אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת בכורות · דף ג.
א"ר יהושע ושניהם מקרא אחד דרשו כל בכור רבנן סברי כו' כל עד דאיכא כוליה, ור"י סבר כו' כל דאפילו כל דהו ע"כ, והב"ח גריס במקום ר' יהושע ר' יוחנן, ולכאורה מנא ליה דהגרסא הנכונה ר' יוחנן, ואפ"ל משום דבסנהדרין דע"ח ע"א גבי הכוהו עשרה ב"א, קא"ר יוחנן נמי ושניהם מקרא אחד דרשו ומוקי התם דרבנן ס"ל כל נפש עד דאיכא כל נפש, וע' פסחים דס"א ע"ב תוד"ה דלמא. אולם לפמש"כ התוס' הכא ובכ"מ בש"ס, דבדברים אלו אין לדמות הדרשות זל"ז לפ"ז יש לדחות.
והרמב"ם פ"ד ה"ג מה' בכורות כ' המקבל מן הנכרי או נכרי שקבל מישראל הרי אלו פטורים מן הבכורה, שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל עד שיהיה הכל מישראל, וביאר הכ"מ דבריו משום דהלכה כחכמים, והלח"מ דקדק שם בלשון הרמב"ם ונשאר בצ"ע, ולע"ד הרמב"ם לטעמיה אזיל בפ"ד ה"ו מה' רוצח שכ' וז"ל, הכוהו עשרה ב"א בעשרה מקלות ומת, בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש כו' ע"ש, הרי דלטעמיה אזיל במקום דכתיב כל שיהיה כוליה, ונמשך הכא גם אחר לשונו יחד עם פסק ההלכה שם, ולפמש"כ התוס' דבדברים אלו אין לדמות הדרשות זל"ז כנ"ל אפשר דאין לתלות גם דברי הרמב"ם זב"ז.
שם וכמה תהא שותפות של עכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה כו', והנה הרמב"ם רפ"ד מה' בכורות כ' וז"ל, אפילו היה לנכרי אחד מאלף באם או בולד ה"ז פטור מן הבכורה, היה לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל רואין כל שאילו יחתך והיה בעל מום ה"ז פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל ה"ז חייב בבכורה, וכתב עליו הטור בסי' ש"כ וז"ל, ואינו יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד, דה"ה נמי אפילו אם אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שא"צ שיהיה לו כל האבר ונשאר בקושיא, ועמש"כ ע"ד הלח"מ, וע' בכ"מ במקורו של הרמב"ם.
אכן הלבוש מיישב דעת הרמב"ם ברווחא, דמש"כ אחד מאלף הוא על שותפות סתם, ויכול להיות שחלקו הקטן זה הוא הלב או המוח, ואח"כ ביאר הרמב"ם דין שותפות באבר מיוחד כגון יד או רגל, ותירוץ זה נקיט הש"ך שם סק"ג ע"ש.
וע"פ דרכם זה נצעוד קדימה לחזות בנועם דברי הרמב"ם הלקוחים לע"ד מסוגיא שלפנינו ע"פ הבנתו העמוקה, דהנה נחזי און מדהקשה ר"נ אהא דקא"ר הונא אפילו אזנו, ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, משמע דאם השותפות הקטנה כשיעור אזנו, היתה בלתי מוגבלת באברי הבהמה, רק שיוכל לקבל חלקו הקטן בכ"מ שירצה, הרי אז בל יוכל לאמר לו שקיל חלקך וזיל, דדלמא ירצה ליטול חלקו מאבר שהנשמה תלויה בו, האם יוכל לאמר לו שקיל לבך וזיל, ומקושיא זו הבין הרמב"ם דגם ר"נ מודה, דשותפות כזאת פוטר בבכורה אליבא דכו"ע, וזהו מש"כ הרמב"ם בראשית דבריו אחד מאלף, המורה על שותפות בלתי מוגבלת באבר פרטי.
וכעת נתבונן במאי פליגי אח"כ רב חסדא, ורבא ור' יוחנן, דר"ח ס"ל דבר שעושה אותו נבילה, ורבא אמר טריפה, ור"י ס"ל בעל מום, אם אינהו פליגי נמי כדפליגי ר"ה ור"נ בשותפות בלתי מוגבלת באברי הבהמה, א"כ הברירה בידו ליקח מהבהמה שתעשה על ידו בע"מ, או טריפה, גם נבילה, ובע"כ דהם פליגי בשותפות באבר מיוחד, ולכן ס"ל לר"ח דאבר זה צריך להיות דבר שעושה אותו נבילה, ורבא ס"ל דדיו בטריפה, ור"י ס"ל דאפילו מום קל, וזהו מש"כ הרמב"ם רואין כל שאלו יחתך והיה בו מום פטור כו'.
שם מ"ש בו דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא כו', ואלה"ק הרי במתניתין נפיק שותפות עובר מבישראל, וע"ש תוד"ה והמשתתף ובמש"כ בחידושי שם, והכא ממעטינן מכל בכור, אך באמת מקרא אחד הוא, הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולעד"נ דלמטרה זו הביא רש"י במתניתין כל הפסוק כנ"ל, אע"ג דבמתניתין בלתי מובן הנחיצות, אכן רש"י נשמר שם מסתירת דרשת הש"ס דהכא כנ"ל, אך קשה מדוע לא ממעטינן מכל בכור בישראל כל העוברין של טהורות וטמאות כדמשמע במתניתין, ומכל מקנך תזכר כל האמהות דטהורות וטמאות למעט שותפות עכו"ם, כיון דזה כולל שניהם, וקרא דבקרך וצאנך דדרשינן מינה ר"פ ראשית הגז והאריכו בזה בתוס' לעיל שם ל"ל, וצ"ע כעת.
רש"י ד"ה אפילו אזנו, אפילו אין שותפות לעכו"ם אלא באזן הבכור אינו קדוש ע"כ, והק' הלח"מ רפ"ד מה' בכורות, הרי מלשון המקשה דקאמר ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, משמע שיש לנכרי אזן בבכור, ואיך כתב רש"י שיש לו שותפות באזן, אע"פ שלא יהיה כל האזן שלו ע"ש, ועפמש"כ לעיל בסמוך ניחא, דגם דעת רש"י כדמפרש הרמב"ם בזה, ששותפות הנכרי מוגבלת בחד אבר פרטי, והוא האזן, וזהו כוונת רש"י ז"ל, ששותפתו שולטת מכלליות הבהמה, באזן הבכור, אבל גם דעת רש"י הוא דכל האזן שייך להנכרי, ושפיר הקשה לו ר"נ ולימא ליה שקיל אזנך וזיל.
תוד"ה רב חסדא כו', פ"ק דתמורה גריס איפכא, גבי אומר רגלה של זו עולה, ומהגרסות הפוכות היא זו, וההיא דהתם עיקר כו', מר מוסיף אדחבריה כו', וכ"כ התוס' בתמורה די"א ע"ב ובמנחות דנ"ח ע"ב תוד"ה וא"ד, להחליט שזו היא מהגרסות ההפוכות ע"ש, ולולא דבריהם היה נלע"ד, דסוגיין וסוגיא דתמורה כל חד וחד תיקום אדוכתה, מבלי להפכה כלל וכלל, רק הכא פסק רבא דדיו בדבר שעושה אותה טריפה, מפני שהוא רק שלא להניחו להתפיסו בבכורה לכשתלד, דקדושת בכורה בפטר רחם תלה רחמנא, והשותפות היתה מקודם, ומשו"ה ס"ל לרבא דאפילו אין כחו של נכרי בבהמה, רק בדבר שעושה אותה טריפה, ג"כ לא נחתא ליה בשביל זה קדושת בכורה, משא"כ בתמורה שם דבעינן למימר דע"י קדושת האבר הפרטי, תתפשט הקדושה בכולה בהמה, התם ס"ל שפיר דההתפשטות אין לה מקום, רק אם התפיסה בדבר שעושה אותה נבילה, [ואם כהבנת התוס' דסוגיא דידן ודתמורה עולות בקנה אחד, היה לנו לשבש גם פסקי הרמב"ם בזו דנראות בסותרות זל"ז, וע"פ הדרך שכתבתי עולות פסקי ההלכות שפיר, דגבי בכורה פסק רפ"ד מה' בכורות דא"צ אפילו טריפה רק במום סגי, ולהתפיסה בקדושת עולה ע"י הקדש חד אבר, פסק כפט"ו ה"ב ממעה"ק, דדוקא באומר לבה או ראשה של זו עולה, הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו היא כולה עולה ע"ש.
אמנם רב חסדא ס"ל בהיפוך, דגבי עולה הואיל דבידו להקדישו ואינו תולה בדעת אחרת, להכי סני ליה להתפיסה לכולה בהמה גם ע"י חד אבר, אפילו אם אינו עושה אותה בזה רק טריפה, משא"כ בבכורה שכל הבהמה להיותה של ישראל, הרי היתה חייבת בבכורה, רק שהנכרי בשותפתו בחלקו הפרטי, המשועבד לכלל שותפות הישראל, יבא להפקיע לכולה בהמה מקדושת בכורה, בזה שפיר אמרינן דדוקא אם חלקו שולט בדבר שעושה אותה נבילה מפקיע, ואי לא לא, וכמ"כ מחלק הש"ס בתמורה די"א ע"ב שם בין בכור לעולה, התם לא נחתא ליה קדושה כלל, הכא נחתא ליה קדושה, לישנא אחרינא התם אין בידו להקדישו הכא בידו להקדישו ע"ש והוא כמש"כ.
וכן במאי דדייקו התוס' בקדימה ואיחור בין ר"ח לרבא, לא בשביל חומר הדין וקלותו הוא כמש"כ התוס', רק להכי הקדימוהו לר"ח מקמי דרבא הכא ובתמורה, משום דרבא היה חתנו דר"ח, ב"ב י"ב, ברכות נ"ו, כתובות ס"ה, ועוד דרבא בעצמו העיד עליו דר"ח רבו הוה, כדקאמר ובדיל רבה אכיל תלמידא, יומא דע"ה ע"ב, ופירש"י שם ר"ח חמוה דרבא הוה ורבו הוה ע"ש, כנלע"ד ודברי התוס' צ"ע.