אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס דברי יצחק · סימן ד
הנה לעיל בסי' ב' וג' לא מצאנו דרך פשוטה לישב סתירת הספרא ותלמודנו בשיטת ר' יהודה, אלא לאמר דתנאי נינהו אליבא דר"י, ואולם אין צריך פסולין עיי"ש (ועיי' חולין פ"ה), ואם זהו טעם האיסור לפי דעת הרמב"ם יקשה לנו מאד להבין מפני מה לא גזרו בשוחט את הטריפה לאסור בהנאה שמא יאמרו קדשים פסולין מותרין בהנאה, ואין לאמר דלא גזרו אלא היכא שאסור באכילה מה"ת, והכא בטריפה הלא מצד חולין בעזרה איננו אסור באכילה אלא איסור דבר אחר גרם לו שלא יאכל, וע"כ לא גזרו, ז"א דסוף סוף הא הגזירה דהנאה היא משום קדשים פסולין והרואה חולין הללו שנהנין מהם יסבור שהם קדשים פסולין ויטעה ליהנות מקדשים פסולין, וא"ל דטריפה לא שכיחא ולא גזרו במלתא דלא שכיחא דדא בורכא כמובן, ועלו בלבי ישובים אחדים, אבל כולם נתנים לדחות. ואומר אני שהדבר צריך תלמוד. ואף לדעת האומר ששיטת רבינו היא דחולין שנב"ע לגמרי דרבנן עליו לתת טעם מפני מה בטריפה הבשר מותר בהנאה, ורק אם נתפוס דלדידיה לגמרי מדאורייתא בין באכילה בין בהנאה א"ש החלוק בין כשירה לטריפה, אבל כמעט שא"א לאמר כך שהרי דבריו כ"כ ברורים בנוגע להנאה, שהרי הוא אומר שאיסור ההנאה בהם מדבריהם, ואפשר דטעם הגזירה על ההנאה הוא דלא בדילי מינייהו, דהא נשחטו בכשרות, ומה שנשחטו בעזרה אינו נראה בעיני העם לטעם שיאסר באכילה בשביל כך כמובן, וע"כ גזרו איסור הנאה כדי שלא יבוא לאוכלן, וזכר לדבר בדיקת חמץ ועיי' סוגיא דפסחים י"א, ויש למצוא כמה דוגמאות וקצרתי), אבל בטריפה לא גזרו איה"נ דבדילי מיניה. אבל סוף סוף הדבר צריך עיון. לפרש שזהו רק ישוב מפני ההכרח, ואין הוא פוטר אותנו מלבקש תירוץ אחר שלא נצטרך לעשות מחלוקת בין תלמודנו והספרא. **(אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס לענין טומאה דהו"א הואיל וחידוש הוא שלא מצינו בתורה טומאה כזו, יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמי קמ"ל עיי"ש. ואמרינן בקידושין דף נ"ז ע"א כל צפור טהור תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה, ואיפוך אנא, אמר ר' יוחנן משום ד' שמעון בן יוחי לא מצינו בעלי חיים שאסורים, מתקיף לה רב שמואל בר דב יצחק ולא והרי מוקצה ונעבד דבע"ה נינהו ואסירי, כי אסירי לגבוה, להדיוט מישרי שרי, מתקיף לה ר' ירמיה הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואסירי אלא א"ר יוחנן משום רשב"י לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורין עיי"ש, ואי ס"ד דשור הנסקל נאסר בהנאה מחיים, הרי מצינו חידוש לענין איסור הנאה בשוה"נ דאסור מחיים והו"א דאיסור הנאה שלו חמור ולוקין עליו אף כשנהנה מחצי שיעור, וכמו דהו"א בנבלת עוף טהור דמצטרף אפילו ביותר מכדי א"פ משום דחידוש הוא, וע"כ לא מצי למיכתב לא יהנה אלא לא יאכל בלשון אכילה לומר שאין לוקין על הנאתו מחצי שיעור, וא"כ מוכח כר"ת דאין שוה"נ אסור בהנאה מחיים, והא דאמרינן לא מצינו בע"ח שאסורין היינו כפירוש התוס' שם בקידושין אליבא דר"ת דהכונה הוא לא מצינו שהזהיר הכתוב שלא לשוחטו כדי לאכול הבשר כמו שמצינו בשוה"נ עיי"ש, וזה אינו ענין כלל ללמוד ממנו חומרא בדין הנאה משור הנסקל. וכ"ז אינו אלא לחדודא כמובן. ובענין זה שמעתי מקשים לשיטת הרמב"ם (דלא כשיטת התוספות כידוע) דאין לוקין על ההנאה, מאי פריך הגמרא ליכתוב לא יהנה, דילמא הא דאין לוקין על ההנאה משום דלא מיחד לה לאו, אבל אי כתיב לא יהנה היו לוקין על ההנאה דשור הנסקל, והנראה לי דלק"מ דהא אמרינן בגמרא ליכתוב לא יהנה ואי נמי לא יאכל את בשרו ל"ל עיי"ש, וא"כ הרי אפשר להכניס דבר זה בכונת הגמרא דהוא ואת"ל דצריך לכתוב לא יאכל דאי הוה כתיב לא יהנה הו"א דלוקין על הנאתו, עדיין קשה את בשרו ל"ל דבירושלמי דערלה פ"ג מבואר דאין לוקין על ההנאה משום דלא מיחד לה לאו, ומקשה שם הגמרא משור הנסקל דשם נכתב לאו מיוחד להנאה דלאכילה לא איצטריך דהא הוה נבילה, וא"כ ראוי ללקות עליו, ותירצו דאיצטריך להיכא דשחטיה ועבדיה בעין בשר, הרי דאי לאו הכי באמת הוה לוקה על ההנאה, וא"כ ל"ק כלל קושיא הנ"ל דאי לאו תירוץ הגמרא דההכרח לפרש שבא גם ללמד דאסור אף דשחטיה ועבדיה כעין בשר לא היינו מועילים כלום בתירוצנו דלהכי כתיב לא יאכל דאי כתיב לא יהנה היו לוקין על ההנאה, דהרי בלי תירוץ הגמרא גם עכשיו דנאמר לא יאכל היה ראוי ללקות על ההנאה דהרי הוא לאו מיוחד להנאה, דלאכילה לא איצטריך כקושית הירושלמי ולק"מ קושיא הנ"ל ויש להאריך ולפלפל בזה עד מאד, אבל אכ"מ.)**
ותחלה עלינו להתבונן בעצם הברייתא בשם ר' יהודה שבתו"כ פ' צו יכול יהא אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק וחולין שנשחטו בעזרה טעון שריפה ת"ל כי קדש הוא, הוא טעון שריפה ולא אשם תלוי וחטאת העוף הבאה עה"ס טעון שריפה עיי"ש. ועלינו להבין תחלה ל"ל קרא למעט חולין שנב"ע ממצות שריפה, מהכ"ת יהיו טעונים שריפה מדאורייתא, ומ"ש משאר איסורין דל"צ לן קרא למעטן משריפה שכבר נתמעטו מן הכתוב הנותר באש, הנותר בשריפה ואין שאר איסורים שבתורה בשריפה, (פסחים כ"ד) ולמה לן קרא לחולין שנב"ע, וצ"ל דהו"א דחולין שנשחטו בעזרה שאני דהרי איסורו הוא משום שנשחט בקדש בעזרה, ודומה בחד צד לקדשים פסולין והו"א דהוא בכלל בקדש באש תשרף דזה ג"כ נאסר בקדש שאלו נשחטה אותה בהמה בחוץ היתה מותרת והו"א דכל כה"ג טעון שריפה, (ועיי' פסחים כ"ד), ואם היה דינו שטעון שריפה ממילא היה דינו שאסור בהנאה דהא בהא תליא דכל שטעון שריפה אסור אף דלא כל האסור בהנאה טעון שריפה, (ועיי' בפסחים כ"ד ומה ת"ל באש תשרף, אם אינו ענין לגופו וכו' תנהו ענין לשאר איסורים שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין לאיסור הנאה אי מה כאן בשריפה וכו' וכתבו התוס' ואם אינו ענין לאכילה לא א"ש דהיכי מצי לאוקמיה באיסור אכילה דהא כתיב באש ישרף עיי"ש), אבל השתא דכתיב מיעוט שאינו בשריפה ממילא הוא מותר בהנאה דאין לנו שום מקור לאוסרו בהנאה, אלא דמיון זה לקדש פסול וכיון שזה נתמעט אינו אלא איסור אכילה בלבד, וא"כ מיושבת תמיהת התוס' דאדרבה מתוך מיעוט זה דהוא הכתוב בענין נותר אנו למדין דאין חושנב"ע אסורין בהנאה. אבל הרבה יש לפקפק בעצם ההנחה דהו"א שטעון שריפה משום דדמי לפסולו בקדש.
אכן מצינו לרבינו גרשון מאור הגולה ז"ל שפירש במובן קרוב לזה בתמורה דף ל"ג ע"ב ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, מ"ט ישרפו, דדינו בקדשים שנשחטו חוץ למקומן מה הנך ישרפו דשינה דרכן אף חולין דשינה דרכן ישרפו. וקדשים שנשחטו חוץ למקומן מנלן דכתיב וכל חטאת אשר יובא את דמה וגו' לימד דכל ששינה מקומו דישרף עכ"ל, הרי דלר"ש דחולין שנשחטו בעזרה מה"ת הן בשריפה נלמד בכמה מצינו משחוטי חוץ, ואמת הוא כי לא אדע מקורו של רגמ"ה, ואינני זוכר היכן נזכר דבר זה בתלמוד ובספרא, ובאיזה מקום בתלמוד מפורש ששחוטי חוץ מן הנשרפין, ובפסחים דף פ"ב אמרינן דכל פסולי בקדש לא שנא קדשי קדשים לא שנא קדשים קלים גמרא גמירי להו דבשריפה עיי"ש, אבל לא נתפרש שם פסול נשחט בחוץ, ומפסול יוצא אין ללמוד דאין לדמותו ליוצא אפילו קודם זריקה (עיי' זבחים דף צ'), אכן מצינו בספרא פרשת צו פסקא קכ"ז מפורש שהנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו בשריפה אבל הדבר ברור שאין הכונה בחוץ למקומו שנשחט בחוץ לעזרה, ובמשנתינו בסוף תמורה נזכר ג"כ כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנם וחוץ למקומן בשריפה, ופירש רש"י שנשחטו במחשבת חוץ לזמנן וחוץ למקומן, דזהו פיגול, וכן במשנתינו דריש פ"א דמסכתא מעילה הרי הדבר ברור שאין הלשון הזה חוץ לזמנן וחוץ למקומן שייך אלא על פיגול, ואיך יתפרש חוץ לזמנם באופן אחר, שמא תאמר שנשחטה בלילה היל"ל שנשחטה בלילה, (ואם מדבר בקדשים שעברה שנתן היל"ל שעיברה שנתן בפירוש), ועוד דבספרא חושב נשחטה בלילה וגם נשחטה חוץ לזמנה הרי דלאו היינו הך וע"כ דכונתה שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה, ויגיד עליו רעו על חוץ למקומו שהוא ג"כ מדבר בפיגול, ואם יש לדמות שחוטי חוץ לאיזו דבר ידוע היה לדמותו יותר לקדשים שמתו או לקדשים שנטמאו חוץ לעזרה שהם בקבורה. ועיי' קידושין נ"ז בתוס' שם, סוף דבר נעלם ממני מקורו של רגמ"ה ז"ל, אבל אין ספק שהיה לו על מה לסמוך והוא ידע את אשר לא אדע אני בעניותי, ובלי ספק מצא באיזה ברייתא שזהו טעמו של רבי שמעון שחולין שנשחטו בעזרה בשריפה, משום דמקיש לשחוטי חוץ, והנראה דר"ש הלך בשיטת רבי מאיר שלמד איסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה משחוטי חוץ מה שלי בשלך אסור בהנאה אף שלך בשלי אסור בהנאה כדאיתא בקידושין נ"ז, אלא דשם דחו מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת תאמר לשלך בשלי שאין ענוש כרת ונסתר הלמוד, ולכאורה יש לאמר דלרבי שמעון אין למוד זה מופרך כלל מכח האי קושיא, שהרי נחלקו רבי שמעון ורבנן בריש פרק פרת חטאת בבעלי מומין עוברין שהקריבן בחוץ דלר"ש הן בלא תעשה ולרבנן כל שאין בו כרת אין בו לא תעשה עיי"ש, וא"כ שפיר מצי למילף חולין שנב"ע משחיטת בע"מ עובר בחוץ שאיננו בכרת ואסור בהנאה, וע"כ הוא בשריפה, וכדברי רגמ"ה הנ"ל דשחוטי חוץ בשריפה מלמוד דחטאת שהובא דמה לפנים, (ויש להעיר דהוה למד מן הלמד, שחוטי חוץ מחטאת שהובא דמה לפנים וחולין שנב"ע משחוטי חוץ, אבל כאן הוי הלמד האחרון חול), ומשחוטי חוץ למד דחולין שנב"ע בשריפה, ויש לדחות דמכ"מ איכא למיפרך מה לשחוטי חוץ שלוקין עליהן משום לאו דלא תעשון תאמר בחולין שנב"ע שאין לוקין עליהן, אלא דאינו ברור לגמרי שלוקין על שחיטת בע"מ עובר (בחוץ) לרבי שמעון, עיי"ש בסוגיא דזבחים קי"ד ע"ב גירסת השיטה מקובצת אי הכי מילקי נמי לילקי (לר"ש) אלמה אמר רבי זירא נתקו הכתוב לעשה, דילמא הג"מ לרבנן לר"ש ה"נ דלקי עיי"ש ועיי' חולין דף פ' ובתוס' שם, וגם אפשר דכמו דהוה ילפינן לרבי מאיר כרת בשחיטת חולין בעזרה משחוטי חוץ אלמלא דדרשינן קרא על קרבן ה' ונכרת ולא על חולין בעזרה, עיי"ש בקידושין נ"ז ע"ב, ה"נ באמת יליף ר"ש מלקות לשחיטת חולין בעזרה משחוטי חוץ, ועיי' בתוספות פסחים כ"ד ע"ב ד"ה הכל מודים דמשמע דאית להו דחולין שנשחטו בעזרה לוקין עליהן, ולכאורה נפלאו דבריהם ז"ל, שהרי אינו אלא לאו הבא מכ"ע, אי אתה זובח בקירוב מקום, ומצאתי שכבר תמה עליהם במל"מ סוף פ"ה מיסודי התורה, ולחומר הקושיא היה נראה לאמר עפ"י מה דכתבו מהרש"ל ומהר"י בן לב ז"ל בשבועות כ"ג דמשהו ושלא כדרך הנאתן ענין אחד ולר"ש דחייב בכ"ש חייב גם בשלא כדרך הנאתן, א"כ מאן הכל מודים האמור כאן, הא ר"ש אינו צריך להודאה זו דהא בכל האיסורים אף שלכדה"נ לוקין, וע"כ הכונה דחכמים הם מודים לרבי שמעון, וכיון שכך היה לו לאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה, שמודים לר"ש דלוקין עליו אף כשלא כדרך הנאתן, ולר"ש לוקין על חולין שנב"ע וכנ"ל דע"כ יליף משחוטי חוץ, והכונה הוא מודים לדבריו דר"ש, ותירצו דאיכא מ"ד דחולין שנב"ע לאו דאורייתא כלומר דאף אליבא דר"ש יש מ"ד דלאו דאורייתא (עיי' קידושין נ"ח ע"א, ואף שמסקנת הש"ס היא דסבר ר"ש דהוא דאורייתא ועוד תירצו דנפ"ל מוזבחת ואכלת דשם כתיב לשון אכילה וע"כ אינו חייב אלא כדרך אכילתן, וכונתם דהלמוד של שחוטי חוץ איתותב שם בקידושין נ"ז וסלקא שמעתתא כאביי דהלמוד הוא מוזבחת ואכלת עיי"ש, (ואולם במנחות דף פ' ע"ב ד"ה תודה מביאים הלמוד דשחוטי חוץ לענין חולין שנב"ע, ולכאורה הוא תמוה, אבל לפי דברינו י"ל דסברי דלא איתותב לגמרי, דלרבי שמעון שפיר יש לקיימו וכנ"ל), או י"ל דכונתם דהא הסוגיא דכאן קאי אליבא דרבי יוחנן שהוא הוא שחדש דאין לוקין על איה"נ שלא כדרך הנאתם ואליביה אמר אביי הכל מודים, והנה רבי יוחנן אמר בקידושין לפרש המשנה שנזכר שם חולין שנב"ע שאסור בהנאה והביא בשם ר"מ הלמוד משחוטי חוץ, ומשמע דאמר לה וסבר לה, וא"כ לדידיה לוקין על חולין שנב"ע כמו שלוקין על שחוטי חוץ, והו"מ לאמר הכל מודים, וע"ז תירצו דשם כתיב אכילה, כלומר דאיתותב ר' מאיר ואביי עצמו מביא בשם ברייתא הלמוד מוזבחת ואכלת, ועוד דאית תנא דסבר דהוא לאו דאורייתא אף דלרבי יוחנן הוא דאורייתא עיי' נזיר כ"ט) לא חש להזכירה,
ומעתה עפ"י יסוד דברי רבינו גרשון מאוה"ג ז"ל היה נראה לכאורה לישב תמיהת התוס' על הסתירה שבין תלמודנו והספרא וגם תמיהתנו דאיך הו"א שחולין שנב"ע יטענו שריפה, והוא דהו"א דנקישנו לשחוטי חוץ שיהיה צריך שריפה, ואי דיש לפרוך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת וע"כ טעון שריפה, הנה יש לאמר דר"י סבר כרבי שמעון בבע"מ עובר ששחטו בחוץ ושפיר יליף משחוטי חוץ והו"א דטעון שריפה ואצ"ל שאסור בהנאה כשחוטי חוץ, להכי איצטריך קרא דאינו טעון שריפה כלומר שלא הוקש לשחוטי חוץ וממילא אינו אסור בהנאה ומיושבת תמיהת התוס', ועיי' תו"כ פ' אחרי בפרשת שחוטי חוץ וז"ל יכול יהא השוחט חולין בפנים יהא חייב וכו' ת"ל קרבן על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין, וזהו כמעט לשונו של רבי מאיר בקידושין נ"ז. ולפי דברינו יהיה ההכרח לאמר דהאי סתמא לאו רבי יהודה דהא לר' יהודה מוכח ממיעוטא דהוא שלא הוקש חושנב"ע לשחוטי חוץ וא"כ ל"ל קרא לפטור מכרת את השוחט חולין בעזרה ויש לפלפל קצת בזה וההכרח לקצר). (ויש לעורר מהא דאין היקש למחצה, ומהא דדון מינה ומינה וכו' וקצרתי).
ואף אם ת"ל דת"ק דרבי שמעון במשנה דפרת חטאת הוא ר' יהודה ונמצא דלא סבר כרבי שמעון בבע"מ עובר ששחטו בחוץ וא"כ ליכא למילף בבמה מצינו משחוטי חוץ ולא איצטריך הוא למעט, מכ"מ אין דברינו מופרכים דיש לישב הפירכא שהקשה הש"ס בקידושין לרבי מאיר, די"ל קדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות יוכיחו דמפורש במשנתינו דלכו"ע יש בהם עשה ולא תעשה ואין בהם כרת (זבחים קי"ב ע"ב, ועיין שם קי"ט ע"ב ד"ה ד' כללות), ומה דלא תירץ הש"ס כך משום דסבר דרבי מאיר לית ליה כלל דרשא דוזבחת ואכלת עיי' בסוגיא ותראה שזהו פשטותה שעד כאן לא שמענו דרשא זו) והוא רוצה ללמוד הכל בבמה מצינו משחוטי חוץ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור (והוא ע"ד סתמא דספרי הנ"ל), וא"כ אף אם ילמד מקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות עדיין יש לפרוך מה להנך שכן יש בהם עשה ול"ת, כלומר הל"ת שאסור להקריבן בחוץ והעשה להקריבן בפנים, משא"כ בחולין שנב"ע דאף אם תלמד בבמה מצינו, את האיסור להקריבו בפנים אתה יכול לרבות, אבל אין לך עשה לרבות, דהא בנידון זה אין הלמד דומה למלמד שקדשים מצוה להקריבן בפנים, אבל שחיטת חולין בחוץ אינה אלא רשות, ואולם לרבי יהודה איצטריך הוא למעט חושנב"ע משריפה דהוא סבר הדרשא דוזבחת ואכלת לאסור שחיטת חולין בפנים ולאו הבא מכלל עשה עשה, וא"כ כבר יש לנו עשה לאסור שחיטת חולין בפנים והו"א שנלמד משחוטי חוץ לענין איסור הנאה ומצות שריפה וכן לל"ת, ולהכי איצטריך הוא וממילא כיון דלא ילפינן מינה לענין שריפה נתמעט לגמרי דלא הוקש לשחוטי חוץ, ויש לפלפל עוד וקצרתי. **(וקצת יש לחקור לפי הנחת רגמ"ה דר"ש דאמר חולין שנב"ע בשריפה מקישן לשחוטי חוץ אי מקשינן גם לקולא דשנים ששחטו חולין בעזרה לא יעבדו על איסור דאורייתא, וכדקי"ל בשחוטי חוץ דשנים ששחטו שחטו פטורין (זבחים דף ק"ח ע"א). ועיין חולין (דף ל"ט) אי ילפינן חוץ מפנים עיי"ש. ולא אדע אם פטורין הוא רק מכרת וחטאת או דל"ת יש בהם, (ועיי' במשנה זבחים דף קי"ב ע"ב ד"ה וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו ל"ת עיי"ש), והנה הא דשנים ששחטו פטורין למדנו מההוא הכתוב בפרשת שחוטי חוץ בויקרא י"ז, וכרת דשחוטי חוץ לא נאמר אלא באותה פרשה, אבל הלאו נאמר בדברים בפ' ראה ושם לא נאמר כרת ואפשר דלא ממעטינן כאן אלא כרת אבל לא ל"ת, אך פשטות לשון המשנה משמע פטורין לגמרי, ובשבת דפטרינן שנים שעשאוה)**
אמנם לאחר כל הדברים האלה לא נתישבה לנו הברייתא דספרא הנ"ל חוץ מהסתירה שבינה ובין תלמודנו. דקשה להבין איך הוא ממעט כ"כ דברים ממיעוט אחד דהוא, ובשלמא אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק ל"ק, דיסוד אחד יש לשניהם שכן הם באים על הספק, ואפשר לאמר שמיעוט אחד די לשניהם, כלומר המיעוט הוא דדוקא קדש כזה, קדש ודאי טעון שריפה, אבל לא קדש ספק כאשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס, ועיין שבת קל"ה ע"ב ואכ"מ), אבל חולין שנשחטו בעזרה הלא הוא סוג אחר ואיך יתמעט מתיבה אחת בבת אחת עם אשם תלוי וחטאת העוף הבא עה"ס. ותחלה עלינו להבין באיזה אופן של אשם תלוי הוא מדבר כאן, שהרי אי אפשר לאמר דהוא כלל על כל אשם תלוי, שהרי אשם תלוי שנשחט ונזרק דמו נאכל לכהנים אפילו אם נודע אח"כ שלא חטא ואין בזה שום חולק ולא יתכן למעטו משריפה אם נעשה נותר או נפסל אח"כ מאחר שהוא זבח כשר, ומצינו לרש"י ז"ל בסוף תמורה שפירש הפלוגתא במשנתינו שם דר"י אמר שאשם תלוי וחטאת העוף הבא עה"ס בקבורה ורבנן אמרי בשריפה, ופירש הוא ז"ל שנחלקו בחולין שנשחטו בעזרה, דמיירי באשם תלוי שנודע בין שחיטה לזריקה שלא חטא והוי חולין למפרע וסבר ר' יהודה דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה עיי"ש בדבריו, וראיתי במסרת הש"ס שמציין לעיין ברש"ק שמשיג על דברי רש"י דהא רבנן ס"ל ברישא דמתניתין דתולין בעזרה בעי קבורה ורש"י עצמו פירש בכריתות כ"ג דהוי זבח פסול. ואין אתי ספרו של רש"ק ז"ל לעיין בו, ולולא פירוש רש"י היה אפשר לפרש שגם רבנן סוברים דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה, דרבנן דהכא היינו רבנן דרישא דסתמא דמתניתין, אבל טעמם שאשם **(משמע דהוא פטור אבל אסור רק מדרבנן, ועיי' ריש מס' שבת, ואכ"מ, ואת"ל דאין איסור דאורייתא בשנים ששחטו חולין בעזרה. מה דין הבשר, אם הוא מותר כיון דאין איסור שחיטה אין איסור אכילה, או דאעפי"כ אסור באכילה. וראיתי להגאון בכרתי ופלתי ביור"ד סי' ק"י שהקשה מאי קמתמה הגמרא בנזיר לריש לקיש דאמר דהאב מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות הא כי נטמא ומייתי צפרים הא הוי נבילה, והקשה הוא ז"ל מה זו תמיהא דאכיל מליקה, הא בבית המקדש ודאי לא היה עוף זה לבדו, ובודאי היו אצל הכהנים לאלפים מקני זבים וזבות וכו', וא"כ כשמולק הכהן זה העוף מערבו בשאר עופות וחד בתרי בטיל ואין כאן איסור דאורייתא כלל עיי"ש, וקושיתו היא דאמאי לא קמשני הש"ס כך לר"ל. ואם באנו להקשות באופנים כאלה יקשה לנו עדיפא מינה שהיה יכול למצוא אופן שיסבור ר"ל שיטה דאליבה אפשר למליקה שלא תהיה נבילה כלל, והוא שיסבור דאף מחזיר סימנים לאחורי העורף ויסבור דמוליך ומביא כשר במליקה ויסבור ג"כ ברבי חייא דשחיטה במחובר כשירה בדיעבד, וא"כ יכול למלוק באופן שתהיה שחיטה כשירה, ואצ"ל דר"ל סבר אין שחיטה לעוף מן התורה, וכן אם נחליט דאין איסור חולין שנב"ע בשנים ששחטו דגמרינן משחוטי חוץ ומה גם לר"מ דבל הענין דחולין בעזרה נגמר משחוטי חוץ, נאמר דזוהי שיטת ר"ל, וע"כ אין איסור בשנים ששוחטין ומשכחת לה ששנים ימלקו כאחד בשני מקומות דלענין שחיטה הרי בעוף דיו ברוב אחד וימלקו שנים באופן זה רוב סימן אחד, דהא אפילו מעט כאן ומעט כאן בסימן אחד מצטרף לרוב (עיין במגיד משנה פ"ב מה' שחיטה הל"י ואכ"מ), והשאר ימרק אחד, וזה יהיה גם מליקה כשרה, וממילא הכל א"ש דאין כאן לא נבילה ולא איסור שחיטת חולין בעזרה, אלא דאפשר דאי לא גמרינן מוזבחת ואכלת, אלא משחוטי חוץ, אז אף אם נאמר דאין איסור בשנים ששוחטין מכ"מ הבשר אסור באכילה, כמו בשחוטי חוץ ששחטו שנים, (ויש לפקפק בדבר). ואין להשיב דא"א לאמר כך דהא תניא בברייתא דחולין כ"ט תזבח ולא שנים שוחטין זבח אחד עיי"ש, וכיון דשחיטת שנים פסולה בקדשים לא יתכן לעשות כך דהא הקרבן הוא לחנכו במצות, ואם נעשה באופן שבקרבן ממש היה פסול אין זה חינוך דא בורכא, חדא דהאי ברייתא היא דלא כהלכתא, ועוד דאף לפי הברייתא הזבח כשר ועיי"ש בתוספות, וע"כ הוא כשר דהא בקדשים בעינן קרא לעכב. ועצם קושיתו ז"ל יש לישב בפשיטות, דלכאורה מה כל הרעש הזה דקאכיל נבילות שמא לא היו אוכלים כלל, ומי עדיף מחטאת העוף הבא על הספק שנשרפת, ואי דאין מביאין קדשים לבית הפסול משום חינוך בעלמא. זה הבל, דהא אינו קדשים אלא חולין, וע"כ לאמר דידעו שלריש לקיש הוא נעשה ככל תורת קרבן נזיר גדול (ומסתימות המשנה משמע כן דלא מחלק בין קמן לגדול), ובכללו שנאכל כקרבן נזיר גדול, והיינו ג"כ שנאכל ממש כמוהו, בלי שום תחבולות של ביטול ברוב וכדומה, וממילא לק"מ. ובקושיתו יש להעיר עוד שהוא טורח לישב קושית התוס' החמורה על רבי דשיטתו בנזירות קמן היא שיטת דיש לקיש ורבי הלא סבר דשחיטת עוף מה"ת, ונשארה עליו הקושיא הא קאכיל נבילה, עיי"ש שתירץ עפ"י ההנחה הנ"ל דלרבי נאכלת ע"י ביטול ברוב, ויש להעיר דהא רבי סבר בחולין ק"ט דמין במינו לא בטיל וא"כ אי אפשר בתחבולה זו, וי"ל דיבטלנו באופן שלא יהיה בו כזית בכדי אכילת פרס ויצא מאיסור דאורייתא, וא"כ נפלנו במחלוקת הראשונים ז"ל הידועה בענין זה ואכמ"ל. ונהירנא כד הוינא טליא תירצתי קושית התוס' עפ"י מה שהעיר הגרעק"א ז"ל בהגהותיו ליור"ד סימן ו' עפ"י דברי הר"ש בפ"ד דמכשירים דלמ"ד דאדם לא איתקש לקרקע אפשר דשחיטה בצפורן אינה פסולה אלא מדרבנן, דעבדי כמקרקעי דמו, גזירה אטו עבד עיי"ש, ועפי"ז י"ל דרבי דפוסל שחיטה בצפורן הוא לאו מדאורייתא, ויסבור ג"כ דאף מחזיר סימנים אחורי העורף, וכמ"כ יסבור דמוליך ומביא כשר במליקה, וא"כ אפשר לעשות מליקה שתהיה שחיטה כשרה ולא קשה לרבי הא קאכיל נבילות, ואף דאינו אלא לחדודא בעלמא כתבתיו איידא דחביבא לי שהוא מטל ילדותי. ואגב דאיירינן הכא בשחוטי חוץ ע"י שנים אימא בה מלתא זוטרתא להסביר ההבדל שבין שחיטה והעלאה, דבהעלאה שנים חייבין ובשחיטה פטורים (אף דדרשינן לה מקראי), והוא על היסוד דהשוחט להדיוט חייב כמפורש במשנתנו והמעלה להדיוט פטור, דלא שייך ללמוד העלאה משחיטה לענין שנים, דהן אמת כך גזרה תורה שאינו חייב על השחיטה אלא כשנעשה כל שיעורה ע"י עצמו, אבל בשתוף פטור, דבשחיטה הא המחשבה איננה לא מעלה ולא מורדת דהשוחט להדיוט ג"כ חייב, ואף אם ישחוט שלא לשם כונת איזו תועלת שהיא, וא"כ המעשה הוא העיקר, ובמעשה אתה יכול לדון מהמושג של שתוף שהמלאכה נעשית ע"י שניהם בהצטרפות, משא"כ בהעלאה דשם המחשבה עיקר דצריך לכוין שהוא לה' ואם לאו פטור, ובמחשבה אי אתה יכול לדון מהמושג של הצטרפות ושתוף, דמוחו של כל אחד חושב לבדו, וע"כ לא גמרינן משחיטה לפטור שנים שהעלו. (ועיי' בזבחים דף ק"ח ובספרא דמדרשת הכתוב אין הכרח כ"כ דרבי יוסי באמת סבר דשנים שהעלו פטורין ודריש מההוא אחד חייב ושנים פטורין)** תלוי כזה בשריפה לאו משום דס"ל דחולין בעזרה הוא בשריפה, אלא דבזה נחלקו ר"י ורבנן דלרבי יהודה הוי חולין למפרע ולרבנן אינו נעשה חולין למפרע אלא זבח פסול והוי בשריפה ככל פסולי המוקדשין, והנה פלוגתא זו עצמה מצינו בכריתות כ"ד אם משנשחט נודע לו קתני הבשר יצא לבית השריפה אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ורמינהי אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר משנשחט הרי זה יקבר, א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו, רבה אמר אשם ודאי על אשם תלוי קרמית אשם ודאי כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו, רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול (ועיי"ש ברש"י ורגמ"ה ובשטמ"ק). הרי דלר' אלעזר יש פלוגתא דלדידיה אין חלוק בין אשם תלוי לאשם ודאי בנידון זה דהוי חולין למפרע, ולרבה ולרב אשי יש חלוק, דבאשם תלוי לא נעשה חולין למפרע, וא"כ בזה עצמו נחלקו דתרוייהו ר"י ורבנן סברי דחולין שנב"ע בקבורה וכמפורש במשנתינו עצמה אלא דלר"י אם נודע נעשה חולין למפרע ולרבנן אינו נעשה חולין למפרע משום דגמר ומקדיש או משום דמיחזי כזבח פסול (ועיי' בשטמ"ק שם על הגליון).
ואולם בחטאת העוף הבא על הספק סתם רש"י ז"ל דבריו ומשמע מפירושו שהוא אף בשלא נודע בין מליקה להזאה מכ"מ סבר ר' יהודה דהוא מן הנקברין, ולרבנן הוא מן הנשרפין, ויש לנו לחקור לפי פירוש רש"י ז"ל מה טעמו של רבי יהודה דבשלמא כשנודע בין מליקה להזאה שלא ילדה יסבור דנעשה חולין למפרע (אם נתפוס דמליקת עוף דחולין בעזרה הוי כשחיטה, ויעויין להלן שיבואר בס"ד, ועיי' כריתות כ"ו ע"ב, או אם יסבור דאינו נעשה חולין שנשחטו בעזרה **(עיי"ש) ועפי"ז אולי יש לישב תמיהת התוס' ז"ל שם ק"ח אהא דדרשינן ההוא ללמד דאונס שוגג ומוטעה פטור, ותמהו שם התוס' מהכ"ת דיהיה חייב כרת כשהוא שוגג הא בד קרבן הוא, ותירצו דהו"א אי לא מייתי קרבן חייב כרת עיי"ש, וגם זה קשה להבין, דמ"ש מכל התורה כולה, ועוד דלא תירצו על אונס ומוטעה, אף דעל הכתוב לק"מ דאפשר דההוא הוא רק לשוגג אלא דאנן מחשבינן אינך בהדיה, אבל על הברייתא קשה למה לן להזכירם, וכי תעלה על דעתך שיהיה חייב. ועפ"י הנ"ל קצת י"ל דהו"א דשאני שחיטת קדשים בחוץ דהרי זה ברור שהחיוב דכרת וכן החיוב של קרבן איננו משום שהפסיד קדשים, אלא מפני שעשה לו מקדש חוץ מהמקום אשר בחר ה', במה שעשה שם זבח מוקדש לה', וא"כ היתה הדעת נותנת שאינו חייב אלא א"כ שחט לשם ה', אבל לא כששוחט לצורך עצמו, דבזה אין עליו אלא העון של הפסד קדשים, אבל התורה גזרה דחייב אף באופן זה הרי דהמחשבה שלפי הסברא היתה היא תנאי עיקרי מתנאי חטא זה, איננה כלום כפי גזירת התורה, וע"כ הו"א דהכא שאני ובכל אופן צריך כפרה על המעשה, והייתי אומר שאף אם הוא אונס או מוטעה דבכל התורה פטור אף מקרבן משום שלא היתה מחשבתו כלל לעשות המעשה, כאן חייב, דהכא המחשבה איננה תופסת מקום כלל, ואם לא הביא קרבן חייב כרת וכן בשוגג אם לא הביא קרבן חייב כרת ולהכי איצטריך קרא דההוא שהוראתו (כפי שהסביר הגאון רמ"ל מלבי"ם ז"ל) שצריך שתסכים מחשבתו עם המעשה שעושה ושיהיה יודע איכות המעשה בכל פרטיה דזהו מזיד. ויש להעיר משבת דשנים שעשאוה פטורין אף דבעינן מלאכת מחשבת ויש לחלק, וההכרח לקצר ואמנם בענין שחיטה בצפורן שהזכרנו לעיל, לא זכיתי לירד לעומק דעתו של מרן הגאון רע"א ז"ל, דאיך אפשר להסתפק בדבר כלל מה שנסתפק שם אם הוא פסול מן התורה למ"ד דאדם לא איתקיש לקרקע וכן מה שנסתפק שם אם הוא פסול מן התורה בצפורן של בהמה עיי"ש, וכי נאמר בתורה שלא לשחוט במחובר לקרקע, הלא כל עיקר הדין דשחיטה במחובר פסולה למדנו מויקח את המאכלת, ואימא דאינו כשר אלא דומיא דמאכלת שהיא תלושה, אבל אם היא מחוברת בכל אופן שהוא בין לקרקע בין לאדם בין לבהמה לא הוה דומיא דמאכלת, דסתם מאכלת תלושה. ותלוש ובסוף חברו לקרקע כשר בדיעבד דהיתה עליו תורת מאכלת וגם עכשיו איננו נחשב למחובר לגמרי, (ויש להעיר מדיני טומאה ואכ"מ) ובנוגע למה שעוררנו לעיל דהוה מצי לאוקמי באופן שלר"ל לא יהיה איסור שחיטת חולין בעזרה דהיינו שימלקו שנים וכנ"ל, והעירונו דאפשר דמאן דגמיר משחוטי חוץ (דרק לדידיה יש מקום לספק זה שמא אין איסור שחיטת חוב"ע בשנים ששחטו דהרי כל עיקרו נלמד משחוטי חוץ ושם שנים ששחטו פטורין), מכ"מ הבשר אסור באכילה כמו שחוטי חוץ אף ע"י שנים, הנה לכאורה י"ל דגם לזה יש תיקון עפ"י קושית הכו"פ ע"י ביטול ברוב, אבל יש לדחות דכיון דלמ"ד חושנב"ע דאורייתא אסור בהנאה, א"א לבטלו ברוב, דידועים דברי החוו"ד ז"ל דאפילו למ"ד דהאיסור לבטל לכתחלה אינו אלא מדרבנן, מכ"מ באיסורי הנאה אסור מה"ת, דמכ"מ הא נהנה ממה שמבטלו, וא"כ א"א לאכלו ע"י ביטול ברוב, ואף דלדעת הרמב"ם משמע דיש לחלק ולאמר דאיסור אכילתן הוא מה"ת, אבל איסור הנאתן מדרבנן, מכ"מ זהו רק לדידיה דיליף מוזבחת ואכלת, אבל אם נאמר דר"ל סובר דבשנים ששוחטין חולין בעזרה, אין איסור דאורייתא ע"כ יליף משחוטי חוץ ושחוטי חוץ אסורין בהנאה מה"ת, וא"כ ליכא למימר הכי, וכ"ז לחדודא בעלמא. ובעצם הענין דשחוטי חוץ ע"י שנים ששחטו, יש לעורר דאפשר דאינם פטורים אלא כששניהם אוחזין בסכין ושוחטין, וא"כ לא משכחת אופן זה במליקה, דהא אינם יכולים למלוק אלא כל אחד בצפרנו, ואולם לפום ריהטא משמע דאין הפרש, דכל שנעשה שיעור השחיטה ע"י שנים, אף אם כל אחד אוחז סכין אחר בידו פטורין. הענין של עיבור צורה (שמדובר בו להלן בדף ג') כמדומה לי שלא נתבאר כל צרכו. רש"י ז"ל בפסחים דל"ד ודפ"ב פירש שהוא לינת לילה, וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה ונשרף עיי"ש, וכונתו דעיבור צורה היינו שאין שורפין אותו עד שהוא נעשה נותר וטעון שריפה מטעם נותר, ולפ"ז בקדשים קלים שיעור עיבור צורה כשיעור זמן אכילה דידיה שני ימים ולילה אחד, אבל להר"ח ז"ל מצאתי בפירושו לפסחים שכתב ותעובר צורתו, כלומר ישאר ימים עד שיבאיש ולא ישאר אדמומית אלא תעשה צורתו כעין ירקרוקת ויצא לבית השריפה, משמע מדבריו ז"ל שלא משום נותר נגעו בה. ובאמת לא אבין לפירוש רש"י ז"ל איזה נותר שייך בפיגול לתנא דבי רבה בר אבהו הא נותר פיגול לא משכחת לה, עיי' כריתות דף י"ד, וע"כ כונתו דאף דאין עליו האיסור של נותר, העשה דשריפה דגבי נותר יש עליו דהוא ג"כ בכלל והנותר באש תשרפו. ויש לעיין דלמ"ד במעילה דף ו' היתר שחיטה או היתר זריקה שנינו הרי משכחת נותר פיגול כששחט כדינו ופיגל בזריקה, דהא היתה לו שעת היתר למזבח, וכן מצינו לר"ש דאמר יש נותר שאין מועלין בו וכו' עיי"ש דף ז' ואקמינן שם לחד מ"ד דאי הוה ליה שהות למיזרקיה אין מועלין בו דהיתה לו היתר, והרי ר"ש קורא לו נותר, אף דלא נזרק הדם כהלכתו, וצ"ל דזריקה במחשבת פיגול גרועה מזריקה פסולה אחרת ועוקרת את ההיתר זריקה למפרע, ועיי' היטב שם דף ה' בענין פיגול, ויש להאריך בזה.)** אלא נבילת חולין בעלמא, מכ"מ צריך קבורה משום גזירה שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ספק וכסברת רב שם בכריתות כ"ו ע"ב ד"ה בשנודע לה שלא ילדה וכו' עיי"ש) וע"כ הוי חולין שנשחטו בעזרה וסבר דהוא בקבורה, אבל בשלא נודע שלא ילדה אמאי אמר שהיא בקבורה, והרי היא בכל אופן ספק קדש ואינו נאכל, ואף דהא דאינו נאכל הוא מהחשש שמא הוא חולין והוי נבילה, מכ"מ הרי אפשר שהוא קדש ומפני הספק שאנו מסופקין סוף סוף אינו נאכל וראוי להיות בשריפה ככל קדש שאינו נאכל, ולכל היותר היינו יכולין לאמר בו שאינו נשרף מיד אלא שטעון עיבור צורה והיינו אומרים שאין זה בכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד (עיי' פסחים דף פ') דבגופו הרי אין שום פסול, שאם הוא קדש הרי הוא קדש כשר אלא הפסול הוא מפני חוסר ידיעתנו שמא לא ילדה והר"ז דומה לפסולו מחמת הבעלים שהכהנים מעוכבים מלאוכלו וטעון עיבור צורה, **(ועיין תוספתא דזבחים פרק ז', ועיין בהג"ה לעיל דף מ"ט ע"ב.)** אבל מפני מה יקבר, הרי שריפת קדשים שאינם ראויים לאכילה הוא מצות עשה מכלל כל שבקדש פסול באש תשרף והר"ז ספק מצות עשה ועכ"פ היא לחומרא, יהיה לחומרא מה"ת או מדרבנן, ואין לאמר דיש גם ספק מצוה לאידך גיסא דילמא הוא חולין, והוא חולין שנשחטו בעזרה (והיינו אם יסבור ר"י דמליקת חולין בעזרה כשחיטה לענין איסור חולין שנב"ע), ואם הוא כך מצותו לא בשריפה אלא בקבורה, ז"א דהכל מודים דשריפה עדיפא, אלא דרבנן אמרי במשנתינו שאסור לשרוף הנקברין משום שהנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור, וע"כ כונתם משום גזירה שמא ישתמש באפר, אבל לא מדאורייתא, ולר' יהודה גם האי גזירה ליתא דהא ר' יהודה אמר במשנתינו אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף את הנקברין רשאי, וא"כ מ"ט לר' יהודה חטאת העוף הבאה על הספק אינה בשריפה אפילו כשלא נודע שלא ילדה, ישרוף ממ"נ אם הוא קדש הרי מקיים מ"ע דשורף קדשים שאינם נאכלים ואם הוא חול אף אם נאמר דלר"י זהו חולין שנב"ע הרי ג"כ לא גרע מקבורה. ועוד דאמאי לא יניחנה שתעובר צורתה ותהיה נותר אם היא קדש ואז בודאי יהיה עליו חיוב עשה לשרוף מספק, ואמאי יקברנה קודם שתבא לידי נותר, אף אם נאמר דלר"י מאחר שאם היא קדש הרי באמת אין בה פסול אין עליה מצות שריפה, וכי יש עליה באופן זה מצות קבורה. **(ועיין להלן מה שנעיר בס"ד בענין זה דקבורה, וקצרנו כאן.)** (ועיי' בתוס' פסחים פ"ב ע"א בא"ד וא"ת ואמאי צריך קרא בפסול הדם דכיון דצריך עיבור צורה פשיטא שישרף משום נותר, ואומר ר"י דאיצטריך דלא ליעבוד ליה קבורה קודם שיהיה נותר וכו' עיי"ש).
ומכיון שכך כמעט שאנו מוכרחים לכאורה לאמר לפי פירוש רש"י דר"י ורבנן לא נחלקו בחטאת העוף הבא עה"ס שלא נודע לאחר מליקה דבזו הכל מודים שהיא בשריפה, כי נחלקו בחטאת העוף הבעה"ס שנודע לאחר מליקה שלא ילדה האשה, והוא ממש הפלוגתא שביניהם לענין אשם תלוי שנודע לפני זריקה שלא חטא, ור"י סבר דנעשה העוף חולין למפרע ויקבר משום חולין שנב"ע או משום גזירה כנ"ל, ורבנן דמשנתינו סברי דלא נעשה חולין למפרע או משום דמעוכבת לאכול בקדשים גמרה ומקדישה, וע"כ הוא בשריפה, או דאולי לרבנן הוא רק מדבריהם בשריפה משום דמיחזי כחטאת העוף פסולה (וכדלעיל).
ואם נפרש על דרך זו מחלוקת ר' יהודה ורבנן במשנתינו אז תתישב תמיהתנו בהבנת הספרא איך הוא דורש דברים נפרדים אשם תלוי וחטאת העוף הבא עה"ס מצד אחד, וחולין שנשחטו בעזרה מהצד השני, מכח מיעוט אחד שבכתוב. דבאמת אין כאן דברים נפרדים כלל והכל סובב על ציר אחד, כלומר חולין שנב"ע, דר"י ממעט מכאן חולין שנב"ע וממילא מתמעט אשם תלוי כשנודע לפני זריקה וחטאת העוף הבעה"ס כשנודע לפני הזאה כנ"ל, ונחיצות המיעוט לחולין שנב"ע הוא עפ"י היסוד שהקדמנו שהיה מקום לטעות וללמוד משחוטי חוץ, או שהיה מקום לחשוב שיש לו דין פסולו בקדש וכנ"ל, ור' יהודה יסבור דמליקת עוף בפנים יש לה דין שחיטה לענין חולין שנב"ע, והמיעוט הוא לחולין שנב"ע, אלא דלענין הפרשה המדברת בקדשים שנפסלו קרוב יותר הדין של א"ת ושל חטאת העוף הבא עה"ס מחולין שנב"ע, ועוד דזה יארע לפעמים במקדש, אבל שחיטת חולין בעזרה כמובן לא שכיח, ועוד דחולין שנב"ע לא משכחת אלא ע"י עבירה, אבל הדין דא"ת וחטאת העוף הבעה"ס שאירע בהם כנ"ל, יקרה שלא ע"י עבירה אלא ע"י מצוה, וע"כ הקדימם ושנה חולין שנב"ע לאחרונה כדי לבאר את טעמו. אבל באמת כל אלו חולין שנב"ע. וראוי להעיד שבברייתא הובאה בשיטה מקובצת סוף תמורה וכפירוש הר"ח ז"ל בפסחים כ"ח תניא אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק וחולין שנשחטו בעזרה ר' יהודה אומר יקברו ר' שמעון אומר ישרפו הרי דשנה שלשה אלו כאחד משום שטעם אחד להם.
והנה לעיל משום השגת הרש"ק על רש"י ז"ל פירשנו פירוש אחר במשנה דסוף תמורה, ואמרנו דרבנן דר' יהודה גם הם סוברים דחולין שנב"ע בקבורה כרבנן דרישא דמתניתין אלא דנחלקו ביסוד אחר עיי"ש לעיל, וכעת אחרי ההתבוננות אני אומר שעפ"י ברייתא זו יתכן היטב לפרש כרש"י דנחלקו בזה עצמו אם חולין שנב"ע בשריפה או בקבורה ותרוייהו רבנן ור"י סברי דהאי אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק דאיירינן בהו הכא נעשה למפרע חולין בעזרה, אלא דנחלקו אי חולין שנב"ע בשריפה או בקבורה, ורבנן דר' יהודה שבסיפא אינם רבנן של סתם המשנה ברישא שאומרים דחולין שנב"ע בקבורה, אבל כפי שתורה לנו הברייתא באצבע הם רבי שמעון ושעמו הסוברים דחולין שנב"ע בשריפה (קידושין נ"ח וחולין פ"ה), וכמובן גם בדרך זו מסולקת השגת הרש"ק ז"ל.
אמנם האמת אהובה מהכל, ואחרי כל מה שפלפלנו בזה עלינו להודות שעדיין לא הגענו לפשט הברייתא דספרא בתוך תוכה. א) מצינו באותה ברייתא דתו"כ בפרשת צו שרבנן אומרים אין לי אלא נותר, מנין לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה וכו' וחטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי ת"ל לא יאכל כי קדש הוא כל שהוא קדש טעון שריפה עיי"ש, וע"ז נחלק שם רבי יהודה, הרי לנו גלוי שלא נחלקו בשנעשה חולין למפרע ושזה שצריך שריפה הוא משום דחולין שנב"ע בשריפה, דהרי אומרים בפירוש כל שהוא קדש בשריפה. ולפי פירוש רש"י ז"ל בסוף תמורה הרי טעמייהו דרבנן הוא דא"ת וחטאת העוף הבא עה"ס באופן הנ"ל הם בשריפה משום דנעשו חולין למפרע וחולין שנב"ע בשריפה, וא"כ מהו זה שאומרים כאן דטעונים שריפה משום דכל שהוא קדש בשריפה. ויצטרך לפרש טעמייהו דרבנן החולקים על ר' יהודה שם במשנתנו בסוף תמורה והאומרים דא"ת וחטאת העוף הבא עה"ס בשריפה דהוא לא משום שנעשו חולין בעזרה, אלא דנעשו קדש פסול וכמבואר לעיל ושפיר קאמרי כל שבקדש פסול, ולר' יהודה נעשו חולין למפרע אלא דהו"א דחולין שנב"ע בשריפה ואיצטריך קרא דהוא וכנ"ל. ואולם עדיין לבי מהסם: ב) בפסחים כ"ח שנתוכחו ר' יהודה ורבנן בדין חמץ בפסח שר' יהודה אומר אין ביעורו אלא שריפה ודן ר' יהודה דינו האחרון נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה והשיבוהו רבנן אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה ושתק ר' יהודה. עיי"ש. ועיי' בפירוש רש"י ז"ל שכתב וז"ל אשם תלוי בא על ספק כרת וכו' ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר' יהודה ורבנן בשילהי פרק בתרא דתמורה לר' יהודה בקבורה לרבנן בשריפה וכו', ואתה אומר בקבורה אאשם תלוי קאי דקאמר ר' יהודה יקבר ואע"ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, עכ"ל.
והנה פשוט מפני מה לא פירש כאן רש"י כפירושו בסוף תמורה דאין לזה מקום כאן כלל, דאם טעמם של רבנן הוא משום דחולין שנב"ע בשריפה וטעמו של ר' יהודה משום דסבר דהם בקבורה אין זה ענין כלל לכאן דמה ישנו בבל תותירו שייך בחולין שנב"ע, (וגם אין בהם חיוב כרת והיה ר"י יכול להשיב אני אומר בקבורה מפני שאינו בכרת), וע"כ דכאן מדברים לא בנעשה חולין למפרע אלא בקדש פסול או בנותר של אשם תלוי, ואם באנו להשוות שני הפירושים של רש"י נצטרך לאמר דסבר דפליגי בתרתי בשנעשה חולין למפרע ע"י שנודע בין שחיטה לזריקה, דר"י אמר דבקבורה, ורבנן אמרי בשריפה, ופליגי גם באירע פסול או נותר בא"ת דלרבנן בשריפה ולר"י בקבורה והמשנה באמת כוללת שתי הפלוגתות, ואולם בפלוגתא השניה טעמיהם שונים לגמרי דכאן לא שייך לבנות על היסוד של חולין שנב"ע, אלא דנחלקו בדרשת הכתוב אם קדש כזה שבא על ספק יש לו לענין שריפה הדין של קדש שבא על ענין ודאי, ורבנן מרבים מן הכתוב ור"י מסתבר לו למעט מן הכתוב, כלומר מקדש הוא, ומאחר שבכלל הפלוגתא הוא גם בשר אשם תלוי שנעשה נותר, ואשם תלוי כל שלא נודע בין שחיטה לזריקה הרי הוא נאכל וישנו בכל תותירו ע"כ השיבו את ר' יהודה משיטתו שאף נותר של אשם תלוי אינו טעון שריפה דוקא, ומכיון שכך פירוש הספרא הוא שר' יהודה ממעט מהוא דזה אינו טעון שריפה משום שאינו דומה ממש לקדש סתם דהוא בא על הספק אף דעל הנותר שלו חייבין כרת, ומעתה ק"ו לחולין שנשחטו בעזרה שאינם בשריפה מצד דמיונם לקדש פסול וכפי המבואר בתחלת דברינו,
ומצאתי לרגמ"ה ז"ל בפירושו בסוף תמורה שהוא מפרש שנחלקו בא"ת שנפסל או שניתותר והוא כפירוש רש"י בפסחים כ"ח. וזה מסכים לפירושו בדעת ר"ש דחולין שנב"ע ישרפו משום צד הדמיון שבהם לקדש פסול וכמפורש למעלה, וד"ל. וההכרח לאמר דמחלוקת זו שעליה מוסבים דברי רבנן בוכוחם עם ר"י בדין חמץ, היא היא המחלוקת המובאה בספרא שאנו מעיינים בה ושיסודה במדרש הכתוב שבלי דרשת הקרא לא היה מקום לר"י ללמוד משם שאינו בשריפה,
אעפי"כ אינני קובע מסמרות בפירוש הברייתא דתו"כ הזאת, ואני אומר שהדבר צריך תלמוד, ואם יספיקו דברי לעורר את המתיגעים בדרכי העיון האמתי להבין דברי רבותינו הראשונים ז"ל, הרי קבלתי את שכרי, ויעויין להלן בדברינו בס"ד בענין חטאת העוף הבאה על הספק.
שוב הגיע לידי ספר צל"ח על מסכת פסחים וראיתי שהגאון ז"ל אומר בזה דבר חדש לגמרי, והנני מעתיק לשונו כפי הנחוץ לעניננו, אחר שהעיר על הסתירה בפירוש רש"י שעמדנו עליה הוא כותב וז"ל ולכן אני אומר דבר חדש שלא ראיתי להראשונים שדברו בו והוא כי הנלענ"ד כי אזהרת נותר שלא יותירו שייך בין בזבח כשר בין בזבח פסול ואל תתמה שהרי שבירת העצם בפסח אי לאו דגלי קרא בו בכשר ולא בפסול היה נוהג גם בפסול ומה ששנינו אבל המותיר בטהור רבותא קמ"ל דאפילו בטהור אינו לוקה משום דניתק לעשה או משום לאו שאין בו מעשה לכל מר כדאית ליה במסכתא פסחים דף פ"ד, ומה ששנינו במס' פסחים דף פ"ב הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד הכונה שמחוייב לשורפו מיד ואינו רשאי להותירו עד בוקר, אלא שכל קרבן כל זמן שהוא כשר אינו רשאי לשורפו ובליל שלישי אף שכבר אינו יכול לאוכלו אי אפשר לשורפו שאין שורפין קדשים בלילה, אבל קרבן שנפסל ביום זבחו חייב לשורפו ביומו וקאי עליו בבל תותירו ובקרבן כשר לא משכחת שיהיה קאי בבל תותירו ויהיה שריפה שכל זמן שלא נעשה נותר אינו רשאי לשרפו וכשכבר נעשה נותר שוב לא שייך דקאי בבל תותירו שכבר עבר ושוב אינו עובר ואין זה דומה לחמץ שבכל רגע עובר בבל יראה מה שאין כן קרבן שנפסל ביום זבחו זה קאי עליו בבל תותירו והוא בשריפה אבל אינו בכרת ונותר גמור מקרבן כשר הוא בכרת ואינו בבל תותירו, ולכן חזר ר"י ודנו דין אחר, ולא כמו שפירשו התוס' דא"צ לאיסור אכילה והנאה וכרת, אלא דלא משכחת כרת דכשהוא בבל תותירו אינו בכרת וכשהוא בכרת אינו בבל תותירו, ומתורץ גם קושיית התוספות בד"ה וחמץ הרי הוא וכו' דלעיל יליף מנותר ממש וכאן יליף מקרבן שנפסל ביום זבחו. והנה אשם תלוי שבין שחיטה לזריקה נודע שלא חטא זה מיקרי קדשים שנפסלו ולא חולין שנשחטו בעזרה עיין תוי"ט ריש פרק ו' דכריתות, ואם כן קאי עליו בבל תותירו ואעפי"כ סובר ר' יהודה בקבורה, ושפיר השיבו חכמים אשם תלוי וכו' ואין אנו נחוצים לפירוש רש"י וכו' עיי"ש בדברי הגאון ז"ל
ועתה נתבונן בדבריו ז"ל. א) הנה ההנחה שמניח דבזבח פסול יש ל"ת דלא תותירו צריכה עיון, דהא המשמעות דלא תותירו הוא כמפורש בתורה שתאכל, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, אבל היכא דל"ש אכילה לא של אדם ולא של מזבח, לא שייך בל תותירו, ואין כאן אלא מצות שריפה בלבד וגם משמעות הלשון דבל תותירו הוא שיש לו זמן קבוע שעד הזמן אינו עובר, ובמה מצינו שאמר ר"י כונתו שנותר קבוע לו זמן כלומר שאסור להותיר עד זמן קבוע שבו יאסר בהנאה, וכן בחמץ אסור להשאיר ברשותו חמץ עד שעה שיעבור עליו בב"י, וכמובן דזהו ג"כ בכלל לא יראה, שתשמור שלא יהיה חמץ ברשותך כשיתחיל הזמן שאסור בהנאה ועיי' בשיטת ר' יהודה בפסחים כ"ח ע"ב ובירושלמי פסחים פ"ה ה"ד, ולקמן יבואר יותר בס"ד,
והנה לתנא דבי רבה בר אבוה (פסחים פ"ב וש"מ) כל הפסולים בקדש ואפילו פיגול טעונים עיבור צורה, וא"כ לדעת הצל"ח ז"ל תתחייב כ"כ פלוגתא דחוקה בינו ובין רבנן דלרבנן כל שפסולו בגופו ישרף מיד שיש עליו ל"ת דבל תותירו, ולרבה בר אבוה לא די שאין עליו ל"ת דבל תותירו אלא שאדרבה אסור לשורפו מיד, ועיי' בתוספות פסחים פ"ב ע"א ד"ה בשלמא דמוכיח דהחלוק שפסולו בגופו ישרף מיד ושבדם ובבעלים תעובר צורתו הוא מיוסד על הסברא בלבד, דמה שנאמר בפסולים (חוץ מנותר) תשרף אינו מוכרח שמשמע מיד, ולדעת הצל"ח ז"ל הלא אינו מצד הסברא בלבד אלא דכל שפסולו בגופו דמי לנותר ויש בו לאו דלא תותירו לענין שריפה, כמו שהיה על הנותר לאו זה קודם שנעשה מחוייב שריפה, ויש להשוות דברי שניהם בשנאמר דכונת התוס' ז"ל שחכמים הכריעו מסברא איזה קדש פסול דמי טפי לנותר ויש עליו בל תותירו וצריך שריפה מיד. ב) הוא ז"ל מעמיד פלוגתתם בא"ת שנודע בין שחיטה לזריקה שלא חטא והוי קדשים פסולין וכו'. וא"כ צריך להבין טעמו של ר' יהודה דאמר יקבר, אי משום דסבר דנעשו חולין למפרע (וכשיטת הסובר כן בכריתות וכנ"ל) א"כ לא השיבוהו כלום, דאז הרי אינו בבל תותירו, וע"כ דגם הוא מודה דהוה קדש פסול וא"כ ישנו בבל תותירו ואעפי"כ אמר יקבר, וצריך לדעת מאיזה טעם, וע"כ מפני שדורש קדש הוא למעט א"ת וכמבואר בספרא הנ"ל. ומעתה הגע בעצמך קדש פסול זה נתמעט משריפה מן הכתוב, (ולדברי הצל"ח, עיי"ש, אף בהנאה אינו אסור מן התורה) וא"כ מאין הרגלים לאמר שישנו בבל תותירו, ודאי שעליו לא כיונה תורה לאמר לא תותירו, ואי דצריך קבורה, הרי קבורה אינה מצוה בעצם, אלא רק תיקון חכמים כדי שלא יבואו לידי תקלה, (ועיי' בפסחים פ"ב ע"ב ד"ה אבל נטמא דבחולין נמי מיפסל אימא הואיל ואיתעביד בה עובדין דחול אימא לא תיבעי שריפה ותיסגי לה בקבורה, ופירש"י תיסגי לה בקבורה לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים), ועיי' תוספות סוף תמורה דהטעם דכל הנקברים אפרם אסור, הוא משום דלא איתעבידא מצוותם (עיי"ש), הרי דאין זו מצוה בעצם, ובאמת לא ידעתי מהיכן היה אפשר ללמוד מצות קבורה באיסורי הנאה למצוה בפני עצמה.
ובישוב דברי הגאון ז"ל יצטרך לאמר דסבר דקבורה של איסורי הנאה היא מצוה בעצם ודוקא קבורה, והוא מ"ע כמו המצוה של שריפה בנשרפין, ויסבור דלמדנו זאת מעגלה ערופה, דאמרינן בכריתות דף ו' שם תהא קבורתה ועיי' רש"י חולין דף קי"ז ע"א ד"ה עגלה ערופה), ולמדנו מכאן לכל איסורי הנאה, וא"כ הרי בא"ת שנודע קודם זריקה יש עליו בל תותירו, כלומר שמחוייב בכל רגע לקברו דכיון דנתמעט משריפה הרי הוא ככל איה"נ ומצותו בקבורה, וזוהי תשובת רבנן לר' יהודה שהרי מצינו לדידך בל תותירו בא"ת ואעפי"כ אין הכונה שם שלא תשהנו אלא תשרפנו, אלא שלא תשהנו ותקברנו וא"כ יוכל להיות גם בחמץ כך, ואולם מדברי רש"י המובאים לעיל לא משמע כן, ועוד דא"כ מ"ט כתבו התוס' ז"ל דנשרפין אפרם מותר משום דנעשית מצותם, אבל הנקברים אפרם אסור דלא הטעין אותם הכתוב שריפה משוך איסורייהו לעולם עיי"ש בתמורה ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין, וע"כ כונתם דאותן האיסורים שצוה הכתוב לשורפם, הרי דצוה לעשותם אפר וכיון שנעשו אפר נעשית מצותם, משא"כ בנקברים, אבל אם קבורה בקרקע דוקא, הרי י"ל דגם כאן מצותם שיעשו אפר ע"י קבורה בקרקע, וכיון שנרקבו לעפר, אפרן מותר, ואת"ל דאין ה"נ דבאופן זה מותרים, אלא דכונת התוס' היא שאם נעשו אפר ע"י שריפה, או ע"י שיבשו והופרכו אסורין, אין לשון התוס' ז"ל משמע כך, ובדוחק יש לחלק ולאמר דרק בשריפה שייך לאמר שנעשית מצותה, שתיכף כשהוא מדליק נעשית המצוה מכחו, ועיי' בנימוקי יוסף בב"ק בסוגיא דאשו משום חציו לענין הדלקת נר בע"ש), משא"כ בקבורה, שהמצוה היא רק ההטמנה בקרקע, ומה שבהמשך הזמן נרקב ונעשה עפר הוא מידי דאתי ממילא, ואינו בכלל עשית המצוה, ולא שייך כאן נעשית מצותו במה שהניחה, דאסור לו לחזור ולהוציאה דשם תהא קבורתה לעולם, באופן שלא שייך כאן נעשית מצותו.
וראיתי לרגמ"ה ז"ל בפירושו בסוף תמורה שכתב וז"ל דנקברין אותן שדינן להקבר אם שרפן אפרן אסור, הלכך אסור לשנות שאם היה שורפן היו נהנין מאפרן כדקי"ל דנשרפין אפרן מותר. עכ"ל, ועל הא דאמרינן שם בגמרא ונקברין אפרן אסור והתניא דם נדה ובשר המת שנפרכו טהורין פירש הוא ז"ל וז"ל דם נדה ובשר המת שדרכן להקבר, אם לא נקברו וכבר הופרכו מעצמן ונעשו אפר טהורין, מאי לאו טהורין ומותרין אפרן בהנאה עכ"ל,
ומשמע מדקדוק לשונו דאלו נקברו ונרקבו לעפר הוה העפר מותר במת (אם אין שם מלא תרווד רקב), אלא דהחדוש הוא אם לא נקברו, וכן ירגיש כל מדייק בלשונו, ונראה לכאורה שדעתו היא דבקבורה ממש כשנעשה עפר על ידה הוי נעשית מצותו ומותר בהנאה, ואכן קשה להכריע בהחלט שזו כונתו,
ומצאתי בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל בסוף תמורה שכתב ואלו הן הנקברין וכו', כל אלו אסורים בהנאה וכו' והקבלה בידינו לקבור אותה עכ"ל. וכנראה דבריו נוטין לאמר שזהו מפי הקבלה, וקשה להכריע כשמשתמש רבינו ז"ל בלשון זה לבד, אם כונתו שהוא מצוה דאורייתא או רק דרבנן, וצ"ע.
ואמנם יש להתבונן בשרש הדבר מאין יש ללמוד קבורה לאיה"נ מה"ת הלא ע"כ מעגלה ערופה (דמובן דבורכא היא לאמר שנלמדנו ממת דאסור בהנאה, דקבורתו היא משום כבוד הנברא בצלם ואינו ענין לזה כלל) שנאמר בה שם ודרשינן שטעונה קבורה.
וראוי להבין באיזו מדה למדו מכאן לכל איסורי הנאה, אי בבמה מצינו הרבה יש לפקפק בדבר, ולדוגמא איך נלמוד מכאן שור הנסקל דהרי יש להשיב מה לעגלה ערופה שכן אסורה מחיים תאמר בשוה"נ שמותר בהנאה מחיים (שיטת ר"ת), וכן יש להשיב תשובה כללית מה לעגלה ערופה שהוקשה לקדשים דכפרה כתיב בה (ועיי' קידושין נ"ז וש"מ), וקדשים פסולין צריכין ביעור מן העולם בשריפה ולה נתנה תורה אופן אחר של ביעור, אבל בשאר איה"נ אין מצוה כזו כלל ואם רצה להניחם בגלוי יניחם, ובלבד שלא יהנה מהם. ואת"ל דנלמד מפטר חמור שצריך קבורה מג"ש דעריפה עריפה עיין ספרי פ' שופטים), מה לפטר חמור שכן אסור בהנאה מחיים לר' יהודה), ועוד דגם בו שייך ענין קדושה, ואולי אין זו פירכא, ואפשר דיש מאיסורי הנאה שיש ללמדם בק"ו מפטר חמור דמה פטר חמור שכן יש היתר לאיסורו ע"י פדיה טעון קבורה הנך לא כש"כ.
וראוי לעורר ספק בעצם הדבר דאם למדנו קבורה לאיסורי הנאה מעגלה ערופה תהיה קבורה דוקא ולא ביעור אחר, ולפי הנראה בעגלה ערופה אם ירצה לשרפה אינו רשאי ולא מן הגזירה שמא יהנה באפרה (כמתניתין דסוף תמורה גבי שאר נקברין) אלא מן הדין, שאין זה קיום מצותו, וא"כ אף בשאר איה"נ יהיה כך, והלא ידענו דמה שלרבנן אינו רשאי לשרוף הנקברין אינו אלא משום גזירה בלבד ולרבי יהודה אף לכתחלה שפיר דמי. ועוד דא"כ מפני מה יש מן הנקברין שיכול לבערן שלא בקבורה דוקא, וכגון חמץ בפסח שמפרר וזורה לרוח או מטיל לים (לשיטת רבנן), וכן בע"ז שוחק וזורה לרוח ומטיל לים (ע"ז מ"ג), (ובחמץ בפסח לרבנן שלא בשעת ביעורו בשריפה ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר לפי שיטת הירושלמי פ"ב דפסחים, ויש להבין דבשלמא שלא בשעת ביעורו ניחא דהוא בשריפה, דליכא למיגזר משום אפרו, דהא הוא עצמו היתר, ואין האיסור חל אח"כ על האפר, אבל בשעת ביעורו היינו משעת שבע ואילך הרי כבר הוא אסור בהנאה, ואיך אמרו בדרך כלל בכל דבר דמשמע ק"ו לשריפה, הא אסור לשרפו משום גזירת אפרו, ולפירוש ר"ת בפסחים י"ב, דשעת ביעורו הוא קודם שנאסר בהנאה ושלא בשעת ביעורו הוא לאחר שנאסר בהנאה קשה ביותר דהא הוא אז מן הנקברין ואינו רשאי להחמיר ע"ע משום גזירת אפרו, וצ"ל דמשום חומרא דחמץ בטלו גזירה זו, ואין לאמר דבחמץ שאמרה עליו תורה לא ימצא אין מועיל קבורה כלל ובעי דוקא או שריפה או פירור וזריה לרוח באופן שיושבת מן העולם, אבל לא קבורה, דז"א דמ"ש מחמץ שנפלה עליו מפולת דהרי הוא כמבוער, פסחים ל"א ע"ב, וא"ת דזהו דוקא כשמעמיקו ג' טפחים בקרקע כדי חפישת הכלב, כדאמרינן התם במתניתין, אבל בפחות מזה לא, ז"א דג' טפחים הוא משום ריחא, שמא יוציאנו הכלב ובטלה השבתתו, אבל מה"ת אפשר דסגי בכל דהו ואינו עובר בב"י כל זמן שהוא טמון בקרקע, ואינני זוכר כעת שום מקום שמפורש שם בכל הנקברים דאיה"נ עד כמה צריך להעמיקן בקרקע, ואפשר דשיעור חפישת הכלב הוא ג"כ מדאורייתא דאי לאו הכי אינו מושבת מן העולם).
ואולי לא גמרינן מעגלה ערופה אלא דטעונים ביעור מן העולם, אבל לא דוקא בקבורה כעגלה ערופה, ובעגלה ערופה עצמה יש לעורר קצת אם מקיים מצותה כששורפה במקומה, ויש להעיר מפלוגתא דבעינן קרא כדכתיב בסנהדרין דף מ"ה ע"ב, דאי בעינן קרא כדכתיב קבורה דוקא, משום דהלשון שם משמע שיהיה הביעור באופן שאינו צריך לשום אמצעים מן החוץ והיינו לקוברה במקומה, או דנלמד בג"ש דשם שם מותקבר שם מרים כדאמרינן בסנהדרין מ"ז ובש"מ. (וראיתי להתוס' ז"ל בע"ז דף כ"ט שכתבו במרוצת דבריהם דאיצטריך תרוייהו כפרה וקרא דוערפו שם, דאי לא כתיב שם הו"א דכיון דנעשית מצותה מותרת בהנאה, ולפום ריהטא אין דבריהם מובנים לי כל צרכן, דהא בלא"ה איצטרך שם ללמד שטעונה קבורה, דמכפרה בלבד הייתי אומר שצריך שריפה כקדשים, ואת"ל דלא הוה ילפינן מקדשים דלא עדיף מקדשים שמתו וכדומה דאינן בשריפה אלא בקבורה, הרי עכ"פ לא הייתי יודע שצריך קבורה כלל, וכן לא הייתי יודע לכל שאר איה"נ שצריכין קבורה אם זהו המקור שממנו נלמד קבורה לכל איה"נ ועוד דהא איצטריך שם לג"ש דמת אסור בהנאה, ויש לעורר הרבה בג"ש זו לענין מת, אלא שאין הזמן מספיק, וכן יש לעורר דג"ש זו אינה אלא מופנה מצד אחד, דהא איצטרך שם בעגלה ערופה ללמד דין קבורה, ולמ"ד למדין ומשיבין, הרי יש להשיב מה לעגלה ערופה שכן אסורה מחיים, ועוד דכפרה כתיב בה והוקשה לקדשים, ואולי האי מ"ד יליף מת לאיה"נ מג"ש דשם שם מעכו"ם וכמו שהקשו התוס' שם בע"ז כ"ט דיש ללמוד כך, וכן רבא למד כך להזמנה דמת שם מעכו"ם בסנהדרין מ"ז, ויש להאריך) וכן מצינו לר' יהודה דאמר שחטאת העוף היא מן הנקברין ואעפ"כ אינו מדקדק שתהיה דוקא בקבורה, אלא אומר שמנתחה אבר אבר ומטילנה לאמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קדרון (ועיי' פי' רש"י שמתוך שרך הוא מתמקמק ואינו עומד בקילוח המים).
סוף דבר דמשמע דשאר איסורי הנאה חוץ מעגלה ערופה ופט"ח קבורתם איננה מצוה בעצמה וקבורה לאו דוקא, אלא צריך לסלקם מן העולם שמא יבוא לידי תקלה, ועדיין הדבר צריך בירור.
ובדברי הצל"ח ז"ל שם יש להעיר דמה שאמר דא"ת שנודע לאחר שחיטה אינו אסור מה"ת בהנאה (עיי"ש) לדעתי צ"ע דהא לרבנן כיון דמעון שריפה מה"ת, ממילא אסור בהנאה, דכל הטעון שריפה אסור בהנאה חוץ מתרומה טמאה שנהנה ממנה בשעת ביעורה. (ג) הגאון ז"ל סובר שהועיל הרבה בפירושו חוץ מהנ"ל, דההיקש של חמץ לנותר משום ששניהם בבל תותירו עולה יותר יפה לפי פירושו מלפי פירוש רש"י ז"ל, שבנותר גמור אי אתה מוצא שניהם כאחד, כלומר הלאו דלא תותירו והמצוה לשרוף כמו שאתה מוצא בחמץ, הלאו דב"י והעשה דתשביתו, אבל בנותר שאינו גמור כלומר בקדש פסול ביום זבחו אתה מוצא שניהם כאחד שהוא מוזהר שלא להותיר ומוזהר לשרפו עיי"ש בדבריו ז"ל. ולא אבין למה לנו שישוה המשל מכל צד, וכי לא נוכל לפרש ברוחה, נותר היה עליו לאו שלא יותיר ואם הותיר מחוייב לשרוף הנותר אף שעכשיו כבר עבר לאו זה מהעולם. ובחמץ הלאו הזה קיים בבל רגע ורגע ויש עליו גם עשה להשבית, וכי אין הדין נותן שהשבתת החמץ שאמרה תורה הוא ג"כ שריפה והלא אדרבה חמץ חמור בפרט זה מנותר, שהרי בחמץ שני הדברים הלאו והעשה נמצאים בבת אחת. ועוד דמי הגיד לנו שאין המשל שוה גם באותו הצד של הזמן שקודם שחלה מצות ההשבתה, דבקדשים מתי הוא עובר על הלאו דלא תותירו, הלא קודם שנגמר הזמן איננו עובר וכשהגיע הרגע הראשון של חוץ לזמנו הרי כבר עבר ומתי עובר, אלא מיד שמגיע הרגע האחרון של סוף הזמן באופן שבו אי אפשר לו לאכלו קודם שיתחיל חוץ לזמנו הוא עובר על לא תותירו על שלא שמר כשהיה עדיין האפשרות בידו שלא יבוא לידו נותר, ואף בחמץ כך, למשל לרבי יהודה דלדידיה קיימינן ולדידיה משש שעות ולמעלה עובר בב"י מה"ת (ירושלמי פסחים פרק ה' הלכה ד' ועיי' רמב"ם פ"ב מחמץ ומצה) הוא ג"כ כך דהוא עובר לא רק ברגע של התחלת שבע, אלא גם ברגע שקודם לו, דהא התורה אמרה שמשש שעות ולמעלה אסור לו להיות חמץ ברשותו, וא"כ ע"כ כונתה, שמרהו שלא תבוא לידי ב"י והוא כמו לא תותירו בקדשים, אלא שבחמץ עוד חמור יותר דב"י נמשך והולך, (ודוגמא לדבר בירושלמי דראש השנה פרק א' הלכה א' שלמה שנתו בעצרת וכו' כהדא לא ילין חלב חגי ואמורי חול קריבין ביו"ט וכו' אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר עיי"ש) (ד) והוא עיקר, דבירושלמי מפורש כפירוש רש"י ז"ל בכאן, דז"ל הגמרא בירושלמי דפסחים פרק ב' הלכה א', אמר להן חמץ אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן (פירוש שהוא בבל תותירו) ונותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן. אל יוכיח חלב של שור הנסקל שאין לו זמן. אמרו לו והרי אשם תלוי בשיטתך יוכיח שהוא אסור באפילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן ואינו בשריפה ושתק ר' יהודה עיי"ש. הרי לנו כפירוש רש"י, **(ואולם יש להעיר דהא בחמץ מתחלת שעה שביעית עד הלילה הרי אפילו לר' יהודה אינו חייב כרת על אכילתו, משא"כ בנותר, ועיין תוספות פסחים דף י"ב ע"ב ד"ה אימתי, ויש להאריך בנקודה זו.)** וחטאת העוף הבא על הספק לא גריס כלל דלא שייך דכיון דאינו נאכל איך יתכן לאמר שהוא בבל תותירו והבבלי אגב שיטפא נקטה. ומאחר שמחלקתם הוא בנותר של אשם תלוי שקרב כדינו ע"כ טעמו דר' יהודה משום מיעוט הכתוב דקדש הוא שדוקא קדש הבא על הודאי ולא קדש שבא על הספק טעון שרפה וק"ו לחולין שנשחטו בעזרה שאינן טעונין שריפה.
ואולם עדיין יש להנדו בדבר, שהרי העלינו דר' יהודה למד מקדש הוא למעט א"ת וחטאת העוף הבא על הספק שהנותר שלו אינו בשריפה משום דאינו דומה בכל צדדיו לקדש פסול, דהוא בא על הספק, וק"ו לחולין שנשחטו בעזרה שדמיונם לקדש פסול מפני שנפסל בקדש או מפני שדומה לשחוטי חוץ עפ"י יסודו של רגמ"ה ז"ל רחוק מאד, ומכיון שנתמעטו משריפה הרי דאין מקישים אותם לא לפסולו בקדש, ולא לשחוטי חוץ, ממילא אינם אסורים בהנאה מה"ת, וע"י כך הושוו תלמודנו והספרא אליבא דר' יהודה וכנ"ל, אבל עדיין קשה מנ"ל לרבי יהודה דהמעוט הוא על אשם תלוי וחה"ע הבאה על הספק, הלא יותר מסתבר להעמיד המעוט על חולין שנשחטו בעזרה דדמיונן לקדש פסול רחוק מאד, ונותר דא"ת ודחטאת העוף הבא עה"ס תהיה מצותו בשריפה ככל נותר וככל קדש פסול, וצ"ל דמסתבר דקדש פסול דכוותיה קממעט דהא פרשה זו שדורש ר' יהודה מדברת בנותר, והיינו דמסתברא דקאי בנותר ממעט נותר, ואשכחן כה"ג כ"פ בתלמודא. או די"ל דמסתבר דקדש דכוותיה קממעט. וכן יש לדקדק מנ"ל דממעט א"ת דילמא ממעט רק חטאת העוף הבא עה"ס דאינו נאכל אף קודם שנעשה נותר, אבל א"ת הרי הוא נאכל כשנעשה כהכשר, ככל קדש גמור, וניחא טפי למעט חה"ע הבעה"ס מלמעטו, ויש לי בזה הרהורי דברים אלא שעדיין לא נתחוורו לי.
ולפי מה שיתבאר להלן הנה רבי יוסי ברבי יהודה למד חטאת העוף שבאה על הספק בהיקש מאשם תלוי (נזיר כ"ט), ויתבאר דלדידיה אין חטאת העוף חלוקה מא"ת כלום, אלא שהיא אינה נאכלת מפני שיש בה שני איסורין, ולהמסקנא אף שני איסורין אין בה אלא מדרבנן, דסבר אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא, וכיון שכך י"ל דרבי יהודה ג"כ סבר דאין שחיטה לעוף מה"ת וסמוכין לדבר מהספרא פ' ויקרא שדרש שם נכי חולין שנב"ע מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה, עוף מנין וכו' ופירש הרשב"א ז"ל דסבר אין שחיטה לעוף מה"ת, וא"כ יש ללמוד חטאת העוף לגמרי מא"ת דאין כאן אלא אסור אחד דחולין בעזרה כמו א"ת, והא דאינה נאכלת הוא רק מדרבנן משום שיש ספק איסור דרבנן משום נבילה נוסף על הספק איסור דחולין בעזרה והוא כדרך שדן בנו רבי יוסי, וא"כ לגמרי שוים חה"ע הבאה עה"ס ואשם תלוי, ושפיר ממעטם מקרא אחד. ואולם יש לערער בדבר ולפלפל וקצרתי,
איברא דאינו רחוק מהדעת כלל דחולין שנב"ע כדי נסבה, ומשום דבשלשה אלו נחלקו ר"י ורבנן אם בשריפה או בקבורה נקט לה לחולין שנב"ע בהדייהו, אבל אינם באמת ענין לכאן, ולא מכאן נתמעטו, אלא