אור ברסלב
אור הישר על בכורות קונטרס דברי יצחק › סימן יד

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

קונטרס דברי יצחק · סימן יד

סימן יג

ומצאתי להגאון בעל קצה"ח ז"ל בשב שמעתתא, שמעתא ה' פרק ב' ופרק ג' שעורר הרבה בשיטת הרמב"ם ז"ל בטומאת התהום, והביא שם בשם ספר אורח מישור לנזיר שיש סתירה בדברי הרמב"ם דבפ"ו מהלכות ק"פ הלכה י"ב משמע דדוקא ספק נגע טהור בטומאת התהום, ואלו בפי"ח מהלכות אבות הטומאה משמע דדוקא לתרומה טמא בודאי נגע, אבל לנזיר ועושה פסח טהור אפילו בודאי נגע עיי"ש, ולא אדע מה סתירה יש כאן, דדברי הרמב"ם פשוטים וברורים דהא בהלכות ק"פ כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום אעפ"י שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח, ואעפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו במד"א שהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע וכו' עיי"ש, הרי לנו דהוא טהור משום שאינו ודאי נגע אעפ"י שחזקתו נגע, דרחוק הוא שלא יגע באופן זה, אבל מכ"מ יש צד ספק ועיין בכ"מ), אכן לתרומה הוא טמא דאין זה ספק השקול, והוא חזקתו נגע, ובפי"ח מהלכות אבות הטומאה כתב ג"כ כך דאם היה מושכב לרוחבה של דרך והיה שלם העובר שם טמא לתרומה, שחזקתו נגע, ולא כתב שודאי נגע דצד ספק יש כאן, אבל כיון דחזקתו הוא שנגע טמא לתרומה, ונמצא דאין כאן סתירה כלל, וראה עד כמה נזהר רבינו הגדול ז"ל בלשונו ששם בפי"ח מאבות הטומאות אינו מזכיר כלל טומאת התהום, אלא מדבר בדרך סתם, בין בטומאת התהום בין בטומאה גלויה ומה שכתב דלתרומה טמא כונתו דלתרומה אין נ"מ בין טומאת התהום ובין טומאה גלויה, דלתרומה אף בטומאת התהום באופן זה טמא, משא"כ בנזיר ועושה פסח טהור דיש חלוק דבטומאת התהום כה"ג טהור,

עוד כתב שם הרמב"ם בפ"ו מק"פ הלכה י"ג וז"ל מי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאתו הראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייב בפסח שני, שחזקת הטמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדבר עכ"ל, ומקורו הוא מנזיר ס"ד עיי"ש ובהשגת הראב"ד. והש"ש ז"ל בשמעתא הנ"ל הביא ראית המהרי"ט ז"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור מדתנן בסוף נזיר ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה ירד להקר טהור, ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא עיי"ש, ודחה הש"ש דהתם לאו משום חזקה אתינן עלה כיון דכבר נטהר מטומאתו הראשונה ע"י טבילה במקוה אלא טעמא דמלתא מבואר בתוס' שם וז"ל שחזקת הטמא טמא דכי גמירי טומאת התהום דמת הותרה היינו דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת, שחזקת טמא טמא, כלומר שטעם גדול יש בדבר לומר הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו עיי"ש, וכתב עוד הש"ש דראיה ברורה לזה מהרמב"ם שהבאנו דפ"ז דק"פ הלכה י"ג, דאם בתורת חזקה אתאן עלה א"כ מה חלוק יש בין ששי לשביעי דהא גם בשביעי כל שלא הוזה ולא טבל עדיין טומאתו עליו, וע"כ כדברי התוס' הנ"ל, וע"כ דוקא בששי אבל בשביעי אע"ג דלא הוזה וטבל, כיון דעומד ליטהר היום, ואמרינן דכה"ג נמי נאמרה ההלכה עיי"ש בדבריו, והנה מה שתפס דדעת הרמב"ם הוא דבשביעי חזקתו טהור אפילו קודם הזאה וטבילה, אין הדבר כך ועיין בכ"מ, אבל מכ"מ אין דבריו נדחים בשביל זה לגמרי, דאף דהוא עומד להיות טהור כשיעריב שמשו מכ"מ י"ל דלא אמרינן חזקה כזו להבא, דהא ההלכה נאמרה לפי שיטת התוס' דוקא במי שהיה טהור, אבל מאין לנו שנאמרה גם על העומד להיות טהור ממילא, אף שעכשיו הוא טמא דהא טבול יום ג"כ איקרי טמא, ואולם עכ"פ יש להסתפק בכך דגם זהו בגדר חזקתו טהור ויש להסביר הדבר, דהכונה היא שההלכה נאמרה באופן זה דאם אירע לו טומאת התהום, הנה אנו דנין, דאם הוא בענין שאם לא אירעה לו טומאה זו היה טהור, הוא טהור לנזיר ועושה פסח, אבל אם הוא בענין שאם כשאירעה לו טומאה זו והיה נודע לו שאירעה לו הטומאה, הוה ג"כ עומד להיות טמא, אף אם היינו מטהרים אותו מטומאה זו, דהא הוה צריך עוד הזאה וטבילה דהוא מחוסר מעשה וכדאמרינן בנזיר ס"ד, ולא היה נטהר ממילא כשיעריב שמשו, הרי הוא טמא, אבל כשנטמא בטוה"ת בז' שלו לאחר הזאה וטבילה, הרי אתה מבקש לטמא אותו מכח טומאת התהום, אל תטמאנו, דאילולא טומאת התהום הלא היה טהור בערב, באותה שעה שממנה היית מתחיל למנות לו ימי טומאה אם היית מטמא אותו משום טומאת התהום.

ואמנם כונת המהרי"ט ז"ל לא נתחורה לי לגמרי במה שאומר דכאן ודאי טהרה טומאה קמייתא ע"י טבילתו במקוה, דלפי הנראה אין זה ודאי, שהרי אם נגע במת כשירד במקוה קודם שטבל ונטמא מטומאת התהום לא הועילה לו הטבילה על הטומאה הישנה הידועה, והרי אנו מסופקים שמא היה כך וא"כ לא הועילה הטבילה כלל, והגע בעצמך אם יגע במת בשביעי שלו, לאחר הזאה, ויטבול. האם נאמר שהועילה הטבילה לסלק את הטומאה הקודמת, ול"ד למה שדן המהרי"ט אי מחזקינן מחזקת איסור אשת איש ליבמה לשוק, דהתם אף אם היא זקוקה ליבום, אשת איש איננה, דאיסור זה פקע ע"י מיתת הבעל, אבל כאן הרי נסתר כל מנינו שמנה ז' והזאתו שהזה, ואין טבילה עולה לו לשום דבר, ולא אבין איך יחול לאמר שעברה הטומאה הראשונה, דלאיזה דין טהר מטומאה קמייתא, ויש לעיין בירושלמי דשבועות פ"ב ה"א.

ודע שאני נבוך בדעת רבינו הגדול ז"ל בכאן, שאחר שכתב דין טומאת תהום בעושה פסח הוסיף לכתוב בהלכה י"ב וז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, ודבר זה הלכה מפי הקבלה עיי"ש, ומי יתן ואדע למה הוצרך לכתוב דין זה כלל, דהא גרסינן בפסחים דף פ"א ע"ב, אמר מר בר רב אשי לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה, דכי איזדריק דם שפיר איזדריק, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה ואיתותב שם ומסקינן דהכי אמר לא תימא דנודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה עכ"ל, והנה הרמב"ם פוסק לפי הנראה כלשנא בתרא כהמסקנא (עיין הלכה י"א) דעושה פסח שנטמא בטומאת התהום ונודע לו שוחט ואוכל פסחו, וא"כ ק"ו הדברים כשנודע לאחר זריקה דפטור מפסח שני, וא"כ הרי זו משנה שאינה צריכה כלל,

ועל כן נראה לי דלא כמו שתפסו ששיטת הרמב"ם דטומאת התהום דטהור לנזיר ועושה פסח הוא דוקא כשיש בה צד ספק, וזהו מטעם הלממ"ס בטומאת התהום, ודוקא על אופן שיש בו צד ספק נאמרה הלכה זו, אף דחזקתו טמא, לנזיר ועושה פסח טהור, דהנה לדעתי מפורש ברמב"ם שאין זה מטעם ההלכה, דהרי כתב בפרק ט' מנזירות הלכה י"ח וז"ל מת שהיה מושכב לרחב הדרך אעפ"י שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו, ואעפ"י שהיא טומאה ידועה ועבר שם נזיר הרי זה טהור הואיל וספק ברשות הרבים טהור, בד"א במהלך ברגליו וכו' עיי"ש, הרי לנו, דגם בטומאה ידועה דלא שייך בה הך הלממ"ס טהור בנזיר משום ספק טומאה ברה"ר, ופשוט הוא דלדעתו ז"ל אף שקרוב הדבר שנגע דהא בשביל כך לתרומה טמא דחזקתו שנגע, מכ"מ מאחר שיש לו חזקת טהרה אינו אלא מדרבנן לחומרא דספק טומאה ברה"ר טהור מה"ת אף באופן זה והחמירו בתרומה, אבל הקילו בנזיר, אמור מעתה דגם בפסח כן, אלא דבפסח לא הקילו אלא בטומאת התהום, אבל בטומאה ידועה העמידו דבריהם משום דקרוב לודאי שנגע במת, ועכשיו מובנים היטב פסקי הרמב"ם בפ"ו מקרבן פסח, דבהלכה י"א מדבר בטומאת התהום ספק ובזה הוא פוסק דעושה פסחו אף כשנודע לו לפני שחיטה, אבל בהלכה י"ב מדבר בטומאת התהום ודאי, ובאופן זה דוקא אם נודע לאחר זריקה פטור מפסח שני, וע"כ כתב באותה הלכה ודבר זה הלכה מפי הקבלה, כלומר דבר זה דוקא המפורש בהלכה י"ב, אבל המפורש בהלכה י"א אינו מפי הקבלה, אלא מטעם שלא העמידו דבריהם וכנ"ל. עיין היטב בדבריו ודו"ק. ואולם בהלכה י"ג הוא מדבר בשני האופנים, דמי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, כלומר ואעפ"י שנטמא בטומאת התהום ודאי, הוא פטור מפ"ש עפ"י הקבלה, כיון שנודע לאחר זריקה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו, לא מיבעי אם נטמא בטומאת התהום ודאי, אלא אף אם נטמא בטומאת התהום ספק, חייב בפסח שני, כיון שחזקת הטמא טמא, הרי הוא ודאי טמא, ונמצא שלא הועילו כלום ההזאה והטבילה בז' שלו לטהרו מן הטומאה הראשונה, ונשארה עליו הטומאה הראשונה, והיא הלא היתה טומאה ידועה, ובטומאה ידועה אף אם נודע לאחר זריקה הוא חייב בפסח שני, (והרבה יש להתבונן עוד בזה ובפרט בשיטת הירושלמי, דבפסחים פ"ז ובנזיר פ"ט נאמר בכ"מ ספק קבר התהום). ובזה שהעלינו בשיטת הרמב"ם מתורצת ממילא קושית הש"ש ז"ל עליו מהא דפסחים דף פ' בטומאת התהום דזיבה, דלמאי דס"ד דטומאת התהום נוהגת גם בזיבה, אע"ג דמטמא למפרע פטורה מפסח שני, והתם הא הוה טומאה ודאית עיי"ש בשמעתא ה' פרק ג', ולפי הנ"ל לק"מ דאין ה"נ דבשנודע לאחר זריקה מרצה אף טומאה ודאית לדעת הרמב"ם **(ובזה יובן פסק הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ו' הלכה י"ז עיי"ש בכ"מ ובלח"מ שהקשו שהרמב"ם סותר א"ע דבהלכות ק"פ פוסק דטומאת התהום הותרה אף אם נודע קודם זריקה, ובנזיר פוסק דהותרה דוקא כשנודע לאחר זריקת אחד מן הדמים, אבל לפי דברינו מיושב בפשיטות, דכאן מיירי הרמב"ם בטומאת התהום ודאית ושם כספק טומאה ברה"ר אלא שהוא באופן שחזקתו טמא, ועיי' בתוס' מה שהקשו לרב אשי והבן, ועיי' פ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ו' בכ"מ שהקשה, דבפסח כתב הרמב"ם דזורק לכתחלה כשנטמא בטומאת התהום ובשאר קרבנות אמר דרק בדיעבד הורצה עיי"ש, ולדברינו אף בפסח לא הותרה לכתחלה אלא בספק וכנ"ל, אבל נטמא בטומאת התהום ודאית נדחה לפסח שני, וכן מפורש באמת ברמב"ם בפ"ו מק"פ הלכה י"א. ויש לעיין דרבינו פוסק)** ובאמת מפורש בתוספתא דפסחים פ"ו דבנודע לו טומאת התהום ודאי עד שלא עשה פסחו חייב בפסח שני, ואתה שומע מכלל זה דאם נודע לו לאחר שעשה פסחו פטור מפסח שני, ועפ"י שיטת הרמב"ם מיושבת קושית הגמרא בפסחים פ"א ע"ב מהברייתא דהמוצא מת מושכב לרוחבה של דרך וכו' דטהור לנזיר ועושה פסח, וכל טהור משמע להבא עיי"ש, דלפי שיטת הרמב"ם א"ש דבספק טומאת התהום אף כשהספק נוטה לטמא, הוא טהור להבא, אבל בודאי טומאת התהום לא הורצה אלא כשנודע לאחר זריקה. ואולם דא צריכא עיונא רבא, מפני מה לא תירצו כך בגמרא קושיתם על מר רב אשי עיי"ש, וצ"ל דשיטת הגמרא שם היא דספק הקרוב יותר לטמא הוא טמא מה"ת אף ברה"ר, וההכרח לאמר דיסוד הברייתא הוא הלממ"ס בנזיר ועושה פסח, ושיטת הרמב"ם היא עפ"י יסודות אחרים דספק כזה טהור ברה"ר מדאורייתא, וא"א לאמר שעל אופן זה נאמרה ההלכה בנזיר ועושה פסח, וע"כ דנאמרה על ודאי טומאה, ודוקא בכשנודע לאחר זריקה, וכמפורש בתוספתא הנ"ל. וצריך להרחיב ולהעמיק הרבה בשיטת הרמב"ם בכללי התורה דספק, רוב וחזקה, ולא יתנני הזמן כעת לעיין בזה ככל הראוי

(ובסיום דברינו לא אמנע מלהעיר מה שתמוה לי מאד בירושלמי דנזיר סוף פרק כהן גדול דגרסינן שם תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת המקדש, מפני שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים אבל אם היה כולו מן האדמה חייב מנו חייב לא הנוגע וכו' עיי"ש, וצע"ג לדעתי דהא כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם (עירובין ק"ד ע"ב וש"מ), וא"כ איך אפשר שהנוגע בה חייב על טומאת מקדש, ואמנם אוקמינן שם ברייתא זו בשזרקו וחייב על הכנסת כלי טמא למקדש, אבל אין זה מעלה ארוכה, דלא מן הטעם הזה העמידוה בשזרקו אלא כדי שלא תקשה לרבי אילא דסבר דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת אינו חייב על ביאת מקדש, ועוד קשה דל"ל להעמידו בשזרקו ולא בשהכניסו, אכן דקדוק זה י"ל, אבל קמייתא קשיתא. ותמיהני שלא הרגישו בזה מפרשי הירושלמי ז"ל, וכן תמוה עוד דהא המכניס כלי חרס טמא למקדש פטור דדרשינן מזכר ועד נקבה תשלחו יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה עיין עירובין ק"ד ונדה כ"ח), ואולי י"ל דזה תליא בפלוגתא דתנאי לענין המכניס שרץ במקדש עיי"ש בעירובין, ובתוס' שם. וצע"ג.

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה