אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת בכורות · דף ג:
הכי א"ר יוחנן אפילו מום קל, ופירשי' [ע"א] אפילו אין לנכרי שותפות אלא באזנה כו' פטורה מן הבכורה, ולכאורה הרי אהא דר"ה דקאמר אזנו, הקשה לו ר"נ, ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, ושתיקת ר"ה משמע כהודאה, וע' ב"ב דס"ב ע"א תוד"ה ומודה, ובב"ק ד"כ ע"ב בגמרא, כן מסדור הש"ס דסמכו ענין לו לקושיא דר"נ, אתמר ר"ח אמר נבילה רבא אמר טריפה משמע נמי דהוא משום קושיא דר"נ, ומפני דלא סגי באזנו, ואחרי כל השקלא וטריא מסיק ד' יוחנן אפילו מום קל דהוא אזנו, וכן אמרינן לקמן ר"פ מעשר בהמה ליקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא, וכן הוא לדינא, ומהשתא קשה מדוע לית דחש לה לקושיא דר"ג ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, והן אמת דבנוגע למזבח אין מקום לקושיא דר"נ דהא אם העכו"ם ימול אזנו פסול למזבח מטעם בעל מום, אבל בנוגע לתביעת ממון שפיר הוי טענתו דכהן טענה, וברמב"ם ושו"ע משמע דפטור לגמרי, ועמש"כ בחידושי לקמן דנ"ג ע"א.
שם והדתנן רחל שילדה מין עז כו', עמש"כ בחידושי לקמן דט"ז ע"ב.
שם רב מרי בר רחל הוה ליה ההוא חיותא הוה מקנה לאודנייהו לנכרי כו', והנה בתשובת עבודת הגרשוני ס' כ"ה כ' דמועיל מן התורה להפקיר פרה מבכרת לפוטרה בזה מן הבכורה, רק רבנן לא עבדו האי תקנתא כי היכא דלא סמכו על ביטול חמץ משום שאין כל הדעות שוות ע"ש, אכן בטורי אבן לר"ה די"ג כ' אגב אורחיה בפשיטות, דלא מהני הפקר לפוטרה מבכורה, וראייתו מסוגיא דהכא, דלא הפקיר רב מרי הבהמות כדי לפוטרן מן הבכורה, והח"ס בסי' שט"ז דחה לראייתו וקאמר דלהכי לא רצה רב מרי להפקירן, משום דבזה היה מפקיען מידי כהן ומידי קדושה לגמרי, והרי הוא היה רוצה לנהוג בה קדושת בכור לאסור בגיזה ועבודה ולמוסרה לכהן, והח"ס כ' נמי שם דנעלם מהגאונים הנ"ל תוספתא מפורשת בפ"ב דבכורות, בהמת מדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשין פטורה מן הבכורה, ולפ"מ דקעביד צריכותא בב"ק דמ"ד בשור המדבר ושור של גר שמת ואין לו יורשין, דקמ"ל בזה דאפילו נגח בחייו ואח"כ מת הגר והופקר, עפ"ז תתפרש נמי התוספתא גבי בכור, דחד אתא להפקר מעיקרא, ואידך לשהפקירו הבעה"ב, וגם בזה נפקעת מן הבכורה עכת"ד.
ולע"ד אפשר לחלק בין שור המדבר כו' דגבי נגיחה, לבהמת המדבר כו' דגבי בכורה, דבנגיחה אית לן גזה"כ, דוהועד בבעליו והמית איש, השור יסקל וגם בעליו יומת, דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין, ומזה הוכיחו בב"ק דמ"ד שם, עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמ"ד שוין כאחד, וע"ש די"ג ע"ב וברש"י ד"ה והועד ובתוד"ה שנאמר, ולכן שפיר אמרינן דאם בינתים הופקר השור, אפילו הפקירו בידים, עכ"פ לא מתקיימת הכתוב גביה להיות ברשות אחד, משעת העדאה עד אחרי גמ"ד, משא"כ גבי בכורה דלא גלי קרא שהבהמה תהיה תחת רשות אחד במשך איזה זמן עד שתפטר את רחמה, והוא עושה ההפקר לתחבולה רק שתפטור מן הבכורה, בזה אפ"ל דהפקר לא מהני רק כשהיתה הפקר ממילא וכמו שנבאר, אבל היכא דהפקירו בידים לא מהני לפוטרה מבכורה וכדעת הטו"א, והא דמהני גבי נגיחה, משום דהתם חזינן דקא קפיד קרא על חזקת רשות כנ"ל, והתוספתא לא איירי בהפקר בידים, רק חד בהפקר שלא היו לה בעלים מעולם, וחד לבהמה דנכסי הגר, וכעין מה דהרי"ט אלגזי הבין בכעין זה דברי התוספתא הנ"ל, דהוה אמינא דקדושת פטר רחם בבהמה של הפקר מתלי תלי וקאי עד שיהיו לו בעלים, וכיון שזכה בו ישראל חל עליו קדושת בכור, קמ"ל דבהמת מדבר פטורה מן הבכורה אפילו לאחר זכיית הישראל, אם רק לא היה לה בעלים מעולם, ונקט נמי בהמת גר שמת ואין לו יורשין, דלא תימא כיון שנתעברה בחיי הגר, ונתהווה העובר בזמן שהי"ל בעלים ונראה למצות בכור, לא תפקע קדושת הבכור ממנו עוד ע"י מיתת הבעלים, קמ"ל דבפטר רחם תלה רחמנא, וכיון דנפטר רחמה בהיותה הפקר פטורה מן הבכורה אף לאחר שזכה בה הישראל, ואף דדברי הרי"ט אלגזי בלתי מובן שם מצד אחר ע"ש, אבל בנוגע להא דתוספתא ולמש"כ הח"ס מסוגיא דב"ק, אפ"ל דבלתי מוכרח, ע"פ שיש לחלק כנ"ל וצ"ע לע"ד.
ועפ"ז סרה ראייתו מדברי התוספתא, אם שם לא איירי רק בהפקר שלא הי"ל בעלים מעולם, או בפרה של נכסי הגר, א"כ מה ענין זה להפקר בידים שעושה לטצדקי להפטר מן הבכורה, וכהוראת פשטות שאלת האחרונים ז"ל, דהא אף אם הוציאה מרשותו והפקירה כדין בפני שלשה וכה"ג מפרטי דיני ההפקר, אך כיון שלא עשה כן רק לפטור מן הבכורה, הרי בהכרח לבו בל עמו שיזכה בה אחר, ואף אם נימא דאם קדם אחר וזכה בה והוא לא מיחה בידו, דפטור הזוכה מן הבכורה, אבל אם הזכות מההפקר תהיה בתקנתא דרבנן, א"כ ידע מזה גם הזוכה ויתראה בעיניו כגזל בחשבו שההפקר הוא רק לפנים, כן יחשוב בלבו דאם למחר תהיה אצלו מבכרת, וגם הוא יחפוץ לעשות תחבולת ההפקר, הרי יבא מי שהפקיר היום ויזכה למחר ממנו, וממילא לא יאבה הוא לזכות וישאר ביד המפקיר, ואין לך הערמה גדולה בדאורייתא כזאת, ואמרינן בביצה די"ז ע"ב דבהערמה אחמירו בה רבנן טפי ממזיד, וע"ש רש"י ד"ה הערמה, ובשבת דקל"ט ע"ב, והפקר כזה דמיא לשמיטה כזאת דאמרינן בסנהדרין דכ"ו ע"א, דחזי להאי נברא דקא כריב ויכול לאמר אגיסטון אני בתוכו, או דכסח בכרמי ויכול לאמר לעקל בית הבד אני צריך, ושפיר השיב שם, הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ע"ש, ולכן נלע"ד דאפילו אם המפקיר יזכה בה כאינש דעלמא, אפ"ה דמיא להא דמנחות דמ"א דא"ל מלאכא לרב קטינא, סדינא בקיימא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה כו', טצדקי למפטר נפשך מציצית ע"ש, ואפ"ל דזאת היתה כוונת הגאון בעל עבודת הגרשוני, במה דמדמי לה לחמץ, דהתם נמי אם כל אחד היה סומך א"ע על ביטול חמצו שהוא מופקר עי"ז, אז היה נראה כהערמה, ורוב ב"א היו עוברים על ב"י וב"י, ואוכלים אח"כ חמץ שעבר עה"פ, ולכן הצריכו לבער חמצו או למכור לעכו"ם כדין, וה"נ אינו מועיל הפקר פרה מבכרת רק למוכרה לעכו"ם כדין, ובאשר כי הספר עבה"ג אינו ת"י לעיין בו, רק ממה שמובא באחרונים, לכן לא אוכל להאריך בדבריו עוד וכתבתי רק מה שנלע"ד.
תוד"ה דקא מפקע כו', ונראה דבהקנאת אזן לחוד שרי, דקיי"ל כר"ה מדקאי ר"י כוותיה, ואמר אפילו מום קל כו', והתוס' בע"ז דע"א ע"א כ' וז"ל, ובבכורות פ"ק פליגי אמוראי כו', ונראה להחמיר ולהקנות לנכרי דבר שעושה אותה טריפה, כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת כו' ע"ש, והב"י והש"ך והט"ז בסי' ש"כ הביאו לדברי התוס' בע"ז דע"א, כעין הוספה לדבריהם דהכא, ובאמת בשני דבורי התוס' כשהן לעצמן נראין כסותרות זל"ז, אכן לדינא הטיבו אשר דברו שהוא כעין הוספה, להחמיר למעשה אף בהקנאת דבר שעושה אותה טריפה כנ"ל.
והנה במה שהב"י נוטה לדעת התוס' בע"ז שם, הק' בפרישה שם, מ"ש מסימן ס"א גבי מתנות כהונה, שצריך שיהיה לעכו"ם חלק בכולה, ואם אין שותף עמו אלא בראש אינו פטור רק מן הלחיים, וכן בזרוע וכן בקבה, וא"כ קשה לדעת התוס' דבעינן דוקא דבר חשוב כמו ראש ובו סגי, וע' בתירוצו ובמה שתירץ הט"ז שם.
ולא ידענא אמאי הקשו על הב"י, ולא על רב הונא גופיה, דאיהו מרא דשמעתא בפ' הזרוע דקל"ג ע"ב, וקאמר שותף בראש פטור מן הלחי, הלא דבזרוע וקבה חייב, וכן בשותף בזרוע או בבני מעיים דפטור ממתנה דשייך בה וחייב באינך, ואילו בסוגיין קאמר רב הונא עצמו, דשותפות עכו"ם אפילו רק באזנו פוטר דין בכורה מכל הבהמה,
אכן הביאור הנכון הוא בדרך זה לע"ד, הן אמת שכמו בכור כן זרוע לחייבם וקבה, שניהם מכ"ד מתנות כהונה הן כדאמרו שם בחולין, אולם חילוק גדול ביניהם, דשיעבודא דכהן בבכור הוא מחיים, ומתחיל תיכף מלידתו, משא"כ במתנות מתחיל שיעבודא דכהן דוקא לאחר שחיטת הבהמה, ואיך שייך דין זרוע לחיים וקבה מחיים, לפ"מ דר"ה גופיה ס"ל בחולין ד"ט ע"א בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואם ירצה כל עוד בחיים חיותה ליקח ממנה הזרוע, הרי אסורה משום אבמה"ח, ובקרא גופה בפ' שופטים כתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח וגו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, הרי דרחמנא תלה המתנות בזביחה, ולהכי תנן בחולין דקל"ב ע"א, השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות כו', וכן תנן התם דקל"ד ע"א, גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב, ספק פטור שהממע"ה, הרי בהדיא דתלוי בשחיטה, והאריכות בזה למותר דפשוט הוא.
ולפ"ז ניחא, דבבכור דקדושתו הוא מחיים, ואפילו מה שנאכל בקדושת בכור לאחר שחיטתו, נובע הקדושה ג"כ מחיים משעה שפטר את הרחם, רק אם יש שותפות לעכו"ם באיזה חלק ממנו קודם שפטר את הרחם, אז שיעבודו קדים להפקיעו מדין בכורה, ובחלק שותפתו למען יוכל להפקיע, ס"ל לר"ח בדבר שעושה נבילה ורבא ס"ל טריפה, דכיון דחלות הקדושה היא מחיותה, ואם הנכרי יכול לחתוך פתיל חיותה ברב או במעט, וכח זה יש לו גם קודם שפטר את הרחם, להכי מהני בכחו זה להפקיע מדין בכורה, ולר"י ור"ה הטעם כיון דכל יחוס קדושתו הוא למזבח, ולכן אם יש בכחו לעשות בו אפי' מום קל כמו אזנו, כיון דעכ"פ נפסל משום האי מומא למזבח, כדכתב הרמב"ם רפ"ד מה' בכורות, ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך, להכי יועיל בכחו זה להפקיעו מדין בכורה, כמש"כ התוס' בסוגיין כוותיה דר"ה,
משא"כ במתנות דהתחלת שיעבודא דכהן הוא לאחר שחיטה, שכל האברים עומדים אז להתפרק ולהתפרד איש מאחיו, ולזה חדית לן ר"ה בחולין שם, דדין כל אבר פרטי מהשלשה, אין לו שום שייכות עם חבירו, ואע"ג השותפות העכו"ם קדים מזמן חיותו הפוטר עי"ז ממתנות, מ"מ אינו פוטר מכולן רק אם היה שותף בכל הבהמה, אבל אם היה שותף רק בראש, פטור מן הלחי, ביד פטור מן הזרוע, בבני מעיים פטור מן הקבה, והטעם משום דכ"א מהאברים איננו קשור עם חבירו לחיוב מתנות כנ"ל, ולפ"ז מתורץ קושית הפרישה והט"ז ברווחא בס"ד.
וארווחנא בזה נמי דבמתנות אינו שייך, אם השותפות היא בדבר שהנשמה תלויה בו כמו בבכור דהכא, או בהקדש, בתמורה די"א, ולענין ערכין, בערכין ד"כ, ולתשלומי דו"ה, ב"ק דע"ח, דהא הראש הוא ג"כ אבר שהנשמה תלויה בו, ואפ"ה חייב באינך מתנות, משום שאינו שייך לחיות הבהמה כנ"ל.
אמנם לבל נטעה לאידך ניסא כיון דכל טעם חיובא באינך, הוא מטעם התחלת שיעבודיה דכהן לאחר זביחה, ומפני שאז עומדת להנתח, א"כ אם הנכרי לא היה שותף בכל הראש, רק בחלק קטן מן הראש, באופן שיוכל ליטול חלקו בזולת הלחיים, אפשר שיחוייב מטעם הנ"ל אפילו בלחיים, דהא אפשר למיפלג חלקו מבלי ליגע בלחי השייך לכהן, ולזה דייק בברייתא שם דקל"ג, ואפילו אחד ממאה בראש פטור,
והא דס"ל לחייא בר רב שם דאפילו שותף באחת מהן פטור מכולן, לאו משום דס"ל דחיוב מתנות חל על התקשרות האברים ביחד, אלא משום דכל המתנות של זרוע לחיים וקבה כללן הכתוב ביחד כנלע"ד.
בא"ד עוד פר"ת כו' אלא היה מקנה בהמה לאזני עובר כמו דקל לפירותיו כו', וכ"פ בשו"ע סי' ש"כ ס"ו, ולעד"נ כעין הכרח לדבריהם, ממשניות דריש מכילתין ודרפ"ב, דהלוקח עובר חמורו ועובר פרתו של עכו"ם, והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי, ופירש"י כדתנן בע"ז די"ד ע"ב, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ע"ש, והשתא קשה מה ענין מכירת בהמה גסה לקנין העובר, הרי אפילו מכירת בהמה דקה תלוי רק במנהג המקום כדתנן בע"ז שם, ומכש"כ עובר שלא הוזכר שם במשנה כלל, ובע"כ משום דקנין העובר כשהוא לעצמו, לא משכ"ל במציאות דהוא דשלב"ל, רק אם הוא מקנה לו העובר ע"י אמו כמש"כ התוס' בשם ר"ת, וזהו מאי דקתני אע"פ שאינו רשאי, והיינו מאי דפירש"י שאינו רשאי למכור בהמה גסה כנ"ל, ועמש"כ בחידושי לקמן דנ"ג ע"א.