אור ברסלב
אור הישר על בכורות מסכת בכורות › דף נו.

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

מסכת בכורות · דף נו.

דף נה:

מה בנך אין בלקוח ומתנה, אף צאנך אין בלקוח ומתנה כו', ע' מה שהאריך בזה הטורי אבן לר"ה ד"ח ע"א ד"ה עשר תעשר, וע"ל דנ"ד ע"ב תוד"ה ואתי.

שם ואת"ל משנה ר"ש בן יהודא היא משום ר"ש, דאמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר כו', נלע"ד דלא בא בזה רק לאפוקי מסתם מתניתין דלקמן דנ"ז ע"א, דתנן מחו"ז אינו נכנס לדיר להתעשר, אכן ל"ד ר"ש פליג עלה, דהא בברייתא דלקמן שם, ס"ל לר' אלעזר בן יהודא איש כפר ברתותא נמי כר"ש, דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר, ואפשר משום דר"ש קאמר כן בהדיא ע"ש.

ובמאי דמסיק ר"ש הכא והרי הוא כבכור כו', מזה הבין רש"י במעילה די"ב ע"א, משום דיליף העברה העברה מבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו שהרי קדוש מרחם, אף מחוס"ז שאינו בן ח' קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו כו' ע"ש, וזה מתאים יותר עם מה שכ' התוס' לעיל דכ"א ע"ב בד"ה אף, דדוקא במעשר בהמה פליג ר"ש אדרבנן, אבל בשאר קדשים מודה להו ר"ש ע"ש, והוא משום דבמעשר בהמה אית לן גז"ש דהעברה העברה מבכור כנ"ל.

ומה שיל"ד ע"ד רש"י במעילה שם, ע' מש"כ המל"מ ספ"ב מה' מעילה, אולם מה שנשאר המל"מ שם בקושיא מהא דזבחים די"ב, כבר הקדימוהו בתוס' תמורה די"ט סע"ב בקושיתו, ותירצו שפיר ע"ש, וע' בזבחים דקי"ד ע"ב תוד"ה היתר, ומש"כ בחידושי שם בס"ד.

אך קשה בהא דקא בעי למילף בריש סוגיין, דלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, מקרא דבכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בניך אין בלקוח ומתנה אף שורך אין בלקוח ומתנה, ופריך האי בבכור כתיב, ומסיק דילפינן באם אינו ענין כו' ע"ש, והשתא לפ"מ דילפינן מעשר בהמה דמחו"ז מבכור, מגז"ש דהעברה העברה, נילף נמי מהאי גז"ש דבכור דאינה בלקוח ומתנה, דהא אין גז"ש למחצה כדאמרינן בזבחים דמ"ח ע"א, ול"ל למילף באם אינו ענין, ומאי קשיא ליה לכתחלה והאי בבכור כתיב, הרי אדרבה משום דכתיב בבכור, מהאי טעמא גופה שפיר אפשר לן למילף גבי מעשר בהמה.

וי"ל משום דעצם הילפותא גבי בכור, הוא מהיקישא דשורך וצאנך לבניך וע' בסוגיין תוד"ה ומה, ודבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגז"ש, כדאמרינן בזבחים דמ"ט ע"ב, וע' תמורה דכ"א ע"ב וצ"ע כעת.

תוד"ה ומה בנך אינו בלקוח ומתנה כו', וא"ת והא אין דנין אפשר משאי אפשר כו', ולכאורה מאי הקשו התוס' הלא פלוגתא דתנאי היא במנחות דפ"ב ע"א שם, וכן צריך לפרש שם דמ"ה ע"ב במשנה, דר"ע ס"ל דלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, וא"ל ר"ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים, שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה, קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקריבו כבשים בלא לחם, והשתא בין אם נפרש דמשו"ה קרבו ישראל במדבר כבשים בלא לחם, משום דעומר ושה"ל אינן באין אלא מן הארץ, או משום שלא היה להם אלא מן, כדפירשו שם ברש"י ותוס', הרי איך דנין אפשר משאי אפשר, ובע"כ דמשו"ה לא חש ר"ע לראיה שהביא לו ר"ש בן ננס, מהא דקרבו ישראל במדבר, משום דאיהו לטעמיה שם דפ"ב ע"א, דס"ל אין דנין אפשר משא"א, אמנם ר"ש בן ננס ס"ל דנין אפשר משא"א, ולפ"ז מאי קא קשיא להו להתוס' הכא, אכן כוונת התוס' הוא כיון דליכא מאן דפליג אמתניתין, דלקוח או שניתן במתנה פטור ממע"ב, והשתא אי טעמא הוא רק משום הך היקישא, תקשה על כל הני תנאי דס"ל אין דנין אפשר משא"א, מנא להו האי דינא דמתניתין, וכדהבינו התוס' בקושיתם בסה"ד, אמתניתין דמכות ד"ה ע"א, דאין משלשין במכות דילפי מכות ממיתה, והיינו אפשר משא"א, וכדהסבירו התוס' ביבמות דמ"ו ע"ב בקושיתם דהכא, דכוונתם מנא ליה לר"ע האי דינא דאין משלשין במכות ע"ש.

וכה"ג צריך לפרש בחולין דע"ה ע"א, דר"י הקשה לר"ל מברייתא דתו"כ, מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, אף כל מוצא מכלל שליל ע"ש, ולכאורה הרי אין דנין אפשר משא"א, דהא אשם זכר הוא ולית ליה שליל, ואיך נילף מיניה קרבנות הבאין נקבה דאית בהו שליל, ובודאי דברייתא זו אתיא כמ"ד דנין אפשר משא"א, ומאי האי דקמקשה ליה ר' יוחנן, והא ראיה דבזבחים דצ"ח ע"א ובמנחות דפ"ג ע"א, דאמרינן מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו, אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו, מסיק הש"ס שם דקסבר דנין אפשר משא"א ע"ש, משמע דאל"ה ליכא למילף מאשם, ובע"כ דגם שם כוונת ר' יוחנן, משום דלית מאן דפליג אהאי דינא דחלב שליל ליתא בהקרבה כנ"ל,

אולם אינו ברור לע"ד כל הענין, מש"א וכי דנין אפשר משא"א, לפ"מ דקיי"ל אין אדם דן גז"ש מעצמו, אלא כל גז"ש נאמרה מסיני, כמו לשיטת רש"י כן לשיטת התוס' בסוכה דל"א ע"א, וע' ר"ה דל"ד ע"א רש"י ד"ה ה"ק ע"ש, ולפ"ז הנני נבוך, אם מסיני נאמרה דהנך שתי תיבות אתו בפרטיות לדבר זה, כגון פסח האמור במצרים ופסח האמור לדורות, נאמרו בתורה להורות, דמה פסת האמור במצרים לא בא אלא מן החולין, דאכתי לא הוה מעשרות, כך פסח האמור לדורות לא יבא אלא מן החולין, כדאמר ר"א במנחות דפ"ב ע"א, א"כ מה מקום לר"ע שם לחלוק ולאמר וכי דנין אפשר משאי אפשר, הרי איהו לא דן מידי, רק כך היתה הקבלה מסיני, והוא כעין דמשני הש"ס בהוריות ספ"ק, אקושיא דבי דנין אפשר משא"א, ר"ש בחד מקום גמיר ע"ש.

ואם נאמר דבסיני נאמרה תיבה זו לדרשה, ולא נרשם אז מסיני לאיזו דרשה בפרטיות, וכדמשמע מלשון רש"י בשבת דקל"ב ע"א ד"ה אלא מעתה ע"ש, א"כ דרשה מחוייבת לנו במקום זה אליבא דכו"ע, ולכן דן ר"א מגז"ש זו שיהא פסת בא אלא מן החולין, אמנם לפ"ז שפיר הקשה לו ר"ע, כיון דאין לנו הכרח מסיני דוקא לדין זה, מדוע נדרשנו כן באופן שיהיה הלימוד אפשר משאי אפשר, הלא טוב לדון הגז"ש המוכרחת לנו, באופן ששניהם ישנם במציאות האפשרות.

אמנם לפ"ז קשה בשבת דצ"ז ע"א, בהא דהקשה הש"ס, איך לא תפס ר' יהודא בן בתירא הגז"ש דגמר ר"ע, ומשני דר"י בן בתירא גז"ש לא גמר, ופירשו שם התוס' בשם ר"ת, שהיה להם בקבלה מנין הגז"ש שבכל התורה, וזו היתה יתירה על החשבון לפיכך לא קיבלה ע"ש, ולפי הנ"ל הרי לא היתה הקבלה מסיני לדרוש בדבר זה דוקא כר"ע, רק שיהיו נדרשות שתי תיבות אלו, א"כ אפ"ל בפשוטו, דריב"ב פליג שם על ר"ע, כדפליג ר"ע על ר"א במנחות שם מצד הסברא, דאין נופל ללמוד גז"ש בדרך זה, משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, ה"נ יאמר ריב"ב בשבת שם מצד הסברא וע"פ המובן בש"ס שם, דאאפ"ל דגז"ש זו אתא להורות דמקושש זה צלפחד, דאם דעת תורה היתה לגלות כן, מדוע כיסתו התורה, כדאמר ריב"ב גופיה שם, ואם התורה כיסתו, מי הכריחך לדרוש הגז"ש באופן כזה, שתגלה קלונו כנגד דעת תורה הרוצה בעלום שמו כדאמר התם ע"ש, ועפ"ז שפיר יבואר מאי דקאמר בש"ס שם, גז"ש לא גמר, דכוונתו בדרך זה לא גמר, כיון דמסיני אין לנו הכרח לדרוש דוקא כזאת, ולפ"ז מאי הוצרכו התוס' לאמר, שהיה להם מנין הגז"ש, ומדוע דוקא זו היתה יתירה על החשבון ולא אחרת, וע' בירושלמי עירובין פ"י ה"א ובירושלמי ברכות פ"ב ובנמו"י ר"פ החובל וצ"ע.

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה