אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס דברי יצחק · סימן ג
והנה אם נקבל הנחה זו שדעתו ז"ל כדעת רבי אבהו היה נראה לכאורה לתרץ דבר תמוה בהלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ז' שכתב שם וז"ל האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסיר מן התורה שנאמר לא יאכל, ואעפי"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על השיעור שהוא כזית וכו' עיי"ש, ותמהו עליו נושאי כליו ז"ל דל"ל קרא הא קי"ל בכל התורה חצי שיעור אסור מה"ת ועוד דאי מקרא נפיק הא לא יאכל משמע אכילה בכזית עיי"ש ובמל"מ, והנה הגאון רמ"ל מלבי"ם ז"ל בהתורה והמצוה פ' צו הראה מקור לדברי הרמב"ם מתו"כ פ' צו גבי מנחה שדרשו שם בספרא מצות תאכל מה ת"ל לפי שנאמר יאכלוה אין לי אלא כולה מקצתה מנין ת"ל תאכל אפילו כל שהוא עיי"ש ופירש **(כונת הספרא איננה פשוטה כ"כ בעיני דמה סברא היא לטעות שאין המנחה נאכלת אלא אם נשארה כולה, אבל אם אבדו רוב שיריה ונשאר מקצתה לא תאכל, ומצינו לשון זה במנחות נ"ח שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עיי"ש, ושם הכונה כולו על כל שיעור ההקטרה דהיינו כזית, אבל כאן משמע על כל השירים כמה שהם. והגאון מלבי"ם ז"ל מפרש שמלמדנו שאפילו אם נשאו רק מקצת מן השירים מצוה לאוכלם, ולא אבין סברת הדבר דמה"ת שאין מצוה לאכלה אלא אם היתה שלימה, וא"ת דהו"א שאין מצוה לאכול אלא אם נשאר כזית דאכילה משמע בכזית, אבל אם נשאר רק כל שהוא אין מצוה לאכלו, אם זו היא הכונה היה צ"ל אין לי אלא כזית כל שהוא מנין. ואולי הכונה כאן כמו במנחות נ"ח, בולה, כלומר, השיעור של אכילה שהוא בכזית, אבל זה רחוק דמהיכא תיתי שלא תהיה מצוה לאכול פחות מכזית, הרי אכילת קדשים איננה כמו אכילת מצה שהחיוב הוא רק לאכול כזית או שאינו יוצא בפחות מכזית כמו גבי פסח, הא כאן החיוב לאכול את כל הנמצא כדי שלא יותר דבר, ואם הנמצא הוא פחות מכזית בודאי מצוה לאבלו, ואת"ל דהו"א שהחיוב הוא רק לאכול עד שלא ישאר כזית, דלהשאיר פחות מכזית אין איסור דאינו חשוב, גם זה רחוק דמהכ"ת שלא יהיה האיסור דבל תותירו על פחות מכזית, ומ"ש מכל האיסורים שבתורה דחצי שיעור אסור מה"ת, ואף לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת הא זהו רק באכילה, דאין אכילה פחותה מכזית, אבל בלאו דלא תותירו ממנו, אינו בדוקא שיהיה על כזית,)** הגאון ז"ל דזה נכלל בבנין הנפעל שהוא מוסב לא רק אל האדם האוכל אלא אף אל הדבר הנאכל, ורק לגבי האדם האוכל שייך לאמר שאין אכילה בפחות מכזית, אבל לגבי הדבר הנאכל כך לי כל שהוא כמו כזית, ומכאן מקורו של הרמב"ם ז"ל בחמץ בפסח עיי"ש בדבריו ז"ל.
והנה אף אם נקבל שזהו מקורו של הרמב"ם, מכ"מ לא נתישבה עדיין הקושיא הראשונה ל"ל קרא, הא קי"ל כר' יוחנן בכל האיסורין שבתורה דחצי שיעור אסור מה"ת (וכ"כ הרמב"ם בפי"ד ממ"א), ולמה לו לפרט בחמץ בפסח.
ודרשא זו היתה עולה יפה לריש לקיש דסבר חצי שיעור מותר מן התורה, אבל במקום שנאמר לא יאכל יודה דאסור משום שהלשון כולל אף כל שהוא, וזוהי באמת שיטת ר"ל שכן אמרו בירושלמי דתרומות פ"ו מודה ר"ל באיסורי הנאה, ואפשר שזהו טעמו משום שהלשון לא יאכל כולל חצי שיעור, אבל לר' יוחנן שהרמב"ם פוסק כוותיה למה היא באה. ואם זהו היסוד של האיסור דחצי שיעור התינח באותם שנאמר בהם לא יאכל, באותם שלא נאמר בהם לא יאכל מה נאמר.
ואף לשיטת ריש לקיש הדבר צריך הסבר קצת דאיך הוראת הנפעל כוללת שניהם חצי שיעור ואיסור הנאה. ומצינו שחזקיה למד איסור הנאה מלא יאכל לא יהיה לך בו היתר אכילה, והנראה דהכונה היא שעל ידך לא יבא הדבר לידי אכילה, לא רק שאתה לא תאכל, וזה כולל שניהם איסור הנאה כגון למכור לעכו"ם או לתת לו וכן להאכיל לבהמתו ואפילו לבהמת הפקר (וכשיטת הירושלמי), ואיסור חצי שיעור דאינו מתיחס אל האדם האוכל שעליו נאמר האיסור וכנ"ל, [ועוד דאם היה חצי שיעור מותר מה"ת באיסור הנאה הרי הדבר יכול לבוא לידי אכילה שיאכלנו הוא עצמו פחות פחות מכשיעור, וע"כ דאיה"נ כולל איסור חצי שיעור] (ועיין בקונטרס זה בהג"ה ג').
ואולם לדעת הרמב"ם שפוסק חצי שיעור אסור מה"ת קשה כנ"ל. אך אם נחליט שדעתו ז"ל כרבי אבהו יתישב הדבר לכאורה בדרך בלתי רחוקה. דהנה עולה ממסקנת הגמרא שהנ"מ בין חזקיה ור' אבהו היא רק במשמעות דורשין לענין חמץ בפסח ושור הנסקל, שלרבי אבהו איה"נ שלהם נלמד מהכלל דכל האיסורים שבתורה שלא פרט בהם היתר הנאה אסורים בהנאה, ולחזקיה הוא נלמד ממה ששינה בהם הכתוב והוציאם בבנין הנפעל לא יאכל, ומעתה הרי יקשה לרבי אבהו למה השתמש כאן הכתוב בלשון נפעל הרי אף אם היה מדבר בבנין הקל היינו יודעים שאסורים בהנאה (ועיי' בבבא קמא מ"א ובתוס' שם), וי"ל דרבי אבהו סבר כריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה, ולהכי איצטריך לא יאכל ללמד איסור לחצי שיעור דזוהי משמעות הנפעל ובהספרא הנ"ל, שהלשון לא יאכל כולל אפילו כל שהוא, וצ"ל לפי זה שלא יאכל לא תאכל לא תאכלו אף שלר' אבהו לשון זה עצמו כולל איסור הנאה אין במשמעו חצי שיעור שאל"כ חזרה קושיתנו למקומה, והיינו שאע"ג דאי לא כתיב לא יאכל הייתי יודע שהוא אסור בהנאה, מכ"מ לא הייתי יודע שהוא אסור בחצי שיעור, שהייתי אומר דגם איסור הנאה הוא דוקא מכשיעור, אבל מותר מה"ת ליהנות מפחות מכשיעור, אלא דלהרמב"ם ז"ל לא יתכן לאמר כך אף דהוא פוסק כרבי אבהו וקשה ג"כ לדידיה למה שינה הכתוב בדבורו ללשון נפעל, וע"כ דהוא להשמיענו איסור חצי שיעור, דהא הוא פוסק כרבי יוחנן דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורים ולא איצטריך קרא לזה. ואולם אף שהוא פוסק כרבי יוחנן, מכ"מ פוסק בפ"ה מהל' שבועות שהנשבע שלא יאכל כל שהוא מנבילות וטריפות חלה עליו שבועתו שאינו מושבע ועומד מהר סיני על חצי שיעור (ועיי' תוס' שבועות כ"ג ואכ"מ), והיינו מפני שאיננו מפורש בתורה, עיי' בכ"מ וברדב"ז, ולכך השמיענו כאן בהלכות חמץ ומצה כלל גדול שבד"א בשאר איסורים, אבל באיסורים שנאמר בהם לא יאכל האיסור דחצי שיעור הוי כמפורש בתורה, והנשבע לאכול פחות מכשיעור מאיסור כזה, אין השבועה חלה עליו. ועד כאן לא היה לו מקום להודיע לנו חדוש זה בחלק הראשון של ספרו הגדול, שלא דבר עד שהגיע לכאן במאכלות אסורות אלא בהלכות ע"ז, ושם לא היה מקום לזה, שתקרובת עכו"ם לוקין עליה אפילו בכל שהוא ולא שייך בה חצי שיעור,
וקצת יש להעיר בזה מהא דמעילה דף ט"ז, אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, מ"ט אכילה כתיב בה עיי"ש. **(ומהא דאשכחן בסוף פ' אלו עוברין שלא הטריחוהו לחזור בשביל חצי שיעור של יוצא לחד כביצה ולחד כזית, אין ראיה, דהתם כל החיוב לחזור אינו אלא מדרבנן ולא החמירו אלא בשיעור חשוב ועיי' תוס' שם, ואולי משום דלא תותירו כתיב בענינא דאכילה, ואכילה שיעורה בכזית הו"א דשיעורו ג"כ דוקא בכזית, ואולי יש לדמותו לשבירת העצם בפסח דאינו אלא באבר שיש עליו כזית בשר (פסחים דף פ"ה) משום דבעינן ראוי לאכילה, והיינו משום דכתיב בענינא דאכילה, ובן אפשר שיש לדמותו למוציא בשר פסח מן החבורה שאוכל בה דשיעורו בכזית (פסחים פ"ה, ועיי' רמב"ם פ"ט מהלכות קרבן פסח הלכה א'), אלא דאין ראיה משם דהוא לענין מלקות, אבל זה עצמו צריך להבין מנין שאינו חייב על פחות מכזית, וע"כ משום דכתיב בענינא דאכילה, אלא דלפי ההנחה של הברייתא הזאת שבתו"כ קשה, דהא בפסח באיסור הוצאה כתיב בבית אחד יאכל בנפעל והיה ראוי להיות חייב אף בפחות מכשיעור, ואפשר משום דלא מחוור למלקות, ועיי' לקמן, או אפשר משום דבפסח הוצאה כתיב לא תוציאו כמו גבי שבת (שם פ"ה), וילפינן משבת דאינו חייב אלא על שיעור חשוב, וכיון דהוא פסח, וכזית הוא שיעור חשוב לענין פסח הוה חשוב ג"כ לענין הוצאתו, אע"ג דלענין שבת אינו חייב אלא על כגרוגרת, (ומצינו דוגמא לזה בשבת דף צ' ע"ב זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן וכו' מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת וכו' עיי"ש, ועיי' סוכה דף ז' מידי דהוה דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת וכו' ואכ"מ). ולכאורה היה אפשר לפרש עפ"י הפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במנחות דף ט' בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דר"י אמר מקטיר קומץ עליהם ור"ל פליג, והיה אפשר לאמר דכונת הספרא היא, אין לי אלא כולה, כלומר שלא חסרו השיריים בין קמיצה להקטרה, אבל אם חסרו הייתי אומר אף שמקטיר קומץ עליהם אין השיריים ניתרים באכילה, ת"ל תאכל שאעפ"י שלא נשאר אלא מקצת, אותו המקצת נאכל, אכן א"א לפרש כך דהלא מוסכם שם בגמרא דאפילו לר' יוחנן אין השיריים מותרים באכילה עיי"ש. וכן יש לדקדק קצת מפיגול דבעי מחשבה על כזית, והרי בפיגול נאמר האכל יאכל בנפעל, ואפשר דהתם שאני שהוא כולל גם אכילת מזבח, וע"כ כתב קרא לשון נפעל דבמזבח שייך יותר הלשון יאכל בנפעל כמובן, ולא לרבות חצי שיעור, ואפשר עוד דהתם שאני דאיסור אכילת המפוגל למדנו בג"ש עון עון מנותר, ושם בכזית, וע"כ ה"ג בכזית, וממילא המחשבה ג"כ דוקא בכזית, וקצרתי.)**
והנה לכאורה מה זו ראיה ממה שנאמר בה אכילה, והרי בשקצים אמרה תורה לא יאכל ועיי' בפסחים כ"ג ע"א שלזה הוצרך קרא דלכם להורות שאינו אסור בהנאה, וא"כ לפי ההנחה הנ"ל על היסוד של הספרא הלשון לא יאכל הרי משמע גם פחות מכשיעור, וא"כ אין הכרח מתוכו שאין לוקין על פחות מכשיעור, אלא מה דאין לוקין על פחות מכשיעור אף במקום שנאמר לא יאכל הוא לכאורה כמו שביאר המל"מ ז"ל טעמו של הרמב"ם שפסק דאין לוקין על ההנאה, משום דלא נתפרשה בתורה אלא אתיא מדרשא מיתורא דאותו גבי טריפה, ואף זה כך, אע"ג דלענין מושבע ועומד מהר סיני הוי יותר מפורש מחצי שיעור דאיסורים שלא נאמר בהם לא יאכל, מכ"מ למלקות צריך שיהיה מפורש יותר, והוא כעין שאמרו בירושלמי דערלה פ"ג דהנאה לא מחוור למלקות עיי"ש, וכה"ג אמרו בירושלמי דעירובין פ"ג הלכה ד' לית דמחוור למלקות אלא י"ב מיל, כלומר שזהו פשטות הכתוב בלי דרשא ולוקין עליו, והמל"מ ז"ל שם בפ"ה מיסודי התורה כשהוא מעיר בשיטת הרמב"ם שאין לוקין על ההנאה הוא אומר יהיה הטעם כמו שאמר הה"מ ז"ל או משום שאינו מפורש בתורה אלא אתיא מדרשא דאותו עיי"ש, וכונתו למה שאמר המ"מ ז"ל בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות שסברת רבינו היא דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכל מידי דאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה עיי"ש, וכבר תמה ע"ז המל"מ יעויי"ש בדבריו, והוא באמת קשה להבין, וכי דבר הראוי לאכילה אין דרכו למכרו או לתתו לאחר וכי אין זו דרך מדרכי הנאתו, וא"כ היה ראוי ללקות על מכירה ונתינה של איה"נ, וכן כשמאכיל לבהמה, כל שאיננה אצלה אכילה ע"י הדחק דלאו אורחה למיכל (ועיי' שבועות פ"ז ופרק ח', ושבת ע"ו וב"ק י"ט) ועוד והרי חלב שדרך הנאתו היא ג"כ לעבוד עורות, הלא יתחייב לפי סברא זו שילקה על הנאה כזו בחלב של שור הנסקל (ועיי' עוקצין פ"ג מ"ג). ועוד מה יהיה דין הנהנה מקליפי ערלה בצביעה דכל אלו הוא דרך הנאתם וא"כ ילקה על הנאתם, וכן הסך בשמן של ערלה וכי נוכל לאמר שאין השמן עומד ג"כ לסיכה. אכן כנראה יסודו של הרמב"ם הוא מהירושלמי דפסחים פ"ב ודערלה פ"ג א"ר יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור עיי"ש שהקשה הירושלמי משור הנסקל שנאמר בו לא יאכל מיוחד, לאסרו בהנאה, וא"כ הל"ת שבו מחוור, ותירצו דג"ז אינו מחוור דאיצטריך, לשחטו לאחר שנגמר דינו עיי"ש, הרי לן ברור דכונת הירושלמי היא דבכלל אין לוקין על ההנאה מפני שאין הלאו דהנאה מפורש, דפשטות הכתוב הוא אכילה, וע"ז הקשו דהא בשוה"נ יש לא יאכל מיותר שההכרח לאמר שהוראתו הנאה וא"כ הרי זה כמו שנתפרש הלאו שבו להנאה ואיך אתה אומר שאין ל"ת שבו מחוור למלקות, ומתרץ דאינו מוכח מפשטות הכתוב דאפשר לפרש הכתוב לשחטו לאחר שנגמר דינו עיי"ש בירושלמי (ויש להאריך בזה מאד וביחס שבין שיטת הירושלמי וסוגית הבבלי בפסחים כ"ד, אלא שההכרח לקצר שלא להפליג ביותר מעניננו). וזוהי שיטת הרמב"ם שאין לוקין על ההנאה, כל הנאה שהיא, ובזה יונח מה שהקשה המל"מ ז"ל הרי בבשר בחלב יש לאו מיוחד לא תבשל לאסור בהנאה ולא שייך טעמו של המל"מ דאינו מפורש בתורה עיי"ש בדבריו ז"ל, ולפי הנ"ל ניחא דלענין מלקות צריך שיהיה הלאו מפורש כלאו דחסימה, דהא הא דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, ושאין לוקין על לאו שבכללות מלאו דחסימה ילפינן, וע"כ אין לוקין אלא על לאו דמחוור כמותו. אבל אי לאו האי דרשה דשחטו לאחר שנגמר את דינו שהוא פירוש הכתיב סקל יסקל השור לא יאכל את בשרו, כלומר שמצותו בסקילה ולא שיאכל את בשרו, שישחטנו ויאכלנו, היה חיוב מלקות בהנאה דשור הנסקל, מפני שלא יאכל אעפ"י שאיננו בפירוש לשון הנאה, מכ"מ מאחר שהוא מיותר לגמרי הרי זה כאלו הוא מחוור ומפורש, דבסגולת הלשון צפונה כונה זו שהוראתה הנאה ג"כ, **(ועיין בספר המצות להרמב"ם ז"ל ל"ת קפ"ז שכתב וז"ל ודע כי איסור הנאה אין ראויה למנותו מצוה בפ"ע מפני שהיא ואכילה ענין אחד, כי אכילה מין ממיני ההנאה ואמרו בדבר שהוא לא יאכל והוא דמיון מדמיוני ההנאה והכונה שהוא לא יהנה לא באכילה ולא בזולתו וכו' עיי"ש.)** משא"כ בלא תבשל לענין הנאה אף אם הכתוב הוא מיותר, בכ"ז איננו בגדר מחוור למלקות דהנאה, דאיננו כולל כלל הוראה זו, ואי אתה יכול לאמר דמחוור כלאו דחסימה דכל לאוי דמלקות מלאוי דחסימה ילפינן.
ואחרי שהפלגנו קצת נחזור לסוגיא דמעילה ט"ז דמאחר שנאמר בשרצים לא יאכל הרי הוא כולל גם חצי שיעור אלא מה דאין לוקין משום דלא מחוור למלקות וכנ"ל, א"כ היה לו לרב לאמר שלוקין בכזית לא משום דאכילה כתיב בהו, דהא לא יאכל כתיב בהו, אלא משום דאין חצי שיעור מחוור למלקות כלאו דחסימה וכנ"ל, ודוחק לאמר דזוהי באמת כונת רב שלשון אכילה עצמו אין פשטותו מורה אלא כזית, וע"כ אינו לוקה על פחות מכשיעור אף שנרמז בלשון הנפעל כנ"ל, משום דלא מחוור למלקות כל צרכו. ואם זו כונתו הי"ל להשמיענו ד"ז בחמץ דכתיב ביה לא יאכל והוה רבותא טפי דאסור בהנאה ואעפי"כ אין לוקין עליו אלא בכזית (ויש להשיב דבחמץ לא איצטריך לאשמעינן דרב סבר כחזקיה וילפינן איסור הנאה מלא יאכל, ולא אייתר ליה לחצי שיעור, אבל בשרצים איצטריך דהא מותרין בהנאה, וא"כ קשה למה כתיב בהם לא יאכל וע"כ לחצי שיעור והייתי יכול לטעות שלוקין על חצי שיעור ואיצטריך רב לאשמעינן דאין לוקין ויש לדחות וד"ל). ועוד דהש"ס מקשה שם על רב מברייתא דשיעור אכילת שרצים למלקות בכעדשה כטומאתן ומשני כאן בחיים כאן במתים ורב מיירי בחיים, ואח"כ מחלק הש"ס עוד חלוק בין מובדלין לשאין מובדלין דהאיסור דכעדשה הוא דוקא בשרצים הטמאים ודוקא לאחר מיתתם ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' מ"א והרבה יש לעיין בו ואכ"מ), וא"כ אמאי לא תירץ הש"ס בפשיטות דרב שאמר אכילת שקצים בכזית מיירי בטהורים, ואי דא"כ מאי קמ"ל הא באינם מובדלין פשיטא שאין לוקין עליהם אלא בכזית (ועיי' בתוס' שם), טובא קמ"ל, דאעפ"י שנאמר בהם לא יאכל אין לוקין עליהם אלא בכזית וכנ"ל. ובשקצים מובדלין לא הוצרך להשמיענו שאין לוקין עליהם בפחות מכעדשה, דזה פשוט שאל"כ לאיזה ענין הקיש הכתוב שיעור אכילתן לשיעור טומאתן ע"כ למלקות, דאי לאוסרן באכילה הא אף פחות מכעדשה אסור באכילה מה"ת, ויש לפלפל קצת בכ"ז וקצרתי. ובזבחים ק"ו ע"ב מצינו דפריך הגמרא מה לשרצים טהורים שאיסורן במשהו, ולפי דרכנו הנ"ל היה אפשר לכאורה לפרש לא שלוקין עליהם במשהו אלא שאיסורם מה"ת במשהו דכתיב בהו לא יאכל, ואתיא אליבא דריש לקיש דחצי שיעור בעלמא מותר מן התורה אבל בשרצים אסור שנאמר לא יאכל, (או אפילו לרבי יוחנן אתיא דנ"מ לענין שבועה וכלומר מה לשרצים שאין שבועה חלה על פחות מכשיעור שלהם), אבל אין שום אחד מהמפרשים שיפרש כך. (וקצת יל"ד דהיל"ל מה לשרצים שלוקין עליהם במשהו כפי' התוס' על בריה וכפירוש רש"י בכעדשה, ולמה נקיט לשון איסורן דהא בחלב ג"כ האיסור הוא בפחות מכשיעור, והפירכא היא רק ממלקות וי"ל וק"ל, וכן יל"ד לרבי שמעון דכ"ש למכות לא פריך מידי דהא בשרצים ליכא קרבן וא"כ ליכא למיפרך שחייב עליהם בכעדשה יותר ממה שחייב בחלב וי"ל).
ובסוגיא דפסחים כ"ג ע"א מקשה הגמרא לחזקיה דסבר לא יאכל הוא לאסור בהנאה למה הוצרך לאמר גבי שרצים לא יאכל שיהיה משמע גם איסור הנאה ויצטרך בשביל כך לכתוב לכם להתיר בהנאה, לא יאמר לא יאכל ולא יצטרך לכם, ותירץ סתמא דגמרא דחזקיה אמר טעמא דידי נמי מהכא הוא, כלומר שמזה עצמו הוא לומד שלא יאכל כולל איסור הנאה, שבשביל כך עצמו כתבה תורה לא יאכל וכתבה לכם להתיר בהנאה כדי לגלות שהלשון לא יאכל כולל איסור הנאה עיי"ש, והשתא אמאי לא שני דחזקיה סבר כריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה, ולהכי כתב רחמנא לא יאכל לרבות חצי שיעור לאיסור, וכיון שאמר לא יאכל הוצרך לכם להיתר הנאה, דלא יאכל כולל שניהם חצי שיעור ואיסור הנאה, ואי משום דהיה להם איזו ראיה דחזקיה לא סבר כריש לקיש אלא כרבי יוחנן, מכ"מ היו יכולים למצוא החלוק הנ"ל שחלקנו לשיטת הרמב"ם לענין שבועה, ולהכי איצטריך למיכתב לא יאכל, וא"כ מדלא משני הכי לכאורה יש מכאן תשובה לפירושנו הנ"ל במשמעות לא יאכל עפ"י הספרא הנ"ל. אמנם י"ל דעדיפא מיניה קמשני דאפילו אם היה מתרץ כך, עדיין היה קשה על עיקר הדבר מנ"ל לחזקיה שהוראת לא יאכל כוללת גם הנאה דילמא משמעותה אינה אלא לאסור חצי שיעור וכנ"ל, וע"כ מתרץ הש"ס דטעמא דחזקיה נמי מהכא הוא, דלהכי כתיב לכם כדי ללמד שבכ"מ שנאמר לא יאכל אף איסור הנאה במשמע, וליכא למימר דלהכי אמר לא יאכל כדי לרבות חצי שיעור וממילא איצטריך לכם, דהא עד כאן לא שמענו שלא יאכל כולל גם הנאה, ואי ס"ד שאינו כולל הנאה אלא חצי שיעור בלבד למה ליה למיכתב לכם וכ"ז פשוט. ועל דרך זו תתורץ תמיהת התוס' כאן שתמהו לחזקיה ל"ל למיכתב לריה"ג גבי חמץ לא יאכל ולכתוב לך להיתר הנאה ליכתוב לא יאכל ולא בעי לך, והניחו בתימא, ולפי הנ"ל ניחא דהוצרך לאמר לא יאכל לחצי שיעור, או משום דחזקיה, או ביתר דיוק דריה"ג עפ"י שיטה זו יסבור כר"ל בחצי שיעור, או כשיטת הרמב"ם לענין שבועה וכנ"ל, ומדכתיב לא יאכל שכולל גם איסור הנאה וכמבואר לעיל מההכרח דלעיל דכתיב גבי שרצים, הוצרך לכתוב לך להיתר הנאה,
ובזה שעוררנו מענין שרצים הנה מאחר דסוף סוף אין לוקין על המובדלין אלא בכעדשה ועל שאינם מובדלים בכזית, א"כ קשה למה כתיב לא יאכל, ויתחייב מזה עפ"י ההנחות דלעיל שיש חדוש בדין שרצים דלדידן דח"ש אסור מה"ת אבל שבועה חלה עליו, כאן אין שבועה חלה עליו, ולריש לקיש דבכה"ת חצי שיעור מותר, כאן אסור משום שנאמר לא יאכל, ואמאי לא אמרו בירושלמי דתרומות הנ"ל מודה דיש לקיש בחצי שיעור דשרצים, וכן משאר מקומות יש להוכיח דאין דין שרצים חלוק לענין ח"ש משאר איסורי תורה, ובשלמא לחזקיה ניחא דכתיב כך כדי ללמדנו הוראתו לאיסור הנאה וכנ"ל, אבל לר' אבהו קשיא למה שינה הכתוב בדבורו, יכתוב לא יאכל כמו בנבילה, והנראה שזוהי כונת הדרשא דתו"כ בפרשת שמיני שדרשו שם לא יאכל האמור בשרצים להזהיר את המאכיל לקטנים (ועיי' יבמות קי"ד), שהוראת לא יאכל היא שלא יבוא לידי אכילה, וא"א לאמר לגמרי דהא מלכם מוכח שהוא מותר בהנאה, וצ"ל דלפחות לא יאכילנה לקטנים, וניחא להו טפי למידרש כך שהוא אזהרה כוללת על כל האיסורים שלא יאכיל לקטנים, מלדרוש על חצי שיעור, ויש להאריך בהסבר דרשא זו אלא שההכרח לקצר
הדרן לשיטת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דנראה בהשקפה הראשונה שיש סתירה בדבריו שלפי מה שהעלינו למד איסור מפורש לחצי שיעור מלא יאכל דלהנאה לא איצטריך קרא וכנ"ל, אבל הלא מצינו בפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ב' שהוא עצמו מביא שחמץ אסור בהנאה ממה שנאמר לא יאכל לא יהיה לך בו היתר אכילה, וכיון שצריך קרא לאיסור הנאה אין לנו עוד הכרח לחצי שיעור,
אלא דקושיא זו איננה רק לדברינו, דבל"ז הרי דבריו ז"ל נראים כסותרים זא"ז שהרי הוא פוסק כר' אבהו בהלכות מ"א וכאן הוא אוחז בשיטת חזקיה, אכן כבר כתב הלח"מ ז"ל כאן דהתם עיקר כר' אבהו אלא שכאן תפס הדרשא הפשוטה יותר עיי"ש בדבריו וא"כ לק"מ.
ומיהו אלמלא שמסתבר יותר דהתם עיקר והכא לרוחא דמלתא **(ועיין בסה"מ ל"ת קפ"ז שהביא ג"כ רבינו ז"ל מימרא דר' אבהו וכתב שלשון אכילה כולל ג"כ הנאה או בסגנון אחד דהאכילה היא מין ממיני ההנאה ונכלל בה. ולענין חצי שיעור הנה כמו שיבואר להלן זה מוכח מאליו עפ"י היסוד דלא שייך שיעור בהנאה עיין בסוף דברינו בסימן זה, וא"כ ע"כ חצי שיעור בכלל האיסור, וע"כ מודה ר"ל באיסורי הנאה, דכיון דאין שיעור להנאה, אם נאמר דחצי שיעור באכילה מותר מה"ת הרי יהיה אכילת חצי שיעור קלה מההנאה ממנה וזה אי אפשר. ובמה שאמרנו למעלה דהוא בכלל ההנאה משום דלא יאכל משמע שלא יהא לך בו היתר אכילה, ואם ח"ש מותר מה"ת הרי יש לו בו היתר אכילה ע"י שיאכלנו פחות פחות מכשיעור, הנה יש להעיר דלעולם אימא לך ח"ש מותר מה"ת אלא דלענין החיוב על ההנאה מצטרף אף ביותר מכדי אכילת פרס כמו שיתבאר בסוף סימן זה, וע"כ אין בו היתר אבילה, אלא דז"א ובפרט למ"ד דלוקין על איסורי הנאה, אם נאמר כן יתחייב שגם באכילת פחות פחות מכשיעור באיה"נ לוקין דאכילה הא לא גריעא מהנאה, וזה אי אפשר, וקצרתי)** וכפירוש הלח"מ, לא היה קשה כלל לדברינו אף אם היינו אומרים דאדרבה הכא עיקר והתם לרוחא דמלתא בעלמא, דהיינו מפרשים דעתו ז"ל שהלשון לא יאכל כולל שניהם איה"נ וח"ש, והיינו מסבירים הדבר דלדעתו אין שיעור להנאה ולא שייך לאמר שהשיעור הוא שיהנה משיעור של האיסור, חדא דלענין מלקות אין נ"מ דאין לוקין על ההנאה כלל, ואת"ל דיש שיעור להנאה ונ"מ לאיסור בעלמא, דהנאה קלה מאכילה שהרי אין לוקין עליה, וע"כ אף דבאכילה ח"ש אסור מה"ת, בהנאה מותר, ורק כשיעור אסור מה"ת, הנה מה שיעור תקצוב לה, **(הנה בתחלת עיוני בזה היה פשוט בעיני דלדעת האומרים דלוקין על ההנאה ע"כ דיש שיעור להנאה דאל"כ לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת היה ראוי ללקות גם על חצי שיעור אם היה הדין דאין שיעור להנאה דהא חצי שיעור דאכילה לא גרע מכל שהוא של הנאה, והספק בזה יכול להיות רק לשיטת הרמב"ם דאין מלקות בהנאה. שוב בא לידי הספר צל"ח ומצאתי בפסחים דף כ"ב שקדמני בזה ותלי"ת שכונתי לדעתו העמוקה והרחבה. שוב נזכרתי שראיתי בשו"ת הגאון רעק"א ז"ל שחקר בזה וחפשתי ומצאתי בכתבים סי' קצ"ו שנשאל ע"ז אם השיעור הוא בכזית או תליא בהנאת פרוטה וראיתי שפשט מב"ק דף מ"א דפריך הגמרא לכתוב לא יהנה, ואי נימא דשיעורו בכזית נימא דמש"ה אפקיה בלשון אכילה לאמר דשיעורו בכזית, אע"כ דבכל ענין שיעורו בפרוטה עכ"ל. ויש לפקפק לכאורה דאין זו ראיה גמורה דהא אמרינן בגמרא אי ס"ד להנאת עורו הוא דאתא לכתוב רחמנא לא יהנה, א"נ לא יאכל, את בשרו למה לי וכו' והרי אפשר דזה עצמו נכלל בשקלא וטריא של הגמרא והוא בדרך את"ל, דאם תאמר דלהכי כתיב לא יאכל כדי שלא נטעה דשיעור הנאתו בפרוטה, אעפי"כ את בשרו למה לי, ועוד י"ל דאדרבה מכח הסברא החצונה הייתי יודע דשיעור ההנאה בשאר האיסורים בכזית, דאכילה כתיב בהו, וגם בשוה"נ כך דלמה נאמר שהוא משונה מהם, ואי דא"כ לא היה לו לכתוב לא יהנה כדי שלא נטעה לחשוב דשור הנסקל שאני ששיעורו בפרוטה, ז"א דהוה אמינא דלהכי כתב לא יהנה כדי ללמדנו הנאת עורו דנפ"ל מקרא אחרינא כמבואר שם בסוגיא וא"כ קושית הגמרא לכתוב לא יהנה ואנא ידענא אף הנאת עורו דבעור דלאו בר אכילה מסתבר שאין שיעורו בכזית במידי דבר אכילה, וקושית הגמרא היא כוללת דלא לכתוב כלל קרא מיוחד להנאת עורו ויש לדחות וק"ל. ועיי' בסוגיא דחולין קי"ז. ובאמת יש להסתפק אם נחליט דשיעור ההנאה הוא שיהנה מכזית איסור, איזה שיעור נקצוב להנאה ממידי דלאו בר אכילה, כגון עורו של שוה"נ, או קליפי ערלה. וקצת י"ל אם נחליט דשיעור ההנאה הוא בכזית כלומר שיהנה מכזית ובלא"ה אין לוקין אף דשוה פרוטה, דלהכי מודה ר"ל באיסורי הנאה, דהוכרח לזה מכח סתמא דמתניתין בקידושין נ"ז דחשיב חולין שנשחטו בעזרה שהמקדש בהם אין קידושיו קידושין, והרי אי ס"ד דגם באיה"נ חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הוה תרי דרבנן, דהא לר"ל לשיטתו חולין שנב"ע מדרבנן (נזיר כ"ט), ואיך סתמה מתניתין דאינם קידושין הא אפשר שיקדש בפחות מכזית ויש בו ש"פ והוה תרי דרבנן, אלא ההכרח לאמר דבאיה"נ חצי שיעור אסור מה"ת, וזהו לפי דעת האומר דבתרי דרבנן מקודשת, ועיי' אה"ע סי' כ"ח, ואכ"מ, ועוד י"ל דיש סברא אחרת במה דמודה ר"ל באיסורי הנאה אם נחלים להפך דאיה"נ דוקא בפרוטה כדעת הגרעק"א ז"ל, והוא דעיקר טעמו של רבי יוחנן הוא משום חזי לאיצטרופי, ור"ל אינו חושב טעם זה דהא הצירוף הוא מוגבל לזמן מועט לכדי אכילת פרס, אבל בהנאה כיון דשיעורו אין לו שום שייכות לאכילה דהא היא בפרוטה, הצירוף הוא אפילו מכאן ועד ג' שנים, כל שנהנה ביחד כשיעור פרוטה וכגונא דאמרינן בהקדש (כריתות ט"ו וי"ח ומעילה י'ט), וע"כ אף חצי שיעור אסור מה"ת, ויש לדחות דמעילה שאני דהתם מצטרף אפילו לזמן מרובה משום דאנו משגיחים על החסרון שחיסר להקדש, והר"ז דומה לגוזל מחבירו דסוף סוף חיסר מההקדש פרוטה משא"כ באיסור, ויש להאריך בזה ואכ"מ, ויש לתלות ד"ז באופן הלמוד של איסור הנאה, דאי מפקינן מדכתיב לא יאכל אמרינן דדינו כאכילה וא"א להיות כאכילה לגמרי דמה שייך לכאן כדי אכילת פרס, אבל לקולא למדנו מאכילה דאינו מצטרף לזמן מרובה, ויש לפקפק דאולי כיון דאפקיה בלשון אכילה שיעור צירופו כאכילה בכדי א"פ, ומ"ש משהיה בבית המנוגע דאינו שייך כלל לאכילה ואעפי"כ שיעורו בכדי אכילת פרס מפני שכתוב שם והאוכל בבית (נגעים פי"ג, חולין ע"א וש"מ), אף זה כך, ואולם אי נפקינן איה"נ מהמיעוט דאותו כרבי אבהו לא שייך כדי א"פ כלל, ויש לפלפל בזה. וע"ד החדוד קצת יש לפשוט מכאן ספיקן של התוס' ז"ל בזבחים ע"א וש"מ אי שור הנסקל נאסר מחיים, דקשה לכאורה מאי פריך הגמרא ליכתוב רחמנא לא יהנה, הלא הא דקי"ל דשיעור איסור בכזית הוא משום דאכילה אינה חשובה בפחות מכזית ונאמר לא תאכל, לא תאכלו, וממילא אף דהנאה אין לה שייכות לערך זה בכ"ז שיעורה שיהנה מכזית של האיסור משום דהנאה נפקא לן מאכילה, וזה דוקא כשנאמר לשון אכילה, אבל אי הוה כתיב לא יהנה הו"א דשאני הכא דלא נאמר לשון אכילה כלל ולוקין אף על הנאה דכ"ש, ואי דא"כ יהיה חצי שיעור דאכילה קל מהנאה מחצי שיעור, דעל חצי שיעור דאכילה אין לוקין, ועל הנאה דחצי שיעור ילקה, ז"א דאין ה"נ דעל אכילת חצי שיעור דשוה"נ ילקה (ולא היה מן התימא כ"כ דהא לר"ש אין ה"נ כ"ש למכות), אלא דלכאורה לא מסתבר דמאי שנא משאר איסורי הנאה דאין לוקין על חצי שיעור דאכילה ולא על הנאה מחצי שיעור, אך היה אפשר לאמר דשאני שוה"נ, דבזבחים דף ע"א מסקינן דלר"מ איצטריך בנבלת עוף טהור תרי קראי חד לשיעור)****(הנה בתחלת עיוני בזה היה פשוט בעיני דלדעת האומרים דלוקין על ההנאה ע"כ דיש שיעור להנאה דאל"כ לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת היה ראוי ללקות גם על חצי שיעור אם היה הדין דאין שיעור להנאה דהא חצי שיעור דאכילה לא גרע מכל שהוא של הנאה, והספק בזה יכול להיות רק לשיטת הרמב"ם דאין מלקות בהנאה. שוב בא לידי הספר צל"ח ומצאתי בפסחים דף כ"ב שקדמני בזה ותלי"ת שכונתי לדעתו העמוקה והרחבה. שוב נזכרתי שראיתי בשו"ת הגאון רעק"א ז"ל שחקר בזה וחפשתי ומצאתי בכתבים סי' קצ"ו שנשאל ע"ז אם השיעור הוא בכזית או תליא בהנאת פרוטה וראיתי שפשט מב"ק דף מ"א דפריך הגמרא לכתוב לא יהנה, ואי נימא דשיעורו בכזית נימא דמש"ה אפקיה בלשון אכילה לאמר דשיעורו בכזית, אע"כ דבכל ענין שיעורו בפרוטה עכ"ל. ויש לפקפק לכאורה דאין זו ראיה גמורה דהא אמרינן בגמרא אי ס"ד להנאת עורו הוא דאתא לכתוב רחמנא לא יהנה, א"נ לא יאכל, את בשרו למה לי וכו' והרי אפשר דזה עצמו נכלל בשקלא וטריא של הגמרא והוא בדרך את"ל, דאם תאמר דלהכי כתיב לא יאכל כדי שלא נטעה דשיעור הנאתו בפרוטה, אעפי"כ את בשרו למה לי, ועוד י"ל דאדרבה מכח הסברא החצונה הייתי יודע דשיעור ההנאה בשאר האיסורים בכזית, דאכילה כתיב בהו, וגם בשוה"נ כך דלמה נאמר שהוא משונה מהם, ואי דא"כ לא היה לו לכתוב לא יהנה כדי שלא נטעה לחשוב דשור הנסקל שאני ששיעורו בפרוטה, ז"א דהוה אמינא דלהכי כתב לא יהנה כדי ללמדנו הנאת עורו דנפ"ל מקרא אחרינא כמבואר שם בסוגיא וא"כ קושית הגמרא לכתוב לא יהנה ואנא ידענא אף הנאת עורו דבעור דלאו בר אכילה מסתבר שאין שיעורו בכזית במידי דבר אכילה, וקושית הגמרא היא כוללת דלא לכתוב כלל קרא מיוחד להנאת עורו ויש לדחות וק"ל. ועיי' בסוגיא דחולין קי"ז. ובאמת יש להסתפק אם נחליט דשיעור ההנאה הוא שיהנה מכזית איסור, איזה שיעור נקצוב להנאה ממידי דלאו בר אכילה, כגון עורו של שוה"נ, או קליפי ערלה. וקצת י"ל אם נחליט דשיעור ההנאה הוא בכזית כלומר שיהנה מכזית ובלא"ה אין לוקין אף דשוה פרוטה, דלהכי מודה ר"ל באיסורי הנאה, דהוכרח לזה מכח סתמא דמתניתין בקידושין נ"ז דחשיב חולין שנשחטו בעזרה שהמקדש בהם אין קידושיו קידושין, והרי אי ס"ד דגם באיה"נ חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הוה תרי דרבנן, דהא לר"ל לשיטתו חולין שנב"ע מדרבנן (נזיר כ"ט), ואיך סתמה מתניתין דאינם קידושין הא אפשר שיקדש בפחות מכזית ויש בו ש"פ והוה תרי דרבנן, אלא ההכרח לאמר דבאיה"נ חצי שיעור אסור מה"ת, וזהו לפי דעת האומר דבתרי דרבנן מקודשת, ועיי' אה"ע סי' כ"ח, ואכ"מ, ועוד י"ל דיש סברא אחרת במה דמודה ר"ל באיסורי הנאה אם נחלים להפך דאיה"נ דוקא בפרוטה כדעת הגרעק"א ז"ל, והוא דעיקר טעמו של רבי יוחנן הוא משום חזי לאיצטרופי, ור"ל אינו חושב טעם זה דהא הצירוף הוא מוגבל לזמן מועט לכדי אכילת פרס, אבל בהנאה כיון דשיעורו אין לו שום שייכות לאכילה דהא היא בפרוטה, הצירוף הוא אפילו מכאן ועד ג' שנים, כל שנהנה ביחד כשיעור פרוטה וכגונא דאמרינן בהקדש (כריתות ט"ו וי"ח ומעילה י'ט), וע"כ אף חצי שיעור אסור מה"ת, ויש לדחות דמעילה שאני דהתם מצטרף אפילו לזמן מרובה משום דאנו משגיחים על החסרון שחיסר להקדש, והר"ז דומה לגוזל מחבירו דסוף סוף חיסר מההקדש פרוטה משא"כ באיסור, ויש להאריך בזה ואכ"מ, ויש לתלות ד"ז באופן הלמוד של איסור הנאה, דאי מפקינן מדכתיב לא יאכל אמרינן דדינו כאכילה וא"א להיות כאכילה לגמרי דמה שייך לכאן כדי אכילת פרס, אבל לקולא למדנו מאכילה דאינו מצטרף לזמן מרובה, ויש לפקפק דאולי כיון דאפקיה בלשון אכילה שיעור צירופו כאכילה בכדי א"פ, ומ"ש משהיה בבית המנוגע דאינו שייך כלל לאכילה ואעפי"כ שיעורו בכדי אכילת פרס מפני שכתוב שם והאוכל בבית (נגעים פי"ג, חולין ע"א וש"מ), אף זה כך, ואולם אי נפקינן איה"נ מהמיעוט דאותו כרבי אבהו לא שייך כדי א"פ כלל, ויש לפלפל בזה. וע"ד החדוד קצת יש לפשוט מכאן ספיקן של התוס' ז"ל בזבחים ע"א וש"מ אי שור הנסקל נאסר מחיים, דקשה לכאורה מאי פריך הגמרא ליכתוב רחמנא לא יהנה, הלא הא דקי"ל דשיעור איסור בכזית הוא משום דאכילה אינה חשובה בפחות מכזית ונאמר לא תאכל, לא תאכלו, וממילא אף דהנאה אין לה שייכות לערך זה בכ"ז שיעורה שיהנה מכזית של האיסור משום דהנאה נפקא לן מאכילה, וזה דוקא כשנאמר לשון אכילה, אבל אי הוה כתיב לא יהנה הו"א דשאני הכא דלא נאמר לשון אכילה כלל ולוקין אף על הנאה דכ"ש, ואי דא"כ יהיה חצי שיעור דאכילה קל מהנאה מחצי שיעור, דעל חצי שיעור דאכילה אין לוקין, ועל הנאה דחצי שיעור ילקה, ז"א דאין ה"נ דעל אכילת חצי שיעור דשוה"נ ילקה (ולא היה מן התימא כ"כ דהא לר"ש אין ה"נ כ"ש למכות), אלא דלכאורה לא מסתבר דמאי שנא משאר איסורי הנאה דאין לוקין על חצי שיעור דאכילה ולא על הנאה מחצי שיעור, אך היה אפשר לאמר דשאני שוה"נ, דבזבחים דף ע"א מסקינן דלר"מ איצטריך בנבלת עוף טהור תרי קראי חד לשיעור)** תאמר שההנאה צריכה שתהיה משיעור שלם כגון שאינו אסור אלא א"כ מושח עור בכזית חלב של שוה"נ, הנה כזית הוא שיעור לענין אכילה שאין אכילה פחות מכזית, אבל מה זה ענין להנאה, איזהו הגבול שתאמר שאין הנאה זו הנאה, והקצבה צריכה להיות על ההנאה עצמה כמו שכזית הוא קצבת האכילה, אבל לא שתתן קצבה לההנאה מגדדי האכילה, ואין צורך להאריך יותר, וע"כ דעתו ז"ל דלא שייך שיעור להנאה כלל, אלא כל שמרגיש קורת רוח או שבאה לו תועלת מהאיסור תהיה מה שתהיה הרי זה אסור וא"כ ממילא אסור לאכול פחות מכשיעור דהא לא גרע משאר הנאה שאין שיעור לה כלל. ומאד יתכן שזוהי סברת ריש לקיש בירושלמי שמודה באיסורי הנאה. וע"כ פירש כאן הרמב"ם בחמץ שחצי שיעור אסור מלא יאכל, ונ"מ לענין שבועה וכמבואר לעיל, ויש להעיר בלשונו של חזקיה בחמץ בפסח דאינו מספיק לכאורה שהוא אומר שלא יהא לך בו היתר, וזה כולל רק שלא יאכיל לעכו"ם ולבהמה, אבל אין במשמעו שאר הנאות שאין בהם לתא דאכילה, ויש לעורר בזה. ועיין בדברינו לעיל בהג"ה.
ודע דלפי מה שמשמע מפסקי הרמב"ם כמבואר לעיל שדעתו דשחיטת חולין בעזרה ואכילתן אסור מן התורה, אבל איסור הנאתם מדרבנן, ראוי לנו להבין מפני מה גזרו בהם רבנן איסור הנאה, והנה רש"י פירש בקידושין נ"ח ע"ב למ"ד חולין שנב"ע מדרבנן, גזרו בהן איסור משום קדשים פסולין שיאמרו קדשים הן שנפסלו בין שחיטה לזריקה ואתו לאיתהנויי מקדשים