אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס דברי יצחק · סימן א
דף ל"ג ע"א ורבי עקיבא מתיר ואפילו עובדי כוכבים מ"ט דר' עקיבא כצבי וכאיל מה צבי ואיל מותר לעכו"ם אף פסולי המוקדשין מותר לעכו"ם, ואידך, תלתא צבי ואיל כתיבי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא וחד לכדרבי אליעזר הקפר וחד מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה, עיי"ש ברש"י ותוספות ובפירוש רגמ"ה ז"ל.
והנה על הדרשא לדר' יצחק ורבי אושעיא כתב רש"י לא נתפרש לנו היכן, וכן כתב רגמ"ה לפניו והא דר' יצחק ודר' אושעיא לא משתכחנא בכולא גמרא דידן עכ"ל, אבל ר"ח ז"ל פירשו כמין חומר דהיינו ההיא דפ"ב דמכות (דף כ"ב) המרביע שור פסה"מ והמנהיג שור פסה"מ לוקה גוף אחד הוא ועשאן הכתוב שני גופין, פי' שהשור בפני עצמו נחשב כצבי וכאיל דהיינו שני מינין ולא כמו שרגילין לפרש שם שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין, אלא מצבי ואיל נפקא כדקאמר הכא עיי"ש בתוס' בשם רבינו חננאל ז"ל. ובהשקפה הראשונה יראה דהלכה זו של ר"י ור' אושעיא תלויה במחלוקת ר"ע ורבנן דלר"ע הלא איצטריך לן דרשא להתיר פסה"מ לעכו"ם ולא אייתר לן כצבי וכאיל להא דר"י ודר' אושעיא, ואולם כבר נתעוררו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בדרשות הללו וכתבו לעיל דף ל"ב ע"ב וז"ל ואומר ר"י דהלכתא כב"ה דמתניתין דשרו אף לעכו"ם ולא כב"ה דברייתא דאסרי אליבא דת"ק ופליגי ארבי עקיבא, דהוי סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכו' והא דמפרש בסמוך טעמא דרבי עקיבא מדכתיב כצבי וכאיל ואמרינן דאידך מוקים לה כר' אליעזר הקפר, פי' דדריש בריש פ' שני דחולין (דף כ"ח) מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה אלא מדברי סופרים, משמע דר"ע לית ליה דר"א הקפר אלא סבר לה כרבי דדריש שחיטה מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה דלמא הכי קי"ל כרבי ואע"ג דר' יוסי בר חנינא וכו' אין ראיה ממנו שיהא הלכה כן וכו' ועוד דר"ע נמי מצי סבר כר"א הקפר וגמר חד מצבי וחד מאיל כדפרישית לעיל בפ' שני (דף ט"ו) גבי מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה וכו' עיי"ש בתוספות, וחזינן לדעתייהו דבעלי התוס' ז"ל דלא ניחא להו כלל לאמר דר"ע לא סבר הא דר"י ודר' אושעיא דהרי לא נסתפקו אלא אם ר"ע סובר כר"א הקפר, אבל לא אם אית ליה דר"י ודר"א, ועוד שהרי כתבו משמע דלית ליה לר"ע דר"א הקפר, ואיך הוא משמע, הא אינו אלא ספק דאפשר דאית להו דר"א הקפר ולית להו דר"י ודר' אושעיא, והדברים פשוטים מאד דבדר"א הקפר מצינו מחלוקת אבל על הא דר"י ודר' אושעיא לא מצינו מחלוקת אבל קבעוה בגמרא דמכות כ"ב בלי שום חולק, ומסתבר דאתיא אליבא דכו"ע, ועוד י"ל בכונת רבותינו ז"ל דמשמע להו דהא דר"י ודר' אושעיא הלכתא פסיקתא מדלא נמצא שום חולק עליה בפירוש בשום מקום, ולאידך גיסא הרי הניחו ליסוד דהלכה כר"ע משום דסתם תנא כוותיה, וא"כ לא יתכן לאמר דר"ע לית ליה דר"י וד"ר אושעיא, דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא, וי"ל עוד בכונתם ז"ל דלדעת בה"ג ז"ל (שאמרו עליו התוס' שכל דבריו דברי קבלה), אף ב"ה דברייתא דאוסרין לעכו"ם לא אסרי אלא מדרבנן דגם אינהו דרשי כצבי וכאיל כר"ע, (וכנראה דעת התוס' נוטה לשיטה זו עיי' בדבריהם בד"ה הנ"ל**(ויש להעיר ממה שהשריש לנו הט"ז ז"ל דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאוסרו, והרבה יש להתבונן בהנחה זו ואכ"מ.)**), והא דמקשינן בגמרא, ואידך, (כלומר מאן דאסר לעכו"ם איך יפרנס יתור הכתוב דכצבי וכאיל) הוא לא כפירוש רש"י ז"ל דקאי על ב"ה דברייתא אלא על ב"ש דאסרי לעכו"ם מה"ת ונמצא דכו"ע דרשי כצבי וכאיל לכדר"ע חוץ מבית שמאי, וע"כ לא מסתבר כלל דר"י ור' אושעיא מוציא מכלל הא דר"ע דא"כ הרי היא שיטת ב"ש בלבד ולא היתה נקבעת בגמרא בלי חולק דב"ש במקום ב"ה אינה משנה.
ואיכא למידק עוד בדברי התוס' ז"ל במה שתירצו דלעולם אית ליה לר"ע הא דר"א הקפר אלא דדריש חד מצבי וחד מאיל דכולהו איצטריכו לדרשות וכנ"ל, דא"כ תקשה לבר פלוגתיה דר"ע דדריש הנך תלתא קראי כפי האוקימתא דסתמא דתלמודא, הלא לא תירץ הש"ס כלום דהא לדידיה ג"כ אייתרא חדא תיבה צבי או איל לדרוש הא דר"ע, וע"כ צ"ל דכונתם דהאי תנא ידרוש חדא לדרשה אחרת, ומסתבר ליה טפי לדרוש לדרשא אחרת מלדרוש להא דר"ע משום דהא אית לן היקש דכבשרם יהי' לך (לעיל ל"ב ע"ב), כלומר היקש דבכור בין תם ובין בע"מ לחזה ושוק, אלא דלמ"ד דפה"מ מותרין לזרים אתיא ק"ו מטמא (עיי"ש בריש דף ל"ג) ואפקיה מההיקש (עיי"ש בתוס' ד"ה ובית הלל), אבל כל כמה דאפשר לקיים את ההיקש באיזה צד מקיימינן, וניחא טפי לדרוש לדרשא אחרת מלדרוש לדר"ע להתיר לעכו"ם דאז אפקינן ליה מההיקש לגמרי.
והנה לפי הבנת בעלי התוס' ז"ל דכל צבי ואיל הכתובים בפ' ראה איצטריכו לדרשות יש לנו לסדר נתוח הדרשות לכל חד תנא לפי שיטתו, והוא דבסוגיתנו מצינו שלשה למודים: א) לכדר"י ור' אושעיא, ב) ולכדר"א הקפר, ג) ושפה"מ פטורין מן הבכורה, ולר"ע אפיק חד מינייהו ועייל דפסה"מ מותרין לעכו"ם ולעיל בדף ט"ו ובדף י"ב אנו מוצאים עוד הלמודים הללו: א) שפה"מ פטורין מן המתנות, ב) שאין פודין פט"ח בפה"מ, ומעתה אם נניח דר"ע אית ליה דר"א הקפר יהיה נתוח הדרשות עפ"י שיטתו באופן זה: א) כצבי וכאיל לכדר"י ור' אושעיא ובזה אין לדרוש צבי לחוד ואיל לחוד דיסוד הלמוד הוא ההיקש לשני מינים, וא"כ שניהם נצרכים לאותה הדרשא האחת, ב) צבי ואיל להתיר לעכו"ם ולכדר"א הקפר לשחיטת חיה, ג) צבי ואיל לשנים משלשת הלמודים הללו: שפה"מ פטורין מן הבכורה, שפטורין מן המתנות, ושאין פודין בפה"מ, וא"כ ההכרח הוא דחד מאלה לא איצטריך לר' עקיבא, ולכאורה מסתבר לאמר דלפטור מן הבכורה לא איצטריך ליה אבל לפטור מן המתנות איצטריך ליה לשיטתו דסבר דפה"מ מותרין לעכו"ם ונמצא דלאחר שחיטה הם חולין גמורים וחיוב המתנות הלא אינו חל אלא לאחר שחיטה וכדכתיב קרא וזה יהיה לכהנים מאת זובחי הזבח, דחייבין במתנות, אבל לפטור מן הבכורה לא איצטריך דבכורה הוא בחיי הבהמה, ובחייהם הלא פסה"מ קדושים הם קדושת הגוף דהרי אסורין בגיזה ועבודה, ועושים תמורה וכ"ז הוא מגדר קדושת הגוף וכמבואר במשנתינו בבכורות י"ד, וא"כ פטורין מבכורה מצד הסברא, ומובן שאין להקשות לכתוב חד לפטור מן המתנות ואנא ידענא ממילא דמותרין לעכו"ם דאל"כ ל"ל קרא לפטור מן המתנות, דדא בורכא דאי הוה כתיב רק חד הו"א דהוא להתיר לעכו"ם, אבל במתנות חייבין דהא הוה חולין גמורין, ולהכי איצטריך תרוייהו, **(ודמיון לזה בקידושין דף ד' ע"א ד"ה אמר רבא בא זה ולימד ע"ז וכו' עיי"ש.)** וביותר יש להסביר דבר זה לפי מה שרמז לנו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"א מבכורות הלכה ה' כשהביא דין זה דפה"מ פטורין מן הבכורה לא סמך אותו על מדרש הכתוב כמפורש בסוגיתנו אלא נתן טעם מסברא שהרי הם קודש דאסורין בגיזה ועבודה, הרי דאף שהיתה לפניו דרשת סתמא דגמרא הכריע בשקול דעתו דאין זו אלא אסמכתא בעלמא דלא איצטריך כלל לקרא. איברא דאף בפטור מתנות לא הביא הר"מ דרשת הכתוב דסתמא דגמרא בשם הברייתא המובאה לעיל ט"ו, אע"ג דלמה דפסק כר"ע דמותרין לעכו"ם הרי הם חולין גמורין ואיצטריך קרא, ונראה שדעתו דגם זה נלמד מן הסברא דאעפ"י שחיוב המתנות הוא לאחר שחוטה מכ"מ הדעת נותנת שאינו אלא בבהמה שגם עד שחיטתה היתה ממין מחוייבי מתנות, וי"ל עוד בסברת הרמב"ם דבמובן ידוע חיוב המתנות מתחיל גם מחיים אלא שאינו נגמר אלא עד לאחר שחיטה, (ואע"ג דבבבא בתרא קכ"ג ע"ב בהא דאמרינן דהבכור נוטל פי שנים במתנות ומקשינן אי דלא אתי לידא דאבוה הא ראוי הוא ומתרצינן במכירי כהונה וכגון דאשתחיט בחיי דאבוה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין עיי"ש, והשתא או ס"ד דחיוב המתנות מתחיל מחיים ל"ל דאשתחיט, אפילו לא אישתחוט אלא לאחר מיתת האב ג"כ כך, זו אינה פירכא של כלום כמובן מכמה אנפי ואין צורך לפרש), ואמנם לאידך גיסא אף דהרמב"ם אינו מביא קרא לפטור מן המתנות בכ"ז גם סברא אינו אומר בה, באופן שלכאורה אנו מסופקים קצת בדעתו אם דרשא זו בגמרא לפטור מן המתנות היא דרשא גמורה או אסמכתא בעלמא, ונראים הדברים שלדעתו אינה אלא אסמכתא, ולא שלמד דין זה מן הסברא בלבד אלא הוא סומך על היסוד שהניח בפ"א מבכורות הלכה ג' דפסה"מ לאחר שחיטה חולין גמורים משום שנאמר הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל, הרי זה היקש כללי שיש להן דין צבי ואיל ואתה למד ממנו להקיש להקל לצבי ואיל בכל מה דאפשר (חוץ ממה שנתמעט בפירוש כגון לענין חלב שיש לפה"מ דין בהמה) (וכנראה אית ליה להר"מ דהחומרא שיש בבכור שאינו נמכר באיטלז ונשקל בליטרא אינה אלא מדרבנן ועיי' בתוס' ריש פרקין) ובכלל זה דפטורין מן המתנות, אולם אין זה מחוור לגמרי (ואמנם אין להקשות דא"כ למה לו להביא ראיה מן הסברא שפטורין מן הבכורה תפ"ל מההיקש, זה אינו כלום, דמחיים לא הוקשו לגמרי לצבי ואיל דהא יש בהן קדושת הגוף ורק לאחר שחיטה הוקשו לגמרי, ואתה רואה שהדרשא דר"י ודר"א המפורשת בגמרא לענין מחיים שע"כ היא דרשא גמורה דהא לוקין עליה כדאיתא במכות כ"ב, אינה לענין שמבדילו מן הקדשים ונותן עליו תורת חולין אלא לענין הנוהג גם בקדשים דהא כלאים נוהג גם בקדשים, ודרשא דצבי ואיל לפטור מן הבכורה סבר הרמב"ם דאינה אלא אסמכתא, דמחיים לא שייך להקישו לצבי ואיל דהרי אי אתה יכול להקישו לצבי ואיל דהא לכו"ע מחיים יש בו קדושת הגוף וכנ"ל, והרי מכאן תבלין לדעת הרמב"ם שחשב דרשא זו לאסמכתא בעלמא, והרבה יש להאריך בדעת הרמב"ם בדרשות הללו, אבל אם היינו מזדקקים לזה היינו נצרכים לבאר כל שיטת הרמב"ם בענין הדרשות בכלל, ויארך יותר מן השיעור הראוי בקונטרס זה, ואם יזכני ד' אכתוב ספר שלם ע"ד יסודות תושבע"פ ושיטת רבינו הגדול במקצוע זה. ועכשיו אנו עסוקין בדרשות הללו לפי הנראה מפשטות הגמרא ולפי הבנת רבותינו רש"י ובעלי התוס' ז"ל
ויש להמתיק הדברים עוד יותר והוא מאחר שלמדנו מכצבי וכאיל דינא דר"י ודר' אושעיא דפסה"מ הוא תערובת חולין וקדשים, לא קדושה מיוחדת בפ"ע, אלא הרכבה של חול וקודש, א"כ לא איצטריך קרא כלל דפטורין מן הבכירה דאם היינו אומרים שזו מין קדושה קלושה היינו מסופקים אפשר שזו קרובה לחולין יותר מלקדשים עד שיש להסתפק שמא חייבין בבכורה כחולין, אבל מאחר שהנחנו דאינו כך אלא דהוא גוף משותף מקדשי מזבח וחולין גמורין, הר"ז דומה לענין בכורה לשותפות דנכרי וישראל ואין כאן אלא מקצת בכור ופטור מן הבכורה כדלעיל דף ג', ובכל אופן לרבנן הוא פטור, ויש לדחות זה ולפלפל, (ויש להעיר מהא דלעיל דף ג' כיון דעריבי בהו חולין לא קרינא בהו כל בכור, וכן יש להעיר מהא דלעיל י"ד ע"א קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות וממה שכתבו התוס' שם בד"ה קדושת דמים פי' הקונטרס וכו' אלא היינו טעמא בקדושת דמים משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם, והערה זו שייכה בין לפטור דבכורה, בין לפטור דמתנות וסמכתי על המעיין, דאין מפרשין לחכם).
ולענין מה שנסתפקו התוספות ז"ל אי סבר ר"ע דר"א הקפר, כלומר אי סבר דאין שחיטה לעוף מן התורה, הנה לכאורה יש לפשוט דסבר יש שחיטה לעוף מה"ת מהא דזבחים ק"ז גבי שחוטי חוץ דדריש ר"ע מקרא מיוחד דחייב על שחיטת עוף בחוץ וכן מקרא אחר דפטור על מליקת עיף בחוץ, והנה אם כי אין לפשוט ממה דמחייב ר"ע על שחיטת עוף בחוץ דסבר דיש שחיטה לעוף מה"ת דאל"כ שחיטה זו מה ענינה, די"ל דהא לכו"ע נחירה מיהא בעי (ועיין תוס' חולין כ"א) וא"כ נחירתו זוהי שהיטתו, **(ועיין ביומא דף ס"ד ע"א ואמאי לא תשחטו אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא, אמרי במערבא דחייתו לצוק זוהי שחיטתו, ועיי' בתוד"ה דחייתו ויש לפלפל ואכמ"ל.)** אבל ממה דפטר מקרא מיוחד על מליקה בחוץ שפיר יש לפשוט דסבר דיש שחיטה לעוף מה"ת דאל"כ הרי מליקתו זוהי שחיטתו ואמאי נפטר ועיי' חולין כ"ב והבן), ואין לדחות ולאמר דאין ה"נ דסבר אין שחיטה לעוף מה"ת, אלא דלענין חוץ לא רבתה תורה אלא שחיטה שכיוצא בה חייב בבהמה, דז"א דהא ר"ע לא מרבה שחיטת עוף בחוץ כר' ישמעאל מאו אשר ישחט דלדידיה ע"כ הכונה על שחיטה ממש דכל שחיטה האמורה בתורה היא השחיטה המקובלת לנו מסיני להתיר בהמה וחיה באכילה, אלא מדם שפך הוא מרבה ובזה לאו דוקא שחיטה במשמע דהא אדרבה מ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת למדה מושפך דכתיב גבי עוף דבשפיכה בעלמא סגי (חולין כ"ב), וא"כ גם מליקה בכלל דם שפך, ואי ס"ד דסבר ר"ע דאין שחיטה לעוף מה"ת הרי נתרבתה נם מליקה מכאן, וע"כ דר"ע סבר יש שחיטה לעוף מה"ת, וי"ל דאדרבה למדה מההיקש דושפך שנאמר גבי חיה ג"כ ומקיש עוף לחיה (ועיי"ש בחולין ועיי' ברמב"ם פ"א משחיטה) וא"כ דם שפך הכתוב כאן כולל עוף דבעוף נאמר לשון שפיכה וכנ"ל, וידעתי שיש לדחות דלעולם סבר ר"ע אין שחיטה לעוף מה"ת אלא דשבקיה לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה (ואשכחן כה"ג לר"ע שבקיה לקרא דדחיק וכו' בקידושין בסוף פ' האומר), דכיון דמצינו רבוי לעוף, ומצינו מיעוט א"א לנו לאמר אחרת אלא דהריבוי מרבה שחיטה שכיוצא בה מתרת בבהמה, והמיעוט מוציא מליקה וגזה"כ היא לחלק בין מליקה לשחיטה בעוף לענין שחוטי חוץ אף דלהתיר הבשר באכילה בחולין היינו שחיטה היינו מליקה בעוף, אבל הדוחק בזה מבואר ואין להאריך, ואולי בספרי הכללים של רבותינו האחרונים ז"ל כבר הביאו ראיות ברורות להיכן דעת ר"ע נוטה בפרט זה, ואפשר שקדמוני באיזה דבר, אבל אין אתי שום ספר ממין זה, ואני מוכרח לגשש באפלה, וידעתי שיש להטות הדברים להפך דדוקא משום דר"ע סבר דאין שחיטה לעוף מה"ת הרי נתרבה עוף מקרא דדם שפך וכנ"ל ומה לי שחיטה ומה לי מליקה וע"ז בא הכתוב למעט מליקה מקרא מיוחד וגזה"כ היא, וכנ"ל אבל כ"ז דחוק.
וקצת יש להביא סמוכין דר"ע סבר דיש שחיטה לעוף מה"ת מן הספרי פ' ראה שמביא שם דרשות מיוחדות ושחטו ושחט אותו ושחט אותו למעט עוף משחיטת חולין בעזרה, וידענו דסתם ספרי ר"ש ור"ש קבל רובי תורתו מר"ע ואמר לתלמידיו בני שנו מדותי שהן תרומות ממדותיו של ד"ע גיטין סוף פ' האומר) (ואשכחן דאף ר"א בנו בשיטת ר"ע רביה דאבוה אמרה במנחות ע"ב), וא"כ ע"כ שיטתו היא היא שיטת ר"ע, ואי ס"ד דלר"ע אין שחיטה לעוף מה"ת ל"ל קרא למעט עוף משחיטת חולין בעזרה הא תניא בירושלמי דנזיר (סוף פ' מי שאמר הריני נזיר) הנוחר והמעקר חולין בעזרה הרי הן מותרין בהנאה ומפורש איתמר שם בירושלמי דלמ"ד אין שחיטת עוף מחוורת מה"ת לא שייך שחיטת חולין בעזרה גבי עוף.
והנה אם נניח דלר"ע שחיטת עוף מה"ת דלא כר"א הקפר נצטרך לפרנס יתור אחד דצבי או דאיל לר"ע, אלא דכבר הבאנו לעיל ג' למודים שפה"מ פטורין מן הבכורה, ושפטורין מן המתנות ושפודין בהם, ואמרנו דע"כ חד מהנך לא איצטריך לר"ע, והיינו אי סבר כר"א הקפר וכנ"ל, אבל אם נתפוס דלית ליה דר"א הקפר, נאמר דאיצטריכו ליה כולהו, ואפוק דר"א הקפר ועייל חד מהנך תלתא. ויש לפלפל בכ"ז ואין להאריך. איברא דלדעת הרמב"ם המפורשת בפ"א מהלכות שחיטה איצטריך דר"א הקפר גם למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת, דאיצטריך ללמד שחיטה לחיה מה"ת ועוף הוקש לחיה בקרא דושפך עיי"ש (וכנראה שדעתו דדרשת רבי בלבד מוזבחת אינה מספקת ועיי' במפרשיו ואכמ"ל), וא"כ י"ל דר"ע שפיר סבר דרשת ר"א הקפר אף דסבר דשחיטת עוף מה"ת.
עוד י"ל דלעולם אית ליה לר"ע דרשא לפטור פה"מ מן הבכורה, ואעפי"כ יספיקו לו כל היתורים דצבי ואיל ולא יחסר לו בחשבונו, די"ל דלהא דאין פודין פט"ח בפה"מ לא דריש קרא כלל, דהא איתמר לעיל דף י"ב איבעיא להו מהו לפדות אליבא דר' שמעון לא תיבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה חולין הוא, כי תיבעי לך לר' יהודה דאמר אסור בהנאה מאי כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור או דילמא כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא, א"ר כהנא מי זוטר מאי דכתיב בהו כצבי וכאיל מה צבי ואיל אין פודין בו אף פה"מ אין פודין בו, השתא דאתית להכי לר' שמעון נמי צבי ואיל כתיב בהו עיי"ש, ומעתה י"ל דשיטת ר"ע ושיטת ר"ש חדא היא וכנ"ל וי"ל כסברת הגמרא דלר"ש דמותר בהנאה ופשיטא דפודין בו, ואית ליה לר"ע דפודין בפה"מ ולא דריש קרא כלל שאין פודין בו כנגד הסברא (והרמב"ם ז"ל אף דפוסק כר' יהודה ופוסק גם דאין איסור חל על איסור מכ"מ לא פסק דאין פודין בו דסבר אפקועי איסורא בעלמא הוא ולית ליה כלל כמסקנת הגמרא דדרשינן קרא שאין פודין בו, ולא כמר זוטרא, ויש להאריך כזה וההכרח לקצר).
ועכשיו נחזור לדבר בהתכת הדרשות לבר פלוגתיה דר"ע והכל בשיטת התוספות הנ"ל, ונאמר דהוא ידרוש כצבי וכאיל לדר"י ודר"א וכמפורש בסוגיתנו היינו שיש לפה"מ תורת שני מינים ואיצטריך תרווייהו צבי ואיל לדרשא זו וכנ"ל, וחד צבי או חד איל לכדר"א הקפר (אפשר דסבר דיש שחיטה לעוף מה"ת אלא דסבר דגם לשיטה זו איצטריך דר"א הקפר וכדעת הרמב"ם הנ"ל), וחד צבי וחד איל לפטור פה"מ מן הבכורה, וחד לפטור פה"מ מן המתנות, וחד שאין פודין בפה"מ, ואין להקשות דל"ל קרא לפטור מן המתנות הא לדידיה פה"מ אסור לעכו"ם (ולב"ש לכו"ע אסור לעכו"ם מה"ת, ועכ"פ אף לב"ה דברייתא לפירוש דש"י אסור מה"ת) וא"כ ל"ל קרא לפטור מן המתנות, דהא לדידיה אסור לעכו"ם משום דכל מה שיש לקיים ההיקש דכבשרם יהיה לך מקיימינן ליה וכנ"ל, וא"כ פשיטא שפטור מן המתנות. אי משום הא לא איריא, דהו"א דאעפי"כ הא יש עליו תורת חולין ג"כ לאחר שחיטה וחיוב המתנות הוא דוקא לאחר שחיטה, ולאחר שחיטה הא עכ"פ הוא מותר לטמאים כחולין ונאכל בכל מקום ובכל זמן, והו"א דחייב במתנות, ולהכי איצטריך קרא. וי"ל עוד דאפילו את"ל דלא סברי דאין פודין בפה"מ אלא דפודין בו שפיר בין לשיטת ר"י בין לשיטת ר"ש וכנ"ל, מכ"מ לא אייתר להו חד צבי או חד איל, דאיצטריך להו לדרשא דאיתא בספרי פ' ראה לפטור פה"מ מחזה ושוק, ולדידהו איצטריך האי דרשא דהא לשיטתם יש לפה"מ תורת קדשים דאסור לעכו"ם ולב"ש אף לזרים והו"א דחייב בחזה ושוק.
ודע דלכאורה נראה דדרשא זו המובאה בספרי פ' ראה אף דהיא סתם ספרי לאו רבי שמעון היא, דהכי תניא התם יכול יהיו חייבין במתנות ת"ל כצבי וכאיל, אוציאנו מכלל מתנות ולא אוציאנו מכלל חזה ושוק ת"ל כצבי וכאיל, אי מה הצבי וכו'. ר' שמעון אומר יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהם תמימים כך נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהם בעלי מומין ת"ל כצבי וכאיל מגיד כשם שלא נתנה תורה מחיצה בין צבי ואיל כך לא נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים ע"כ, הרי דר"ש לא דריש בפה"מ למעט מחזה ושוק, ולכאורה י"ל דר' שמעון לטעמיה דהנה הרי"ט אלגזי ז"ל נתקשה מאד בהבנת הספרי הלז שהביא בגירסא אחרת ממה שלפנינו וז"ל וראיתי בספרי בפרשת ראה לפי גירסת מהר"א נחום בביאורו על הספרי כ"י וז"ל יכול יהיו חייבים בבכורה ומתנות ת"ל כצבי אוציאנו מכלל בכורה ומתנות ולא אוציאנו מכלל חזה ושוק ת"ל וכאיל אי מה הצבי כולו מותר אף זה כולו מותר ת"ל רק עכ"ל, והדבר קשה וכו', ועוד קשה דאמרינן בריש פ' הזרוע עלה דפריך הש"ס ויהיו חולין חייבים בחזה ושוק מק"ו ומה קדשים שאין חייבים במתנות חייבים בחזה ושוק חולין שחייבים במתנות אינו דין שחייבים בחזה ושוק, ומשני אמר קרא וזה יהיה משפט הכהנים זה אין מידי אחרינא לא, ופריך אלא טעמא דכתב רחמנא זה הא לאו הכי הו"א חולין חייבין בחזה ושוק והא בעי תנופה היכא לינפינהו אי אבראי לפני ה' כתיב, אי אגוואי, קא מעייל חולין בעזרה, הלכך לא אפשר אלא זה למה לי ע"כ. וא"כ בפסולי המוקדשין למה צריך קרא לפוטרן מחזה ושוק הא אף דפסולי המוקדשין כל זמן שלא נשחטו הם כהקדש לכל דבריהם דאסורין בגיזה ועבודה וחלבן אסור מ"מ אחר שנשחטו הרי הם חולין גמורים ומותרין באכילה כחולין כמו שמתבאר בפ"ב דמכילתין דף ט"ו ע"ב, וא"כ בפסה"מ למה צריך קרא לפוטרן מחזה ושוק, איך אפשר לחייבן בחזה ושוק והא בעי תנופה ואי נשחטו בחוץ הרי נעשו כחולין משעת שחיטה ואילך וחשיב כמעייל חולין בעזרה, ואין לומר דמשכחת לה בשנשחטו בעזרה דהא כיון דאחר שחיטה הוו כחולין גמורין מסתמא אסור לשוחטו בעזרה דפשיטי דחשיבי כחולין שנשחטו בעזרה דאסורין כדאמרינן בפ' האיש מקדש דף נ"ז יע"ש, ואפילו דנדחוק עצמנו בברייתא זאת דספרי כיון דמיירי בפסולי המוקדשין ונאמר דכל דקודם שחיטה יש להם דין הקדש אינם בכלל חולין שנשחטו בעזרה ומותר לשוחטן בעזרה מכ"מ וכו' עיי"ש ברי"ט אלגזי שהאריך בזה,
ובישוב קושיא זו שהרי"ט אלגזי מחשבה לחמורה מאד י"ל לכאורה דהא אי אמרינן חולין שנב"ע לאו דאורייתא אין כאן קושיא כלל, וגם שפיר איצטריך בר"פ הזרוע קרא דזה לפטור חולין מחזה ושוק, אלא דסוגיא דחולין אזלא אליבא דהלכתא דחולין בעזרה דאורייתא (ועיין שם בתוס'), ושפיר הקשו דלא איצטריך קרא למעט חולין מחזה ושוק, אבל הך ברייתא דספרי סברה דחולין שנב"ע לאו דאורייתא ושפיר איצטריך קרא למעט פסה"מ מחזה ושוק, ואולם רבי שמעון לטעמיה דחולין שנב"ע דאורייתא (עיין קידושין נ"ח ע"א), וא"כ אי אפשר לדרוש כצבי וכאיל לפטור פסה"מ מחזה ושוק וכקושית מהרי"ט אלגזי ז"ל וע"כ הסיע הכתוב לדרשא אחרת שאין חלוק בפסה"מ בין ק"ק לקדשים קלים. ואולם יש להתישב בדבר דהא אשכחן אותה השמועה לפטור חולין מחזה ושוק להלן בספרי בפ' ראה בפרשה דבשר תאוה וז"ל יכול יהיו חייבים בחזה ושוק ת"ל כצבי, הוציאו מכלל חזה ושוק ולא הוציאו מכלל ב' כליות ויותרת הכבד ת"ל כאיל עיי"ש והרי פרשה זו דכי ירחיב לשיטת הספרי היא בחולין (ועיי' בכסף משנה ריש הלכות שחיטה דהיא מחלוקת תלמודנו והספרי דלשיטת תלמודא דידן מדבר כאן אף בפסה"מ ואין להאריך בזה), וזוהי סתם ספרי וחזרה הקושיא למקומה קרא ל"ל הא לרבי שמעון חולין שנב"ע דאורייתא, ואף את"ל דאין ה"נ דר"ש היא וחולין שנב"ע דאורייתא, אלא דהאיסור להכניס חולין בעזרה הוא לאו דאורייתא, (ועיי' במל"מ פ"ב מהלכות שחיטה ואכ"מ), מכ"מ אין מקום לדברינו דלהכי נד ר"ש לעיל בספרי מדרשא דצבי ואיל לפטור פה"מ מחזה ושוק משום דסבר דחולין בעזרה דאורייתא, ועוד דהא עדיפא מהסתמא הראשונה דהא התם יש לדחוק כסברת מהרי"ט דפסה"מ אפשר שנשחטין בעזרה, אבל כאן הרי מדבר בחולין גמורים שא"א לשוחטן בעזרה, וע"כ דלר"ש מותר מה"ת להכניס חולין בעזרה ונסתרו דברינו הנ"ל, ואנו מוכרחין לאמר דהאי סתמא תנינא לאו רבי שמעון, אבל זה דחוק דהא התם אף דנשנה בסתמא הרי מחלוקת ר' שמעון בצדה, אבל באן אין שום מחלוקת בצדה והיה סתמא ממש, ולכאורה י"ל דלעולם האי סתמא רבי שמעון היא, אלא דדריש כאן וממילא משמע ליה להתם, והא עדיפא ליה דבהתחלת הענין דמיירי קרא בפה"מ דריש לדרשא דק"ק וקדשים קלים, אבל שם בפסוק דכי ירחיב דהוא בחולין א"א להעמיס דרשא הנ"ל ושם הוא דורש לפטור חולין מחזה ושוק, וממילא ידע דפסה"מ פטורין מחזה ושוק דלאחר שחיטה הן חולין גמורים דקאי ר"ש בשיטתו דר"ע רביה דפה"מ מותרין לנכרים, ולפי דרכנו זו למדנו דאף דסבר ר"ש דחולין שנב"ע דאורייתא, מכ"מ האיסור להכניס חולין בעזרה הוא לאו דאורייתא לדידיה, ואולם סוגיא דריש פ' הזרוע סברה דגם זה דאורייתא. ואגב אורחא ישבנו בפשיטות קושית הריט"א וביותר קושיתו מברייתא זו השניה המדברת בחולין לפי הבנתו עיי"ש בדבריו. (והרבה הרבה יש להאריך בביאור הדרשות דהספרי בענין זה ובהשואתן עם הדרשות המובאות בתלמודנו אליבא דר"ע ואליבא דרבנן החולקים עליו, ויותר ממה שכתוב כאן מתרוצץ במחשבתי, וההכרח לקצר). ומיהו אם נתפוס דדרשא זו לפטור חולין מחזה ושוק היא דר' שמעון, דחוי מעיקרו תירוץ שעלה ברעיוני לתרץ על קושית הרי"ט אלגזי והוא די"ל דהברייתא דספרי אזלא בשיטת רבנן לפי דעת ריש לקיש דסבר בתמורה דף ל"ב דלרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, וכדאוקמינן שם דף ל"ג מתניתין דתמורה קדשי מזבח בע"מ יפדו דלר"ל משנתינו בשעבר ושחט פה"מ שקדם הקדישם למומם ונראה דקודם פדיונם ודאי אין להם דין חולין שנב"ע, דהא הם קדשים גמורין ואסור לשוחטן במומן, אלא שאינם ראויים לפתח אה"מ, א"כ אם שחטן בעזרה מותרין, והו"א דבאופן כזה חייב לתת חזה ושוק לכהן ושפיר עביד תנופה, ופודה אח"כ כדי להתיר באכילה דקדשי מזבח לדעת זו לא היו בכלל העמדה והערכה, ואף אם יפדה קודם שיוציא החזה והשוק מהעזרה לית לן בה אף למ"ד דהכנסת חוב"ע ג"כ דאורייתא, וכדאמרינן במנחות מ"ח דפריק לה וחולין ממילא הויא עיי"ש. אלא דאי האי סתמא רבי שמעון א"א לאמר כך דהא מודה ריש לקיש דלרבי שמעון קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וכמבואר שם בתמורה דף ל"ג ע"ב עיי"ש. ולכאורה ל"ק קושית הריט"א כלל אף אם נאמר דסתמא דספרי יסבור דגם להכניס חולין בעזרה אסור מה"ת, דהו"א שחייב להקדיש החזה ושוק הקדש דמים, ולדעת התוס' סגי בהקדש דמים להוציאו מכלל חולין בעזרה ועיי' במל"מ פ"ב משחיטה), וא"כ אף בחולין גמורים הו"א דמחוייב לעשות כן, היינו להקדיש החזה ושוק הקדש דמים ולהכניסם בעזרה ולעשות תנופה לפני ה' ולפדותם אח"כ להתירם לאכילת כהן, וזה פשוט דאף למאי דנקטינן דקדשי בד"ה היו בכלל העמדה והערכה, יכול לפדות הבשר שהקדיש הקדש דמים לאחר שחיטה דהוא כמטלטלין בעלמא, ועוד דאפילו אם הקדיש בהמה שחוטה יכול לפדותה במטלטלין בעלמא, דכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש בפ"ה מערכין.
ואולם עפי"ז יקשה על סתמא דגמרא בחולין מאי קמתמה כ"כ על הדרשא לפטור חולין מחזה ושוק הא צריך להוציא מכלל החיוב להקדיש הקדש דמים ולפדות וכנ"ל.
אלא דאין הדעת נותנת שיהיה החיוב מה"ת לעשות כך, דהא אפשרות הטעות יכולה להיות רק שיהיה חייב לתת חזה ושוק כמו בקדשים ששייך לכהן חלק מיוחד של הבשר, אבל לא שיוסיף מביתו לקנות החזה ושוק מיד ההקדש בשביל הכהן, דהיינו שיפדנו וגם יוסיף חומש, דהא הבעלים מוסיפים חומש, דבלא הפדיון אינו יכול לתת את של הקדש ליד הכהן, ובזה אין מקום לטעות, ולא צריך קרא, באופן שאנו חוזרים על הראשונות דשיטת הברייתא דספרי (אף אם היא לר"ש) דנהי דחולין שנב"ע דאורייתא, אבל להכניס חולין בעזרה אינו איסור תורה. וסוגיא דחולין דף ק"ל לא סברה כך אלא דאף זה אסור מן התורה,
ואמנם ראוי להבין מהיכן למדה סתמא דגמרא דחולין דאסור מה"ת אפילו להכניס חולין בעזרה, דהרי זה אינו מוכרח כלל מלמוד הכתוב שהוצאנו ממנו איסור שחיטת חולין בעזרה, כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת, בריחוק מקום אתה זובח ואוכל, ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום (קידושין נ"ז וספרא פ' ויקרא), דההוא לא משמע אלא זביחה אבל לא הבאה לעזרה בלבד, ואין צריך לאמר שאין מכאן ראיה שאסור להכניס סתם, דהא שחיטה שאני דאע"ג דלאו עבידה היא לענין כהונה, הרי היא עיקר לקרבן, והקפידה תורה שלא יעשה לחולין מעשה קדשים לשוחטם במקום המיוחד לשחיטת קדשים, משא"כ כשמכניס חולין סתם שלא בתורת הקרבה, אלא אפילו אם מכניס בתורת הקרבה אין מכאן ראיה לאסור מה"ת, דהאיסור המפורש בתורה אינו אלא לשחוט, ומאן לימא דאסור אף להכניס, ועוד דאם באנו ללמוד כאן דבר מתוך דבר, מ"ט לא למדו על התנופה עצמה שאסור להניף חולין לפני ה' לשם תנופה דחזה ושוק ממה דאסרה תורה לשחוט חולין בעזרה, והרי על התנופה עצמה לא היה קשה לסתמא דגמרא כלל, איך יניף חולין לפני ה' אלא על ההכנסה שמכנים חולין בעזרה, משמע דאין ללמוד כלל מן השחיטה שאסרה תורה.
ולא עוד אלא אפילו זריקה לא למדו משחיטה, דאמרינן על זריקה דחולין מיא בעלמא קמדי, **(ועיין זבחים ע"ז וע"ו וש"מ ועיי' תוס' נזיר כ"ט ע"א, ורש"י כריתות דף ז' ודף כ"ו לענין חטאת העוף הבעה"ס, ולענין קרבנות נזיר קטן.)** הרי שלא למדנוה משחיטת חולין לאוסרה מן התירה, אף דהיתה סברא ללמוד ולאמר ומה בשחיטה שאינה צריכה כהונה בקדשים, ועוד שאינה מיוחדת לקדשים דהא בהמה דחולין ג"כ צריכה שחיטה, הקפידה תורה שלא יעשנה לחולין במקום המיוחד לשחיטת קרשים, זריקה לא כל שכן, והוא הדין להעלאת איברי חולין, דמצינו שנחלקו ר"י ור"ל במעלה אברי חיה אם הוא עובר בעשה (זבחים ל"ד), אבל לא מצינו שנגעו בה משום העלאת חולין ע"ג המזבח **(ועיין שם בסוגיא דזבחים דף ל"ד ע"א דמעיקרא היתה הגירסא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש במעלה אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח דר' יוחנן אמר אינו לוקה טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה, וריש לקיש אמר טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו, ופרכינן לריש לקיש מברייתא מפורשת ואמר ר' יעקב להמקשן ר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך עיי"ש, דנחלקו באיברי חיה, ולבסוף גם לגירסא זו המתוקנת ע"י בר תחליפא איתותב ר"ל מברייתא עיי"ש, ונהירנא כד הוינא טליא אמרתי לישב עפ"י סוגיא זו קושית התוס' בשבת דף ס"ט ע"א אהא דמקשה הגמרא לריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת אם עשה כל האבות מלאכות בהעלם אחד איך יתחייב חטאת דבמאי ידע ליה לשבת, וכתבו התוס' תימא לר"י דאמאי לא אמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב ביום השביעי תשבות עכ"ל, ואמרתי דמאחר דסוף סוף לא הועיל בר תחליפא דהא איתותב ר"ל, א"כ יתכן דהנוסחא הראשונה אמת וסבר ר"ל דלוקין על לאו הבא מכלל עשה, ומובן דמה דאמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה, אין הכונה דהוא ממש עשה, דהא סוף סוף הוא צווי שלילי כמו לאו, אלא דכחה ככח העשה, דלא תהא התולדה חמורה מאביה דהוא רק עשה (והוא בגדר דיו), וע"כ היא כמו עשה לומר שאין לוקין עליה, אבל לר"ל הרי היא לאו גמור ככל הלאוין המפורשין, וצריך להבין מה הקשו התוס' כאן, והלא העשה דשבת יש במשמעה צווי שלילי, תשבות. כלומר שלא תעשה מלאכה, וא"כ יוצא ממנה לאו, אבל פשוט דכונתם שלא עדיפה מלאו הבא מכלל עשה ואינה לאו, אבל לר"ל דלאו מכלל עשה הוא לאו גמור אף לאו זה הוא לאו גמור, וא"ב אי ידע לעשה דשבת הוי הוא מזיד בלאו ושוב אינו שוגג, ואין לאמר דאין אנו צריכין לזה דאף אם אין לוקין על לאו זה לריש לקיש אנו מספיקים לתרץ תמיהת התוס' דהא על כל לאוי דשבת אף המפורשין אין לוקין דהוא לאו שניתן לאזהרת מב"ד, דז"א כמובן וקצרתי, ועפי"ז יש לתרץ תמיהת התוס' ביבמות ע"ח ע"ב ד"ה מצרי שני ויש להעמיק בזה בסוגיא דשם, וקצרתי, ולענין תיובתא דר"ל עי' תוס' חולין ל"מ ע"א ותוס' מנחות דף מ' ע"א.)** דדמי לשחיטת חולין בעזרה ולא שמענו כלל שהמעלה אפילו אברי בהמה דחולין עובר משום העלאת חולין ועיי' נזיר ד' כ"ט ע"א, ועיי' מנחות נ"ז, ובתוס' שם בנזיר כ"ט, ויש להעיר מזבחים דף ה' אשכחן זביחה וכו', וכן י"ל דבהעלאה לא שייך כ"כ לאמר דדמי לשחיטת חולין בעזרה דלענין שחיטה העזרה מיוחדת לשחיטת קדשים בלבד, אבל בהעלאה אי אתה יכול לאמר כך דהא מעלין עצים ג"כ ע"ג המזבח ויכול להעלות איברים לשם עצים, אף לפי מה דידעינן דעובר בעשה מטעם אחר כשמעלה לשם הקטרה, בכ"ז לשם עצים שפיר דמי, וא"כ אין זה כ"כ עושה לחולין מעשה קרשים בעזרה, ואי דמעלה לשם הקטרה ג"כ אינו עובר משים היקש לשחוטי חולין בעזרה, דאינו מוכח מן המעשה עצמו שהוא עושה לחולין מעשה קדשים בעזרה, ויש לדחות ולהאריך קצת ואכ"מ). וע"כ אין בהעלאה איסור מטעם קרא דאי אתה זובח בקירוב מקום, וכן אין איברי חולין שהעלן למזבח נאסרים בהנאה כמו חולין שנב"ע. ויש לנו א"כ לחקור איסור זה דהכנסת חולין בעזרה שליש אומרים הוא דאורייתא מאין מוצאי. והסתכלתי במל"מ בפ"ב משחיטה שהרחיב לדבר בדין חולין שנב"ע, אבל לא מצאתי שהביא מקור לזה ובדקתי בהגהות האחרונים ז"ל הנדפסים כספר הרמב"ם שתחת ידי ולא מצאתי כלום, ואפשר שכבר נתגלה טעמה של שמועה זו בבית מדרשם של רבותינו האחרונים ז"ל בחדושיהם על הרמב"ם ואנכי לא ידעתי.
ואשר אחזה לי הוא די"ל דמקורה הוא בתורת כהנים בפ' ויקרא דתניא בתו"כ קרבן לה' שיקדים הקדישו להקרבתו, דברי רבי יהודה, אמר רבי שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, ת"ל קרבן לה' עכ"ל. וראוי לשאול דרשא זו לר' יהודה למה היא באה (וידוע דעד כמה שאפשר לא נאמר דקרא אסמכתא בעלמא, אף שכבר כתבו התוס' דיש הרכה דרשות בספרי דבי רב שמטרתן אינה אלא להסמיך דרבנן על הכתוב, וביותר היכא דמשמע מסתמא דתלמודא שאיזה דין מדיני התורה שבע"פ הוא דאורייתא, ואנו מוצאים דרשא בספרי דבי רב שמראה מקורו, ודאי יש לנו לאמר שזוהי דרשא גמורה וזהו המקור שאנו מבקשים וכאן נמצא כאן היה, ולהלן יבואר בס"ד שמכאן מקור נפתח לשמועה זו דסתמא דגמרא בחולין ק"ל), וכי תעלה על דעתך שיקריב בהמה שלא הוקדשה, וכי חולין נעשין קרבן, ודוחק לאמר דהו"א דאינו צריך להקדיש כלל, אלא דמכיון ששוחט לשם קדשים הרי הבהמה נעשית קרבן ממילא, ולפ"ז הו"א דהיכא שלא הקדיש תחלה צריך לחשב בשעת שחיטה לשם אותו הקרבן שרוצה להקריב, (אף דכל שהקדישו תחלה אין מחשבה זו מעכבת דזבחים בסתם כשרים), דזה אינו מתקבל על הלב כלל, ועוד דאם זו סברא א"כ למה נד רבי שמעון מדרשא זו דרבי יהודה, דאימר כך הוא וצריך קרא למעט, וע"כ דאין זו סברא בשום פנים, ועוד דאיך תפרנס אותו דבר, שהרי אם מחשב מחשבה זו רגע קידם שמתחיל לשחוט כבר חל ההקדש על הבהמה דהא הוא מחשב שבהמה זו עולה או שלמים (ואף אם לא יוציא בפיו סני דגמר בלבו שור זה עולה הרי הוא עולה) וא"כ אין הכתוב הזה ממעטו כלל דהא קדם הקדישו להקרבתו, ואם מחשב כך לאחר שהתחיל לחתוך בסימנים, הרי נשחטו מקצת הסימנים כשהבהמה עודנה חולין, וא"כ היא פסולה בלאו האי קרא, ודוחק דהו"א דאין ה"נ אלא שהייתי אומר דתועיל מחשבתו למפרע על התחלת מעשה השחיטה והוא כעין הוכיח סופו על תחילתו דמובן שז"א ויש לעיין עוד ואין להאריך), הא לא תמצא להעמיד הדרשא הלזו אלא להוציא את המצמצם לחשב בתחלת השחיטה ממש ותליא בפלוגתא אם אפשר לצמצם, דאל"כ פסולה בלא"ה מספק שמא התחילה שחיטתה רגע קטן קודם שחשב המחשבה המקדשת את הבהמה לקרבנו, ומובן שאין זה פירוש הברייתא דתורת כהנים. ואין לאמר שבא ללמד שיקדים הקדישו היינו הקדש בפה קידם ההקרבה, דאף דגמר בלבו שור זה עולה הר"ז עולה, מכ"מ צריך להקדישו בפיו, וכעין שאמר רבי שמצוה להקדיש הבכור, אף שהוא מקודש ועומד מלידה, מכ"מ מצוה להקדישו (ערכין כ"ט), אף זה כך, אף שכבר הוא קדוש מחמת שגמר בלבו שהוא קרבן, מצוה להקדישו בפיו, אין זה במשמעות לשון הברייתא דספרא כלל, דא"כ היה לו לפרש ולאמר מנין שיקדים הקדש פה להקרבתו, ועוד דאיך יהיה זה פירוש הברייתא, ואינו משמע כלל בלשון הכתוב קרבן לה'. ע"כ נראה דכונת ר' יהודה היא שלא יכניסנה בעזרה ועדיין היא חולין, אלא שצריך להקדישנה תחלה, כלומר שתהיה קרבן קודם שמגישה לה' בשחיטה וכל העבודות, והקרבתו דקאמר ר' יהודה כאן, אין כונתו על ההקרבה ממש, אלא על ההבאה בעזרה, והוא לשון תורה באותה פרשה שאנו עומדים בה, יקריבנו אל פתח אהל מועד, כלומר יביאנו בעזרה, והרינו למדים מכאן דאסור להכניס חולין בעזרה, ועיין ר"ן נדרים דף ט', ותוס' פסחים ס"ו, ובמל"מ פ"ב דהלכות שחיטה הלכה ג'. ועיינתי בפירוש הגאון רמ"ל מלבים זצ"ל התוה"מ על הספרא ומצאתי שהוא מפרש דכונת ר' יהודה שלא יכניס הבהמה לעזרה כשעודנה חולין ומציין לעיין בר"ן נדרים הנ"ל, והגאון הזה ז"ל הוא עמוד גדול לסמוך עליו בהבנת דרשות התנאים בספרי דבי רב. בהא נחתינן שאין להזניח מקור זה, וקרוב הדבר שזהו יסוד השיטה דהא דאסור להכניס חולין בעזרה הוא איסור תורה, ואיני יודע באיזה סוג יש להגדירו אם הוא מצוה בעלמא, או הוא בגדר עשה והעובר מבטל עשה (ועיי' תוס' שבועות כ"ג), ואפשר דלר"י עובר בלאו דהא כתיב כאן לאמר, ושיטת ר"י דכל היכא דמתחלת הפרשה בלאמר כולה בלאי, דהכי איתמר בתמורה דף ז', שור ושה וקלוט נדבה תעשה אתו, אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית, מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין, ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא בלא תעשה דברי רבי יהודה אמר לו רבי לבר קפרא מאי משמע, אמר לו, לאמר, לא נאמר בדברים הללו, דבי דב אמרי לאו נאמר בדברים הללו ע"ש, ואל תתמה דאיך יתכן לפרש כך, והלא אמרינן בפסחים כ"ב דר' יהודה סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ ומה שחיטת חולין בעזרה אינה אסורה מה"ת איך נאמר שההבאה גרידא תאסר, אין זה תימא כלל חדא דלפירוש רש"י גם ר' יהודה מודה דאסור לאכול חולין שנב"ע (עיי"ש ברש"י), ומדאסור לאכול פשיטא שאסור לשחוט מה"ת, דלא למדנו איסור אכילה אלא מוזבחת ואכלת, ואם הזביחה מותרת, מאין לנו לאסור האכילה, ועוד דהרי אנן קטרחינן לפרש הספרא בשם ר' יהודה, ושיטת הספרא בפרשת צו הלא היא דר' יהודה אוסר חולין שנב"ע אף בהנאה מה"ת (וכבר נתעוררו בזה רבותינו בעלי התוס' ז"ל והניחו בקושיא), וע"כ דתנאי נינהו אליבא דר' יהודה, וסוגיא דחולין ק"ל אזלא להאי תנא דספרא אליבא דר"י וסוגיא דפסחים כ"ב סברא באידך תנא אליבא דר' יהודה, ועדיין יש לעיין במה שהעירונו לעיל מהעלאה וזריקה. תן לחכם וגו'.