אור ברסלב
אור הישר על בכורות קונטרס דברי יצחק › סימן ב

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

קונטרס דברי יצחק · סימן ב

סימן א

ובפלוגתת רבי יהודה ורבנן הרבה הרהורי דברים עולים ברעיוני, ואף כי רובם בהשקפה הראשונה, ואיני קובע בהם מסמרות, אעפי"כ לא אמנע מלכותבם, דאפשר דאנא דלינא חספא ואחרים ימצאו מרגניתא תותה.

והנה בפירוש השקלא וטריא בסוגיא דפסחים כ"ב נחלקו אבות העולם רש"י ותוספות ז"ל. דגרסינן שם בשלמא לרבי מאיר דאמר אחד גר ואחד עכו"ם בין במכירה בין בנתינה מדאיצטריך קרא למישרא נבלה בהנאה הא כל האיסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה, אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא, הא כל האיסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה, נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, ור' מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא הוא עיי"ש. ולפי הבנת רש"י ז"ל אין כונת הגמרא לאמר דלרבי יהודה חולין שנשחטו בעזרה לגמרי לאו דאורייתא, אלא דבאכילה מודה ר' יהודה דאסורין, אבל בהנאה הן מותרין מה"ת לשיטתו,

והתוס' ז"ל הקשו עליו מנזיר כ"ט דפריך שם למ"ד כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ואי לענין אכילה היי דאורייתא אכתי תקשה ליה איך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל ועוד הקשה הרשב"א דבת"כ בפרשת צו גבי נותר דרש רבי יהודה לא יאכל כי קדש הוא יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת"ל הוא, מדאיצטריך למעוטי שאינם בשריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא עיי"ש.

והנה זה ודאי שסוגית הגמרא בנזיר כשהיא מתרצת שיטת ריש לקיש שהאיש מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות, כונתה שהוא סובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לגמרי, כלומר שאין איסור זה בתורה כלל, דאל"כ איך מתיר ר"ל השחיטה והאכילה, אבל לא אבין מאין הכריחו התוספות שא"א להיות כונה אחרת בשים מקום, הלא אפשר ואפשר שיהיה תנא הסובר דאסור מה"ת לשחוט חולין בעזרה משום דדריש לקרא דוזבחת ואכלת בריחוק מקום וכו', אבל אין לו לפי דרכו בדרשות הכתוב מקרא מה"ת לאסור חולין שנב"ע בהנאה, שהרי ראינו בפלפול הגמרא כאן שר"מ סובר דחולין שנב"ע דאורייתא, ואעפי"כ אלמלא הכתוב המיותר דלכלב תשליכון אותו לא היה אוסרו בהנאה, משום דבקרא דוזבחת ואכלת איסור אכילה שמענו אבל איסור הנאה לא שמענו וכפירוש רש"י כאן בד"ה ור"מ עיי"ש, וא"כ כשמקשה הגמרא ואידך, כלומר ר' יהודה דדריש קרא דאותו לאסור כל האיסורים שבתורה בהנאה, מנ"ל דחולין שנב"ע אסורין בהנאה, דהא לא דמי לשאר האיסורין שהרי לא נאמר לאו באכילתו, וצריך ריבוי מיוחד, מה נכריח מכאן, הלא הוא רק דלר"י איסור הנאה דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, דהא לית ליה קרא לזה, אבל אין שום הוכחה מכאן דלית ליה כלל האיסור דחולין שנשחטו בעזרה, וזהו מה שמתרץ הש"ס חולין שנב"ע לאו דאורייתא, פי' דבאמת לית ליה לר"י קרא לאסור בהנאה חולין שנב"ע, אבל באכילה אפשר דאית ליה דאסור, דבכדי לישב שיטת ר"י בפלוגתתו עם רבי מאיר בנבילה אין צורך כלל להפליג פלוגתתם כ"כ ולאמר דלר"י לגמרי מותר מה"ת וכ"ז פשוט מאד וזו היא כונת רש"י, וכונת התוס' ז"ל בקושיתם לא נתחוורה לי.

בא וראה שאין כונת רש"י כאן להניח פירוש כולל שבכל מקום שאתה מוצא המימרא חולין שנב"ע לאו דאורייתא תפרש דרק הנאתו אינה מה"ת, אבל אכילתו אסורה לכו"ע, שהרי בקידושין נ"ח ע"א בהא דבעי הש"ס לאמר דר"ש דאמר המקדש בחולין שנב"ע מקודשת סבר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא פירש רש"י ז"ל קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום וכו' עיי"ש, הרי דשם פירש דלאו דאורייתא הכונה לגמרי לאו דאורייתא, ואלא הא גופא קשיא, למה הוכרח שם לפרש לר"ש דלגמרי לאו דאורייתא, הלא אף אם היה אסור באכילה כיון שמותר בהנאה מה"ת שפיר אמר ר"ש מקודשת, ונראה שכונתו לתרץ קושית התוספות שם שהקשו הא אף אם חולין שנב"ע אסור בהנאה מדרבנן ג"כ אינה מקודשת, והא אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושיו עיי"ש, ודעת רש"י כנראה היא דאעפי"כ באיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת מקודשת, ואם היו חולין שנב"ע אסורין באכילה מה"ת היה להם עיקר מה"ת ולא היתה מקודשת מאחר דמדרבנן עכ"פ אסור בהנאה, (ועיי' ברא"ש שם ובאה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א, ובעירובין ל"ג ע"א וש"מ ואכ"מ).

ואמנם קושית תוס' השניה היא חמורה מאד, והיא סתירת סתמא דתלמודין והספרא בפרשת צו. ובכלל קשה לנו לעמוד על היחס שבין סתמא דתלמודא ותו"כ בענין זה, שהרי מפלפול הגמרא כאן עולה שרבי יהודה דורש אותו לאסור כל האיסורים בהנאה שזהו מוכרח לשיטתו דאית ליה דברים ככתבן, ולא אייתר ליה קרא לאיסור הנאה בחולין שנב"ע, ואלו בספרא פ' ויקרא מצינו הדרשא דוזבחת ואכלת לאיסור שחיטת חולין בפנים והספרא אומר יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלב, ת"ל לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל האיסורין שבתורה, והלא קי"ל בכולא תלמודא סתם ספרא ר' יהודה. ודחוקין אנו לאמר דהאי סתמא ר' מאיר היא, (או תנא דסבר כר' מאיר, דהרי ד' מאיר עצמו למד איסור חולין שנב"ע לאכילה ולהנאה לא מוזבחת ואכלת ומקרא דאותו אלא מבמה מצינו (בקידושין נ"ז) משחוטי חוץ), וכן יקשה בפסחים כ"ב במה דמפלפל שם הגמרא אליבא דר"מ אבל הדרשא דקדש הוא היא סתירה גלויה, ואם נחליט דאין שום דרך ישרה להשוות תלמודנו עם הספרא אליבא דר' יהודה, פשוט דהדעת תכריע דהאי סתמא הנ"ל ר' יהודה היא ושניהם שיטה אחת דחולין שנב"ע אסורין בהנאה מה"ת, ותנאי אליבא דר' יהודה ותפס התלמוד כחד תנא ומסדרי הספרא תפסו כאידך.

ודע דכל ההוכחה דלר' יהודה חולין שנב"ע לאו דאורייתא היא רק לרבי אבהו דלדידיה ע"כ איצטריך לר' יהודה אותו לכל איסורים שבתורה, אבל לחזקיה. לא איצטריך כלל כמבואר בסוגיא זו, וא"כ שפיר מצי ר' יהודה למיסבר דחולין שנב"ע אסורין מה"ת, וא"כ אפשר דהתו"כ שיטתו כחזקיה וע"כ תפס כהאי תנא אליבא דר' יהודה דחולין שנב"ע מה"ת, וסתמא דספרא ג"כ אליבא דר' יהודה ומאותו גמר כמבואר לעיל, אבל בגמרא מתרץ אליבא דרבי אבהו ור' אבהו יסבור כהאי תנא אליבא דרבי יהודה דסבר שדעת ר"י היא דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, ועוד י"ל דבאמת הלא אפשר שמחלוקת זו דחזקיה ור' אבהו מחלוקת קדומה בין התנאים אלא שלא באה בדבריהם בפירוש ומכללא איתמר, וא"כ הלא יוכל להיות דר' יהודה סובר שיטה זו שאח"כ בא חזקיה ופירשה, ונמצא דלדידיה אין אנו צריכים קרא דאותו לכל איסורים שבתורה, אלא לאסור חולין שנב"ע, אף דהוא סבר בנבילה דברים ככתבן, ופלפול הגמרא בפסחים כ"א וכ"ב היא לאו דוקא לר' יהודה עצמו אלא לשיטת ר' יהודה בנבילה משום דר' אבוה מזכיר הפרט שפרט לך הכתוב בנבילה, וכונת סתמא דגמרא היא דר' אבהו שפיר מצי סבר כר' יהודה לענין דברים ככתבם בנבילה, ואיסור הנאה יליף מאותו שזה מורה דבכל שאר האיסורים איסור הנאה בכלל וזהו יסודו דבכ"מ איסור אכילה כולל גם הנאה, ומכיון שכך כשמתרץ הגמרא ואידך קסבר חולין שנב"ע לאו דאורייתא, אין הכונה לר' יהודה עצמו, אלא אי סבר ר' אבוה כשיטת ר' יהודה, א"כ מנ"ל לאסור בהנאה מה"ת חולין שנב"ע ומתרץ חולין שנב"ע לאו דאורייתא, כלומר, לר"א אם סבר כר' יהודה בדין נבילה, אבל ר' יהודה עצמו סובר חולין שנב"ע דאורייתא בין באכילה בין בהנאה וכדאיתא בספרא, ובנוגע לכלל הדבר שיטתו שיטת חזקיה. ולהסבר הדברים צריך להוסיף שבמסקנא של סוגיתנו אין נ"מ בין חזקיה לר' אבהו אלא לענין חמץ בפסח ושור הנסקל דלר' אבהו איסור הנאה שלהם נלמד מן הכלל דכל לא תאכל כולל הנאה ולחזקיה זה נלמד לא מהמסרת אלא מהמקרא לא יאכל שנמסרה לנו הקריאה בבנין נפעל להורות איסור הנאה, וכיון שכך אם נחליט שבאמת שיטת ר' יהודה היא שיטת חזקיה לא צריך לן אותו לאסור את אלו בהנאה דהא מתוכם מוכח איסור הנאה, אלא לחולין שנב"ע, ואתי הכל שפיר, ואל תתמה שתהיה זו מחלוקת בין התנאים, שהרי זוהי דעת הירושלמי בפסחים פ"ב שהיא מחלוקת התנאים רבי יצחק ורבי יאשיה במכילתא פרשת בא ואמרו בירושלמי מתניתא מסייעא לדין ולדין לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל, ואתה אומר לעשות את המאכיל או אינו אלא לאוסרו בהנייה וכשהוא אומר לא תאכלו עליו חמץ הא למדנו שהוא אסור בהנייה מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל ד"ר יאשיה. רבי יצחק אומר אינו צריך. אי מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ החמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל, ומה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה בגין כן כתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית ש"מ כלום, והדא מסייעא לרבי יוחנן (דבירושלמי מפורש ששיטת חזקיה היא השיטה שקבל מר' יוחנן, ועוד מבואר שם דר' אבוה אמר בשם ר' אלעזר עיי"ש), הרי לנו דר' יאשיה שיטתו היא שיטת ר' אבוה ור' יצחק שיטתו היא שיטת חזקיה.

ובדעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל הרבה יש להתבונן בכדי למצוא שיטתו בחולין שנב"ע אם הוא דאורייתא או דרבנן, ואם הוא דאורייתא, אם איסור הנייתו ג"כ דאורייתא. ועפ"י המו"מ של הסוגיא הזאת לכאורה מוכרח דלדידיה חולין שנב"ע לאו דאורייתא, בכל אופן לענין איסור הנאה, שהרי שיטתו היא כרבי אבוה שכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ועיי' פ"ה מהלכות מאכלות אסורות), והוא פוסק ג"כ כר' יהודה דדברים ככתבן (פ"י מהלכות עכו"ם) א"כ לפי פלפול סוגיא זו הוא מוכרח לסבור דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, לפחות לענין איסור הנאה וכו',

ואולם כד מעיינין שפיר מספקא לן טובא מה היא דעתו של הרמב"ם בזה, ועיין במפרשיו ז"ל. ובאמת כשנבדוק בפסקיו לא נמצא רק מקום אחד שבו נוטים דבריו לדעת האומר שאין חולין שנשחטו בעזרה מה"ת, והוא שאמר בפ"ב מהלכות שחיטה, אחר ששנה לנו איסור שחיטת חולין בעזרה וכו' ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת, אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו. ודברים אלו כולן דברי קבלה, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, והנה ממה שאמר שהשוחט חולין בעזרה והאוכל חולין בעזרה מכין אותו מכת מרדות אין שום ראיה דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, דאפילו אם הוא דאורייתא הרי לא נתפרש בו לאו והוא רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו (ועיי' מל"מ פ"ה מהל' יסודי התורה), ואולי לרבי מאיר שלמד חולין שנב"ע בבמה מצינו משחוטי חוץ (קידושין נ"ז) יש מקום לחקור אם לוקין עליו, אבל הרמב"ם בפ"ב משחיטה כותב בפירוש שדבר זה נלמד מקרא דוזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל וכו' עיי"ש, וא"כ אין שום מקום לחשוב שלוקין עליו, ויפה כתב שמכין אותו מכת מרדות, אע"ג דשחיטת חולין בעזרה אסירא מדאורייתא. ואין לך אלא מה שכתב שדברים הללו דברי קבלה שזה מראה שדעתו היא דכל האיסור הוא מדרבנן, ואי אתה יכול לאמר שהרמב"ם מחלק כאן בין שחיטת חולין בעזרה והבאתם דשחיטת חולין בעזרה אסורה מה"ת ונלמד מן הכתוב שהביא הרמב"ם בעצמו, אבל הכנסת חולין בעזרה אינה אסורה אלא מדרבנן ואמאי דסליק מיניה קאמר שהן מדבריהם, דז"א שהרי דקדק רבינו הגדול בלשונו הזהב וכתב ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, למה כתב "כולן", הלא הוא רק בכדי להוציא מדעת טועה זו שכונתו שהן דברי קבלה היא רק על הכנסת חולין בעזרה, ולא על שחיטת חולין בעזרה ואיסור אכילתן. ואמנם בפירוש המשנה בקידושין פ' האיש מקדש כתב דהוא איסור תורה, ושאיסור הנאה שלו נלמד מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך ואי אתה משליך חולין שנב"ע, (ואף כי זו ראיה גדולה בכ"ז אינה הכרח גמור שדעתו כך בחבורו הגדול שהרי מצינו כמה דברים שחזר בו ביד החזקה ממה שכתב בפירוש המשנה), וממה שפסק דחולין שנב"ע פטורין מכיסוי (הלכות שחיטה פי"ד) משמע דסבר דחולין שנב"ע דאורייתא, אבל אין הכרח דאסור בהנאה מדאורייתא דכדי לפטור מן הכיסוי די שיהיה אסור באכילה, דהיא שחיטה שאינה ראויה, ופסק כאן כרבי שמעון דאינה שחיטה כסתימת המשנה בדף פ"ה וכמבואר בגמרא משום דראה רבי דברי רבי שמעון בכיסוי הדם משום שנאמר שם אשר יאכל והלשון מוציא האסור באכילה אף שמותר בהנאה, וכמו כן בחולין בעזרה ראה רבי דברי רבי שמעון משום דילפינן לה מקרא דוזבחת ואכלת אתה זובח ואוכל ואתה קורא כאן דדוקא מה שאתה אוכל אי אתה זובח בעזרה, אבל מה שאין אתה אוכל מותר לזבוח בעזרה אף שמותר בהנאה, ולהכי השוחט את הטריפה חולין בעזרה לא נאסר בהנאה משום חולין שנב"ע משום דאין שחיטתו בעזרה אסורה מה"ת. ויש לנו עוד ראיה דחולין שנשחטו בעזרה לרבינו הגדול ז"ל מה"ת ממה שפסק דהשוחט את הטריפה חולין בעזרה הבשר מותר בהנאה משום דהיא שחיטה שאינה ראויה (ועיי' בלח"מ מש"כ בזה), שהרי בחולין פ"ה הוכיחו ממה דאמר ר' שמעון שהשוחט את הטריפה חוב"ע מותר בהנאה דסבר חולין שנב"ע דאורייתא דאל"כ מה מקום יש לחלק בין ראויה לאינה, דאם הוא מדרבנן הרי אינו אלא גזירה משום קדשים הנפסלין לאחר שחיטה שלא יאמרו שמותרין בהנאה, וא"כ מה לי טריפה מה לי כשרה, הרי קי"ל בזבחים ק"ז דהשוחט קדשים בעזרה ונמצא טריפה הבשר ישרף הרי דהוא אסור בהנאה ושפיר יש לגזור אטו קדשים, ואף דבקדשים באופן כזה הלא בודאי אין בהם מעילה מן התורה דלא היה לו שעת היתר לכהנים כמבואר בריש מעילה וכדפסק הרמב"ם בפ"ג ממעילה, מכ"מ משמע דאיסורא אית בהו מה"ת, ושייך למיגזר, ועוד דאם אסרינן חיה ששחטה בעזרה בהנאה משום גזירה דקדשים, מכל שכן דמאן דסבר דהוא גזירה דרבנן שיגזור בבהמה טריפה דחולין בעזרה. אבל בכ"ז אין ראיה מכאן דלדעתו אסור בהנאה מה"ת דאפשר דהוא רק באכילה, וממה שכתב כאן שכל אלו דברי קבלה, אין ראיה שהוא מדרבנן, וכמו שהעיר הלח"מ שהרמב"ם קורא גם לד"ת דברי קבלה כל שאינו מפורש בתורה, ומצינו גם לזקנים הראשונים שהיו משתמשים בלשון דומה לזה וכמו שכבר העיר בזה הכ"מ ז"ל בפ"א מאישות שהרי אמרו בסנהדרין פ"ח חומר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה, האומר אין תפילין מה"ת פטור, חמש טוטפות להוסיף על ד"ס חייב, והרי ד' טוטפות הוא ודאי דאורייתא, ואעפי"כ קראו לזה דברי סופרים, כלומר דברים שנמסרו בקבלה שזהו פירוש התורה המקובל למשה מסיני, ובר"ה דף ט"ו מצינו הלשון דברי סופרים בנגוד לדברי קבלה והראשון נאמר שם על דרבנן והשני על דברים המפורשים בנביאים (וכן מצינו לשון זה על דברים שבכה"ק חוץ מן התורה בירושלמי דיבמות פ"ב הלכה ו' ד"ה ומן הקבלה אתה מלקני), והרבה יש להאריך בפרט זה ואכ"מ, אבל בכל אופן אין הכרח מלשון הרמב"ם ממה שקורא לאיסור חשנב"ע דברי קבלה שהוא מדרבנן, ומצינו להרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות כלאים שאומר על האיסור להרביע או להנהיג בהמת פסה"מ שהוא מפי הקבלה, ואעפי"כ כתב שם שלוקין על איסור זה הרי שהוא מן התורה, ולאידך גיסא מצינו בפ"ד מה' ביאת מקדש שיש טומאות שאין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואכילת קדשים אעפ"י שהן מפי הקבלה, מפני שאין מפורשות בתורה, ומשמע שם דגם אין לוקין עליהן, אבל נקוט האי כללא בידך שיוצא מספר המצות ומתשובת רבינו ז"ל שאין הוא חושב איסור לדאורייתא מפני שמצינו לחז"ל שדרשוהו מן המקראות שבתורה, אלא מפני שכך מפורש או מוכח מסוגיות הש"ס שחשבוהו מעתיקי השמועה לדאורייתא, וע"כ באותן הטומאות לא נתחוור לו בהחלט שהוא כך, אבל בדין זה דפסה"מ הרי מפורש בגמרא דמכות כ"ב שלוקין על איסור זה, ומוכח שחשבוהו רבותינו ז"ל אבות הקבלה שהוא איסור תורה, ואולם מפני שהניח לו כלל גדול שדבר שנמסר לדאורייתא צריך שיהיה לו שרש בתורה הכתובה, וכאן לא מצא שום דרשא בתלמוד שישמש שרש לדין זה, טרח ומצא שהוא נכלל בכלל הפירוש המקובל שהתורה קוראה לבהמת קדשים שהוממה אחר שהוקדשה בהמה טמאה, כלומר שהיא מורכבת מטמא וטהור והניח זה ליסוד הדין, (עיי"ש בדבריו ועיי' לקמן בדברינו שיבואר יותר בס"ד). אף כאן כונתו שאין זה במשמעות פשט הכתוב, ואיננו דבר המפורש ממש בתורה, ואלו לא באה הקבלה עליו לא היינו יודעים מפשוטו של מקרא שהכתוב אוסר זביחת חולין בעזרה, אבל הוא מפי הקבלה, והקבלה מעידה שזהו נרמז בתורה, כלומר שבכלל הקבלה נמסר שנרמז דבר זה בתורה והוא מכריע כדעת אלו ממעתיקי השמועה שאמרו שקבלו שהוא דאורייתא. ואי"ה כשאזכה לשנות ענין זה דיסודי תושבע"פ בכלל ולדעת הרמב"ם בפרט ולהעמיק ולהרחיב בזה כראוי יבואר הענין לכל פרטי פרטיו לפי קוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. ואמנם מלשונו בתחלת הפרק משמע שהוא דאורייתא, אלא שעיקרו בקבלה שעל פה, שהרי תחלה הודיע לנו את האיסור, ואח"כ אמר וכן הוא אומר בבשר תאוה וכו' ודי בזה למי שרגיל בלשונו הזהב. אך כ"ז בנוגע לאיסור האכילה, אבל בנוגע לאיסור ההנאה הרי דבריו ברורים שהוא מדרבנן, שהרי כתב בפ' י"ו מהל' מאכלות אסורות על חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהן כמו שיתבאר בהלכות שחיטה עיי"ש, וברור הוא שבכ"מ שהוא אומר מדבריהם כונתו מדרבנן ממש, והמתבאר בהלכות שחיטה הוא שלא הביא שם שום כתוב המורה שהוא אסור בהנאה, ולא הביא אלא הקרא דוזבחת ואכלת שאינו מורה אלא איסור אכילה, וכדמשמע מתלמודנו שאין אנו למדים ממקרא זה אלא איסור אכילה בלבד, שהרי אף למאי דאמרינן דר"מ סבר חולין שנב"ע דאורייתא אין אנו אומרים שלמדה ממקרא זה אלא ממיעוטא דאותו וכנ"ל, ועוד שהרי בברייתא שהביאו בקידושין נ"ז להראות שאיסור חשנב"ע דאורייתא אמרה בפירוש דמהאי קרא לא מוכח אלא איסור אכילה, ואיסור הנאה הביאו מקרא דאותו, ומדלא הזכירו הרמב"ם כאן הרי גילה דעתו שאינו אלא מדרבנן. (ורק לר"מ שלמד ד"ז בבמה מצינו משחוטי חוץ אף איסור הנאה בכלל מה"ת כשחוטי חוץ). ולענין האיסור של הכנסת חולין בעזרה הנה כבר דן בזה המל"מ ז"ל בפ"ב משחיטה ולא הכריע בהחלט גמור אם דעת הרמב"ם שהוא מה"ת, אבל הנראה שנוטים הדברים דדעתו שג"ז מה"ת אף שלא הביא לזה מקרא מפורש, מכ"מ מחולין ק"ל נראה דעכ"פ דעת הסוגיא דשם שהוא מה"ת, וכמו שנתבאר לעיל, ואפשר שאף הרמב"ם עצמו לא החליט דבר זה, ולא היה בזה נ"מ רבתא דהא עכ"פ הוא אסור, ובכל אופן אין האוכלין נאסרין כמו שפירש הוא בעצמו, ואם היתה דעתו שהוא מה"ת (עכ"פ בשמכניס לשם הקרבה), מסתבר שהוציאה מדרשת ר' יהודה בספרא שהבאנו לעיל, ושם ההבאה היא לשם הקרבה שהרי המקריב מכניס בהמת החולין בכדי להקריבה בסוף לשם קרבן, והדברים ק"ו ומה במכניס בהמה בכונה שיקריבנה אח"כ לאחר שהקדישה ויעשנה קרבן הראוי, אסור, במכניס חולין לעשות הקרבה לה' שאין לה שרש וענף בתורה לא כש"כ.

והנה אם נחליט ששיטת הרמב"ם שתופס לעיקר דעת ר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' איסור הנאה ג"כ במשמע, ומאחר שידענו בבירור גמור שפוסק כר' יהודה לענין נבילה שדברים ככתבם, הרי לנו הכרעה שלדעתו אין האיסור דהנאה בחשנב"ע מה"ת, שהרי לפי פלפול הגמרא בפסחים כ"ב לפי שיטה זו איצטריך אותו לאסור כל האיסורים שבתורה בהנאה, ולא אייתר לן אותו לאסור חשנב"ע בהנאה, והרי רק מקרא זה יש ללמוד איסור הנאה לחשנב"ע אי אייתר קרא להכי, (והוא עצמו ז"ל בפירוש המשנה הביא איסור הנאה ממקרא זה דוקא).

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה