אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
השמטות ותיקונים · השמטות ותיקונים לקונ' דברי יצחק
מפני שבשביל סבות שונות נתחדש ונתחבר הקונטרס "דברי יצחק" בחפזון גדול במשך ששה שבועות ונכתב רובו ככולו במשקל הראשון, מצאתי לנחוץ ולנכון להוסיף לו לוח השמטות ותקונים.
לסימן א
דף מב: ע"ב
ד"ה ולא עוד אלא אפילו זריקה, מדברי התוס' בזבחים ע"ז ע"ב ד"ה חיה משמע דיש איסור דחולין בעזרה בזריקת חולין ע"ג המזבח אם לא כשזורק לשם מים, ומתוס' נזיר כ"ט, ד"ה קסבר חולין, משמע דאף למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא יש איסור דאורייתא בהעלאת איברי חולין וזריקת דם חולין ע"ג המזבח אם לא כשמעלה לשם עצים וזורק לשם מים, ואולי כוונתם לדמות זאת להא דזבחים ל"ד, כלומר קדשים אין חולין לא, והבן, ויש לעיין, וכן יש לעורר בזה דא"כ בשחיטה נמי נימא כך. ואולם מדברי רש"י בכריתות דף ז' ע"ב משמע דאין שום איסור דאורייתא בהזאת דם חולין ע"ג המזבח, דלא גמרינן משחיטה, ואל דברי רש"י הללו כיונתי בדברי דאמרינן על זריקה דחולין מיא בעלמא קמדי. ובזבחים ל"ד כפי שעוררתי משמע דלא נגעו בהעלאת איברי חיה משום איסור דחולין עצמו, ואולי ר' יוחנן לדבריו דריש לקיש קאמר, דהוא סבר דחולין בעזרה לאו דאורייתא (נזיר כ"ט), וע"כ לא הזכיר כאן איסור דחולין בעזרה ולא אמר דעובר בשני עשין בעשה דחולין בעזרה ובלאו הבא מכלל עשה, דבהמה אין חיה לא. אבל זה דחוק,
דף מב: ע"ב
יש להוסיף דאין הכרח כ"כ מהא דלא היה קשה להגמרא איך יניף חולין לפני ה', דהא אי אפשר להניף מבלי שיכניס תחלה, ולעולם היה עובר שני איסורין אלא דנקט האיסור הקודם, וכן מאחר דלמדנו מקרבן לה' שאסור להכניס חולין בעזרה באמת רחוק מהדעת שיהיה אסור להכניס מה"ת ויהיה מותר מה"ת להקטיר איברי חולין ולזרוק דם חולין ע"ג המזבח, וע"כ דלסתמא דגמרא דחולין ק"ל ודאי אסור בכל הני, ומה דמשמע בשאר מקומות דמותר מה"ת, היינו אליבא דהשיטה דהכנסת חולין בעזרה אינה איסור תורה, דלא כדרשת התו"כ דקרבן לה',
דף מג. ע"א
ובדוחק גדול י"ל דדרשת ר' יהודה באה למעט שלא יעשה באופן זה, לגמור בלבו שיחול ההקדש עם התחלת השחיטה דשניהם יבואו כאחד.
לסימן ד
דף מה:
ד"ה אכן מצינו וכו' עד סוף דבר, השמטה: ודוחק לאמר דכונתו בקדשים שנשחטו חוץ למקומן היינו קדשי קדשים שנשחטו בדרום דאין הדמיון עולה יפה כלל כמובן. (ועיי' מעילה דף ב') ולא די לנו הצער הזה שלא מצינו בשום מקום שיטה כזו דשחוטי חוץ בשריפה, אלא שמצינו משניות מפורשות דהן בקבורה, והוא בבכורות דף כ"ח ע"א מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר, ובבכורות דף ל"ז ע"א עיי"ש, אולם כמובן י"ל דהנך משניות דלא כרבי שמעון, ואם נאמר דשיטת ר"ש היא דשחוטי חוץ בשריפה היה אפשר לישב קושית התוס' בב"ק דף ע"ו אמאי חשיב קדשים בחוץ לר' שמעון שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פרכוס דבר העמדה והערכה הוא, ובשלמא פסול שהוא בשריפה אין לו פדיה דמצוה לשורפו, אבל קדשים בחוץ הן מן הנקברין עיי"ש בתוס', ולפי הנ"ל ניחא דלר"ש לשיטתו גם שחוטי חוץ מצותן בשריפה, וכמ"כ היה אפשר לישב תמיהת התוס' בבכורות ל"ג ע"א על הא דאמר ר' אליעזר בר' שמעון בשתי חטאות אחת בע"מ ואחת תמימה וכו' דהבשר יצא לבית השריפה עיי"ש בתוספות, די"ל דר"א בר"ש סבר דכל קדשים שאסור לשוחטן ושחטן בחוץ יש להם דין שחוטי חוץ, וקאי בשיטתיה דאבוה דשחוטי חוץ בשריפה, ועדיין צ"ע בכ"ז.
לסימן ה
דף מז: ע"ב
ד"ה ודע, יש להוסיף דבדוחק י"ל דלא גזרו רבנן איסור הנאה אלא היכא שהשחיטה אסורה מה"ת, אבל הרבה יש לפקפק וד"ל.
דף מח: ע"ב
בסוף הענין, יש להוסיף דאף אם נדחוק לפרש כונת רגמ"ה דהלמוד הוא מקדשי קדשים שנשחטו בדרום אין זה סותר עצם פלפולנו, די"ל דר' יהודה סבר דקדשי קדשים שנשחטו בדרום בשריפה דהוה פסולו בקדש, והו"א דנלמד כר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה מקדשי קדשים שנשחטו בדרום דיהיו ג"כ בשריפה ואיצטריך קרא למעט דאינן בשריפה, ואי הוה ילפינן כר' שמעון ממילא הוו אסורין בהנאה, דשריפה ואיסור הנאה תליין בהדדי, אבל השתא דמיעט הכתוב שלא ללמוד כך, ממילא אין לנו למוד דחולין שנב"ע אסורין בהנאה. ולמה שרצינו לאמר דר' יהודה סבר ג"כ דשחוטי חוץ בשריפה לכאורה הר"ז מופרך מסתמא דגמרא בבכורות כ"ח ע"ב דמשמע שם דהא דבכור שנשחט שלא ע"פ מומחה יקבר מצינן לאוקמי אף אליבא דר' יהודה עיי"ש, אכן אין זו פירכא דסוף סוף הרי מוקמינן כר' מאיר, ולא חש הש"ס להאריך כ"כ וד"ל, ועוד דהתם הרי אינו אלא ספק שחוטי חוץ, וכיון דלר' יהודה כפי המבואר בקונטרס אף ספק קדש פסול נתמעט משריפה, מכש"כ ספק שחוטי חוץ. ויש לפלפל עוד, וההכרח לקצר.
דף נב
ד"ה סוף דבר וכו' עד דשאר איסורי הנאה. צ"ל דרוב איסורי הנאה,
דף נה. ע"א
ד"ה וקצת וכו' עד אבל לא מצינו שיטה כזו. השמטה: ועוד דמה נאמר לריש לקיש דלדידיה ע"כ אף השחיטה דחולין בעזרה מותרת מה"ת.
דף נו. ע"א
ד"ה ותו איכא למידק וכו' עד אמנם, צריך לתקן: ובאמת כל זה שבוש דהא לריש לקיש ההכרח לאמר דסבר דאף מחזיר סימנים לאחורי העורף, דאל"כ איך נאכל, הא הוא טריפה, ועיי' בתוס' שם בנזיר כ"ט, וא"כ אין כאן טריפה כלל.
דף נז: ע"ב
ד"ה איברא דגם בעצם הסברא וכו' ולאחר ההתבוננות קצת לא מסתבר לאמר כך. וקצת יש להעיר ג"כ מספק טומאה ברה"ר אף דלא דמי לגמרי לכאן וגם יש לדחות דשם הלכתא גמירא לה, ועוד דשם יש חזקת טהרה ואינו ספק השקול, ויש לעורר בעצם הדבר דל"ל לאמר דהלכתא גמירא לה, הא בלא"ה ספיקו טהור דיש לו חזקת טהרה, והחדוש אינו אלא ברה"י דספיקו טמא, ויש לעורר הרבה בשיטת הרמב"ם בזה. (ומה דאמרינן בע"ז ל"ז ע"ב הרי מיא בשקעתא דבנהרא זילו טבולו, התם אינו אלא מדרבנן)
דף נח: ע"ב
שורה י"ד, א"כ צ"ל א"נ. אולי כונת הלח"מ ז"ל דמתוך שלבו נוקפו דעתו שאף אם לא חטא יהיה קדש סתם בלי החלט מה יהיה, וע"כ אם באמת לא חטא גליא קמי שמיא שאינו ראוי לפתח אוה"מ כיון שאין קדושתו מבוררת.
דף נט
באמת אין צורך לכל האריכות שבדברינו, דבקצרה י"ל שדעת המקדיש היא שברגע שיודע שלא חטא לא יצא לחולין אלא תחול עליו אז קדושה ודאית, אבל כל זמן שלא נודע אין דעתו שתחול עליו קדושה ודאית, וא"כ לא קשה קושית התוספות ומיושבת שיטת הרמב"ם, דהא הזבח נשחט בחוץ כשהיה קדוש מספק בלבד ולא איקבע האיסור דשחיטת חוץ, ואולם כשנשחט בפנים כהלכתו נעשה קדש ודאי מגזירת הכתוב,
והנה לכאורה אין מקום לדברינו כמה שהקשינו בעצם הדבר דלבו נוקפו באשם תלוי, די"ל דהוא משום דא"ת בא דוקא על חתיכה אחת מב' חתיכות, וע"כ לבו נוקפו דהא ידע שחתיכה אחת חלב אלא שהוא היה סבור דחתיכה זו שהוא אוכל היא שומן, והיה לו לחקור ולבדוק בזה יותר, וע"כ לבו נוקפו, משא"כ בחתיכה אחת והוא היה סבור שהיא שומן ואח"כ נודע שהיה ספק חלב, דכאן היה לו לדקדק יותר מאחר שידע שאחת חלב. ועיין נזיר כ"ג דאמרינן שם דבחתיכה אחת משתי חתיכות הו"א דלא סגי לו באשם עיי"ש. אכן הרי מסוגית הגמרא וכן מפירוש רש"י משמע דהסברא דלבו נוקפו הוא משום שאינו אלא ספק שמא חטא ואעפי"כ הקדישו, גלי דעתו דלבו נוקפו, עיי' בדף כ"ג ע"ב ובדף כ"ד ע"א, ולא משום הטעם דהוה לי למידק יותר כנ"ל, וא"כ שפיר יש מקום לדברינו, וכן משמע גם מלשון הרמב"ם שכתב והואיל ומספק הקדישו וכו' דוק בדבריו ז"ל, ותמצא כן, ולא משום דהוה ליה למידק בשתי חתיכות, ואולם י"ל דלהכי לא אמרו בגמרא טעם זה דהוה ליה למידק, דהא נחלקו האמוראים בפירוש המשנה דספק אכל חלב, אי חתיכה אחת שנינו דלמ"ד דחתיכה אחת שנינו הרי לא שייך טעם זה, ולא רצו להעמיד המשנה דהמביא אשם תלוי דוקא למ"ד דב' חתיכות שנינו, אבל כפי מאי דפסקינן דאינו מביא אשם תלוי אלא בב' חתיכות, יצטרך להבין אמאי לא כתב הרמב"ם טעם זה, אמנם יהיה איך שיהיה אין דברינו בטלים.
לסימן ו
דף ס: ע"ב
ד"ה דהוא איבעיא דלא איפשטא וכו', יש כאן השמטה, וצ"ל, דהא הוא איבעיא דלא איפשיטא שם בב"מ אם יש בחסימה האיסור דאמירה לנכרי, וממילא הוא ספק אם יש בכלאים האיסור דאמירה לעכו"ם".
לסימן ז
דף סב: ע"ב
ד"ה ואילולא שנאמר דנוסחתנו משובשת יצא לנו דלשיטת הירושלמי אף לאו אין בה וכו'. הנה האמת עד לעצמה דאמנם הנוסחא מוטעת, ואף כי בירושלמי שתחת ידי, דפוס פיטרקוב, וכן מצאתי גם בירושלמי דפוס זיטאמיר, הגירסא היא יאכלו, ביו"ד, הגירסא הנכונה צריכה להיות ואכלו, בוי"ו, וא"כ אין שום ראיה מהירושלמי כמובן, ומצוה לתקן בהוצאות הבאות של הש"ס ירושלמי.
סוף הספר