אור ברסלב
אור הישר על בכורות קונטרס דברי יצחק › הוספה לסוף סימן ט

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

קונטרס דברי יצחק · הוספה לסוף סימן ט

סימן יד

(קונטרס זה שלחתי להגאון הרידב"ז ז"ל בשנת עת"ר ולא הנחתי אצלי העתקה, ואולם ע"י סבות שונות חזר הכת"י לידי זה כשנה. מפני שזה היה המו"מ הראשון בכתב שהיה לי עם רב האי גאון תנא ירושלמאה זצ"ל חביב עלי הקונטרס הקטן הזה עד מאד, ואני מצרפו לכאן בהשמטת כמה דברים).

הנה בעמדי בסוגיא דכל המקלקלין פטורין עיינתי ברידב"ז ובעודי מתבונן בפירושו עלו ברעיוני הרהורי דברים. הנה בפירוש התוספתא דהשוחט חטאתו בשבת כתב מרן הגאון נ"י לבאר שיטת הירושלמי והבנתם בתוספתא עפ"י ההנחה שיש שני דברים בחטאת א' ההבאה, ב' הכפרה ואין צורך לכפול הדברים. והנה בעניי לא נתחוורה לי שיטת תלמודנו בזה, ואפשר דתלמודא דידן חולק על תוספתא זו, או שנצטרך לפרשה כמו שפירשה הפ"מ, וכנראה מדברי רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו גם הוא מפרש כן דכיפר ומביא אחרת על שחלל שבת בשחיטתה. דהנה בזבחים דף ו' גרסינן אי אמרת בשלמא לא כיפרו שלא לשמו מכח לשמו קאתי ושני למה בא לכפר אלא אי אמרת כיפרו שני למה הוא בא ע"כ, הרי לן דאף שיתכן דקרבן מכפר, כגון אשם, יהיה כשר ולא יכפר, אעפי"כ לא יתכן שיכפר ויהיה אחריו כלום, דאל"כ מאי קמתמה, נימא דלעולם כיפרו ושני בא לקיים מצות ההבאה, ועוד דמה היתה תמיהת ריש לקיש על המשנה אם כשירין למה אין מרצין ואם אין כשירין למה הם באים, מאי קשיא ליה **(בפ"ד מביאת מקדש דכהן שנטמא בטומאת התהום ועבד במזיד דעבודתו כשירה דהציץ מרצה על טומאת התהום אף במזיד, והנה בפסח משמע דאם נטמאו הבעלים בטומאת התהום ודאי ונודע קודם זריקה הזבח פסול, וא"כ הרי מצינו כח מכפרין מרובה מכח מתכפרין, וזהו לכאורה נגד סוגיא דזבחים כ"ב. ועוד יש לדקדק דהא לכאורה נראה כמו שהבין הכ"מ דרבינו פוסק כאן בלישנא בתרא דרב אשי בפסחים דף פ' היינו אף בטומאת התהום ודאי, והנה רב אשי מיירי בטומאת הבעלים, וא"ב היה לו להרמב"ם לפסוק בפסח גם בנטמאו הבעלים בטומאת התהום ונודע קודם זריקה, דלא יזרוק, ואם זרק במזיד הורצה, ומסתימת לשונו משמע דבטומאת התהום ודאי דוקא אם נודע לאחר זריקה הורצה, אבל אם נודע קודם זריקה לא הורצה וחייב בפסח שני, ואי דיש לחלק דבפסח שאני דעיקרו לאכילה ובעינן גברא דחזי לאכילה ובחלוק שבלישנא קמא דרב אשי, הרי ללישנא בתרא לא מחלקינן כך, וא"כ יצטרך לאמר דהרמב"ם סובר כלישנא קמא דרב אשי, אלא דמדייק מדאמר רב אשי דבעידנא דאיזדריק דם לא חזי לאכילה משמע דזהו יסוד החלוק בין נודע קודם זריקה לנודע אחר זריקה, אבל בלי טעם זה דעכוב אבילה היה מרצה אף בנודע קודם זריקה וזרקו במזיד, וממילא שמעינן דבכהן המרצה שנטמא בטומאת התהום הורצה אף בנודע קודם זריקה, דלגביה לא שייך זה כלל, ולדעתי זוהי כונת רבינו ובאמת הוא פוסק כלישנא קמא דרב אשי. ומהראוי להעמיק הרבה אלא שהזמן בעוכרי, וכמ"כ צ"ע לקוצר הבנתי מאין הוציא רבינו דהציץ מרצה על טומאת התהום בכל הקרבנות אף דיחיד, והרי מסוגיתנו משמע דהוא הלכתא גמירא דוקא בנזיר ועושה פסח. ואולם בק"צ אמרינן דמרצה משום דילפינן מועדו מועדו מפסח, ומק"ו לא הוה ילפינן, דאין למידין ק"ו מהלכה. ובאמת נשגב מבינתי מאי ק"ו הוא זה, דמ"ש טומאה שאינה גלויה מטומאה גלויה הא בשתיהן הוא נוגע או מאהיל על המת, ורק לענין נזיר ועו"פ באה ההלכה להשמיענו חדוש לקולא בטומאת התהום, אבל אין אנו צריכין לק"ו כלל ללמוד דטומאת התהום הותרה או דחויה בקרבן ציבור, ממה דיש קולא גבי טומאת התהום, דעכ"פ היינו הך, ואולי משום דטמא לנפש משמע טומאה גלויה, והו"א דהיא גזיה"כ בלי טעם דטומאה דחויה בציבור דוקא בטומאה גלויה וצ"ע.)** כ"כ, נימא דלעולם מרצין והא דלא עלו לבעלים לשם חובה היינו חובת מצות ההבאה, ועל כן אשם, דעליה קמתמה ריש לקיש כמפורש שם, כשר ומרצה אבל צריך להביא אחר לקיים מצות ההבאה. **(ואמנם יש לחלק דבשוחט חטאתו בשבת אמרינן דאין עבירה מצוה וע"כ לא קיים מצות ההבאה אף דהקרבן פעל פעולתו דהיא הכפרה, אבל בשלא לשמו אף דלא עשה המצוה כהוגן לא שייך לאמר שאין הקרבן מצוה, ושיצטרך משום כך להביא אחר כדי לקיים מצות ההבאה.)** אכן יש לדחות דלישנא דלא עלו לשם חובה משמע דאינן מכפרין, אלא דא"כ אמאי מסתפק בדף ו' אי כיפרו, הא לישנא דלא עלו לשם חובה משמע דלא כיפרו. ואפשר לאמר דזהו רק עכשיו דמצינו שאשם שלא לשמו כשר וצריך אחר לכפרה הרי דהכפרה וכשרות הקרבן לא אגידי כ"כ שלא יתכן שלא יכפר ויהיה כשר, ע"כ אני דנין גם לענין שוחט בשבת בדומה לזה דכיפר אלא שמביא אחרת לקיים מצות ההבאה, אבל ריש לקיש מתמה על עיקר הדבר איך יתכן בקרבן שבא לכפר שיהיו בו שני ענינים נפרדים,

ומיהו איכא למידק דבמנחות דף ד' חידש לן רב דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה הואיל ובאת להתיר ולא התירה וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע, ואמרינן שם דמודה רב באשם גזילות ואשם מעילות דלא אמרינן הואיל ובא לכפר ולא כיפרו משום דאשכחן עולת יולדת דהיא מכפרת ובאה לאחר מיתה, הרי דאפשר למכפר שיהיה כשר ולא יכפר. ופירש רש"י דחטאת יולדת באה להכשיר ומדחטאת להכשיר עולה לכפר. ויש להבין במה נחלקו רב וריש לקיש בסברותיהם, דריש לקיש אמר כאן בזבחים לר"א מודינא לך בעולה דאתא לאחר מיתה דהאשה שמתה וכו', אשם דלא אתא לאחר מיתה מנא לך, הרי דלא סבר כרב, דאל"כ מאי קושיא היא זו, הא כיון דעולת יולדת במקום חטאת עומדת, וכמו שרב דן להכשיר אשם גזילות ואשם מעילות שלא לשמו משים דמצינו מכפר שבא לאחר מיתה בעולת יולדת, ה"נ ידון ריש לקיש, ואולי י"ל דרב סבר כרשב"י דיולדת חוטאת היא ור"ל סבר כרבנן ואין עולת יולדת בכלל מכפרין.

אמנם מה שמביא כ"ג נ"י ראיה מעולת יולדת שבאה לאחר מיתה דהוא לקיים מצות ההבאה לא זכיתי להבין דלא מיבעיא לרבנן לא דמי עולת יולדת כלל לחטאת, ואפילו לרשב"י וכרב כנ"ל הרי ע"כ מה שבאה לאחר מיתה הוא לא מטעם מצות ההבאה, דהמ"ע שהמוריש חייב אינה עוברת בירושה ליורשיו, ומה שהיורשים חייבים להביא הוא מטעם שזכה המזבח בעולתה ויפה כח מזבח, והרי למ"ד דשיעבודא לאו דאורייתא אין היורשין חייבין אלא א"כ הפרישתה מחיים, הרי דהוא בגדר שיעבודא, ואינו כדי לקיים מצות ההבאה, והר"ז דומה להגוזל ומאכיל את בניו אם הניח להם אחריות נכסים דמחזירין, לא משום דמצות ההשבה שהיתה על אביהם עברה אליהם, אלא משום שיעבודא.

עוד אפשר לדייק על סברת מרן הג' נ"י דבריש כל התדיר מתרצינן סתירת הכתובים בחנוך הלוים שכתוב אחד מקדים חטאת וכתוב אחד מקדים עולה, ואמרינן דכאן לדם חטאת שמכפר וע"כ הוא קידם לדם עולה, וכאן לאיברי עולה שהיא כליל וע"כ קודמין לאימורי חטאת, ואם איתא כסברת כ"ג נ"י מ"ט לא מוקמינן אידי ואידי בדם חטאת וכאן בדם חטאת שמכפרת, וכאן בדם חטאת שאינה מכפרת כגון חטאת שאינה באה אלא לקיים מצות ההבאה וכגונא דהאי תוספתא שאנו עסוקין בה, וע"כ דם עולה קדים, ואי דא"כ פשיטא מאי קמ"ל, י"ל דהו"א דם חטאת קודם שכן שם חטאת מכפר או דאתיא מכח מכפר, ויש לדחות ראיה זו בנקל. ואכן עפ"י סברתו דכ"ג שליט"א היה אפשר לכאורה לישב קושית התוספות במנחות ד' על הספרא דיליף מקרא דמת הוא אין יורשין מביאין חטאתו והקשו התוספות ל"ל קרא הא הלכתא גמירא לן דלמיתה אזלא וכתבו דאסמכתא בעלמא הוא, ואולם לפי סברתו איצטריך לאופן כזה די"ל דמההלכה לא נשמע אלא בחטאת מכפרת דאין כפרה למתים, אבל היכא שכבר נתכפר החטא ע"י אחרת וזו אינה באה אלא לקיים מצות ההבאה לא הוה ידענא דמתה, ואיצטריך קרא, ואי מקרא הו"א דקרא איירי דוקא בחטאת מכפרת, ויש לדחות. ולכאורה יש להעיר בהא דחטאת ששחטה בשבת איך כיפר לרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג וכו', הרי הבשר אסור באכילה, וקי"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין וא"כ איך כיפר דהא לא יאכלו הכהנים הבשר, ויש לישב בפשיטות וק"ל, וכן יש לישב עפ"י דברי התוס' בפסחים נ"ט ע"ב ד"ה יכול נטמאו וכו', **(צ"ע מפני מה לא הביאו שם התוס' ראיה מפורשת דהיכא דאין הבשר ראוי לאכילה מה"ת מתכפרין הבעלים אף דאין הכהנים אוכלים, מהא דזבחים כ"ו ע"ב אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו, ואילולא הא דזבחים כ"ו וכן אילולא דבריהם ז"ל היה נראה לכאורה לישב בפשיטות דדי שיהיה הבשר ראוי לאכילה מה"ת ולא שהאכילה עצמה מעככת, וע"כ א"ש בפסחים נ"ט דהתם הא לא הוקטרו אימורין ולא נעשה הבשר ראוי לאכילת כהנים, משא"כ בנטמא הבשר דאיירי שנטמא אחר שהוקטרו אימורין, ואפשר דלא מסתבר לאמר כן דהלשון והחלב קיים משמע שעדיין לא הוקטר, ויש לעיין עוד.)** וכן יש לעורר קצת מהא דמנחות דף ה' דילפינן מן הבקר להוציא את הטריפה, ל"ל קרא, הא אמרינן בזבחים צ"ז וש"מ דהוקשו כל הקרבנות זה לזה בקרא דזאת התורה, וכמו דאמרינן מה חטאת שמקדשת בבלוע וכו' וא"כ כיון דחטאת טריפה אי אפשר דהא כתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם כהנים אוכלים וכו' דאכילה מעכבת הכפרה נקיש שאר זבחים לחטאת, ול"ל קרא להוציא את הטריפה, (ואולי יש להעיר מהא דאין דנין אפשר משאי אפשר וד"ל), ובשלמא לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה היה אפשר לטעות, אי לאו קרא, דהו"א דיאכלו הכהנים כ"א חצי שיעור או בהפסק של יותר מכדי א"פ, אלא דיש להסתפק שמא אין התנאי דואכלו אותם וכו' מתקיים אלא כשאוכל כל כהן שיעור שלם, אבל יש להשיב דהא מתחלק לכל המשמורה כולה כדאמרינן בזבחים צ"ט ורחוק שיגיע תמיד שיעור שלם לכל אחד, ויש להעיר מהא דיומא ריש פרק ד' כל כהן מגיעו כפול ויש לחלק. ואין לאמר דהוה אמינא דאפשר בכהנים קטנים דהא לכו"ע לא ספינן להו בידים, ועוד דהא באכילת קטנים לא מסתבר שתקוים מצות ואכלו אותם מלמד שהכהנים אוכלים, דכיון דאין קטן חולק, אכילתו לא מעלה ולא מורידה, וראיה לדבר מפירוש רש"י במנחות ק' ע"ב ואי קשיא י"ב נינהו דאין נאכלות עד מוצאי שבת דאותו שבת הוה יום הכפורים, הא לא קשיא לענין אכילת קדשים לילה הולך אחר היום וכו' יעויי"ש, ואם איתא דאכילת קטנים יש בה תועלת הא קושיא מעיקרא ליתא דאפשר ע"י קטנים. (ולא עוד אלא דמסופקני בבע"מ אף דזכאין באכילת ק"ק וחולקים מכ"מ אפשר דאין אכילתם מועילה לענין הכפרה, כיון דלאו בני עבודה הם, ולפי"ז לא יהיה מקום להעיר כאן מדעת האומר דסומא פטור אף ממצות ל"ת, דלכן איצטריך קרא דהו"א דאפשר מה"ת שיאכלו כהנים סומין). אמנם אין צורך לכל זה, דכבר הניחו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דהיכא דאין הבשר חזי לאכילה מה"ת אין אכילת הכהנים מונעת הכפרה וכנ"ל. ובדברי התוס' הללו בפסחים נ"ט ע"ב יש לדקדק קצת דזהו היפך הכלל דכל הראוי לבילה וכו', דהכא הוא בהפך, דהיכי דחזי לאכילה האכילה מעכבת והיכא דלא חזי לאכילה אין בכך כלום, ויש לפלפל בזה לר"ש דכל העומד לזרוק וכו', ויש לי ארוכות וקצרות בסוגיא זו ובשיטת רבינו הגדול ז"ל בהא דנטמא בשר שהניחו הלח"מ בצ"ע ואי"ה עוד חזון למועד,

ולכאורה יש להקשות לריש לקיש מנ"ל דבמליקה אישתרי נבילה, נימא דהכהנים יאכלוה פחות פחות מכשיעור, אבל באמת אין זו קושיא כלל דמנלן דמליקה נאכלת, דילמא אינה נאכלת משום נבילה, וע"כ דרחמנא רבי' וכדאמרינן במנחות ע"ג לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סד"א נבילה היא וכו', ואי ס"ד דנאכלת דוקא פחות פחות מכשיעור, קרא ל"ל, הא לר"ל זה מותר מה"ת וע"כ דנאכלת כשיעור ומותרת לגמרי, אלא דבל"ז לק"מ דמאן קסבר חצי שיעור מותר מה"ת הא הוא ריש לקיש ואיהו הרי קסבר בנזיר כ"ט דאין שחיטה לעוף מה"ת ואין כאן נבילה כלל, אלא דלאידך גיסא יקשה לריש לקיש ל"ל קרא דכל חטאתם לרבות חטאת העוף הא לאו נבילה היא, וי"ל דהא מהיכן למד ר' יוחנן חצי שיעור מה"ת הרי הוא מקרא דכל חלב דדריש כל, וע"כ דריש לקיש דסבר דח"ש מותר מה"ת לא דריש כל, וממילא לא דריש האי כל דכתיב כאן לכל חטאתם, ויש לדחות ועוד י"ל דלכל חטאתם הא גופא אתא לאשמועינן דאין שחיטה לעוף מה"ת דלא מקשינן עוף לבהמה, ולא נאמר דיש שחיטה ויהיו הכהנים אסורין במליקה, ולהכא כתיב קרא דמותרין היינו ללמד דאין שחיטה לעוף מה"ת, אלא דא"כ ל"ל קרא דיחזקאל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים דסד"א הואיל ואישתרי טליקה לגבייהו, הא לר"ל לא אישתרי כלל, ואין לאמר דהא גופא אתי לאשמעינן דלא אישתרי גבייהו כלל דאין שחיטה לעוף מה"ת, ז"א דא"כ יקשה לן וכי אורייתא קא מהדר כדמקשינן בסנהדרין פ"א גבי והוליד בן פריץ.

ואפשר להמתיק מה דאמר רבי יוחנן פסוק זה אליהי עתיד לדורשו מ"ט לא רצה בטעמו של רבינא סד"א הואיל ואישתרי וכו', ובשלמא לריש לקיש דאין שחיטה לעוף מה"ת, ניחא, דלא אישתרי כלל, אבל לר' יוחנן הא יש שחיטה לעומה"ת. וי"ל דסברת ד"י היא דבשלמא אם היה אופן לקיים אכילת חטאת העוף בלי דחיית איסור נבילה, ואעפי"כ ריבתה תורה חטאת העוף דנאכלת בכל אופן, אז שפיר י"ל דאישתרי נבילה גבייהו והיינו אם היה חצי שיעור מותר מה"ת והיה אופן לקיים העשה דאכילת חטה"ע בלי דחית איסור נבילה, אבל כיון דח"ש אסור מה"ת הרי אין שום אופן לקיים אכילת חטה"ע בלי דחיית איסור נבילה לא הוה בגדר אישתרי, דמצותו בכך, (מנחות דף ה') ולא שייך לטעות כלל דאישתרי נבילה גבי כהנים, וע"כ אמר ר"י דאליהו עתיד לדורשו. ועוד י"ל דלכן מיאן ר"י בסברא זו דא"כ היה לו ליחזקאל לפרש ג"כ דכהנים חייבין בכלאים וכדתנינא הכל חייבין בכלאים וכו' ואמרינן כהנים איצטריכא ליה וכו', וביותר לפי שיטת הראב"ד הרי בכלאים הוא יותר בגדר אישתרי מבמליקה, דלדעתו הותר בבג"כ בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ודוחק לאמר דגלי במליקה וילפינן כלאים מינה,

ונהירנא כד הוינא טליא אמרתי בחולין כ' מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף וכו' אף מחזיר וכו' עד בני ר' חייא סברי כהאי מ"ד דמוליך ומביא במליקה פסול, ור' ירמיה אמר כש"כ דכשר, ופירש רש"י דכל מה שלא נתמעט בפירוש, כל כמה שאפשר להשוות מליקה לשחיטה משווינן, ולפי"ז יש לדקדק מה סברת בני ר' חייא דמוליך ומביא במליקה פסול, ואמרתי דלדידהו מוכח דפסול, דמסתמא קיימי בשיטתא דאבוהן ר' חייא דסבר לעיל ט"ו דשחיטה בצפורן כשרה, וכיון דסברי בני ר' חייא דאף מחזיר סימנים אחורי העורף (מהכרח למוד מן הכתוב) אם יסברו דמוליך ומביא ג"כ כשר, א"כ אפשר למליקה שתהיה שחיטה כשרה, וא"כ למה התירה תורה (בקרא דלכל חטאתם) מליקה דהוה נבילה, הא אפשר לקיים שניהם לעשות מליקה שתהיה כשר בשחיטה, וע"כ דלא אפשר, וע"כ דמוליך ומביא פסול, וידעתי שניתן לדחות אבל חביב עלי חדוד זה מפני שהוא מראשית בכורי.

והנה ראיתי שמרן שליט"א כותב בפירושו הנ"ל בתוך דבריו דהחטאת כשרה משום דעביד מהני, והנראה לי שלא הזכיר דבר זה אלא בדרך הסברה בעלמא מתוך הרחבת הדבור, שהרי כבר חלקו הש"ך בסי' ר"ח ושאר אחרונים, דלא שייך האי כללא דאי עביד לא מהני בשוחט בשבת, ובלא"ה מתוכו הוא מוכרח דלא שייך אי עביד לא מהני ולא מצוה הבאה בעבירה לפסול קרבן יחיד שנשחט בשבת, דאם לא תאמר כן, הרי יקשה לן קרבן יחיד כשר היכי משכחת לה, הא אמרינן בזבחים י"ב מגדף בה ר' אבהו פסח כשר לבן בתירה היכי משכחת לה אי דאפרשיה האידנא דחוי מעיקרו הוא ואי דאפרשיה מאתמול נראה ונדחה הוא אלא אמר ר' אבהו תהא לאחר חצות רב פפא אמר אין מחוסר זמן לבו ביום וכו', והשתא למ"ד דיש דיחוי בבע"ח הא כל קרבן יחיד הוא נדחה בשבת דאם ישחטנו היום יהיה פסול ואיך חוזר ונראה, וע"כ דבדיעבד הזבח כשר. (ויש להעיר עוד בזה מהא דאמר רבא הואיל ואמור רבנן לא ליקרוב אי אקריב לא מרצה, דהוה דחוי, הרי דע"י מה דאינו רשאי להקריבו נעשה דחוי, וא"כ תקשה קושית ר' אבהו הנ"ל אף לרבנן, דהא הפסח בשחרית לכתחלה מיהת אסור להקריבו לשם שלמים למ"ד דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה ואין להאריך).

ובנוגע לסוגית הירושלמי דשבת פ' האורג אודה ולא אבוש שלא זכיתי להבין כהוגן פירושי הפ"מ והק"ע ז"ל דהנה הפ"מ מפרש דהאיבעיא דבני הישיבה קמי רבי בא היא על המשנה, כיון דלא תני בה אי יצא אי לא יצא ש"מ דסבר יצא ומקשים מהשוחט חטאתו בשבת דכיפר ומביא אחרת על החטא שחלל שבת בשחיטתה, ולא הבנתי דמאי קושיא היא הא אדרבא הוה סייעתא, והרי הדברים ק"ו ומה התם דחלל שבת בדבר שזדונו כרת, החטאת כשרה (ומה שמביא אחרת הוא על שחלל שבת), וא"כ הכא דתני במתניתין דפטור על אחת כו"כ דיצא ידי קריעה, ומה שדקדק הפ"מ בלשונו דאף דמקלקל פטור מכ"מ הוה מלאכה, איני מבין בשום אופן בעולם דמה לנו אם הוא מלאכה או לא, אנן בחיובי דשבת קעסקינן. ובכל ענין אינו דומה בשום פנים לשוחט חטאתו בשבת, ואיך יעלה על דעתנו להקשות משם, ואיך אפשר לאמר, ואמר אוף הכא לא יצא ידי קריעה,

ואף אם נניח דכ"ז אינו אלא להרחבת הדבור והעיקר מה שרצו לאמר הוא דמתניתין ר"ש דלכן פטור ויצא, מכ"מ מה זה ענין לשוחט חטאתו בשבת דתהא משנתנו לא כר"ש אלא כרבי פלוני או פלוני הרי מפורש בה דקורע על מתו בשבת פטור וממילא יצא, ואיך שייך לתלות זה בשוחט חטאתו, ועוד דאדרבא דשם משמע דאף במחלל שבת באיסור דאורייתא חטאתו כשרה ומכ"ש בקריעה. אח"כ מפרש הפ"מ ז"ל דרבי בא מחלק דהכא שאני ואפילו לר' יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב יצא ידי קריעה, כיון דהוא לא גרם לעצמו, ולא הבנתי דהא לר' יהודה ודאי חייב כיון דיצא והוי מתקן, וכמו דמוקמינן בבבלי ברייתא דאעפ"י שחלל את השבת יצא ידי קריעה כר' יהודה. אמר ר' יוסי וכו', הוא ז"ל מפרש דר' יוסי דוחה החלוק של ר' בא ושוב דמיין להדדי משנתנו והשוחט חטאתו בשבת והדק"ל אמאי יצא ידי קריעה, והוי צורך מימר דר' שמעון היא וגם זה נשגב מרוח בינתי, דאף אם נניח כפירושו הרי מסקנת הירושלמי דדמי להתם והכא יצא משום דפטור והיינו משום דס"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה, וא"כ מאי האי דאמרינן חברייא בעון קומי ר' יוסי לא כן אר"י בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה וכו', א"ל תמן גופה עבירה וכו', מאי קושיא היא זו הא שם עבר על איסור דאורייתא והלכך לא יצא וכאן פטור. סוף דבר אני צריך לעיון גדול עד שיעלה בידי לירד לעומק פירושו. והק"ע רוח אחרת אתו שהוא מפרש דקושית הירושלמי היא לא על המשנה אלא על הברייתא דאעפ"י שחלל את השבת יצא ידי קריעה והתם תנינא דכיפר ומביא אחרת משום קנסא, וה"נ היה לן לחייבו לקרוע פעם אחרת ומוכח דמתניתא ר' שמעון דיצא ידי קריעה משום דהוה מלאכה שא"צ לגופה, והנה בברייתא הלא נאמר מפורש אעפ"י שחלל את השבת יצא ידי קריעה ואיך יתכן לאמר דאתיא כר"ש דפטור, הא בפירוש נאמר שחלל את השבת. והנה אמנם נזהר מזה הק"ע ז"ל וכתב אמאי תניא בברייתא עלה דמתניתין דיצא ידי קריעה, וכיון שהברייתא היא מפרשת המשנה ע"כ לאמר דחלל את השבת לאו דוקא, דהא במשנה תנן פטור אלא הכונה היא דחלל שבת מדרבנן דמכ"מ כל פטורי דשבת פטור אבל אסור אלא דא"כ אין לנו קושיא מעיקרא ומאי קפריך מהשוחט בשבת דהתם חלל שבת במלאכה דאורייתא, ודוחק לאמר דמעיקרא סבר דהאי חלל את השבת הוא חלול שבת גמור דאורייתא ולא קאי אמשנתנו ושפיר מקשה מהשוחט חטאתו ולבתר הכא מוכיח דר"ש היא ואף דתני חלל את השבת הוא לאו דוקא אלא כונתו מדרבנן דפטור אבל אסור אמנם זה ממש דוחקא דסכינא, ואין ממנו רמז בסוגיא עצמה, וגם כשהקשו בבבלי מהאי ברייתא על המשנה ותירצו דברייתא ר' יהודה ומתניתין ר' שמעון לא עלה על דעת שום מ"ד דנימא אעפ"י שחלל את השבת לאו דוקא כנ"ל. והנה רבי בא רצה לחלק דלא דמי ור' יוסי דחה חלוקו ומסקנא דדמיין להדדי ומוכרחין לאמר דברייתא ר' שמעון, והנה אי ברייתא ר"ש אנו מוכרחין לאמר דחלל את השבת היינו מדרבנן, וא"כ מאי האי דמקשה ממצה גזולה הא אדרבא המסקנא היא דדמיא להתם והכא יצא משום דפטור ולא עשה עבירה, אבל אי עשה עבירה דאורייתא לא יצא, דאל"כ למה לן לאוקמי כר' שמעון. עוד ראוי להבין דאיך אפשר להביא חטאת משום קנסא הא קמעייל חולין לעזרה, ועיין יבמות פ"ט, וצריך לאמר דכיפר אם זרק הדם ומביא אחרת אם לא זרק וכמו שפירוש הק"ע בלשון הראשון עיי"ש, ועיין תוס' גיטין נ"ה ד"ה שלא יאמרו, אבל אם כן הרי לא שייך כאן כלל הא דשוחט חטאתו בשבת דהתם לכתחלה לא יזרוק הדם משום השבות שבמעשה הזריקה, עיין ביצה דף כ' ודף כ"א, ואין יסוד לאמר שזהו משום קנסא, ואם נפרש דהוא משום קנסא כלשון השני שבק"ע יצטרך לאמר דהאי ברייתא עפ"י פירוש הירושלמי אתיא כמ"ד דחולין בעזרה לגמרי לאו דאורייתא ובריש לקיש. והנה ידיד נפשי אדמ"ו שליט"א דרך בזה נתיב לא ידעוהו המפרשים שלפניו, והיא דהטעם דפטור הוא משום דיצא וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור, ובזה אמנם הוציאנו מן המצר שבפירושי המפרשים דאם נאמר דהקושיא קאי על הברייתא הרי לנו דוחק גדול דהא הברייתא לא נזכרה בירושלמי כלל, ואם נאמר דקושית הגמרא קאי על המשנה אנו נלחצים אל הקיר דהא המשנה אינה אומרת דיצא ידי קריעה ומאי פריך

והנה מסקנת הסוגיא לפי פירוש כ"ג שיחיה היא דלעולם דמי להתם ובאמת לא יצא וא"כ הוה טעה בד"מ ולא עשה מצוה וקשה דאמאי פטור, ומתרץ דר"ש היא ופטור משום שאין לו צורך בגופו של דבר, ולא זכיתי להבין כיון דהמסקנא היא דלא יצא א"כ אין אנו צריכין לאמר ר"ש היא דהא ר' יהודה מודה במקלקל דפטור, וצריך לדחוק דלר' יהודה אע"ג דלא יצא מכ"מ חשיב תקון קצת, וכמו קורע בחמתו דה"נ יש בזה תועלת לפכוחי צערו, ועוד דהא זהו דבר המתהפך דכיון דבאמת פטור, א"כ לא חלל שבת וממילא יצא דלא נעשית הקריעה בחלול שבת, וא"כ כיון דיצא ממילא חלל שבת וחוזר חלילה. ויש לדחות קצת בסברא וקצרתי. תו לא הבנתי בפירושו דכ"ג דלפי דבריו המסקנא היא דלעולם לא יצא, וא"כ כיון דהכא הוה מקלקל אין זה ענין כלל לשוחט חטאתו בשבת, וא"כ אמאי באמת לא יצא, וע"כ דכונתו היא דלמה לן לחייבו, כיון דהדבר תלוי ביד חכמים אני אומרים דלא יצא וחייב לקרוע פעם אחרת משום שחלל שבת, ואף דא"כ הוה מקלקל וממילא לא חלל וממילא יצא והדבר מתהפך, אבל מכ"מ כיון דאנו מחייבין אותו לקרוע פעם שנית דבדידן תליא מלתא, ממילא פטור, ומאי דמקשי חברייא לר' יוסי ממצה גזולה לא הבנתי כראוי כיון דלפירוש כ"ג נ"י המסקנא היא דלעולם לא יצא וא"כ אדרבא היה מצה גזולה סייעתא.

וראיתי בש"ק שמבטל הלשון השני שבק"ע ומפרש דמביא אחרת על שחלל שבת בשחיטה וכאן דכיפר א"כ אם היה יוצא ידי קריעה היה חייב כאן וע"כ דלא יצא עיי"ש ולא הבנתי בשום אופן דא"כ איך נפרש לשון הגמרא אף הכא לא יצא ידי קריעה דמשמע כמו שם, והא שם אדרבא כיפר, ועוד דהא התם מה דמביא אחרת הוא לא משום דכיפר, דאף אם לא כיפר היה מביא חטאת על חלול שבת, דמי גרע משוחט חטאת בשבת בחוץ לעו"ג דתיקן להוציאו מידי אמה"ח, ולא תליא זה בזה כלל, ועוד דא"כ איך יפרש כל הסוגיא בדרך זו, ואין רצוני להאריך ורואה אני שאין הסוגיא מתפרשת יפה באופן זה,

וקצת י"ל דהירושלמי הכי פירושו, דלעולם אין זו קושיא אלא איבעיא ששאלו בני הישיבה מר' בא וחקרו דהנה אמרינן התם השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת, והיינו כיפר מדאורייתא ומביא אחרת מדרבנן וחולין בעזרה לאו דאורייתא, ולמדנו מברייתא זו שני דברים, (א') דמצוה הנעשית בעבירה אינה בטלה מן התורה, (ב') דמדרבנן מחייבין אותו לחזור ולעשות המצוה שלא בעבירה, וא"כ יש להסתפק אם כאן במשנתנו הא דפטור הוא משום דאנו מחייבין אותו לקרוע עוד הפעם וממילא לא תיקן בראשונה, וזהו ששאלו אוף הכא לא יצא ידי קורעו, דנחייבנו לחזור ולקרוע שלא באיסור שבת,- אלא כר' שמעון, היינו דאי אפשר שיהיה יוצא ידי קורעו, ויהיה פטור משום שבת, אלא אליבא דר"ש, דאם נאמר דלא כברייתא זו, או דנחלק בין הדומים, ונאמר דכאן אין מחייבין אותו לחזור ולקרוע, א"כ הרי תיקן בקריעתו ואמאי פטור, וע"כ כר"ש דלדידיה צורך מצוה לא הוה צורך לגופה (והאי אלא חוץ הוא, כלומר חוץ מלר"ש, דלדידיה אפשר לומר שיוצא ידי קורעו ופטור), ור' בא מחלק דשם יותר מסתבר לחייבו להביא אחרת, דהא גרם לעצמו, כל עצם המצוה ע"י חטאתו, אבל כאן אין להחמיר עליו וא"כ יצא, וא"כ ממילא ע"כ ר' שמעון היא, (ודוחה ר' יוסי דדמיין להדדי האי דקריעה ודשוחט חטאתו בשבת, וא"כ אף הכא לא יצא ידי קריעה, ומסיים בלשון תמיהא, הוי צורך מימר ר' שמעון היא, כלומר כלום יש צורך להעמיד המשנה דוקא לר"ש הא אף לר' יהודה א"ש דכיון דלא יצא הוה מקלקל ופטור). זהו מה שעולה במחשבתי בהבנת הירושלמי ואני חושב וכותב, אבל מסופקני אם יעמדו הדברים בכור המבחן, ואת כ"ג נ"י הסליחה על שהדברים באו שלא כסדר הראוי, כי נכתבו במשקל ראשון ובחפון גדול, ובזה הנני וכו'. **(לצערי נאבדה ממני תשובת הגאון ז"ל זה כמה שנים.)**

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה