אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת בבא מציעא · פרק שמיני
ה"א א"ר לא ממשמע שנאמר כו', מה ת"ל בעליו עמו לא ישלם אלא מכיון ששאל הפרה ושכר בעלה עמה אע"פ שהבעלים חורשין במקום אחר ומתה פטור, פי' דהוא לאפוקי מדעת רב המנונא צ"ה ע"ב דסבר האי אם בעליו עמו אכולה מילתא משמע ומשו"ה ס"ל עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו כו', אלא כרבא שם ובדצ"ז ע"א דאפילו אשקיין מיא או בלימוד הרב עם תלמידיו נחשבו בשאלתם שאילה בבעלים.
ה"ב לילה שבנתיים מהו אית מרין דרך הפרות ללון על בעליהון וזו ע"י ששוכרה אצלו לא לנה כשאולה היא אצלה והוא חייב ואית מרין אין דרך הפרות ללון על בעליהון וזו כשכורה אצלו ופטור. ע' מחנה אפרים ה' שומרים סי' י"ט.
ה"ג תני השאילני פרתך עשרה ימים והשאל לי בהן חמשה ימים ראשונים מתה בתוך האחרונים משיעבוד הראשונים מתה, וקשה רב המנונא דסבר צ"ה ע"ב לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה משום דסבר בעליו עמו אכולה מילתא משמע ע"ש, איך יפרנס לברייתא זו דתני בהדיא דפטור אף דבשעת מיתתה לא היה שאול עמה ומכש"כ דלא היה יחד עם מלאכתה, ובע"כ דס"ל לברייתא דהאי בעליו עמו קאי רק על שיעבוד הראשון דשעת שאלה וצ"ע כעת.
שם שאלה מן הבייר או מן הסנטר או מן האיקומנוס ומתה כמי שהבעלים עמו, הנה הרמב"ם פ"ב ה"ה מה' שאלה פסק דאם נשאל העבד עמה שלא מדעת רבו אינה שאילה בבעלים וע' במה"פ מה שנדחק ליישב דעת הרמב"ם שהוא נגד הירושלמי ע"ש, ולעד"נ דהבבלי גופיה פסק נגד הירושלמי דהא קאמר התם האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי כו' ולדעת הירושלמי אמירה זו למה, ובע"כ דבזולת אמירתו לא היה מועיל עמידתו תחת הבעלים דלא יוכל לחוב לרבו בזה שיהיה השואל פטור מן התשלומים עבור פרתו כדדייק שם הרב המגיד, ועוד שהרמב"ם כתב שם באותה הלכה גבי שליח דאינה שאילה בבעלים וז"ל שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם הבעלים עצמן לא שליח ע"ש, והשתא מה אם הבעלים אמרו לשלוחם צא והשאל עם פרתי אינה שאילה בבעלים., מכש"כ היכא דהבייר עשה מדעת עצמו, וה"נ יש לדייק מדכתיב בעליו בעליו תרי זימני משמע דוקא בעליו וע"ש בתוס' צ"ו סוף ע"א.
ה"ד א"ר יוחנן זו להוציא מידי סומכוס שאומר כל הספיקות יחלוקו א"ר לא תיפתר בשזה אומר ברי לי וזה אומר ברי לי כו', ע' בקו"א לס' מעיני החכמה לב"מ מהדורא בתרא אות כ"ב.
ה"ה ר"ה אמר בששטפן בגושיהן ר' יוסי בן חנינא אומר שני ערלה ביניהן, ע' אור שמח פ"ד ה"י מה' שכנים ובמה שהארכתי בחידושי לבבלי ק"א ע"א.
ה"ו תני כל אלו שאמרו שלשים יום וי"ב חדש לא שידור בתוכן שלשים יום ויב"ח אלא שיודיעו קודם שלשים יום וקודם יב"ח, ע' בביאור הגר"א חו"מ סי' שי"ב ס"ק י"ד.
ה"ז הורי ר' יצחק בר חקולה מזוזה מעשה ידי אומן. הנה אף דכתיבת מזוזה היא מעשה ידי אומן של הסופר, אבל אי אפשר להטיל חיוב שכר המזוזה על המשכיר לפ"מ דמזוזה חובת הדר היא ואסמכינן אקרא דביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר ביה כדפירש"י ק"א סוף ע"ב, אולם נראה דבין לפירש"י במנחות ל"ג ע"א דהא דאמר ר"נ תלי דשא ברישא הוא משום תעשה ולא מן העשוי, כן לפי' התוס' שם דהוא משום היכר ציר, עכ"פ הכנת המקום לקביעת המזוזה זהו ודאי מעשה ידי אומן, ולכן דלא נימא כיון דדין מזוזה הוא חובת הדר משו"ה כל ההכנות לקביעתה הן ג"כ על השוכר, להכי אשמעינן דזהו על המשכיר ולאפוקי ממאי דאמר בבבלי דאפשר בגובתא דקניא שאינו מעשה אומן, וזהו כל החידוש בירושלמי, ועמש"כ בחידושי לבבלי בסוגיין כן בחידושי למנחות שם.
ה"ח שמואל אמר כיני מתניתא כשבא עליו באמצע החדש כו', ע' תוס' ב"ב ל"ה ע"א ד"ה ומ"ש ושם ס"ב ע"ב ד"ה איתמר ושם ק"ו ע"א ד"ה פרושי.
שם א"ר לא לית פשטא על דא שיטת בן ננס דו אמר ביטל לשון אחרון את הראשון, ע' מל"מ פ"ז ה"ב מה' שכירות.
ה"ט המשכיר בית לחבירו וביקש למוכרו א"ר אמי לא על דעת שזה ימות ברעב כו'. ע' בת' הרמ"א סי' כ'.
שם אתא עובדא קומי ר' ניסי ולא קביל מה פליג אמרי ביתיה הוות ממשכנה גבי חד רומי בגין כן הורי כר' אימי, ע' בת' דברי ריבות ס"ס צ"ד.