אור ברסלב
אור הישר על בכורות השמטות ותיקונים › השמטות ותיקונים לאור הישר

אור הישר על בכורות· הרב שמואל יצחק הילמן

השמטות ותיקונים · השמטות ותיקונים לאור הישר

השמטות ותיקונים

השמטות ותיקונים תשלומין לראשון הוא ספר "אור הישר" לבל יחסר המזג לגליון הדפוס.

דף ב. ע"א

ומה נאמנו בזה דברי הירושלמי בשבת פ' כל כתבי ה"ד, שביארו למתניתין דתנן התם ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, שכן דרכן להזמין אורחים בשבת, ופי' בק"ע וז"ל שכן דרכן להזמין אורחים בשבת הלכיך מותרים להציל לעצמן כל אחד מזון ג' סעודות עכ"ל וכ"כ בפ"מ ע"ש, ופירושם דחוק דלדבריהם משמע דהירושלמי בא לביאור המשנה מצד היתר הזוכים, והלשון מוכח דאתא מצד היתר המזכה, ומשמע דגם בס' ניר על הירושלמי שם הרגיש בדוחק זה, ולכן כתב וז"ל לענ"ד צ"ל שאין דרכן להזמין אורחים בשבת, ואומר לחלק מ"ש דגבי בגדים אמר עמי והכא אמר לכם ע"ש, והנה מלבד שדבריו קשים להולמם אין כדאי בשביל דקדוק קטן כזה לשבש לשון הירושלמי, דכבר הקדימו בפני משה על מקומו לדקדק בזה וכתב ז"ל, דהתם לא תני עמי אלא לכם לפי שלפעמים אינן רשאין להציל את המזונות כדרך שהוא מציל כגון שהוא לא סעד והן סעדו או להיפוך, וע' במפרשי המשנה על משניות ודבריהם נכונים בטעמם.

אכן לפ"ד הריטב"א שהבאתי ניחא, שהקשה שם וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, אע"ג דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן, שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין ע"ש, ולפ"ז י"ל דלהירושלמי גופיה היה קשה משה"ק הריטב"א הרי הפקר בשבת אסור, ושפיר תירצו שכן דרכן להזמין אורחים בשבת, ולא הוה אלא כמזמינם לסעודת שבת, ולית בה משום לתא דהפקר כלל, וכה"ג ביאר הר"ש רפ"א דמע"ש לדברי הירושלמי שם לענין מעשר שני, דבמתניתין שם אסר במכירה ומתיר במתנה, וכ' ז"ל אפילו למ"ד מתנה כמכר בכי האי גוונא שמזמן את חבירו שיאכל אצלו מודה דשריא ואנשי ירושלים חכמים גדולים ומבינים מתוך רמז כו' ע"ש, ואפ"ה ליכא למפשט מינה דס"ל להירושלמי דהפקר אסור בשבת, דאפ"ל דהירושלמי בא לתרץ אפילו אם היה מקום לאסור הפקר בשבת, ולה"ק דהבא לכו"ע מותר, משום דלאו מטעם לתא דהפקר אתינן עלה, רק כמזמין אורחים בשבת הוא, וזה יעשה אפילו שלא בסכנת דליקה].

ובדמיון הרמב"ן הפקר בשבת להא דאין מקדישין גזירה משום מקח וממכר כו', שהוקשה שם לע"ד דהתם אקנויי לאחריני הוא, משא"כ הפקר שהוא רק סילוק רשות כדכתבו התוס' ביבמות דמ"ח כו' ע"ש, וע' בשעה"מ פ"ח ה"ב מה' לולב ובפכ"ג הי"ד מה' שבת, נלע"ד דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' בב"מ די"ב ע"א גבי מתגלגל דרש"י ס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה אותו, וגריס שם ואפקריה, וכ"ד רב יהודאי גאון וכ"כ בנמו"י ע"ש, אולם בתוס' שם הקשו כיון דאפקריה יצא מרשותיה ואיך חשיב ליה דעת אחרת מקנה ע"ש, והתוס' לטעמייהו דהפקר אינו אלא סילוק רשות כנ"ל, ולשיטתם שפיר הקשו דמאחר שיצא מרשותו איך חשיב דעת אחרת מקנה, אולם רש"י וסיעתו דס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה, דעתם דהפקר אינו אלא סילוק בעלמא ובזה נפקא לגמרי מרשותיה, רק איסור בל יחל רביע על הפקרו אם ירצה לחזור בו כמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' נדרים, אבל בכ"ז אינו יוצא מרשותו לגמרי והזוכה בו מיד בעלים הוא זוכה, ולכן חשיב דעת אחרת מקנה אותו, וכ"כ בקצוה"ח ר"ס רע"ג ע"ש, וכיון דלהחפץ המופקר יש קונה ומקנה משו"ה שפיר מדמה הרמב"ן איסורא דהפקר בשבת להא דאין מקדישין כו' גזירה משום מו"מ, אבל התוס' לשיטתם דהפקר אינו אלא סילוק רשות, שפיר הקשו כיון דאפקריה יצא מרשותו ואיך חשיב דעת אחרת מקנה, ולפ"ד התוס' כיון דאינו מקנה לשום אדם, שפיר י"ל דלדידהו מותר להפקיר בשבת, דלא דמי למקח וממכר או לפדיון הבן דאסור בשבת משום דדמי למו"מ, כמש"כ הריב"ש בסי' קנ"ו ובתה"ד סי' רס"ט, והביאו לדינא ביו"ד סי' ש"ה סי"א ובאו"ח סי' של"ט ס"ד ע"ש, כיון דבהפקר אינו מקנה לשום אדם כנ"ל.

אמנם לכאורה לא יספיקו דברי, לפ"ד הנה"מ בסי' רע"ג סק"א, שיצא לדון דאף לדעת רש"י דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה, הוא רק לענין חצר שאינה משומרת, במשומר לדעת המפקיר סגי, אבל לענין שאר דברים לא חשוב הפקר דעת אחרת מקנה אותו ע"ש, מ"מ י"ל כיון דכשיגיע ליד הזוכה נקרא רשות חדש, דהא עכ"פ עד עתה היתה משומרת לדעת המפקיר, ועתה באה לרשות הזוכה, א"כ דמיא למקח וממכר דאיכא קונה ומקנה כנ"ל.

אכן על עצם ההכרח של הנה"מ לדון בדבר החדש כנ"ל אני תמה, שהק' ע"ד המחבר בסי' רע"ג ס"ו, שכ' ז"ל המפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה, והק' בנתיבות שם הרי דין זה נלמד מהא דקידושין דכ"ג בגר שמת, ושם הלא נעשה הפקר ממילא, והקטן אין לו יד לזכות מההפקר דממילא, ולכך כל הקודם והחזיק בהן זכה, אבל המפקיר עבדו נראה דלפי שיטת רש"י שפסק הש"ך כוותיה בסי' רס"ח דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה ע"ש, ובדעת אחרת מקנה יש יד לקטן לזכות כמבואר לעיל סי' רמ"ג סקט"ו בהגה"ה, א"כ מה"ת לא יהיה הקטן יכול לזכות נפשיה מהפקר, הן אמת דבגיטין דל"ט בהא דאמר התם אף עבד איסורא ולא ממונא ועפירש"י שם מוכח דאף הפקר מדעת אינו מועיל בעבד קטן, אך שם גופיה קשה כיון דההפקר הוי כדעת אחרת מקנה אמאי אינו מועיל בקטן עכ"ל, ומטעם קושיא זו הכריח לחלק גבי הפקר מדעת, בין חצר שאינה משתמרת לשאר דברים כנ"ל.

והוא תמוה אדמקשה מדברי הרמ"א בסי' רמ"ג, דכשיש דעת אחרת מקנה אותו אז קונה הקטן, וא"כ איך כתב המחבר בסי' רע"ג, דבהפקר עבדים הקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה, ולא אמרינן דזוכים הם בעצמם לשיטת רש"י דגם הפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה אותו, טפי הי"ל להקשות מיניה וביה ברמ"א גופיה בסי' רמ"ג שם, דמסיק אהא דקטן זוכה לעצמו כשיש דעת אחרת מקנה אותו, וז"ל אבל במציאה לא ע"ש, ולפ"ד הנה"מ הרי לשיטת רש"י דפסק הש"ך כוותיה, דגם הפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה אותו, א"כ מ"ש מציאה ממתנה, ולא עוד אלא דבסימן ע"ר סי' א' כתב הרמ"א גופיה בהדיא, דמציאה לא חשיבא דעת אחרת מקנה גבי קטן ע"ש.

ובע"כ דע"כ לא אמרינן דע"י דעת אחרת קונה הקטן, אלא היכא דהקנין מהמקנה בא לקטן זה בפרטיות, כהא דאמרינן בסוכה דמ"ו ע"ב לא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט דינוקא מקנא קני ע"ש, הרי דיש שם דעת אחרת מקנה אותו בפרטיות, משא"כ בהפקר דדעת אחרת של המקנה הוא כלליי לכל העולם, וכמו שהוא מקנה לקטן זה, כן הוא מקנה לכל בני אדם הקטנים עם הגדולים, א"כ מהיכא תיתי נימא שיהיה עדיף כח הקטן לקנות במקום הגדולים, ולכן שפיר כתב הרמ"א דבמציאה לא חשיבא דעת אחרת מקנה גבי קטן כנ"ל.

עוי"ל עפ"מ דאמרינן ביבמות דנ"ב ע"ב דבעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני, והטעם משום חסרון הכוונה לקנות כדאמרינן התם, ועפ"ז שפיר קאמר אבא שאול בגר שמת והיו בנכסיו עבדים, דגדולים קנו עצמם בני חורין מפני שהיה להם כוונה לקנין גופם, אבל קטנים שאין להם כוונה לקנות בעצמם, דהא תנן דאין מחשבה לקטן כדמסקינן בחולין די"ג ע"א עכ"פ במחשבה גרידתא ע"ש, ולהכי כל המחזיק בהם זכה בהם, וזהו פסק השו"ע, וכיון דמטעם כוונה לקנין אתינן עלה איך מחלק בנה"מ בין הפקר דגר שמת להפקר דעלמא, הרי במפקיר עבדיו דאיירי בקידושין דכ"ג ובגיטין דל"ט, ג"כ הפקירם לכל העולם, ולאו דוקא בהפקר דנכסי הגר, אלא בכל דבר המופקר צריך כוונה לקנותה, כדאמרינן בב"מ ד"י ע"א כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני בד' אמות לא ניחא ליה דנקני, ופירש"י לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים כסבור שנפילתו יפה לו ע"ש, הרי דגם בכל דבר של הפקר צריך כוונה אל הקנין לקנותו, ואע"ג דהעבד מוחזק בגופו כדכתבו התוס' בקידושין דט"ז ע"א ד"ה והרב, והרא"ש בפ"ק דב"ק סי' כ', מ"מ צריך קנין וכדאמר גדולים קנו עצמן בני חורין, וכל היכא דצריך קנין צריך כוונה אל הקנין כנ"ל, ולפ"ז איך נימא שהקטן יקנה במקום שצריך כוונה, ובע"כ דלא אמרינן דעת אחרת אהני לקטן לקנות, רק גבי מתנה דהוא לו במתנה פרטית, וזהו גופו קניינו, אבל בהפקר דדינו בכלל הוא שצריך כוונת הקנין אל הקונה, ומציאות כזאת ליתא בקטן, והוא הפקר לכל העולם, בודאי דלא שייך בזה סברת דעת אחרת מקנה אותו, וע' בתוס' ר"פ בן סורר ומורה

ושיטת רש"י דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה אותו, הוא רק גבי גדול הזוכה, לאמר דמיד בעלים הוא זוכה, וכדהמשיל הקצוה"ח בסי' רע"ג שם דין זה לנודר לעניים, דהעניים הזוכים בו מיד בעלים המה זוכין וחשיבא דעת אחרת מקנה אע"ג דהנדר כבר נעשה ע"ש,

וע"פ ההנחה דלקנין מהפקר צריך כוונה וקטן אין לו מחשבה, מה מאד מובן הא דתנן בגיטין דנ"ט ע"ב, דמציאת חש"ו יש בהן משום גזל רק מפני דרכי שלום, ואפילו ר' יוסי דקאמר גזל גמור הוא ג"כ רק מדבריהם, כדמסקינן שם ובב"מ די"ב ע"א, וע' בירושלמי דמעשר שני פ"ד ה"ד ואכמ"ל.

ובענין זה ראיתי קושיא במנחת חינוך סוף מצוה שמ"ז, שהביא בשם אחיו הגר"ש ז"ל בגיטין דל"ט ע"ב, בהא דבעי הלכה כר"ש דכסף גומר או לא כו' דההיא אמתא דהוה מרה שכ"מ אתיא בכיא קמיה עד אימת תשתעבד ותיזל ההיא איתתא שקל כומתיה שדא בה א"ל זיל קני הא וקני נפשך אתא לקמיה דר"נ אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש, ופירש"י דלא עשה ולא כלום קאי על קנין איסור אבל קנין ממון נפקע והיינו כר"ש, ולא היא אלא משום דהו"ל כליו של מקנה, ופירש"י דאף מידי שיעבוד לא יצתא כו' דבקנין זה נתכוין לשחררה והרי הוא טעות ע"ש, ובאמת ר"נ סובר בב"מ דס"ו ע"ב במוכר פירות דקל דיכול לחזור אף משבאו לעולם ואר"נ מודינא דאי תפיס לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות הוה מחילה וע"ש בהג"א דהוא מטעם יאוש ולפ"מ דקיי"ל דעבד מוחזק בעצמו [כדהבאתי לעיל בשם התוס' והרא"ש א"כ ניהי דהוה בטעות מ"מ קנתה א"ע לענין ממון דיאוש מהני בעבד כמבואר בש"ם נתיאשתי מפלוני עבדי כו' א"כ אמאי לא נפקע השיעבוד מעליה עכ"ד המנ"ח, ומסיק דהיא קושיא נאה ונשאר בקושיא.

ולע"ד אין לנו שום הכרח לאמר דמשום דעבד מוחזק בעצמו, לכן היתה לההיא אמתא כח לקנות א"ע מיד האדון בטעותו בדין, דהא גם במוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם נעשתה ג"כ המכירה ע"פ דרכי הקנין כדין, ואפ"ה יכול לחזור ביה לר"נ, וע"כ הטעם דמה מועיל לנו טיב דיני חזקה, אם עצם המכירה אינה ע"פ הדין, וה"נ בההיא אמתא מה יועיל לנו מה שהיא מוחזקת בעצמה, אם אופן הקנאתו לא היה בכליו של קונה, ולפ"ז לא היה לה סולם לעלות על חזקתה, ור"נ דאמר בב"מ שם אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, חידש בזה משום דהפירות כבר נאכל, אמרינן כיון דמצד הלוקח באו הפירות הנאכלין בתורת זביני ולא בגזילה, ומצד המוכר שהיה אצלו מחילה בטעות, נגעו ביציאת הפירות מרשותו לתא דיאוש כדעת הג"א, ולהכי לא מפקינן מיניה, משא"כ אי הוו הפירות בעינייהו ודאי הדרו הפירות אל המוכר, ולפ"ז איך מדמה המנ"ח עובדא דההיא אמתא להפירות הנאכלין ולא להפירות דאיתנייהו בעינייהו דס"ל לר"נ שם דיכול לחזור בו, ואדרבה בהא חזינן דר"נ לטעמיה במאי דס"ל בההיא אמתא כמו דס"ל בפירות דקל, דבחסרון ביסוד הקנין לא עשה ולא כלום, וטעות הוא במנ"ח במה שהעתיק בלשון הש"ס דאי תפיס, דבש"ס גרסינן דאי שמיט ואכיל כנ"ל.

תוכן העניינים

אור הישר על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה