אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן
השמטות ותיקונים
השמטות ותיקונים לאור הישר
השמטות ותיקונים תשלומין לראשון הוא ספר "אור הישר" לבל יחסר המזג לגליון הדפוס.
דף ב. ע"א
ומה נאמנו בזה דברי הירושלמי בשבת פ' כל כתבי ה"ד, שביארו למתניתין דתנן התם ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, שכן דרכן להזמין אורחים בשבת, ופי' בק"ע וז"ל שכן דרכן להזמין אורחים בשבת הלכיך מותרים להציל לעצמן כל אחד מזון ג' סעודות עכ"ל וכ"כ בפ"מ ע"ש, ופירושם דחוק דלדבריהם משמע דהירושלמי בא לביאור המשנה מצד היתר הזוכים, והלשון מוכח דאתא מצד היתר המזכה, ומשמע דגם בס' ניר על הירושלמי שם הרגיש בדוחק זה, ולכן כתב וז"ל לענ"ד צ"ל שאין דרכן להזמין אורחים בשבת, ואומר לחלק מ"ש דגבי בגדים אמר עמי והכא אמר לכם ע"ש, והנה מלבד שדבריו קשים להולמם אין כדאי בשביל דקדוק קטן כזה לשבש לשון הירושלמי, דכבר הקדימו בפני משה על מקומו לדקדק בזה וכתב ז"ל, דהתם לא תני עמי אלא לכם לפי שלפעמים אינן רשאין להציל את המזונות כדרך שהוא מציל כגון שהוא לא סעד והן סעדו או להיפוך, וע' במפרשי המשנה על משניות ודבריהם נכונים בטעמם.
אכן לפ"ד הריטב"א שהבאתי ניחא, שהקשה שם וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, אע"ג דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן, שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין ע"ש, ולפ"ז י"ל דלהירושלמי גופיה היה קשה משה"ק הריטב"א הרי הפקר בשבת אסור, ושפיר תירצו שכן דרכן להזמין אורחים בשבת, ולא הוה אלא כמזמינם לסעודת שבת, ולית בה משום לתא דהפקר כלל, וכה"ג ביאר הר"ש רפ"א דמע"ש לדברי הירושלמי שם לענין מעשר שני, דבמתניתין שם אסר במכירה ומתיר במתנה, וכ' ז"ל אפילו למ"ד מתנה כמכר בכי האי גוונא שמזמן את חבירו שיאכל אצלו מודה דשריא ואנשי ירושלים חכמים גדולים ומבינים מתוך רמז כו' ע"ש, ואפ"ה ליכא למפשט מינה דס"ל להירושלמי דהפקר אסור בשבת, דאפ"ל דהירושלמי בא לתרץ אפילו אם היה מקום לאסור הפקר בשבת, ולה"ק דהבא לכו"ע מותר, משום דלאו מטעם לתא דהפקר אתינן עלה, רק כמזמין אורחים בשבת הוא, וזה יעשה אפילו שלא בסכנת דליקה].
ובדמיון הרמב"ן הפקר בשבת להא דאין מקדישין גזירה משום מקח וממכר כו', שהוקשה שם לע"ד דהתם אקנויי לאחריני הוא, משא"כ הפקר שהוא רק סילוק רשות כדכתבו התוס' ביבמות דמ"ח כו' ע"ש, וע' בשעה"מ פ"ח ה"ב מה' לולב ובפכ"ג הי"ד מה' שבת, נלע"ד דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' בב"מ די"ב ע"א גבי מתגלגל דרש"י ס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה אותו, וגריס שם ואפקריה, וכ"ד רב יהודאי גאון וכ"כ בנמו"י ע"ש, אולם בתוס' שם הקשו כיון דאפקריה יצא מרשותיה ואיך חשיב ליה דעת אחרת מקנה ע"ש, והתוס' לטעמייהו דהפקר אינו אלא סילוק רשות כנ"ל, ולשיטתם שפיר הקשו דמאחר שיצא מרשותו איך חשיב דעת אחרת מקנה, אולם רש"י וסיעתו דס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה, דעתם דהפקר אינו אלא סילוק בעלמא ובזה נפקא לגמרי מרשותיה, רק איסור בל יחל רביע על הפקרו אם ירצה לחזור בו כמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' נדרים, אבל בכ"ז אינו יוצא מרשותו לגמרי והזוכה בו מיד בעלים הוא זוכה, ולכן חשיב דעת אחרת מקנה אותו, וכ"כ בקצוה"ח ר"ס רע"ג ע"ש, וכיון דלהחפץ המופקר יש קונה ומקנה משו"ה שפיר מדמה הרמב"ן איסורא דהפקר בשבת להא דאין מקדישין כו' גזירה משום מו"מ, אבל התוס' לשיטתם דהפקר אינו אלא סילוק רשות, שפיר הקשו כיון דאפקריה יצא מרשותו ואיך חשיב דעת אחרת מקנה, ולפ"ד התוס' כיון דאינו מקנה לשום אדם, שפיר י"ל דלדידהו מותר להפקיר בשבת, דלא דמי למקח וממכר או לפדיון הבן דאסור בשבת משום דדמי למו"מ, כמש"כ הריב"ש בסי' קנ"ו ובתה"ד סי' רס"ט, והביאו לדינא ביו"ד סי' ש"ה סי"א ובאו"ח סי' של"ט ס"ד ע"ש, כיון דבהפקר אינו מקנה לשום אדם כנ"ל.
אמנם לכאורה לא יספיקו דברי, לפ"ד הנה"מ בסי' רע"ג סק"א, שיצא לדון דאף לדעת רש"י דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה, הוא רק לענין חצר שאינה משומרת, במשומר לדעת המפקיר סגי, אבל לענין שאר דברים לא חשוב הפקר דעת אחרת מקנה אותו ע"ש, מ"מ י"ל כיון דכשיגיע ליד הזוכה נקרא רשות חדש, דהא עכ"פ עד עתה היתה משומרת לדעת המפקיר, ועתה באה לרשות הזוכה, א"כ דמיא למקח וממכר דאיכא קונה ומקנה כנ"ל.
אכן על עצם ההכרח של הנה"מ לדון בדבר החדש כנ"ל אני תמה, שהק' ע"ד המחבר בסי' רע"ג ס"ו, שכ' ז"ל המפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה, והק' בנתיבות שם הרי דין זה נלמד מהא דקידושין דכ"ג בגר שמת, ושם הלא נעשה הפקר ממילא, והקטן אין לו יד לזכות מההפקר דממילא, ולכך כל הקודם והחזיק בהן זכה, אבל המפקיר עבדו נראה דלפי שיטת רש"י שפסק הש"ך כוותיה בסי' רס"ח דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה ע"ש, ובדעת אחרת מקנה יש יד לקטן לזכות כמבואר לעיל סי' רמ"ג סקט"ו בהגה"ה, א"כ מה"ת לא יהיה הקטן יכול לזכות נפשיה מהפקר, הן אמת דבגיטין דל"ט בהא דאמר התם אף עבד איסורא ולא ממונא ועפירש"י שם מוכח דאף הפקר מדעת אינו מועיל בעבד קטן, אך שם גופיה קשה כיון דההפקר הוי כדעת אחרת מקנה אמאי אינו מועיל בקטן עכ"ל, ומטעם קושיא זו הכריח לחלק גבי הפקר מדעת, בין חצר שאינה משתמרת לשאר דברים כנ"ל.
והוא תמוה אדמקשה מדברי הרמ"א בסי' רמ"ג, דכשיש דעת אחרת מקנה אותו אז קונה הקטן, וא"כ איך כתב המחבר בסי' רע"ג, דבהפקר עבדים הקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה, ולא אמרינן דזוכים הם בעצמם לשיטת רש"י דגם הפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה אותו, טפי הי"ל להקשות מיניה וביה ברמ"א גופיה בסי' רמ"ג שם, דמסיק אהא דקטן זוכה לעצמו כשיש דעת אחרת מקנה אותו, וז"ל אבל במציאה לא ע"ש, ולפ"ד הנה"מ הרי לשיטת רש"י דפסק הש"ך כוותיה, דגם הפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה אותו, א"כ מ"ש מציאה ממתנה, ולא עוד אלא דבסימן ע"ר סי' א' כתב הרמ"א גופיה בהדיא, דמציאה לא חשיבא דעת אחרת מקנה גבי קטן ע"ש.
ובע"כ דע"כ לא אמרינן דע"י דעת אחרת קונה הקטן, אלא היכא דהקנין מהמקנה בא לקטן זה בפרטיות, כהא דאמרינן בסוכה דמ"ו ע"ב לא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט דינוקא מקנא קני ע"ש, הרי דיש שם דעת אחרת מקנה אותו בפרטיות, משא"כ בהפקר דדעת אחרת של המקנה הוא כלליי לכל העולם, וכמו שהוא מקנה לקטן זה, כן הוא מקנה לכל בני אדם הקטנים עם הגדולים, א"כ מהיכא תיתי נימא שיהיה עדיף כח הקטן לקנות במקום הגדולים, ולכן שפיר כתב הרמ"א דבמציאה לא חשיבא דעת אחרת מקנה גבי קטן כנ"ל.
עוי"ל עפ"מ דאמרינן ביבמות דנ"ב ע"ב דבעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני, והטעם משום חסרון הכוונה לקנות כדאמרינן התם, ועפ"ז שפיר קאמר אבא שאול בגר שמת והיו בנכסיו עבדים, דגדולים קנו עצמם בני חורין מפני שהיה להם כוונה לקנין גופם, אבל קטנים שאין להם כוונה לקנות בעצמם, דהא תנן דאין מחשבה לקטן כדמסקינן בחולין די"ג ע"א עכ"פ במחשבה גרידתא ע"ש, ולהכי כל המחזיק בהם זכה בהם, וזהו פסק השו"ע, וכיון דמטעם כוונה לקנין אתינן עלה איך מחלק בנה"מ בין הפקר דגר שמת להפקר דעלמא, הרי במפקיר עבדיו דאיירי בקידושין דכ"ג ובגיטין דל"ט, ג"כ הפקירם לכל העולם, ולאו דוקא בהפקר דנכסי הגר, אלא בכל דבר המופקר צריך כוונה לקנותה, כדאמרינן בב"מ ד"י ע"א כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני בד' אמות לא ניחא ליה דנקני, ופירש"י לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים כסבור שנפילתו יפה לו ע"ש, הרי דגם בכל דבר של הפקר צריך כוונה אל הקנין לקנותו, ואע"ג דהעבד מוחזק בגופו כדכתבו התוס' בקידושין דט"ז ע"א ד"ה והרב, והרא"ש בפ"ק דב"ק סי' כ', מ"מ צריך קנין וכדאמר גדולים קנו עצמן בני חורין, וכל היכא דצריך קנין צריך כוונה אל הקנין כנ"ל, ולפ"ז איך נימא שהקטן יקנה במקום שצריך כוונה, ובע"כ דלא אמרינן דעת אחרת אהני לקטן לקנות, רק גבי מתנה דהוא לו במתנה פרטית, וזהו גופו קניינו, אבל בהפקר דדינו בכלל הוא שצריך כוונת הקנין אל הקונה, ומציאות כזאת ליתא בקטן, והוא הפקר לכל העולם, בודאי דלא שייך בזה סברת דעת אחרת מקנה אותו, וע' בתוס' ר"פ בן סורר ומורה
ושיטת רש"י דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה אותו, הוא רק גבי גדול הזוכה, לאמר דמיד בעלים הוא זוכה, וכדהמשיל הקצוה"ח בסי' רע"ג שם דין זה לנודר לעניים, דהעניים הזוכים בו מיד בעלים המה זוכין וחשיבא דעת אחרת מקנה אע"ג דהנדר כבר נעשה ע"ש,
וע"פ ההנחה דלקנין מהפקר צריך כוונה וקטן אין לו מחשבה, מה מאד מובן הא דתנן בגיטין דנ"ט ע"ב, דמציאת חש"ו יש בהן משום גזל רק מפני דרכי שלום, ואפילו ר' יוסי דקאמר גזל גמור הוא ג"כ רק מדבריהם, כדמסקינן שם ובב"מ די"ב ע"א, וע' בירושלמי דמעשר שני פ"ד ה"ד ואכמ"ל.
ובענין זה ראיתי קושיא במנחת חינוך סוף מצוה שמ"ז, שהביא בשם אחיו הגר"ש ז"ל בגיטין דל"ט ע"ב, בהא דבעי הלכה כר"ש דכסף גומר או לא כו' דההיא אמתא דהוה מרה שכ"מ אתיא בכיא קמיה עד אימת תשתעבד ותיזל ההיא איתתא שקל כומתיה שדא בה א"ל זיל קני הא וקני נפשך אתא לקמיה דר"נ אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש, ופירש"י דלא עשה ולא כלום קאי על קנין איסור אבל קנין ממון נפקע והיינו כר"ש, ולא היא אלא משום דהו"ל כליו של מקנה, ופירש"י דאף מידי שיעבוד לא יצתא כו' דבקנין זה נתכוין לשחררה והרי הוא טעות ע"ש, ובאמת ר"נ סובר בב"מ דס"ו ע"ב במוכר פירות דקל דיכול לחזור אף משבאו לעולם ואר"נ מודינא דאי תפיס לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות הוה מחילה וע"ש בהג"א דהוא מטעם יאוש ולפ"מ דקיי"ל דעבד מוחזק בעצמו [כדהבאתי לעיל בשם התוס' והרא"ש א"כ ניהי דהוה בטעות מ"מ קנתה א"ע לענין ממון דיאוש מהני בעבד כמבואר בש"ם נתיאשתי מפלוני עבדי כו' א"כ אמאי לא נפקע השיעבוד מעליה עכ"ד המנ"ח, ומסיק דהיא קושיא נאה ונשאר בקושיא.
ולע"ד אין לנו שום הכרח לאמר דמשום דעבד מוחזק בעצמו, לכן היתה לההיא אמתא כח לקנות א"ע מיד האדון בטעותו בדין, דהא גם במוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם נעשתה ג"כ המכירה ע"פ דרכי הקנין כדין, ואפ"ה יכול לחזור ביה לר"נ, וע"כ הטעם דמה מועיל לנו טיב דיני חזקה, אם עצם המכירה אינה ע"פ הדין, וה"נ בההיא אמתא מה יועיל לנו מה שהיא מוחזקת בעצמה, אם אופן הקנאתו לא היה בכליו של קונה, ולפ"ז לא היה לה סולם לעלות על חזקתה, ור"נ דאמר בב"מ שם אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, חידש בזה משום דהפירות כבר נאכל, אמרינן כיון דמצד הלוקח באו הפירות הנאכלין בתורת זביני ולא בגזילה, ומצד המוכר שהיה אצלו מחילה בטעות, נגעו ביציאת הפירות מרשותו לתא דיאוש כדעת הג"א, ולהכי לא מפקינן מיניה, משא"כ אי הוו הפירות בעינייהו ודאי הדרו הפירות אל המוכר, ולפ"ז איך מדמה המנ"ח עובדא דההיא אמתא להפירות הנאכלין ולא להפירות דאיתנייהו בעינייהו דס"ל לר"נ שם דיכול לחזור בו, ואדרבה בהא חזינן דר"נ לטעמיה במאי דס"ל בההיא אמתא כמו דס"ל בפירות דקל, דבחסרון ביסוד הקנין לא עשה ולא כלום, וטעות הוא במנ"ח במה שהעתיק בלשון הש"ס דאי תפיס, דבש"ס גרסינן דאי שמיט ואכיל כנ"ל.
השמטות ותיקונים לקונ' דברי יצחק
מפני שבשביל סבות שונות נתחדש ונתחבר הקונטרס "דברי יצחק" בחפזון גדול במשך ששה שבועות ונכתב רובו ככולו במשקל הראשון, מצאתי לנחוץ ולנכון להוסיף לו לוח השמטות ותקונים.
לסימן א
דף מב: ע"ב
ד"ה ולא עוד אלא אפילו זריקה, מדברי התוס' בזבחים ע"ז ע"ב ד"ה חיה משמע דיש איסור דחולין בעזרה בזריקת חולין ע"ג המזבח אם לא כשזורק לשם מים, ומתוס' נזיר כ"ט, ד"ה קסבר חולין, משמע דאף למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא יש איסור דאורייתא בהעלאת איברי חולין וזריקת דם חולין ע"ג המזבח אם לא כשמעלה לשם עצים וזורק לשם מים, ואולי כוונתם לדמות זאת להא דזבחים ל"ד, כלומר קדשים אין חולין לא, והבן, ויש לעיין, וכן יש לעורר בזה דא"כ בשחיטה נמי נימא כך. ואולם מדברי רש"י בכריתות דף ז' ע"ב משמע דאין שום איסור דאורייתא בהזאת דם חולין ע"ג המזבח, דלא גמרינן משחיטה, ואל דברי רש"י הללו כיונתי בדברי דאמרינן על זריקה דחולין מיא בעלמא קמדי. ובזבחים ל"ד כפי שעוררתי משמע דלא נגעו בהעלאת איברי חיה משום איסור דחולין עצמו, ואולי ר' יוחנן לדבריו דריש לקיש קאמר, דהוא סבר דחולין בעזרה לאו דאורייתא (נזיר כ"ט), וע"כ לא הזכיר כאן איסור דחולין בעזרה ולא אמר דעובר בשני עשין בעשה דחולין בעזרה ובלאו הבא מכלל עשה, דבהמה אין חיה לא. אבל זה דחוק,
דף מב: ע"ב
יש להוסיף דאין הכרח כ"כ מהא דלא היה קשה להגמרא איך יניף חולין לפני ה', דהא אי אפשר להניף מבלי שיכניס תחלה, ולעולם היה עובר שני איסורין אלא דנקט האיסור הקודם, וכן מאחר דלמדנו מקרבן לה' שאסור להכניס חולין בעזרה באמת רחוק מהדעת שיהיה אסור להכניס מה"ת ויהיה מותר מה"ת להקטיר איברי חולין ולזרוק דם חולין ע"ג המזבח, וע"כ דלסתמא דגמרא דחולין ק"ל ודאי אסור בכל הני, ומה דמשמע בשאר מקומות דמותר מה"ת, היינו אליבא דהשיטה דהכנסת חולין בעזרה אינה איסור תורה, דלא כדרשת התו"כ דקרבן לה',
דף מג. ע"א
ובדוחק גדול י"ל דדרשת ר' יהודה באה למעט שלא יעשה באופן זה, לגמור בלבו שיחול ההקדש עם התחלת השחיטה דשניהם יבואו כאחד.
לסימן ד
דף מה:
ד"ה אכן מצינו וכו' עד סוף דבר, השמטה: ודוחק לאמר דכונתו בקדשים שנשחטו חוץ למקומן היינו קדשי קדשים שנשחטו בדרום דאין הדמיון עולה יפה כלל כמובן. (ועיי' מעילה דף ב') ולא די לנו הצער הזה שלא מצינו בשום מקום שיטה כזו דשחוטי חוץ בשריפה, אלא שמצינו משניות מפורשות דהן בקבורה, והוא בבכורות דף כ"ח ע"א מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר, ובבכורות דף ל"ז ע"א עיי"ש, אולם כמובן י"ל דהנך משניות דלא כרבי שמעון, ואם נאמר דשיטת ר"ש היא דשחוטי חוץ בשריפה היה אפשר לישב קושית התוס' בב"ק דף ע"ו אמאי חשיב קדשים בחוץ לר' שמעון שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פרכוס דבר העמדה והערכה הוא, ובשלמא פסול שהוא בשריפה אין לו פדיה דמצוה לשורפו, אבל קדשים בחוץ הן מן הנקברין עיי"ש בתוס', ולפי הנ"ל ניחא דלר"ש לשיטתו גם שחוטי חוץ מצותן בשריפה, וכמ"כ היה אפשר לישב תמיהת התוס' בבכורות ל"ג ע"א על הא דאמר ר' אליעזר בר' שמעון בשתי חטאות אחת בע"מ ואחת תמימה וכו' דהבשר יצא לבית השריפה עיי"ש בתוספות, די"ל דר"א בר"ש סבר דכל קדשים שאסור לשוחטן ושחטן בחוץ יש להם דין שחוטי חוץ, וקאי בשיטתיה דאבוה דשחוטי חוץ בשריפה, ועדיין צ"ע בכ"ז.
לסימן ה
דף מז: ע"ב
ד"ה ודע, יש להוסיף דבדוחק י"ל דלא גזרו רבנן איסור הנאה אלא היכא שהשחיטה אסורה מה"ת, אבל הרבה יש לפקפק וד"ל.
דף מח: ע"ב
בסוף הענין, יש להוסיף דאף אם נדחוק לפרש כונת רגמ"ה דהלמוד הוא מקדשי קדשים שנשחטו בדרום אין זה סותר עצם פלפולנו, די"ל דר' יהודה סבר דקדשי קדשים שנשחטו בדרום בשריפה דהוה פסולו בקדש, והו"א דנלמד כר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה מקדשי קדשים שנשחטו בדרום דיהיו ג"כ בשריפה ואיצטריך קרא למעט דאינן בשריפה, ואי הוה ילפינן כר' שמעון ממילא הוו אסורין בהנאה, דשריפה ואיסור הנאה תליין בהדדי, אבל השתא דמיעט הכתוב שלא ללמוד כך, ממילא אין לנו למוד דחולין שנב"ע אסורין בהנאה. ולמה שרצינו לאמר דר' יהודה סבר ג"כ דשחוטי חוץ בשריפה לכאורה הר"ז מופרך מסתמא דגמרא בבכורות כ"ח ע"ב דמשמע שם דהא דבכור שנשחט שלא ע"פ מומחה יקבר מצינן לאוקמי אף אליבא דר' יהודה עיי"ש, אכן אין זו פירכא דסוף סוף הרי מוקמינן כר' מאיר, ולא חש הש"ס להאריך כ"כ וד"ל, ועוד דהתם הרי אינו אלא ספק שחוטי חוץ, וכיון דלר' יהודה כפי המבואר בקונטרס אף ספק קדש פסול נתמעט משריפה, מכש"כ ספק שחוטי חוץ. ויש לפלפל עוד, וההכרח לקצר.
דף נב
ד"ה סוף דבר וכו' עד דשאר איסורי הנאה. צ"ל דרוב איסורי הנאה,
דף נה. ע"א
ד"ה וקצת וכו' עד אבל לא מצינו שיטה כזו. השמטה: ועוד דמה נאמר לריש לקיש דלדידיה ע"כ אף השחיטה דחולין בעזרה מותרת מה"ת.
דף נו. ע"א
ד"ה ותו איכא למידק וכו' עד אמנם, צריך לתקן: ובאמת כל זה שבוש דהא לריש לקיש ההכרח לאמר דסבר דאף מחזיר סימנים לאחורי העורף, דאל"כ איך נאכל, הא הוא טריפה, ועיי' בתוס' שם בנזיר כ"ט, וא"כ אין כאן טריפה כלל.
דף נז: ע"ב
ד"ה איברא דגם בעצם הסברא וכו' ולאחר ההתבוננות קצת לא מסתבר לאמר כך. וקצת יש להעיר ג"כ מספק טומאה ברה"ר אף דלא דמי לגמרי לכאן וגם יש לדחות דשם הלכתא גמירא לה, ועוד דשם יש חזקת טהרה ואינו ספק השקול, ויש לעורר בעצם הדבר דל"ל לאמר דהלכתא גמירא לה, הא בלא"ה ספיקו טהור דיש לו חזקת טהרה, והחדוש אינו אלא ברה"י דספיקו טמא, ויש לעורר הרבה בשיטת הרמב"ם בזה. (ומה דאמרינן בע"ז ל"ז ע"ב הרי מיא בשקעתא דבנהרא זילו טבולו, התם אינו אלא מדרבנן)
דף נח: ע"ב
שורה י"ד, א"כ צ"ל א"נ. אולי כונת הלח"מ ז"ל דמתוך שלבו נוקפו דעתו שאף אם לא חטא יהיה קדש סתם בלי החלט מה יהיה, וע"כ אם באמת לא חטא גליא קמי שמיא שאינו ראוי לפתח אוה"מ כיון שאין קדושתו מבוררת.
דף נט
באמת אין צורך לכל האריכות שבדברינו, דבקצרה י"ל שדעת המקדיש היא שברגע שיודע שלא חטא לא יצא לחולין אלא תחול עליו אז קדושה ודאית, אבל כל זמן שלא נודע אין דעתו שתחול עליו קדושה ודאית, וא"כ לא קשה קושית התוספות ומיושבת שיטת הרמב"ם, דהא הזבח נשחט בחוץ כשהיה קדוש מספק בלבד ולא איקבע האיסור דשחיטת חוץ, ואולם כשנשחט בפנים כהלכתו נעשה קדש ודאי מגזירת הכתוב,
והנה לכאורה אין מקום לדברינו כמה שהקשינו בעצם הדבר דלבו נוקפו באשם תלוי, די"ל דהוא משום דא"ת בא דוקא על חתיכה אחת מב' חתיכות, וע"כ לבו נוקפו דהא ידע שחתיכה אחת חלב אלא שהוא היה סבור דחתיכה זו שהוא אוכל היא שומן, והיה לו לחקור ולבדוק בזה יותר, וע"כ לבו נוקפו, משא"כ בחתיכה אחת והוא היה סבור שהיא שומן ואח"כ נודע שהיה ספק חלב, דכאן היה לו לדקדק יותר מאחר שידע שאחת חלב. ועיין נזיר כ"ג דאמרינן שם דבחתיכה אחת משתי חתיכות הו"א דלא סגי לו באשם עיי"ש. אכן הרי מסוגית הגמרא וכן מפירוש רש"י משמע דהסברא דלבו נוקפו הוא משום שאינו אלא ספק שמא חטא ואעפי"כ הקדישו, גלי דעתו דלבו נוקפו, עיי' בדף כ"ג ע"ב ובדף כ"ד ע"א, ולא משום הטעם דהוה לי למידק יותר כנ"ל, וא"כ שפיר יש מקום לדברינו, וכן משמע גם מלשון הרמב"ם שכתב והואיל ומספק הקדישו וכו' דוק בדבריו ז"ל, ותמצא כן, ולא משום דהוה ליה למידק בשתי חתיכות, ואולם י"ל דלהכי לא אמרו בגמרא טעם זה דהוה ליה למידק, דהא נחלקו האמוראים בפירוש המשנה דספק אכל חלב, אי חתיכה אחת שנינו דלמ"ד דחתיכה אחת שנינו הרי לא שייך טעם זה, ולא רצו להעמיד המשנה דהמביא אשם תלוי דוקא למ"ד דב' חתיכות שנינו, אבל כפי מאי דפסקינן דאינו מביא אשם תלוי אלא בב' חתיכות, יצטרך להבין אמאי לא כתב הרמב"ם טעם זה, אמנם יהיה איך שיהיה אין דברינו בטלים.
לסימן ו
דף ס: ע"ב
ד"ה דהוא איבעיא דלא איפשטא וכו', יש כאן השמטה, וצ"ל, דהא הוא איבעיא דלא איפשיטא שם בב"מ אם יש בחסימה האיסור דאמירה לנכרי, וממילא הוא ספק אם יש בכלאים האיסור דאמירה לעכו"ם".
לסימן ז
דף סב: ע"ב
ד"ה ואילולא שנאמר דנוסחתנו משובשת יצא לנו דלשיטת הירושלמי אף לאו אין בה וכו'. הנה האמת עד לעצמה דאמנם הנוסחא מוטעת, ואף כי בירושלמי שתחת ידי, דפוס פיטרקוב, וכן מצאתי גם בירושלמי דפוס זיטאמיר, הגירסא היא יאכלו, ביו"ד, הגירסא הנכונה צריכה להיות ואכלו, בוי"ו, וא"כ אין שום ראיה מהירושלמי כמובן, ומצוה לתקן בהוצאות הבאות של הש"ס ירושלמי.
סוף הספר