מאין הרגלים לחלק בכך. ואולי כיון שהמקור שממנו נלמד כלל זה אינו מדבר אלא באיסור אחד אינך יכול לרבות אלא כיוצא בו, דהיינו ספק איסור אחד אבל לא ספק שני איסורין דחמור יותר, אלא דא"כ יקשה מפני מה ספק כרת ג"כ לקולא מה"ת היכי דלא איקבע איסורא, הא הוא ג"כ חמור, ויצטרך לאמר שהרמב"ם למד כללו מספק חלב דחתיכה אחת שאינו צריך כפרה משום דספק לקולא מה"ת והתם ספק כרת, ובלא"ה י"ל דשני איסורין חמירי מכרת, וזכר לדבר שיטת הראב"ד ז"ל ששוחטין לחולה בשבת דמוטב לעבור על איסור אחד חמור מלעבור על איסורים הרבה קלים, ועפי"ז נוכל לאמר דאין ללמוד מספק חלב (אם זהו מקורו של הרמב"ם) לספק שני איסורין, וקצת זכר לדבר הוא דאין עשה דוחה תרי לאוין, אף דלדעת הר"ש מקינן ז"ל בספר הכריתות המסקנא היא דעדול"ת שיש בה כרת (ס' הכריתות סי' קס"ג), ולכאורה יש לפשוט דאף שני איסורין מה"ת לקולא מהא דיבמות ל"ג ע"ב מתקיף לה רב אשי מידי חטאות קתני או לאוי קתני יסתעף הדבר באופנים שונים לפי השיטות בספיקא דאורייתא ובחולין שנב"ע.

ובענין חטאת בהמה מספק במחוכ"פ, יש לי עוד הרגש אחד אבל משום שלא נתחוור לי עוד נמנעתי מלכתבו.

ובמה שהעלינו לעיל דלמ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא, אלמלא דרשת ר"י בר"י הו"א צריכה קרבן ואין לה תקנה משום דחולין בעזרה דאורייתא, עדיין בעיא עיונא טובא, דלכאורא הרי אין כאן איסור שחיטת חולין בעזרה דהא זו היא מליקה ואיננה בכלל שחיטה וקי"ל הנוחר והמעקר חולין הר"ז מותר בהנאה (ירושלמי סוף פ"ד דנזיר). וכן כתב רש"י ז"ל בכריתות דף ו' ושם דף כ"ו דמליקה דחולין איננה בכלל שחיטת חולין בעזרה, אכן דברי רש"י צ"ע דבפסחים כ"ח משמע מדבריו דהוה בכלל חולין שנב"ע ועיי"ש.

והרמב"ם משמע ג"כ שדעתו כך שהרי כתב בהלכות מחוסרי כפרה פרק א' הלכה ז' חטאת העוף הבאה על הספק נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין בעזרה ואסורה בהנאה עכ"ל. ועיי' ג"כ בפי"א משנגות)

ונמצא לפ"ז דלדרשא זו דר"י בר"י מ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא מוכרח לסבור דמליקה בכלל חולין שנב"ע, דאל"כ הדק"ל למה לן קרא דהא אף בלאו קרא חייבת מספק עשה וספק איסור אין כאן מה"ת.

ולכאורה דעת הרמב"ם בזה מופרכת מברייתא מפורשת בירושלמי דנזיר סוף פ"ד דהנוחר חולין בעזרה הבשר מותר בהנאה, וגם הרמב"ם סותר א"ע דהוא פוסק בפ"ב משחיטה דהנוחר חולין בעזרה הבשר מותר בהנאה.

ומצאתי להגאון ד' אברהם משכיל לאיתן ז"ל בהגהותיו להרמב"ם (דפוס ווארשא) שמעורר בזה ומציין לעיין בשו"ת פנים מאירות, ומה אעשה ואין ספר זה תחת ידי, ולא עוד אלא שהגאון ז"ל מוסיף להקשות מנזיר כ"ט דמשם משמע דלא כהברייתא דירושלמי הנ"ל.

ואולם נ"ל דמנזיר כ"ט אין קושיא בהחלט כלל, דהא דאמרינן שם דריש לקיש סבר דאין שחיטה לעוף מה"ה וחולין בעזרה לאו דאורייתא, אין ראיה דסבר סתמא דגמרא דמליקה דחולין בכלל שחיטה, אלא דהא מלבד האיסור דשחיטת חולין בעזרה, הרי יש איסור אחר דהכנסת חולין בעזרה וסברת הגמרא כאן דהוא דאורייתא וע"כ הוצרכו לאמר דלר"ל לאו מדאורייתא הוא, אף דהוא עכ"פ מכנים חולין בעזרה בתורת קרבן, ולשון הגמרא שם הוא לא דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דתולין בעזרה לאו דאורייתא ומתפרש ברוחא על הכנסת חולין בעזרה, ולעולם לא נגעו כאן כלל משום שוחט חולין בעזרה. אכן מר"י בר' יהודה יש ראיה דסבר דהוא בכלל שוחט חולין בעזרה דהרי אומר שיש כאן שני איסורין באכילתה איסור נבילה ואיסור חולין שנב"ע. אולם לפי המסקנא הרי ר"י בר"י מדרבנן קאמר, ומדרבנן שפיר י"ל דגזרו במליקה דתולין אטו קדשים פסולין משום דמליקה היא עבודה בקדשים ויטעה הרואה ויחשוב שעוף זה קדשים פסולין ואם נתיר בהנאה יבואו ליהנות מקדשים פסולים וזה שייך רק בעוף ובתורים ובני יונה ודוקא כשעושה מליקה שכיוצא בה נעשית בקדשי עוף, אבל לא בנוחר ומעקר בין בבהמה בין בעוף, ומה שיש לדקדק בדברי ר' יוסי כבר נתבאר לעיל.

ולפום ריהטא נראה דהלכה זו במחלוקת היא שנויה בירושלמי דנזיר סוף פ"ד דאיתמר התם ר' אחא ר' אימי אומר ר' יוסי בן חנינה שאל מליקת העוף שלו מהו שתאכל, עד דאת שאל לה למליקת העוף קשיתה לשחיטת העוף תמן ספק אחד, וכאן שני ספקות הוא, אמר רבי מני ואפילו הכא ספק אחד הוא כהדא דתני הנוחר והמעקר אין בו משום שחיטת חולין בעזרה רבנן דקיסרין בשם ר' יוסי בן חנינה אפילו ספק אחד אינו כמאן דאמר אין שחיטת העוף מחוורת מדברי תורה עכ"ל. הרי לן דלחד מ"ד אף אם שחיטת עוף מה"ת ונמצא דמליקה עושה נבילה ואינה מתרת באכילה כלל, מכ"מ סבר דיש כאן משום שחיטת חולין בעזרה, ודבר זה צריך טעם,

ובהשקפה ראשונה י"ל דלמדה מברייתא דתורת כהנים פרשת ויקרא הובאה בתלמודא דידן בקידושין נ"ז ע"א כי ירחק ממך המקום וכו' בריחוק מקום אתה זובח וכו' פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה וכו' מנין לרבות את החיה וכו', מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה, ומנין לרבות העופות ת"ל ושחטו, ושחט אותו, ושחט אותו עיי"ש, ועיי' בפירש רש"י ז"ל שכתב דהוצרך קרא בעוף משום דאין שחיטתו מפורשת בתורה כשחיטת חיה עיי"ש, וכונתו דאל"כ קשה למה צריך קרא כלל בעוף, מ"ש מחיה,

ואפשר דהאי מ"ד הנ"ל בירושלמי לא היה מפרש כך דהוא נראה דוחק בעיניו, ועוד דסבר דעוף ג"כ מפורש בתורה בהיקש דושפך וכסה שהוקש לחיה ועיי' חולין כ"א, ורמב"ם פ"א מהל' שחיטה הלכה א'), אלא דכונת הספרא היא מנין לרבות עוף למליקה, ואפשר דלא היה גורס כגרסתנו מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה אלא מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה (בלבד), כלומר שאין בה אופן אחר להתירה באכילה משא"כ בעוף שיש לו מליקה שמתירת כשהוא קדשי מזבח, ואולי דבר זה יתפרש על הדרך שאמרו בזבחים ק"ז דאיצטריך קרא למעט מליקה בחוץ שאינו חייב עליה דהו"א ומה שחיטה דעוף שאינה מכשרת בפנים חייב עליה מליקה שמכשרת בפנים לא כש"כ, ואף כאן הוא על דרך זו שמרבה הכתוב מליקה דחולין משום דהיא מכשרת בקדשים ונמצא עושה לחולין מעשה קדשים בעזרה, ואין להשיב דהא בכתוב נאמר ושחט אותו ומזה למדנו לעוף וא"כ שחיטה כתובה ולא מליקה, אין זו פירכא דהוא על דרך באם אינו ענין שהוא מן המדות שהתורה נדרשת בהן, דאם אינו ענין לשחיטה דעוף דנלמד מחיה תניהו ענין למליקה.

ואמנם ראיתי להגאון רמ"ל מלבים ז"ל בהתוה"מ על פרשה זו שמביא בשם הרשב"א שמפרש דהברייתא אתיא אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ולכן איצטריך קרא לרבות עוף, ולפ"ז היינו מוכרחין לאמר דנתרבה רק לשחיטה, (ופירושו ז"ל הוא דלא כרש"י), ולכן האי מ"ד בירושלמי יתכן שפיר שלא פירש כך.

ואפשר דמכאן מקור נפתח לשיטת הרמב"ם דמליקה בכלל שחיטת חולין בעזרה, משום דפוסק כהאי מ"ד בירושלמי דנזיר, ומסתבר ליה הכי טפי, דיותר ניחא ליה כך לפרש הברייתא עפ"י גירסא והנחה זו, דפירוש רש"י אינו מתקבל אצלו לפי שיטתו. דשחיטת עוף ג"כ מפורשת בתורה בהיקשא דושפך וכסה כמפורש בדבריו בריש הלכות שחיטה, ומאידך ניסא לא ניחא ליה לפרש בדרך שפירש הרשב"א ז"ל דא"כ אתיא סתמא דתורת כהנים דלא כהלכתא אלא דאין שחיטה לעוף מה"ת.

ודע דעדיין איכא למידק בסוגיא דנזיר הנ"ל בתלמודא דידן, די"ל לכאורה דבלא"ה לא קשה מכאן על הברייתא דירושלמי הנ"ל דהא דאמרינן חולין בעזרה לאו דאורייתא א"ש, דכאן דאמרינן דר"ל סבר אין שחיטה לעוף מה"ת, הרי מליקתה זו היא שחיטתה והלכך הוה בכלל חולין שנב"ע, והוא הדין לנחירה דעוף, וברייתא דירושלמי סברה דשחיטת עוף מה"ת ושפיר כללה כלל גדול דנחירה אינה שחיטת חולין בעזרה. אלא דבזה יש לפקפק דהא בקרא נאמר ושחט אותו ומשם למדנו שחיטת עוף שיש בה משום שחיטת חולין בעזרה וכפירוש הרשב"א לימוד זה הוא אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ואפשר כנ"ל דאליביה דוקא שחיטה בכלל איסור זה, אבל לא מליקה, אף דהיא ג"כ מותרת באכילה מה"ת, דהא' נאמר ושחט (ועיי' זבחים ק"ז ע"א), אכן אין הדבר ברור, דאינו הכרח מלשון הכתוב דשחיטה דוקא, דהא קרא זה לא נאמר בעוף שתאמר דאם לאו שחיטה דוקא הו"ל לאמר בלשון אחרת, אלא בבהמה בדין שלמים והוכרח להוציאו בלשון שחיטה אלא דמיתור הכתוב למדנו לעוף דתולין בעזרה, אבל אינו מוכרח דשחיטה דוקא אלא כל שמתירו באכילה כשחיטה שמתרת בבהמה, ועדיין הדבר צריך תלמוד

ותו איכא למידק דאף אם נאמר כנ"ל דמשום הכא סברה הגמרא דיש כאן איסור שחיטת חולין בעזרה משום דלר"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ומליקתה זו היא שחיטתה, דאעפי"כ לא א"ש דהא במליקה היא נעשית טריפה תחלה דקוצץ ויורד, ועיי' חולין כ"ח ע"א, וא"כ המליקה אף שהיא כשחיטה, הרי היא שחיטה שאינה ראויה, ומ"ש מהשוחט את הטריפה בעזרה שאין בה משום חולין שנב"ע, וא"כ איך אמרינן דר"ל מוכרח לסבור דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, אלא דאין זו קושיא דבעי לאוקמיה אף אם ר"ל לא סבר כר"ש אלא כרבנן דגם שחיטת טריפה בכלל שחיטת חולין בעזרה, ועוד דעד כאן לא קאמר ר"ש אלא בשחיטה דלשון שחיטה משמע ליה השחיטה המתרת באכילה, אבל בנחירה בעוף לא שייך לאמר כן, ועוד דכל עיקר טעמא של רבי ששנה דברי ר"ש בחולין שנב"ע בלשון חכמים הרי הוא משום דכאן כתיב לשון אכילה (וזבחת ואכלת), אבל מליקת עוף ע"כ הרי לא נתרבתה משם אלא מקרא אחר דושחט אותו ושם לא נאמר תיכף לשון אכילה, ואף בלא טעמו של רבי, אפשר דר"ש מודה הכא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, דהלשון ושחט אינו מכריח דהא לא נאמר ביחוד בעוף אלא בשלמים ועיקרו לדין שלמים ושם לא היה יכול לאמר בלשון אחרת וכנ"ל וק"ל. (ואולם שיטת סתמא דספרי דהוא ר"ש בפרשת ראה היא דעוף נתמעט משחיטת חולין בעזרה עיי"ש, וסבר ע"כ דשחיטת עוף מה"ת),

אמנם אם צדקנו בישוב דעת הרמב"ם ז"ל במליקת עוף של חולין בעזרה אם לא, עדיין אנו מבחוץ בהבנת דבריו ז"ל בפ"א ממחוסרי כפרה הלכה ז' הנ"ל. דמשמע מדברי רבינו הגדול שזה שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה הוא נתינת טעם על מה שהיא נשרפת, ודבר זה מפליא מכמה פנים, א) דהא שיטתו ז"ל דחולין שנב"ע אינם בשריפה אלא בקבורה. ב) דאף אם נניח דחולין שנב"ע מדרבנן, ואף אם לא היה כלל איסור זה במציאות הרי היה ראוי להיות דינה בשריפה, שהרי אינה נאכלת משום ספק נבילה, והרי היא עומדת להיות נותר וצריכה שריפה כדין כל פסה"מ וכמו שכתב הרמב"ם עצמו בפי"ט מהל' פסה"מ דחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת משום שהיא אינה נאכלת והרי היא פסה"מ עיי"ש, ולכל היותר היתה צריכה עיבור צורה כדין קדשים הפסולין מספק (עיי"ש ברמב"ם בריש פרק י"ט), אבל שריפה היא טעונה ור"י דסבר דהיא בקבורה הרי למד זה מן הכתוב וכמבואר לעיל, משא"כ לדידן הרי דינה כדין קדשים פסולין.

ובאמת לרבנן דרבי יהודה בספרא פרשת צו יש להקשות דמביאים מן הכתוב שחטאת העוף הבאה על הספק טעונה שרפה, הא ל"ל קרא, הא בלאו האי קרא טעונה שריפה כדין קדש שאינו נאכל, ואי דהיא רק ספק קדש, א"כ יהיה מכאן הכרח דרבנן סברי דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, וע"ד החדוד י"ל דלעולם קסברי דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ובלאו האי קרא היתה טעונה שריפה מה"ת, אלא דאיצטריך קרא לאמר שיש בה עשה גמורה דבקדש באש תשרף, ונ"מ לשריפתה דאין שורפין קדשים ביום טוב משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אבל אם עבר ושרף הרי יתחייב לשיטת הריב"א בסוף חולין דאינו לוקה משום דהלאו נדחה כידוע, אכן י"ל דזה דוקא בודאי קדש אבל בספק קדש לוקה דאין עשה דספק דוחה ל"ת, דילפינן מכלאים בציצית דרק עשה ודאית דוחה ולא מצוה משום דספק דאורייתא לחומרא מה"ת, אבל השתא דכתיב קרא הרי זו עשה ודאית ואינה לוקה. ואין לאמר דלהכי צריך קרא דבלאו האי קרא הו"א דטעונה עיבור צורה, דז"א דהא מרבינן שם בספרא לן דמה ונשפך דמה וכו' דבאמת טעונין עיבור צורה, ויש לדחות ואין להאריך, ולקושטא דמלתא ל"ק כ"כ דאפשר דחטאת העוף הבאה על הספק אגב גררא נסבה, ועיקר קרא ללן דמה וכו' ואולם לכאורה יצטרך לאמר דק"ו לאשם תלוי שרק אגב גררא נסבה, דהא הוא יש לו דין ודאי קדש שהרי הוא נאכל ואימוריו קריבין למזבח, ואינו כחטאת העוף הבעה"ס דאין למזבח ממנה אלא דמה, ואינה נאכלת, וי"ל דכונתם היא לרבות א"ת שנודע לאחר שחיטה קודם זריקה דלא חטא, דהו"א דאינו צריך שריפה, והוא כלן דמה או נשפך דמה שהרי אין זורקין דמו, ואיצטריך קרא. וכיון שכך י"ל דחטאת העוף הוא ג"כ על אופן זה כגון שנודע לאחר מליקה קודם הזאה שלא ילדה, והו"א דאינה טעונה שריפה דהויא כלן דמה וכו' כיון שאין מזין דמה, ואיצטריך קרא, וזוהי שיטת רבנן דמשנתינו בסוף תמורה ושיטת ר' שמעון דנשרפת, ולר' יהודה היה אפשר ג"כ לאמר כך באופן זה והוא למד ממיעוטא דהוא שאינם בשריפה, ודן מזה דהטעם הוא דלא דמי ללן דמה וכו' דכאן נעשה חולין למפרע וממילא הוא למד מכאן דחולין שנשחטו בעזרה אינם טעונים שריפה וכבר נתבאר זה לעיל, אלא דהירושלמי דפסחים פ"ב עומד לנגד פירוש זה דמהירושלמי מוכח דרבנן ור"י נחלקו גם בנותר של א"ת, ואין לכפול הדברים.

ואמנם שיטת הרמב"ם ודאי שצריכה עיון דלפי הנראה אין כאן מקום כלל להכניסם הדין דחולין שנב"ע אסורים בהנאה, ואינו ענין לכאן כלל.

ולפום ריהטא עולה במחשבה דאולי הרמב"ם ז"ל סבר ג"כ דאין במליקה משום חולין בעזרה, אלא דמדרבנן אסור בהנאה במליקה משום דיטעו לחשוב שהם קדשים כשיראו תור או בן יונה שנמלק בעזרה כדין קדשים וכשיראו שנהנים מבשרו יחשבו שקדשים פסולים מותרים בהנאה, וזה מתקבל על הלב יותר משנאמר דהרמב"ם סבר להלכה (אף דיש שחיטה לעוף מה"ת ונמצא דמליקה דחולין היא כנחירה בעלמא) דמליקה דחולין כשחיטה, אעפי"כ אין זה מעלה ארוכה כלל לתמיהתנו בפסק הרמב"ם בחטאת העוף הבעה"ס במה שאומר דהיא נשרפת מפני הספק שמא היא חולין בעזרה דאף ודאי חולין בעזרה לדידיה אינו בשריפה, ואי דכאן יש ספק קדש ואינו נאכל, א"כ משום זה בלבד הוא צריך שריפה וצד הספק של חולין אינו שייך לזה כלל.

ובלא"ה קשה לאמר כך דהרי בטריפה פסק דמותרת בהנאה, שאין בה דין חושנב"ע, והרי גם שם שייכת גזירה כזו, וכבר נתעוררנו בגוף הדבר באיסור ההנאה של חושנב"ע לדעת הרמב"ם, ואין לכפול הדברים,

ואם באנו לישב דברי הרמב"ם ז"ל בדרך החדוד היינו יכולים להרבות דברים, אבל לא להגיע אל דרך האמת. סוף דבר שדברי הרמב"ם בזה צריכים עיון. ועיי' בפי"א משגגות סוף הלכה ב' דמשמע משם ג"כ דדעת הרמב"ם דיש במליקה דעוף דין חולין שנב"ע דאל"כ אינו אלא ספיקא דרבנן עיי"ש בדבריו וסמכתי על המעיין.

וראוי לנו להעמיק עוד בענין זה, דהנה בתלמודנו לא הובאה כלל הדרשא דספרא באשם תלוי שנשרף אם נודע לאחר שחיטה, אלא מצד הסברא למדו כך משום דמספק הוא גמר ומקדיש דלבו נוקפו עיי"ש בכריתות בריש פרק המביא אשם, וכן על אשם תלוי שנאכל אעפ"י שנודע לאחר שחיטה וזריקה ג"כ לא מצינו הדרשא דהספרא, אלא אף זה נלמד מהסברא דעל ספק הוא בא כיפר ספיקו והלך לו.

ומעתה יקשה לנו להבין מה בין חטאת העוף הבאה עה"ס לאשם תלוי, ומפני מה אין חה"ע הבאה עה"ס נאכלת, ואי דעל דהא דלרבנן ברישא דמתניתין בסוף תמורה היא בקבורה כשנודע קודם הזיה י"ל דלא שייך כאן שמקדישה מספק דאין לבה נוקפה ומצאתי שרמז לזה מרן ז"ל בפרק י"ח ממעשי הקרבנות **(ולדוגמא הנה י"ל שאין כונת רבינו לתת טעם על מה שהיא בשריפה דוקא, דזה פשוט כיון שאינו נאכל טעון שריפה כדין פסולי המוקדשין, אלא דבא לתת טעם מפני מה אינה נאכלת, והוא דיש כאן ספק שני איסורין ספק נבילה וספק חולין שנב"ע, ובספק שני איסורין מה"ת לחומרא וכמבואר לעיל בפנים. ולכאורה הוי יש כאן ספק ג' איסורין דהא במליקה היא נעשית טריפה קודם שנעשית נבילה, ולכאורה קשה מ"ט לא הוזכר ספק איסור זה בדברי ר"י בר"י, ועוד דהיה צריך להזכיר איסור טריפה לפי המסקנא דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין שנ"ב מדרבנן, ואעפי"כ אינה נאכלת כאשם תלוי משום דשם אין רק איסור אחד מדרבנן, הא הכא גרוע טפי דאיכא גם ספק איסור דאורייתא דטריפה, וי"ל דר"י בר"י סבר דמצות מליקה אף מחזיר סימנים אחורי העורף וא"כ הוא יכול לעשות באופן שלא תהיה טריפה ולא יהיה באן איסור דאורייתא, אלא דהרמב"ם ז"ל פוסק דאינו מחזיר סימנים אחורי העורף וא"כ יש כאן לכאורה ספק ג' איסורים, אלא דאין הכרח די"ל דאין כאן אלא ספק ב' איסורים ולא ספק נבילה וחולין שנב"ע, אלא ספק טריפה, דלהרמב"ם ז"ל אין איסור חל על איסור אלא בבת אחת או בכולל או במוסיף, ואין איסור נבילה חל על איסור טריפה, ומה שניתוסף חומרא לענין טומאה הנה כבר נתעורר הגאון ז"ל בנודע ביהודה קמא או"ח סי' ל"ו דאין חומרא דטומאה נקרא מוסיף לענין איחע"א (והרבה יש לפלפל בהנחה זו, אבל ההכרח לקצר), ואין כאן אלא שני איסורין, ואעפי"כ י"ל דשיטתו דאף שני איסורין בדבר אחד ספיקן מה"ת לחומרא, אלא דלכאורה לא חל איסור דחולין שנב"ע על איסור טריפה דקדים דאין אחע"א, ועוד דהוה איסור קל דחולין שנב"ע אינו אלא לאו הבא מכלל עשה, ואולם י"ל דחל משום דהוה מוסיף דחולין שנב"ע אסורין בהנאה (ונפלנו ברבוותא אם זה הוי איסור מוסיף או איסור חמור ואב"מ), וע"כ הוו שני איסורין, וזוהי כונת רבינו ז"ל שלכך חטאת העוף הבא עה"ס נשרפת, כלומר אינה נאכלת וממילא נשרפת, משום דיש כאן ספק חולין שנשחטו בעזרה דאסור בהנאה, ואולם מלבד שהדעת נותנת שאין זו כונתו, הנה הרי נתברר לנו למעלה ששיטתו דחולין שנב"ע אינו אסור בהנאה מה"ת. יעויי"ש), אבל בלא נודע כלל לפני הזיה מפני מה אינה נאכלת מן התורה, הרי גבי אשם תלוי כשלא נודע כלל לא הביאו בגמרה דרשה מן הכתוב שהוא נאכל ומשמע דזה נלמד מן הסברא מאחר שצותה תורה להביא קרבן זה הרי הוא ככל הקרבנות, והרי הוא כאשם ודאי, ואם כן יהיה גם חטאת העוף הבאה על הספק כך, דלא שייך לאמר דחטאת העוף הבאה על הספק שאני שיש בה ספק ב' איסורין, דהרי גם באשם תלוי שנאכל לא למדנו אלא מן הסברא בלבד ולא מגזירת הכתוב שנאמר דאשם תלוי דקיל ספק איסורו יותר התירה תורה וכאן לא התירה,

וצ"ל דרק על נודע לאחר זריקה אמרו בגמרא דנאכל משום הסברא דעל ספק הוא בא וכו' אבל בעיקר הדבר שאשם תלוי נאכל אף דלא הביאו דרשא על זה מכ"מ גם סברא לא אמרו בה, והנראה שסמכו על הדרשא דבספרא, אלא דסבר סתמא דגמרא דהדרשא היא על סתם אשם תלוי שנאכל, אכן דכשנודע לאחר זריקה הוא גם כן נאכל אנו יודעים מן הסברא וכנ"ל,

ובאמת מסופקני דאפשר דסתמא דגמרא לית לה כלל ההיקש דר' יוסי בר' יהודה, אלא דחטאת העוף באה על הספק לא מדרשת הכתוב אלא מן הסברא בלבד להכשיר בקדשים ובמקדש, וסבר גם כן דאין במליקה איסור שחיטת חולין בעזרה וכמו שרמז לנו רש"י ז"ל בכריתות דף ו' (עיי"ש ודוק בדבריו היטב), וא"כ לק"מ כל הנ"ל, ועדיין יש להתבונן בזה לענין האיסור דהכנסת חולין בעזרה והבן.

אמנם אם נחזיק בהשקפה זו דלאו כו"ע סבירי דרשא דר"י בר"י יצא מזה ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא אין שום חיוב מה"ת להביא חטאת העוף מספק אלא א"כ באופן שאיקבע חיובא וכנ"ל, ולמשל אם נחליט דהרמב"ם לית ליה היקשא דר"י בר"י יתחייב כך, אלא דא"כ הרי האי מ"ד יוכרח לסבור דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, או דמליקת חולין לאו בכלל שחיטת חולין בעזרה דאל"כ איך חטאת העוף באה עה"ס כיון דלא רבי קרא, ומא"ת אין ללמוד בלי היקש דהתם איקבע איסורא, אכן הרמב"ם ז"ל הרי כפי הנראה סבר דיש בזה משום שחיטת חולין בעזרה והוא סבר ג"כ דתולין שנב"ע מה"ת, וא"כ יקשה איך חטאת העוף באה על ספק השקול אם לא איקבע חיובא.

ויש סמוכין לדבר שכן היא באמת דעת רבינו דחטאת העוף שבאה עה"ס במחוכ"פ הוא מפני תקנתו בקדשים ובמקדש, ולא מפני שנלמד בהיקש מא"ת דהרי כתב בפי"א מהלכות שגגות וז"ל יראה לי שאלו החייבין קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה, ואם תאמר והלא חטאת העוף הבאה על הספק ואינה נאכלת, מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו, אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק עכ"ל, ודוחק לאמר דכונתו לתת טעם על דין התורה, (קצת תימא בעיני על מרן ז"ל בכ"מ בפ"ז דפסחים הלכה י' שהביא דבר זה בלשון מצאתי כתוב והרי הוא רמב"ם מפורש).

ומעתה הלא יקשה לן טובא למה היא באה כלל מה"ת בספק השקול הרי ספיקא דאורייתא להרמב"ם מה"ת לקולא, וא"ת דהיא באה מדבריהם דעכ"פ מדרבנן יש כאן איסור בקדשים ובמקדש, א"כ איך היא באה והרי יש כאן איסור דאורייתא דחולין שנב"ע, בשלמא אם איקבע חיובא י"ל דהספק חיוב לחומרא מן התורה, והספק חולין בעזרה הוא שקול והוה לקולא מן התורה, אבל בספק חיוב השקול הרי מדאורייתא אין כאן חיוב כלל, וכיון שכך הרי הקרבן חולין ודאי בעזרה,

ומתעורר בלבי ספק גדול אם שייך בנדון זה הכלל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, דהנה ראיתי במהרי"ט אלגזי לבכורות פרק ד' שמביא משם מהרימ"ט ז"ל דאף למ"ד ספיקא דאורייתא מח"ת לקולא מכ"מ ספיקא דאיכא לברורי מה"ת לחומרא דצריך לבררו ולא להקל מפני הספק. עיי"ש בדבריו ז"ל. ואולי י"ל דזה הכלל שספק מה"ת לקולא הוא רק אם אין בידינו לתקן באופן שיאכלנו בהיתר, אבל אם יש בידינו לתקן אסור מה"ת לאכלו עד שיתקנו, דזהו ג"כ בירור במובן ידוע, ויש להסמיכו לסברת המהרימ"ט אף דכמובן לאו היינו הך, וד"ל, (ודמי קצת להא דספק יו"ט ספק חול דהוי דשיל"מ), וא"כ נאמר דבספק יולדת, למשל, כיון שיש לתקן ע"י שתביא חטאת העוף עה"ס (ואז אף אם יודע אח"כ שילדה תצא ידי חובתה בקרבן זה עיי' כריתות כ"ו ע"ב ועיי' רמב"ם פרק ז' מפסה"מ הלכה י"א ודו"ק בגמרא ובדבריו ז"ל), חייבת מה"ת לתקן, אלא דתאמר שאי אפשר לתקן משום החשש דחולין בעזרה וא"כ ממילא אין כאן חיוב להביא, וממילא מותרת מה"ת בקדשים ובמקדש, אמור לאידך גיסא שיש **(ועוד י"ל דלכאורה הרי יש עצה פשוטה להתיר הבשר באכילה ע"י ביטול ברוב, ואפשר דלמנוע הפסד קדשים יותר לעבור על איסור דרבנן של אין מבטלין איסור לכתחלה, וכמו שהקשה הגאון הכו"פ ז"ל ביור"ד סי' ק"י לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות והוכרח משום זה לסבור דאין שחיטה לעוף מה"ת, הלא אף אם יש שחיטה לעוף מה"ת יש תקנה בביטול חד בתרי בחטאות העוף כשרות, וה"נ י"ל כן, אלא דכיון דחולין שנב"ע אסור בהנאה, א"א לעשות כך, כמו שהעיר הגאון חוות דעת ז"ל ביור"ד סי' צ"ט דאף למ"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה מדרבנן מכ"מ באיסור הנאה אסור מה"ת, דהא נהנה ממה שנתרבה האיסור, וזוהי כונת רבינו שהיא נשרפת, כלומר אינה נאכלת, וממילא נשרפת, משום דיש כאן איסור הנאה בחשנב"ע. עוד י"ל שהיה כאן עצה אחרת להאכיל לקטנים דכתבו התוספות בפסחים דף פ"ח בהא דשה לבית אבות לאו דאורייתא דא"כ איך מאכילין איסור שלא למנוייו לקטנים הא לכו"ע אסור להאכילם איסור בידים ותירצו דלא אסרה תורה אלא כגון שרצים ורמשים דהא ילפינן מלא תאכלום, לא תאכילום, אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי עיי"ש, וא"כ אף כאן י"ל דלא אסרה תורה במקום שיש ספק קיום מצות עשה דאכילת קדשים דשמא הוא קדש, אבל מכיון דחולין שנב"ע אסור בהנאה א"א בעצה זאת.)** חיוב לתקן ומספק אסורה מה"ת בקדשים ובמקדש עד שתתקן וא"כ יש כאן חיוב תורה מספק להביא קרבן והספק שמא הוא חולין בעזרה הרי אינו אלא ספק השקול ומה"ת לקולא ומשום תקנתה לא העמידו חכמים דבריהם, אבל בשאר ספקות דלאו מחוכ"פ וכגון בספק מטמא מקדש לא שייך לאמר דמחוייב מה"ת להביא קרבן מטעם הסברא הנ"ל דאין זה שייך להסברא הנ"ל דהכא הוא ספק אם חייב קרבן או לא, וא"ת שחייב הרי אתה סותר לגמרי הכלל דספק דאורייתא מה"ת לקולא, ולא דמי לדלעיל במחוכ"פ, דשם הספק הוא בעיקרו אם הוא מותר בקדשים ובמקדש או לא, ואתה אומר אין אני בא לאוסרו מן הספק אלא לחייבו שיעשה תקנה באופן שאף אם באמת היה מתברר שאסור ואף אם יבוא אליהו ויאמר שאירע המקרה באופן שהוא אסור בקדשים ובמקדש התקנה הלזו תפקיע אותו, אבל כאן הא זהו עצם הספק, והר"ז דומה לחתיכה אם מסתפק לך עליה אם היא מותרת או אסורה והרי הוא ספק השקול אם תאמר שאסורה מה"ת הרי סתרת את הכלל לגמרי דאין זו תקנה במה שתאמר שלא יאכלנה, משא"כ במחוכ"פ אתה אומר שבאמת יאכל קדשים ויבוא במקדש אלא דיעשה כן ע"י תקנה,

איברא דגם בעצם הסברא הנ"ל איכא למישדי נרגא דהא עכ"פ עד שיביא קרבנו אינו יכול לאכול קדשים ולבוא במקדש ונמצא שעל שעה זו סתרת את הכלל והחמרת עליו והתקנה לא תועיל אלא מכאן ולהבא, והר"ז דומה לסברת הדגמ"ר הידועה בדשיל"מ לענין כלים וכדומה, וקצרתי. וכן יש נ"מ רבתא לענין פסח כשאין שהות להביא כפרתו (ועיי' פסחים ריש פ' תמיד נשחט) או כשאינו יכול למצוא לו קרבן עד שיעבור הזמן. וצ"ע בכל זה.

אמנם ראיתי להרי"ט אלגזי ז"ל שמעורר חדוש גדול, דאפשר שהרמב"ם ז"ל מודה בספק עשה דלחומרא מה"ת משום דעשה חמורה מל"ת דהרי היא דוחה ל"ת, וא"כ נשתנה צורת כל הענין שלנו דהרי במטמא מקדש המצוה להביא קרבן היא מ"ע, וכן במחוכ"פ יש ג"כ מ"ע להביא קרבן מלבד האיסור דאכילת קדשים וביאת מקדש. אכן גוף חדושו של הריט"א לא נתחוור, דהא הא דעשה דוחה ל"ת חדוש הוא שחדשה תורה, ובפירוש אמרינן ביבמות ח' הא דעדול"ת לאו ל"ת חמור מינה, ועוד דהרי הרמב"ם פסק בספק קרא ק"ש שחוזר וקורא בברכותיה, ואלו במל את את האנדרוגינוס פסק דאינו מברך והשיג עליו הראב"ד ז"ל, וחלק הפר"ח ז"ל דבק"ש יש חזקת חיוב וע"כ הוא לחומרא מה"ת משא"כ באנדרונינוס, ואת"ל דספק עשה מה"ת לחומרא הרי גם שם יש חיוב מה"ת, ודוחק לחלק דהיכי דיש חזקה כמו בק"ש הוא בגדר ודאי לא ספק, משא"כ באנדרוגינוס דהוא בגדר ספק וספק ברכות להקל.

ובעצם הדבר בלא"ה יש לחלק בין ספק פרטי לספק כללי, והוא דע"כ באיזה זמן מוגבל עמדו הזקנים הראשונים ותקנו ברכות לכל המצות, ואמרינן דכשישבו באותה שעה ותיקנו ברכות לא תיקנו אלא על ודאי מצוה ואף על ודאי מצוה דדבריהם משום לא תסור, אבל על מצות שיסדו מספק לא תיקנו ברכה, וזהו ספק דדבריהם לא בעי ברוכי, וא"כ על ק"ש תיקנו בדרך כלל שכל המחוייב לקרוא ק"ש מברך, ומה שיארע באופן פרטי שמחוייב לקרוא מספק מטעם דספיקא דאורייתא לחומרא (מדרבנן) ל"ש לאמר שלא תיקנו, דדבר זה לא הוציאו מכלל תקנתם, דמן הסתם צריך אדם מישראל להזהר שלא יפול לו בזה ספק, ואם נפל לו ספק כיון שחייב לקרות אין המאורע שלו מוציאו מכלל התקנה, אבל בספק כללי ומה גם בספק בטבע כגון אנדרוגינוס בודאי י"ל דהוא מוצא מכלל התקנה דע"ז לא תיקנו ברכה על המילה, אלא על ודאי מילה, דבשעה שתיקנו ברכה על המילה הרי היה הדבר הזה ידוע להם שיש ספק גדול בטבע ונכנס הענין בחוג משאם ומתנם, ומאחר שכללו שאין מתקנים על הספק, הרי נכנס זה בכלל השלילה, ויש להעיר עוד מדמאי ויש להסביר עוד וקצרתי (י"ל עוד דבק"ש הספק נוטה יותר לחומרא, דאף את"ל שקרא ספק לא כיון דעתו בפסוק ראשון דצריך כונה, ועוד דמסתבר שלא כיון דעתו מאחר שאינו זוכר אם קרא, ויש להאריך עוד).

ואולם אם נתפוס כחדושו של הריט"א א"ש בחטאה"ע שעל הספק ובספק מטמא מקדש דהוה מה"ת לחומרא משום ספק עשה, והספק שכנגדו משום חולין בעזרה הוא ספק איסור ומה"ת לקולא, אלא דבמטמא מקדש שאינו צריך תקנה העמידו דבריהם, אבל במחוכ"פ דצריך תקנה לא העמידו דבריהם והקילו, ואף באשה שייך תקנה דהא עכ"פ לדעת הרמב"ם היא חייבת בפסח דנשים בראשון לדידיה חובה, ואפילו אם היא בדר רחוקה מכ"מ השוו חכמים מדותיהם, ועוד דאפשר דאף שעכשיו היא רחוקה מירושלים, מכ"מ בשעת שחיטת הפסח תהיה קרובה, ובכלל לא פלוג חכמים

אכן כאמור לעיל הרבה יש לפקפק בחדושו של הרי"ט אלגזי ותן לחכם ויחכם עוד. וגם יש לעורר דבחטאת העוף הבאה עה"ס י"ל דלא שייך חדושו דהא בהא תליא, דהעשה היא רק על מי שאסור בקדשים ובמקדש, ואתה צריך להתחיל מזה, וא"כ דון מצד זה דמותרת מספק בקדשים ובמקדש וממילא ליכא ספק עשה.

ויש לעורר עוד דלמ"ד חולין שנב"ע לאו דאורייתא, הרי אין ראיה מן הסברא בלבד שנתנה תורה על אשם תלוי דין ודאי קדש ממה שתיקנה קרבן זה, דהרי לדעת הסובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שחיטת חולין בעזרה מותרת מה"ת, וכן אכילתם, ואי משום הזריקה, מה בכך, מיא בעלמא קמדי, ואי משום הקטרת האימורים הא י"ל דמעלה מספק אם הוא קדש הרי הוא מעלה לשם הקטרה ואי לאו הוא מעלה לשם עצים בעלמא, ואף אם לא יחשוב כך בפירוש, הוא נעשה ממילא כך כיון דמקטירם בתורת ספק, וד"ל, אם לא שיחשוב בפירוש שאף אם הוא חולין הוא מעלה לשם הקטרה, אלא דלפי"ז כשנודע לאחר זריקה הרי אף דהבשר מיתר לאכול מכ"מ יתחייב שאין בו מצוה לאכלו, דנתברר שהוא חולין, וכן לא יהיה רשאי להקטיר האימורים אלא בפירוש לשם עצים, ולא מצינו שיטה כזו, וע"כ דלכו"ע הוא נעשה ודאי קדש לאחר זריקה, ואם לא מן הדרשא דספרא, עכ"פ מצד הסברא, דעל הספק הוא בא כיפר ספיקו והלך לו. ואף להאי מ"ד אתיא שפיר דרשא זו דהספרא אם לא יסבור הסברא דכיפר ספיקו וכו', אם נודע לאחר זריקה, דאף דאין חולין שנב"ע אסורין מה"ת, איצטריך קרא לאמר שיש מצוה לאכלו דהוא קדש ולא חולין, וא"כ יצא לנו דלכו"ע הוא נעשה קדש גמור לאחר זריקה, וחייבין לאוכלו, ואם נעשה נותר ואכלו ענוש כרת, והא דלא למדנו ממנו חטאת העוף הבאה עה"ס שיש לה ג"כ דין קדש גמור עכ"פ לאחר מליקה והזיה, יצטרך לנו לאמר משום דקרבן זה לא תיקנה תורה והסברא כיפרה ספיקה לא שייך כאן, כיון דאין זה קרבן שתיקנה תורה בפירוש ואינו בא אלא לתקן הבעלים.

ואמנם לפי שיטת התוס' ז"ל בפסחים דאליבא דתלמודנו לר"י חולין שנשחטו בעזרה לגמרי לאו דאורייתא, היה אפשר לפרש שיטת רבי יהודה התמורה שהובאה בספרא פ' צו, והיה אפשר לאמר דלא ס"ל כל הנך דרשות דהספרא בא"ת, אלא דלא איצטריך קרא שנאכל דאין כאן ספק איסור כלל, ובנודע לאחר שחיטה וזריקה הוא נאכל משום דאין כאן איסור תורה אף דנעשה חולין, ומצוה לאכלו מדרבנן משום שנעשה בו מעשה קרבן, ולא העמידו דבריהם, דבאופן כזה שכבר קרב כהלכתו לא גזרו כלל האיסור דחולין שנב"ע, ולמד ר"י דבר זה מן המיעוט דקדש היא דהו"א כיון שתיקנה תורה קרבן זה יש לו תורת ודאי קדש, ואינו נעשה חולין למפרע דכיפר ספיקו והלך לו, ואיצטריך קרא למעט שאינו בשריפה, והכונה היא דנעשה חולין למפרע וכן הדין בחטאת העוף הבאה עה"ס וזהו פירוש דבריו הוא בשריפה ואין א"ת וחטאת העוף הבאה עה"ס וחולין שנשחטו בעזרה בשריפה, כלומר דמכאן פירכא לשיטת האומר דחולין שנב"ע דאורייתא והוא בשריפה, או דלדבריהם דרבנן קאמר להו וכנ"ל, דאודו לי מיהת דאינן בשריפה, דהרי כל המיעוט סובב על היסוד דנעשו חולין. ונמצא לפי"ז לרבי יהודה דנותר דא"ת שלא נודע הוא רק ספק כרת, ובנודע אין לו דין ניתר כלל דהוא חולין גמורים מה"ת, ומדרבנן בקבורה, ואולם כ"ז דחוק מאד, ומופרך מהירושלמי דפסחים פ"ב שהבאנו כמה פעמים בדברינו, וכן מהסוגיא דפסחים דף כ"ח, ולא כתבתי דברים הללו אלא לעורר בלבד,

ובענין א"ת וחטאת העוף הבאה עה"ס מצינו להרמב"ם ז"ל דברים שראוי להתבונן בהם, והוא במעה"ק פי"ח, וז"ל שם, אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל א"א לא ידעתי מאין הוציא זה, ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליה, אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייבין עליו חטאת, ובחיי ראשי אעפ"י שנראית (זרה), בעיני היא מתוקנת. בחטאת העוף הבאה על הספק אינה ראויה למזבח אלא דמה, אבל בשרה לא, שאם עלתה תרד וכו', אבל אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה הלכך הוי ככל הקרבנות הראויים בפנים, ואם הקריב דמו או אימוריו בחוץ חייב עכ"ל, ועיין שם בלח"מ.

ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל אינם מובנים כל צרכם, דאף דהשגת הראב"ד ז"ל היה אפשר לישב בפשיטות דהן אמת הוא שאשם אימוריו קרבים ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה, ועדיפא הו"ל להראב"ד ז"ל לאמר דאפילו אם נודע לאחר זריקה שלא חטא הבשר נאכל והוא קדש גמור, מכ"מ זהו רק לאחר שקרב כהלכתו אז הטילה עליו תורה דין קדש גמור, אבל אם נודע קודם שחיטה הלא לרבי מאיר תצא ותרעה בעדר, וכן לחד מ"ד בגמרא אף אם נודע לאחר שחיטה הרי היא חולין, וא"כ אם נשחט בחוץ הרי לא נעשה כלל כהלכתו ונשארה עליו תורת ספק, ואולם ישוב זה לא יתכן לדעת הרמב"ם ז"ל שהרי שיטתו היא דאף אם נודע קידם שחיטה ירעה עד שיסתאב, והרגיש בזה הלח"מ ז"ל ועיי' בתוספות בכריתות י"ח, באופן שדברי הרמב"ם נפלאים מאד, ואי דסמך על הברייתא המובאה בגמרא הלא ככר העירו התוס' ז"ל דהאי ברייתא סברה דנודע קידם שחיטה יצא וירעה בעדר דלא גמר ומקדיש והוי רק קדש ספק. עיי"ש ובלח"מ.

והנה הלח"מ ז"ל כתב בעומק דעתו לתרץ דברי הרמב"ם דלא סבר כתוס' שם אלא דאף דגמר ומקדישו מכ"מ אינו מקדישו הקדש גמור עיי"ש, ואני תלמיד קטן ולא מצינא למיקם אדעתא דרבי, מה שם הוא קורא לקדושה זו ובאיזה סוג הוא מכניסה, ואמנם מצינו קדושה שאינה גמורה כגון קדוש ואינו גמיר במנחות מ"ז ובש"מ ומצינו כמה פעמים בסדר קדשים קדושה קלושה, קדושה דלא אלימא, קדושה דחויה, אבל המעיין ירגיש שאין קדושה שאינה גמורה בנדון דידן נכנסת בשום אחד מאלו הסוגים עפ"י האופנים שנפרטו בתלמודנו, והרי כאן הקדושה הזאת באה מכח האדם המקדיש, ומה עלינו לאמר על אופן מחשבתו עד שנכנה קדושה זו קדושה שאינה גמורה, האם כונת רבינו הלח"מ ז"ל שמתוך שלבו של אדם נוקפו הוא מקדישה בכל אופן קדושת בדק הבית, וכן יש לכאורה להבין התו' ז"ל בריש פרק המביא א"ת עיי"ש, ואמנם בזה הוה א"ש שיטת הרמב"ם דעל צד הספק שמא הוא חולין הוא גומר בלבבו שיהיה עכ"פ באופן זה קדוש קדושת דמים, והמקריב בחוץ בהמה שאינה קדושה קדושת הגוף הרי אינו חייב משום שחיטת חוץ אבל ד"ז עצמו צריך עיון דהרי המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה (תמורה דף ז'), והנה אדם זה לבו נוקפו על עבירה שעבר בספק שוגג, ואנו נאמר שהוא מקדיש באופן שאם יתברר שלא חטא תגלה מלתא למפרע שעבר בעשה בהקדישו (ועיי' לדוגמא תמורה כ"ז ע"א), ועוד דאם זו היא הכונה מפני מה בנודע קודם שנשחט ירעה האשם עד שיסתאב, יפדנו כשהוא תם דהא קדשי בה"ב נפדין תמימים, (ועוד דאף לאחר שחיטה יפדנו למ"ד קדשי בה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, ואמאי לא משתמיט תנא ולאמר שיפדה). ואמנם התוס' ז"ל בעצמם לא אמרו שמקדישו לבה"ב אלא שמקדישו לדמיו דז"ל בכריתות דף כ"ג ע"ב, אם משנשחט נודע הדם ישפך. לר"מ א"ש דחולין בעזרה נינהו אלא אפילו לרבנן דאמרי דעבדי מינה עולת נדבה היינו דוקא לדמיו, אבל איהו גופיה מודו דזבח פסול הוא, א"כ כיון שבשעת שחיטה לא היה ראוי לעולה דעדיין לא נודע לו לכך לא יקריבהו עולה אחר שחיטה עכ"ל. וצריך להבין דהרי משמע שכונתם דהא דאמרי רבנן שמתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש היינו הקדש לדמיו, וא"כ כיון דראוי למזבח מ"ט באמת ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, יקרב הוא עצמו נדבה כשנודע קודם שחיטה, הא קי"ל בתמורה י"א שהמקדיש זכר לדמיו הוא עצמו קדוש קדושת הגוף וקרב (ועיי' רמב"ם פ"ו מערכין הלכה ח', ועיי' ג"כ כריתות דף כ' ע"ב, ודו"ק), איברא די"ל דדמי לאשם שניתק לרעיה שאם הקריבו עולה כשר, אבל לכתחלה אסור גזירה לפני כפרה אטו לאחר כפרה (תמורה כ"א), ואף כאן היה אפשר לומר דמשום גזירה אסיר להקריבו, גזירה אטו לא נודע שמא יקריבוהו עולה, ואולם מד' התוס' ז"ל משמע דהוא זבח פסול, אף בדיעבד כשנודע קודם שחיטה ואינו כשר להקריב עולה אלא להמכר בלבד לדמי עולה לאחר שיסתאב, וראוי להבין מפני מה נפסל, דהרי אם היתה דעתו שיקדש לדמיו אם יודע קודם שחיטה, הרי הוא כשר בדיעבד לעולה, וכן צריך להבין מפני מה כשנודע לאחר שחיטה לפי התירוץ השני הוא פסול משום דלא שחטו לשם עולה, מה בכך אם ישחט עולה לשם אשם הרי כשר ככל הזבחים שנזבחו של"ש דכשירין חוץ מן הפסח והחטאת, ודוחק לאמר דא"ת שאני שהוא בא במקום חטאת ודינו כחטאת, דכאן הרי נתגלה למפרע שהיה עולה ומה בכך שלא נשחט לשם עולה, וקצת י"ל דאדרבה אם הי' מחוייב עולה יעלה לו גם לשם חובה למ"ד עקירה בטעות לא הויא עקירה, מנחות מ"ט ע"א, דהא כאן הוא באמת עולה ומשום שחשב בטעות שהוא אשם שחטו לשם אשם, ויש לחלק כמובן. וצ"ל דאין הכונה שמקדישו במחשבה שאם לא חטא יעלה לעולה, דהא א"כ שמא באמת לא חטא והוא עולה, ונמצא דהכהנים יאכלו עולה, וע"כ דכונתם בתירוצם השני שמחשבתו היא שיהיה עולה (על צד הספק שלא חטא), עד שלא קרב אבל כיון שקרב הוא א"ת ולא עולה על הצד שלא חטא, ומה דנאכל לכהנים, אף דיש ספק שמא לא חטא והוה חולין בעזרה, הא זהו גזירת התורה, וכבר דברנו לעיל בזה, וא"כ אם נודע קודם שחיטה שלא חטא חלה עליו קדושת עולה למפרע, והא דירעה עד שיסתאב הוא משום דמיחלף בא"ת שלא נודע וכו' ומשום גזירה ירעה, אבל אם נודע לאחר שחיטה אינו קרב עולה, אף דכאן הרי עדיין לא היה ראוי לאכילה ושפיר היתה יכולה מחשבתו להיות שבאופן זה יכשר לעולה, מכ"מ לדעת התוס' אינו זורק דמו לשם עולה משום דנשחט בתורת אשם, וכבר דקדקנו מה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל בנקודה זו ויש לעיין עוד. ועל כרחנו לאמר דהתוס' בתירוץ הראשון אין כונתם שהקדישו לדמיו, אלא דגמר בלבו שיהיה אשם תלוי ותהיה עליו קדושה זו אף אם יודע אח"כ שלא חטא, וכיון שנודע שבאמת לא חטא הרי קדושתו פסולה או אינה גמורה והוה כמו שהוקדש לא"ת ע"י מי שאינו מחוייב א"ת, והוא פסול ואין לו תקנה אלא שיסתאב וימכרנו ויקנו בדמיו עולת נדבה, ואולי זוהי כונת הלח"מ במה שכתב שאינו מקדישו קדושה גמורה, כלומר שבדעתו שבכל אופן שהוא תהי' עליו קדושת אשם תלוי בחייו והיינו קדושת ספק, וע"כ פסק הרמב"ם דהשוחטו בחוץ פטור דלא איקבע איסורו, והוה בחיים כל זמן שלא קרב קדוש קדושת ספק בלבד, וק"ו לחטאת העוף הבאה על הספק,

ואולי י"ל דסברא זו עצמה של לבו נוקפו צריכה הסבר, דהא חזינן באשם ודאי כשנודע שלא חטא יצא לחולין דאמרינן שלא הפרישו אלא מפני שדימה בלבו שחטא, אבל כשנודע שלא חטא איגלאי מלתא למפרע שלא הוקדש כלל דהוה הקדש טעות, ובאשם תלוי לא אמרינן כך אלא דגמר ומקדישו מתוך שלבו נוקפו, ובאמת צריך להבין תמצית הסברא הזאת, וכי באשם ודאי אין לב האדם נוקפו על חטאו שיודע שחטא וכן בלשון הרמב"ם שלבו של אדם דוה על עונותיו, וכי כשחטא בשוגג בודאי אין לבו דוה, ועוד דמה בכך שלבו נוקפו, הרי לבו נוקפו רק שמא חטא, וא"כ די לו שמקדישו עה"ס אם חטא, אבל אם לא חטא אין על מה שלבו ינקוף או ידוה, וכי מה מנו יהלוך אם יקדישנו על ספק, האם לא יכופר עונו בזה. ומשמעות לשון הגמרא שם בכריתות כ"ד (ע"כ לא פליגי וכו' אלא משום דלא גלי דעתי' עיי"ש) היא דכיון שמקדיש מפני הספק שמא חטא גלי דעתו דלבו נוקפו והלכך אמרינן דהקדישו על כל אופן שהוא וכן הבין רש"י ז"ל שם ע"ב וז"ל אשם ודאי מסתמא לא אקדשיה אי הוה ידע דלא צריך ליה הלכך הקדש טעות הוא, אבל אשם תלוי הא ספק הוה ליה והוה סבור דשמא לא חטא ואפילו הכי אקדשיה, הלכך גלי דעתו דלבו נוקפו וגמר והקדישו ולא הוה חולין שנשחטו בעזרה וכו' עיי"ש. וכן גם משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מפסה"מ. עיי"ש. ועדיין לא נחה רוח בינתי הדלה דמה בכך אם לבו נוקפו על חטאו הרי אינו נוקפו אלא על הספק שמא חטא, אבל אם יתברר לו עכשיו שלא חטא לא ידוה ולא ינקוף כלל ולא יקדיש שום קרבן, ואמאי נאמר שגמר והקדישו שיהיה קדוש אף אם יודע שלא חטא, ועיי' בנזיר כ"ג ע"א ומה זה שנתכוין לעלות בידו בשר מלה ועלה בידו בשר חזיר וכו' בחתיכה אחת שמביא א"ת עליה להאי מ"ד אמרה תורה ונשא עונו דצריך כפרה עיי"ש, וזהו אם קמי שמיא גליא שחטא צריך כפרה, והוא צריך להביא מפני הספק שמא ידוע לשמים שאכל חלב, אבל על האופן שבאמת אבל בשר טלה ל"ש ונשא עונו ולא צריך כפרה, דהוא סבר שהוא בשר טלה ובאמת היה כן, והסבר הענין לקוצר הבנתי הוא דאף אם יודע אח"כ שלא חטא מכ"מ אינו תוהה על הזמן שהיה קדוש, דהרי היה לבו נוקפו וגלי דעתו שלבו נוקפו שהקדישו על ספק בלבד, וא"כ אף אם נודע אח"כ שלא חטא, מכ"מ אינו תוהה על הזמן שהיה קדוש דהרי היה לבו נוקפו וגלי דעתו שלבו נוקפו שהקדישו על ספק בלבד וא"כ אף אם נודע אח"כ שלא חטא מכ"מ עד שלא נודע היתה לו תועלת מהקדישו, דמכיון שהקדישו גלל אבן מעל לבו, והשקיט יגונו וסערת רוחו ודי לו בזה, ושיהיה קודש עד אותו הזמן ומכאן ואילך מרגע שיודע שלא חטא יצא לחולין א"א דקדושת הגוף לא פקעה בכדי (נדרים כ"ט) (ורק לר"י בירושלמי דקידושין פ"ג פקעה בכדי, ולא קי"ל כותיה, ואולי אף מ"ד דיצא וירעה בעדר ג"כ סבר סברא דלבו נוקפו, אלא דהוא סבר דקדושת הגוף פקעה בכדי, אבל קשה הדבר לאמרו, מפני שאין כן משמעות תלמודנו), ומכיון שכך אין צ"ל שמקדישו הקדש ודאי, כלומר שאם חטא יהיה אשם ושאם לא חטא יהיה עולה, דאין הכרח לזה, אלא שכונתו שאף אם יודע שלא חטא מכ"מ אינו מתחרט על שהיה קודש עד אותו הרגע, דמכ"מ הועיל לו להשקיט יגונו, ודי לו שיהיה עד אותו הזמן קדוש כקדושת א"ת, הקדושה שהטילה עליו התורה בעצמה. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דאין חייבין א"ת על שחיטתו בחוץ, דמכ"מ אין עליו אלא קדושה ספקית,

ואולם עדיין הדבר צריך דקדוק דמפני מה לא נאמר כך באשם ודאי, כגון שסבר שאכל קדש ונמצא חולין ואף דלא גלי דעתו שלבו נוקפו ודוה על חטאו, מכ"מ מצד הספק היה לחוש כך שמא לבו נוקפו, ואת"ל דשואלין אותו מה היה בדעתו, א"כ גם בא"ת נשאלנו, ואולי בא"ת האומדנא חזקה כ"כ עד שאין משגיחין כלל בדבריו דמעשיו מוכיחין על מחשבתו, ובכל אופן צריך להבין מה זו הוכחה שלבו נוקפו יותר מבאשם ודאי, ואי שמקדישו אף שאינו אלא ספק חטא, מה בכך, הלא הוא מחוייב להקדישו כמו באשם ודאי דזוהי מצות התורה ולא הוא בדא זה מלבו, וחזקת כל אדם כשר ששומע למצות התורה, ובכל ענין יש להבין אם אומדנא על היסוד הזה היא בגדר ודאי, ואולי אינה אלא בגדר ספק, שמא גמר והקדישו, ואם נחליט כך היה מתישב לכאורה מפני מה בנודע לאחר שחיטה הבשר יצא לבית השריפה ואינו חולין, דהוא ספק קודש וטעון שריפה, אבל מכ"מ לא היה מתישב מפני מה כשנודע קודם שחיטה ירעה עד שיסתאב, ואמאי ירעה, יקדישנו עכשיו הקדש גמור, ואם נאמר דאין הכונה שאנו חוששים שעל צד הספק שלא חטא הוא מקדישו עולה, אלא שמקדישו בקדושת א"ת הוה א"ש דלא עדיף מאשם שניתק לרעיה על ידי שנתכפר באחר דאינו קרב עולה משום גזירה וה"ג משום גזירה שמא יקריב א"ת לכתחלה לעולה, ועוד דלא תחול עליו עכשיו קדושת עולה דהא חיישינן שמא הוא קדוש קדושת א"ת ואשם תלוי נתגלה שאינו חייב והוה זבח פסול, אבל אם נאמר דהספק הוא שמא הקדישו לעולה על האופן אם לא חטא, יקשה למה ירעה, יקדישנו עכשיו הקדש גמור לעולה ויקריבנו, ואולי משום גזירה אין לעשות כך דמיחזי כאשם תלוי, ודוחק, ואפשר דיש להסתפק בעצם הדבר בקדוש קדושת עולה מספק אם יכול להקדישה ודאי, ולגמור הקדישה, דכיון דאסורה בגיזה ועבודה מספק ואצ"ל בשחיטה בחוץ אינה שלו ואינו יכול להקדישה עוד, ויש לעיין בדין טובת הנאה, ובתמורה דף ל"ב בהקדש עילוי דלא חל מה"ת, ויש לעורר בחטאת אמאי לא חל, דכיון דקניה לכפרה כדידיה דמיא, וכן בקדשים קלים לריה"ג דעכ"פ ממונו הוא מחיים, ומה גם באופן שחייב באחריותם באומר הרי עלי, אמאי לא יחול ההקדש לבד"ה מה"ת, וקצרתי). ועוד יש להעיר דבאופן זה הלא יש כעין ס"ס לחומרא, שמא חטא והוא קודש, ואת"ל שלא חטא שמא הקדישו לעולה, ואת"ל לא הקדישו לעולה על אופן זה, שמא חטא והוה קודש, וא"כ אמאי השוחטו בחוץ פטור, ולא יהיה ס"ס לחומרא כחו יפה כאיקבע איסורו, ועוד דאמאי לא יתחייב השוחטו בחוץ חטאת דהא ס"ס הוא כעין ודאי, ואפשר דאף בס"ס לחומרא אין חיוב חטאת, דבעינן או הודע אליו חטאתו שידע בידיעה שלמה, וס"ס עדיין הוא בגדר ספק ולא ודאי, ודמי לסברת השטמ"ק הידועה בעשירי ודאי, דאף רוב הוא ספק ועיי' נדה דף י"ז, ורמב"ם פ"ה מהלכות א"ב הלכה ה', ורמב"ם פ"ו מק"פ הלכה י"א, ופי"ח מאבות הטומאות הלכה ג' והבן). סוף דבר שעצם הענין עדיין לא נתחוור לי לקוצר דעתי, ומיהו בהא סלקינן שלדעת הרמב"ם השוחט א"ת בחוץ פטור משום דאינו מקדישו הקדש גמור לעולה על צד הספק שלא חטא, אלא אחת משתי אלה (א') או שעצם הסברא שמקדישו לעולה על צד שלא חטא הוא בגדר ספק, (ב') או שאינו מקדישו לעולה כלל אלא שבכל אופן תהיה עליו קדושת א"ת, ואף דע"י השחיטה ובכל אופן ע"י הזריקה חלה על הא"ת קדושה ודאית והוה אז קודש ודאי מצד גזירת התורה, מכ"מ כל זמן שלא קרב לא נתנה עליו התורה דין ודאי קודש, אלא הרי הוא בספיקו, וכיון דלא איקבע איסורו השוחטו בחוץ פטור, ואע"ג דהוא ראוי להעלות בפנים בהיותו ספק והוא ראוי להקרב אל פתח אוה"מ, הנהו או מטעם ששחיטתו מקדשתו ודאי, או שכך גזירת התורה שישחט אף שבתחלת שחיטה הוא ספק חולין, אבל אין זה ענין לחייבו עליו משום שוחט קדשים בחוץ. וע"כ פסק דאינו מביא עליו א"ת. וקצת יש לאמר עוד בישוב ד' הרמב"ם עפ"י מה דמקשינן בב"ק דף ק"י ע"ב אלא מעתה חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא נימא אדעתא דהכי לא אפרשה, ותירצו התם הלכתא גמירי לה, ולכאורה הוה מצי להקשות על שחוטי חוץ וכן על פיגול וכדומה נימא דאדעתא דהכי לא אפרשה ואי דעל פגול ל"ק כ"כ דלא יועיל הרבה בעקירת ההקדש דיהיה חולין למפרע והוה חולין בעזרה, וג"כ פסול וקרב שלא כתורה, אבל על שחוטי חוץ שפיר היה יכול להקשות, אלא דדא בורכא דא"כ עקרת מה שכתוב בתורה דין שחוטי חוץ והרי לא משכחת לה כלל, אלא דמאחר דכך גזרה תורה דין דשחוטי חוץ לא משגחינן במחשבתו, (ויש להסתפק אם מתנה בהקדישו שאם ישחט בחוץ יהיה חולין למפרע, וי"ל דזה יהיה תלוי באופן תנאו שאם מתנה שמקדיש ע"מ שלא יהיה בו איסור דשחוטי חוץ הרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל, אבל אם מתנה ע"מ שאם ישחט בחוץ יהיה חולין למפרע הרי אינו מתנה על מה שכתוב בתורה ודין התורה יתקיים בהקדישו סתם, אלא שאנו באים עליו מתוך אומדן מחשבתו, וכה"ג מצינו בירושלמי דנזיר פרק ח' הלכה א' תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני עיי"ש. הרי דבאופן כזה התנאי קים, ויש לפקפק עוד בזה, ואין להאריך יותר), אבל בחטאת שמתו בעליה לפום ריהטא הוה סבר המקשה דהוא רק מצד הסברא, וע"כ הקשה שיתבטל ההקדש למפרע, והשיב הלכתא גמירי לה. וא"כ אשם תלוי ששחטו בחוץ הרי דינו ככל הקדשים, ולא אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשיה, אבל מכ"מ הרי מדין התורה אינו קדוש אלא מספק, ומדין התורה אם נודע שלא חטא קודם שנשחט היה ראוי להיות חולין למפרע, אלא דאנן אמדינן דעת האדם המקדיש ואמרינן דמשום דלבו נוקפו הקדישו אף לאופן זה, והנה מצינו בתורה קרבן הנקרא א"ת שקדוש על ספק, אבל לא מצינו קרבן שקדוש באופן זה שעל הספק שחטא הוא אשם, ואם יודע שלא חטא נעשה עולה למפרע, דזהו דבר מחודש, ונוכל לאמר בזה אדעתא דהכי לא אקדשיה כשנשחט בחוץ, דלא נעקור עי"ז מה שכתוב בתורה, אלא דאעפי"כ לא נוכל לאמר שיהיה חולין ודאי דהא א"ת כתיב בתורה, ויש בו דין שחוטי חוץ כבכל הקרבנות, אכן את הצד של קודש ודאי שחדשנו על ידי הסברא יכולים אנו לסלק ע"י אדעתא דהכי, בשנאמוד דעתו דאדעתא דהכי, לא היתה מחשבתו לחדש בו קרושה ודאית שלא מן הכתוב, וא"כ נשאר ספק קודש כמו שהיה מדין התורה בלי צורך אומד מחשבת האדם שלבו נוקפו, וע"כ פסק הרמב"ם דהשוחטו בחוץ פטור, ויש להשיב על זה, ומחוורתא בישוב הראשון.

השמטה במה שנתעוררנו בחדושו של הנוב"י ז"ל שיש לאו דלא תותירו בזבח פסול אף ביום זבחו מצינו דמיון רחוק לזה בירושלמי דפסחים פ"ב הלכה א', ואף שבאמת אינו ענין לכאן לא אמנע מלהעיר בו איזו דברים בס"ד. ר' בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר נימא אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר. משהגיע זמן ביעורן את מבעירן בשריפה עכ"ל, יעויי"ש ועיי' במפרשים ז"ל.

וראיתי להגאון הרידב"ז ז"ל שמפרש דהכונה היא שאם נעשה נותר, דינו כך, שעד שלא הגיע זמן ביעורן והוא קודם סוף שש דאז אינו פסול עדיין מה"ת (ומיירי בתודה שהקריבוה בי"ד) השבתתו בכל דבר (כרבנן דר' יהודה), אבל משנעשה נותר דהיינו בתחלת שביעית שאסור מה"ת משום חמץ וממילא נעשה נותר אז הוא צריך שריפה מטעם נותר עיי"ש בדבריו ז"ל. ולא זכיתי לירד לסוף דעתו דהרי לרבנן עד שלא הגיע זמן ביעורו השבתתו בשריפה ולאחר שהגיע זמן ביעורו השבתתו בכל דבר כמפורש שם בירושלמי, ואי דלאחר שהגיע זמן ביעורו ניחא שפיר דמצותו בשריפה היינו מצד שהוא נותר, דמהצד שהוא חמץ היתה השבתתו בכל דבר לרבנן, אבל לא אדע איך יתפרש עד שלא הגיע זמן ביעורו השבתתו בכל דבר, הרי לרבנן הוא בשריפה,

ובעצם חדושו ז"ל דהוא נעשה נותר בשעה שביעית, לדעתי יש לדון הרבה, ואיני יודע אם היתה כונתו שהוא נעשה נותר גמור שיתחייב האוכלו לאחר שעה ז' כרת, או דכונתו רק שהוא נעשה קדש פסול וחלה עליו מה"ת המ"ע של שריפת קדש פסול נוסף על המ"ע דשריפת חמץ (ויש לעורר אם יש כאן מ"ע מה"ת של שריפת חמץ דהא אין לו בעלים, ועיין קידושין נ"ב ותוס' ב"ק י"ב, והיא ז"ל כתב דמיירי בקבלת אחריות כגון דאמר עלי ויש לעיין בזה). וראיתי שמביא ראיה מפסחים דף ק"כ דהפסח נעשה נותר לר"א ב"ע מחצות הלילה דנעשה נותר משעה שהוא אסור באכילה, וצ"ע לדעתי דהתם הרי זהו הזמן שקבעה תורה לאכילת הפסח עד חצות והרי הוא כשאר הזמנים שקבעה בשאר קדשים וע"כ נעשה נותר כשעבר הזמן, משא"כ בתודה דהרי הזמן שקבעה תורה לאכילתה הוא יום ולילה, אלא שאירע שהביא בעה"פ וממילא אסור הלחם באכילה משעה ז', מפאת סבה אחרת מטעם חמץ, אבל אין הכרח שנעשה נותר לכל תורת נותר עד הבקר דל"ד לפסח, אם לא שנאמר דהוה כמו שקבעה תורה זמן זה, כיון דגזרה שיהיה חמץ בתודה וגזרה ג"כ שחמץ אסור באכילה משעה שביעית בעה"פ. ויש לעיין. ועיי' בזבחים נ"ו ע"ב בפלוגתא דחזקיה ור"י באוכל באור ליום שלישי דלחזקיה החיוב דניתר תלוי במה דאינתק לשריפה, אבל אינו ענין לכאן דשריפתו הכא היא מטעם חמץ, וגם לליל שלישי אין לדמותו שיהיה עליו עכ"פ איסור מטעם נותר, כמובן מפני הטעם הנ"ל, ומלשון הירושלמי שנעשה נותר אין ראיה, דכונתו שנשאר באופן שאם לא ישרף ע"כ יעשה נותר למחר. וכן אין ראיה מאימורי קדשים קלים שנעשים נותר בעלות השחר, מזמן שאסורים לאכילת מזבח, אף דהבשר אינו נעשה נותר עד עלות השחר של ליל שלישי כמפורש שם בזבחים, דזהו ג"כ זמן שקבעה תורה לאכילת המזבח, ועוד דהאימורים אף של קדשים קלים יש להם דין קדשי קדשים, ועיי' שם ברש"י

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה