אור ברסלב
אור הישר (ירושלמי) מסכת בבא מציעא

אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן

מסכת בבא מציעא

מסכת בבא קמא

פרק ראשון

ה"א תני אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי א"ל להד"ם הלך והביא עדים שחייב לו חמישים זוז ר"ח רבה אמר הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר כו', ע' בת' הרא"ש כלל צ"ד סי' ח'.

ה"ב אשה שהיתה רכובה ע"ג בהמה ושנים מנהיגין אותה ואומרת אלו עבדיי והחמור ומשאוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והחמור ומשאו שלי צריכה גט משניהם וצריכה לשחרר את שניהן ושניהן משחררין זה את זה בחמור ובמשאוי שלשתן שוין, וקשה כיון דצריכה גט משניהם הלא מגיע לה כתובה ממ"ג וצריכה לגבות כתובתה מן החמור והמשאוי והכא קתני דבחמור ובמשאוי שלשתן שוין, ודוחק לאמר דכוונתו בשלשתן שוין היינו במה שנתותר אחרי גיבוי כתובתה. דוגמא דאמרינן בקדושין ס"ה ע"ב דגובה כתובתה מן החבילה, משמע דבמותר בחבילה אחרי גיבוי כתובתה יחלקו כולם, ואפשר דס"ל לסוגיא דהכא כמ"ד מטלטלי לא משתעבדי לכתובה וע' כתובות פ"א ע"ב וע"ע ברבינו ירוחם במשרים נתיב פ"ג סוף חלק עשירי ובש"ך חו"מ ס"ס קל"ח.

ה"ג היה רכוב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו תניה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אילו אמר זכה לי זכה כו', הנה כמ"כ אמרינן נמי בבבלי ד"י ע"א אהא דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואם תאמר משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ע"ש, משמע דאילו אמר הרוכב זכה לי לא מצי המגביה לאמר אני זכיתי בה לעצמי, וקשה במה אלים טפי אמירת הרוכב זכה לי מאמירתו תנה לי, מדוע לא יוכל המגביה להשיבו האם מחוייב אני לציית לך ולזכות עבורך ע"פ אמירתך, הלא כמו דלא הייתי מקבל פקודתך אם היית אומר תנה לי כן לא קבלתי דבריך בזה שאמרת זכה לי, וכוונתי היתה מתחילת ההגבהה לזכות רק עבורי ולא נעשיתי שליח בשבילך וצ"ע כעת.

ה"ד ר"ל אמר אבא כהן ברדלייה אדם זכה במציאה בתוך ד' אמות שלו ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו, ע' נועם ירושלמי פאה פ"ד,

שם יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו כו', כה"ג פריך נמי בירושלמי פסחים פ"ג ה"ג, והוא עפ"מ ששנינו בסתמא דמשנתנו בערכין כ"ו ע"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואין זה ענין להא דאמרינן בירושלמי כלאים פ"ב ה"ה ושם פ"ה ה"ה ופ"ז ה"ג דרק ר"ש ס"ל הכי ע"ש דהתם הכוונה בדעתיה דר"ש לגבי כלאים, דמתוך דלא נאסר משום חבירו לא נאסר נמי משום דנפשיה כדפי' הר"ש ע"ש.

ה"ה אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה, ע' אור שמח פי"ז הי"ג מה' אישות.

ה"ו א"ר לעזר שאני אומר כתב ללוות ולא לווה א"ר לעזר אם היה הלוה מודה ה"ז יחזיר כו', ע' אור שמח פי"ח ה"א מה' גזילה.

ה"ז שטר שלוה בו ופרעו לא יחזיר ויגבה בו מפני מירע כחן של לקוחות ר' יסא בשם ר' יוחנן ואפילו לבו ביום, וקשה מי גרע ממלוה ע"פ דר' יוחנן גופיה ס"ל בקידושין י"ג ע"ב ובב"ב קע"ה ע"ב דגם מלוה ע"פ גובה בין היורשין ובין מן הלקוחות מ"ט שיעבודא דאורייתא ע"ש, ומאי מירע כחן של לקוחות איכא הכא וצ"ע כעת.

ה"ח סימפון שיוצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי המלוה פסול אני אומר מתעסק היה בשטרותיו, ע' בת' עין יצחק אה"ע ח"ב סו' ו'.

פרק שני

ה"א מניין לייאוש בעלין מן התורה ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז כו' יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם, וכה"ג בבבלי כ"ב ע"ב מהאי קרא דמסיק אשר תאבד ממנו ומצאת כו' וה"ג שם כ"א ע"ב בזוטו של ים ובשלילותו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייא ע"ש, ומקור זה דיאוש לאבידה הביאו ג"כ הרמב"ם בפי"א מגזילה ואבידה ורש"י בב"ק ס"ו ע"א ע"ש, ובלתי מובן לע"ד מדוע נאדו התוס' שם ממקור זה ומצאו לדייק מדיוקא דמה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין כו' ע"ש, וביותר נפלאתי ע"ד הרא"ש המובא בשטמ"ק שם שכ' וז"ל מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מיניה כו' פירש"י ז"ל מדכתיב אשר תאבד ממנו כו' ול"נ דהתם אין הטעם משום יאוש דאפילו עומד וצווח שאינו מתייאש מותרת דגזה"כ היא דנעשה כצווח על ביתו שנפל כו' עכ"ל, והוא פלא דבירושלמי שלפנינו קאמר בהדיא מניין ליאוש בעלין מן התורה ויליף מהאי קרא שהביא רש"י ז"ל, כן במש"כ ואפילו עומד וצווח שאינו מתייאש אמא מותרת משמע דס"ל דבעומד וצווח הוא דבר ברור דאז יצא מכלל יאוש, ובאמת דבר זה מחלוקת בירושלמי ב"ק פ"י ה"ה דרק ר"ל ס"ל גבי שטף נהר דבצווח ואומר לא נתייאשתי לא הוי יאוש אבל אנן הכא בדרשה זו שפירש"י לר' יוחנן קיימינן ואיהו סבר בירושלמי שם דעומד וצווח לא נתייאשתי ג"כ לא יצא מכלל יאוש משום חזקה מייאש הוא ועמש"כ בחידושי שם, וצ"ל דהא דאמר רבא בבבלי כ"ג ע"א כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס מייאש ליה מינה ע"ש, הוא דוקא בסתם אבידה אבל בשטפה נהר גם איהו ס"ל דחזקה מייאש הוא, לפ"מ דאיהו פסק ביבמות ל"ו ע"א דהלכה כר"י לגבי ר"ל בר מהני תלת ועמש"כ בחידושי שם, ובכל הדברים צ"ע כעת.

ה"ב אמוריה דר' יוחנן אשכח עזיל כריך במקטורה אתא לגבי ר' יוחנן א"ל הן אשכחתיניה בסימטא בפלטיא כו', הנה מהא דשאל אותו אי מצא בסימטא או בפלטיא מוכח דס"ל מקום הוי סימן, אבל עכ"פ תקשה קושית רב מרי בבבלי כ"ג ע"ב דאמר מ"ט אמרו רבנן מקום לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום איתרמי נמי לחברך האי מקום, וע"ש כ"ב ע"ב וברש"י ד"ה מכריז מקום ובפני יהושע שם.

ה"ג א"ר יוסי את שמע מינה בר נש מהלך חורי ר' חלפתא נפל מינייהו חד דינר מכיון דלא ידע למאן מחזרה אינו חייב להכריז, וקשה איך יוכל לזכות בזה הלא יאוש חסר כאן, כדביאר רב נחמן טעמיה בבבלי כ"ו כיון שנפל רק משנים מימר אמר מכדי אינש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה, ואפשר דהכא משום דהאי בר נש לא מצי מיחשד לר' חלפתא למיקם עמיה בדינא ודייני ור' חלפתא מחיל על הדינר דלא ידע בודאי דמיניה נפלה דאי הוה ידע בודאי הוה מהימן ליה האי בר נש, ואיך מצינן למילף דין כזה על סתם שני אנשים שנפל מאחד מהם ואחד ידע בודאי דמיניה נפל הרי לא מתייאש כנ"ל, וע"ש תוד"ה שנפל משנים וצ"ע כעת.

שם ר' לעזר נפל מיניה דינר אושטיה ליה שמעון בר ווה א"ל כבר נתייאשתי מיניה, ע' אור שמח פ"ב הי"ג מה' זכיה.

ה"ד מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים היו, ביאור נחמד בזה תמצא ברמב"ם פט"ז ה"ז ח' מה' אבידה וע"ש בראב"ד והגהות מיימונית ובמש"כ בחידושי לבבלי כ"ה ע"ב.

ה"ה אתון לגביה אמרין ליה מן כדון לית את צריך לעי תובן אמר לון למה אמרין ליה זבנינן לך חד חמר מחד סירקיי ותלי ביה חדא מרגלי כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' רנ"ב ובהגה"ה שם ובסי' שכ"ו ובסי' תתקנ"ג וע"ע בדורות הראשונים מזמן אלכסנדר ינאי פל"ו.

שם בריך אלההון דיהודאי, ע' בתשובות מיימונית לספר קנין סי' כ'.

ה"ו משחרב ביהמ"ק התקינו שיהו מכריזין כו', בבבלי מוזכר שהכרזה זו התקינו שיהו בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואיני יודע מדוע השמיטוהו בירושלמי, וע' בת' מהרי"ק סי' ק"י המובא בסמ"ע סי' רס"ז סק"ד.

ה"ז איזהו רמאי עביד גרמי מחזר מציאן כו', וקשה מאי שייך לאמר איזהו רמאי האם חד מין רמאי ומין רמאות נמצא בכל המקומות והזמנים אצל כל מיני סוגי בני אדם, והתורה אמרה עד דרוש אחיך אותו ושנינו עלה במשנתנו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא כו', וטצדקי לדרישה זו היא באחת משתי אלה אם ע"י עדים או ע"י סימנים מובהקים כמבואר בראשונים ובשו"ע סי' רס"ז ס"ו וע"ש במפרשים, ועפ"ז כל השאלה של איזהו רמאי נפל בבירא דעל כל חשד רמאות יביא ראיה או סימן מובהק וצ"ע כעת.

ה"ח יהודה ברבי עאל לכנישתא שבק סנדלוי ואזלין אמר אילו לא אזלית לא אזלון סנדלוי, ע' כפתור ופרח פ"ז.

ה"ט קורדם מבקע בו עצים אבל לא צינים ועצי זית, וכ' בפ"מ על עצי זית דקשין הרבה ע"ש, ונראה להוסיף על דבריו משום דקטירי כדאמרינן במס' תמיד כ"ט ע"ב וזהו קשיותן ע"ש.

ה"י בכל אתר את מר מ"ע קודמת למצות ל"ת וכא את אמר אין מ"ע קודמת למצות ל"ת שנייא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום, ע' בת' דבר אברהם סי' ט'.

הי"א דר"ח בר ווא בצפורי חמא כל עמא פריי א"ל למה כו"ע פריי א"ל ר' יוחנן יתיב דריש בבי מדרשא דר' בנייה וכל עמא פריי משמעיניה, ע' דורות הראשונים סוף ימי התנאים פי"ח.

פרק שלישי

ה"א אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד אמר נשבע אני וראה אותן שמגלגלין עליו שבועות אחרות וחזר ואמר משלם אני חוששין כו', ע' בחידושי הר"ן לב"מ ל"ד ע"ב ד"ה ומשביעין.

שם היו לו עדים שנגנבה בפשיעה הרי הוא בכלל ישלם ואח"כ נמצאת הגניבה למי משלם לראשון או לשני או לשניהן. הנה היא בעיא דלא איפשטא וע' במה"פ וע"ע בת' הגרע"א סי' רט"ו.

ה"ב ר' אבהו שאל שאלוה בעלים משוכר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר, ע' נחל יצחק סי' ע"ב ענף א'.

ה"ג היא גזילה היא בעילה היא מלוה הכל מודין בפקדון כו', ע' באה"ע סי' מ"ט ובחו"מ סי' שי"ן וסי' שס"ה ובמפרשים שם ובמש"כ בחידושי ליבמות קי"ח ע"ב ולב"מ דף ל"ז.

ה"ד הלכה כרשב"ג כהדא ר' יוחנן חקוקה אפקד גבי ר"ח רובה חד דיסיקיא מלייא חמץ אתא שאל לרבי אמר ימכר ע"פ ב"ד כו', ע' מה שהאריך בזה בת' באר יצחק חא"ח סי' א'.

ה"ה א"ר יוחנן אובדות הן מתפזרות הן, בבבלי ד"מ ע"א הגרסא אמרו לו לר' יוחנן הרבה אובדות כו' וע"ש בתוד"ה וכי מה.

ה"ו לא כן א"ר לעזר למה הדבר דומה לגונב חבית ממרתף חבירו אע"פ שלא ידעו הבעלים בגניבה צריכין לידע בחזרה אמר שנייה היא שיש רשות עליה כו', הנה עפ"ז קשה מאי האי דקמקשה בבבלי אמשנתנו הא מני ר' ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר ד"ר ישמעאל ר"ע אומר צריך דעת בעלים, ולפי המבואר הכא הלא גם לר"ע אתי, דע"כ ל"ק ר"ע אלא בגנב דקני הגניבה להתחייב באחריותה. משא"כ הכא בשומר שיש לו רשות בטלטולה דהא לא יחדו לה הבעלים מקום ומשהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחילה, ומאי דוגמא היא לגנב וצ"ע כעת.

ה"ז נתנן במקום שנוהג ליתן שלו אם היה ראוי לשמירה פטור ואי לא חייב, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ר"צ ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשכ"ד ובת' דברי ריבות סי' פ'.

ה"ח ר' ירמיה בעי מה צרורין בחותם או צרורין שלא בחותם כו', הנה מאי דמספקא לר' ירמיה פשיטא ליה לרב יהודא בבבלי דקאמר בצרורין וחתומין שנו, וכן נקטו בשו"ע לדינא דבצרורין סתמא מותר להשתמש בהם.

ה"ט ר' ירמיה בשם רב הלכה כר"ע אפילו ב"ה חלוקין עליו כו', ע' במה ש שהאריך בזה בעתים לבינה על ס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ז'.

פרק רביעי

ה"א תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב בחליפין א"ר יוחנן ל"ש אלא שור בפרה או חמור בשור הא ציבור בציבור לא קנה כו', ע' אבן האזל פי"ג ה"א מה' מכירה ובלבוש מרדכי לב"מ סי' כ"ג.

ה"ב א"ר אחא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם ומה היה חמסן כו', ע' בת' משיב דבר ח"ב סי' נ"א.

שם אמר ליתן מתנה לחבירו כו' בשעה שאמר צריך לאמר בדעת גמורה מבתר כן אין חזר ביה לא חזר ביה הדא דתימר בעני אבל בעשיר נעשה נדר, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תש"פ דגריס הדא דאתמר בעשיר אבל לעני נעשה נדר וע' במה"פ ובכפתור ופרח פמ"ד.

שם רב מפקד לשמשיה אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש אין הוה מסכן הב ליה מיד ואין עתיר אימליך בי תניינות, ע' בת' עין יצחק אה"ע ח"ב סי' מ"א ובנחל יצחק ריש ה' הלואה.

שם אתא שאיל לר' ינאי א"ל מדבר תורה מעות קונין ולמה אמרו אין קונין שלא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה כו', ע' בת' משיב דבד ח"ג סי' ב'.

שם בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין א"ל במנת דתיקום לי בהון מאה גרבין מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו, ע' אור שמח פכ"ב ה"ג ממכירה וע"ע בתשובות מיימונית לספר קנין סי' כ"ד.

ה"ג תני נקנה המקח חוזר לו הונייתו ד"ר יהודא הנשיא ר' יוחנן אמר בטל מקח, וע' דורות הראשונים מסוף ימי התנאים פ"ח.

שם מכר לו שוה חמשה בששה לא הספיק לישא וליתן עד שהוקיר משבע ר' יעקב בר אידי ר' אבהו בשם ר' יוחנן כשם שבטל מאצל זה כך בטל מזה, ע' מחנה אפרים דיני אונאה סי' י"ב.

ה"ד לא יתנה לא לחרם ולא להרג מפני שמרמין בה את אחרים אלא נוקבה ותולה בצואר בנו, הנה בבבלי מוסיף על זה או בצואר בתו, ולכאורה הוספה זו בלתי מובנת, ואף שדקדוק קל הוא מ"מ משמע שהרמב"ם הרגיש בזה בפ"ז מה' גניבה וכ' ותילה אותה בצואר הקטן.

שם בד"א בדינרין ובסלעין אבל בדינר זהב ובמטבעות כסף מוציאין בשוייהן, וכ' בפ"מ לפי שדרכן להוציאן במשקל ואינו יכיל לרמות בהן ע"כ, וע' ברמ"א סי' רכ"ז סי"ח ובביאור הגר"א שם סקכ"ז.

ה"ה יעקב בר זבדי ר' יוחנן בשם ר' סימון, בירושלמי מע"ש פ"ד ה"ב הגרסא רבי יעקב בר אידא בשם ר' סימיי, ובדורות הראשונים סוף ימי התנאים כ' דגרסא דהתם עיקרית ונימוקו עמו ע"ש ס"פ י"ב.

שם כל מע"ש שאין בקרנו ש"פ אין מוסיף חומש ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל מע"ש שאין בחומשו ש"פ אין מוסיף חומש כו', ע' בס' חיל המלך פ"ה ה"א.

ה"ו תני ר' יודה אומר אף ס"ת בהמה ומרגליות אין להן אונאה ס"ת אין קץ לדמיו כו', הנה הרמב"ם פסק כת"ק בפי"ג הי"ג ממכירה דלס"ת יש אונאה כמו לכל המטלטלין וע"ש בהגהות מיימונית ובסמ"ע סי' רכ"ז סקכ"ה, אמנם סברת ר' יהודא כשהיא לעצמה צריך להבין מה שייך אין קץ לדמיו, הלא גבול וקצבה יש למחיר הקלף ולשכר הסופר עבור כתיבת ס"ת. ואפ"ל בכוונתו דשמחתו בשעה שנזדמן לו לקנות ס"ת אין לשום בשום שומת דמים בעולם, ואחולי אחיל בשעה שקנה על כל מחיר שנאמר לו בשביל סיפוק נפשו שהיה לו לשעה, לכן אף שאח"כ נתגלה לו שנתאנה במחירו, אכן לא היה מקום לאונאה לבטל שמחת נפשו המוקדמת שבשבילה מחל אז אל המוכר כנלע"ד.

ה"ז תנא רבי יעקב עמסונייא מהו אין מפרקסין דלא יימא ליה צור גרמך, פי' דהמוכר עבד כנעני לא יאמר אל העבד שיצייר א"ע בכחל שרק ופירכוס כדי שימצא חן בעיני הלוקח ללוקחו, וכהאי עובדא דעבדא סבא בבבלי שילהי פרקין.

פרק חמישי

ה"א תני ישראל שהלוה בריבית לישראל אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית ד"ר מאיר וחכ"א גובה את הקרן ולא את הריבית. הנה בכה"מ בבבלי שהוזכרה ברייתא זו הלשון בדעת ר"מ קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, ומדוע השמיטו בירושלמי לשון קונסין, ונ"מ הוא לענין קנסו גופן משום שבחן דב"ק ד"ל ע"ב ולקנסו היתירא משום איסורא דב"ב צ"ד ע"ב ודב"מ ע"ב ע"א, כן להא דקיי"ל דהלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו שהביאו התוס' שם וע' בת' הריב"ש סי' שפ"ב וצע"ק.

שם במה קנה רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לחבירו, ע' אור שמח פכ"ב ה"ג ממכירה.

ה"ב א"ר חזקיה לא אמרו אלא זו רבית שהתורה התירה כאן התורה התירה הא במקום אחר לא כו'. ע' בת' הריב"ש סי' ש"ה וסי' תס"ד.

ה"ג חד בר נש אשאל לחבריה דינרין א"ל סב שני דינרין אגרך ומה דינון עבדין דילי ולך כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' רצ"ח ובהגה"ה שם.

שם תני הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תק"ב ובמגיד משנה פ"ז הי"א ממכירה.

שם המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומות כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תש"צ וסי' תתי"ב תתכ"א ובמשכנות הרועים מערכת אות מם סי' ר"ט.

שם ודא מתיבין הונה שליח שנאנס חייב על האונסין פטור על האונסין לא פעמים מתנה ש"ח להיות כשואל. ע' לקמן בפרקין ה"ה ובח"ס חי"ד סי' קל"ד.

ה"ד מקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות מעלין כו', ע' רמב"ם וראב"ד פ"ח ה"ד מה' שלוחין ובביאור הגר"א ליו"ד סי' קע"ז ס"ק מ"ד.

ה"ה ישראל שלוה מעכו"ם ועכו"ם מישראל וישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום ריבית, ע' בבלי ע"א ע"ב ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשצ"א.

ה"ו כל העיירות הסמוכות לטבריא כיון שיצא שער של טיבריא פוסקין, מזה משמע שהיא היתה מטרפולין של כל העיירות הסמוכות ועמש"כ בדורות הראשונים סוף ימי התנאים פי"ח.

ה"ז וכך היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שיעשנה בדמים כו' שמואל אמר הלכה כהלל, בבבלי מסיק ולית הלכתא כוותיה וע' בת' הריב"ש סי' י"ט.

ה"ח ללמדך שכל המלוה בריבית כופר בעיקר כו' מקור הדבר ממש"כ בפ' בהר כ"ה ל"ז ובמרבית לא תתן אכלך אני ה"א אשר הוצאתי אתכם מאר"מ ודרשו שם בספרא פרשה ה', אני ה' מכאן אמרו כל המקבל עליו עול ריבית מקבל עליו עול שמים וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול שמים אני ה"א אשר הוצאתי אתכם על תנאי כך הוצאתי אותם מאר"מ על תנאי שתקבלו את מצות ריבית כו' וע"ש במפרשים.

פרק ששי

ה"א בד"א שלא התחילו אבל אם קבל ממנו שדה לקצור בשני סלעים קצר חצי והניח חצייה בגד לארוג כו', ע' בת' הרא"ש כלל ק"ד סי' ב'.

ה"ב רב אמר כי לי ב"י עבדים אין ישראל קונין זה את זה א"ר יוחנן עבד עברי היא מתניתא על דעתיה דרב בין פועל בין בעה"ב יכול לחזור בו ע"ד דר"י פועל יכול לחזור בו ולא בעה"ב, ע' מחנה אפרים ה' שותפות סי' ב'.

ה"ג ניחא בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר ר"ש בן יקים אמר בשמתה מחמת אויר, ע' ברש"י ותוד"ה כגון שמתה ובהעמק שאלה לשאילתות פ' ויצא סי' כ' אות י"ג.

ה"ד השותפין שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו לשם פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו, ע' משכנות הרועים מערכת אות שין סי' קי"ד.

ה"ה א"ר יוחנן רוצה אדם ליתן כמה ולמכור פירותיו ע"י משכון ר' אבהו בשם ר' יוסי בר"ח רוצה אדם ליתן כמה ולמכור פירותיו למי שיפייסנו ע"י משכון, ויל"ד הלא בודאי אין לו קונים על פירותיו דאל"ה אין ספק שהיה מוכר במזומנים מלהלותם על המשכון, ובאין קונה הרי עלולים לרקבון וזהו שכרו במה שיוציאם מרשותו ובטוח במעותיו ע"י המשכון ולא יהיו בספק רקבון וזהו שכרו לדעת ר' יהודא, והיינו דפירש"י במשנתנו בקצרה וז"ל הלוהו פירות ש"ש דדרך פירות להרקיב עכ"ל, ולפ"ז כל האריכות בדברי ר' יוחנן ופירוש לפירושו דר' אבהו בשם ריב"ח למה, והיל"ל כפירש"י דדרך פירות להרקיב וצע"ק.

ה"ו א"ל למען תלך בדרך טובים אזל וא"ל ויהב גולתיה א"ל יהב לך אגרך א"ל לא א"ל זיל ואמור ליה וארחות צדיקים תשמור, ע' מה שהאריכו בזה המפרשים לעין יעקב.

פרק שביעי

ה"א א"ר הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' שמ"ה ובת' מהרי"ק סי' נ"ד וסי' ק"ב ובת' הרמ"א סי' כ' וע"ע בירושלמי ר"פ מצות חליצה ובת' באר שבע סי' כ"ב.

שם בני טיבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין ע' בת' פנים מאירות ח"ב סי' ס"ג וע"ע בת' הריב"ש סי' תע"ה.

ה"ב מה ת"ל ענבים שלא יקלף בתאנים וימצץ בענבים, אולם בבבלי פ"ז ע"ב ממעטינן מציצה מתיבת ואכלת, ומתיבת ענבים שלא יאכל ענבים ודבר אחר, פי' למתקן במלח שיאכל הרבה, אולם בספרי דריש ענבים ולא תאנים מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים כו'.

שם מה דייש מיוחד דבר שגידולי קרקע יצא החולב המגבן המחבץ כו', ע' בתוס' פ"ט ריש ע"א ובמש"כ בחידושי שם.

ה"ג וכי מה יש בכרם לוכל אלא ענבים ללמדך היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים, ע' משך חכמה פ' תצא בפסוק כי תבא בכרם.

ה"ד זאת אומרת אוכל פועל יתר על שכרו, פי' מדפליג ר"א חסמא ואמר לא יאכל פועל יתר על שכרו מכלל דהא דקאמר דאוכל אפילו בדינר, כוונתו דהשכר היה פחות מכדינר דאל"כ מאי שיעורא דדינר, ועלה מסיק במשנה וחכמים מתירין דהיינו כת"ק, הרי מוכח דפועל אוכל יותר על שכרו.

שם ר' יוחנן בשם ר' ינאי זאת אומרת שיאכל פועל אשכול ראשון ואשכול אחרון, פי' והוא כתירוצא דאי בעית אימא בדצ"ב ע"א דא"ב דרב אסי דאפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו, וע' בתוס' קי"א ע"ב ד"ה לבצור בסה"ד ובמש"כ בחידושי שם.

ה"ה כל שכיוצא בו בא לזיקת המעשרות ואיסור אחר גרם לו כו', ע' במה"פ וברידב"ז וע"ע בתוס' צ"ב ע"ב ד"ה ה"ג ובשטמ"ק שם ובהגהות מיימונית פי"ב ה"ה מה' שכירות.

ה"ו וטמא הכהן עד הערב לרבות את השומרין שיהו מטמין בגדיו. ע' נחל יצחק סי' ע"ד דף קס"ח ע"ב.

ה"ז שאם מתי לא תהא זקוקה לייבום הרי זו מקודשת ותנאו בטל, ע' תרומת הדשן סי' רכ"ג ובאור שמח ס"ה יבום וביד המלך פ"ו ה"ט מה' אישות ובנועם ירושלמי דמאי פ"ו

שם כל דבר שאפשר להתקיים והתנה עמה לא נתכוון אלא להפליגה בין שאמר בכתב בין שאמר בפה כל המתקיים בפה מתקיים בכתב, ע' נוב"י קמא חאה"ע סי' נ"ו.

פרק שמיני

ה"א א"ר לא ממשמע שנאמר כו', מה ת"ל בעליו עמו לא ישלם אלא מכיון ששאל הפרה ושכר בעלה עמה אע"פ שהבעלים חורשין במקום אחר ומתה פטור, פי' דהוא לאפוקי מדעת רב המנונא צ"ה ע"ב דסבר האי אם בעליו עמו אכולה מילתא משמע ומשו"ה ס"ל עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו כו', אלא כרבא שם ובדצ"ז ע"א דאפילו אשקיין מיא או בלימוד הרב עם תלמידיו נחשבו בשאלתם שאילה בבעלים.

ה"ב לילה שבנתיים מהו אית מרין דרך הפרות ללון על בעליהון וזו ע"י ששוכרה אצלו לא לנה כשאולה היא אצלה והוא חייב ואית מרין אין דרך הפרות ללון על בעליהון וזו כשכורה אצלו ופטור. ע' מחנה אפרים ה' שומרים סי' י"ט.

ה"ג תני השאילני פרתך עשרה ימים והשאל לי בהן חמשה ימים ראשונים מתה בתוך האחרונים משיעבוד הראשונים מתה, וקשה רב המנונא דסבר צ"ה ע"ב לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה משום דסבר בעליו עמו אכולה מילתא משמע ע"ש, איך יפרנס לברייתא זו דתני בהדיא דפטור אף דבשעת מיתתה לא היה שאול עמה ומכש"כ דלא היה יחד עם מלאכתה, ובע"כ דס"ל לברייתא דהאי בעליו עמו קאי רק על שיעבוד הראשון דשעת שאלה וצ"ע כעת.

שם שאלה מן הבייר או מן הסנטר או מן האיקומנוס ומתה כמי שהבעלים עמו, הנה הרמב"ם פ"ב ה"ה מה' שאלה פסק דאם נשאל העבד עמה שלא מדעת רבו אינה שאילה בבעלים וע' במה"פ מה שנדחק ליישב דעת הרמב"ם שהוא נגד הירושלמי ע"ש, ולעד"נ דהבבלי גופיה פסק נגד הירושלמי דהא קאמר התם האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי כו' ולדעת הירושלמי אמירה זו למה, ובע"כ דבזולת אמירתו לא היה מועיל עמידתו תחת הבעלים דלא יוכל לחוב לרבו בזה שיהיה השואל פטור מן התשלומים עבור פרתו כדדייק שם הרב המגיד, ועוד שהרמב"ם כתב שם באותה הלכה גבי שליח דאינה שאילה בבעלים וז"ל שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם הבעלים עצמן לא שליח ע"ש, והשתא מה אם הבעלים אמרו לשלוחם צא והשאל עם פרתי אינה שאילה בבעלים., מכש"כ היכא דהבייר עשה מדעת עצמו, וה"נ יש לדייק מדכתיב בעליו בעליו תרי זימני משמע דוקא בעליו וע"ש בתוס' צ"ו סוף ע"א.

ה"ד א"ר יוחנן זו להוציא מידי סומכוס שאומר כל הספיקות יחלוקו א"ר לא תיפתר בשזה אומר ברי לי וזה אומר ברי לי כו', ע' בקו"א לס' מעיני החכמה לב"מ מהדורא בתרא אות כ"ב.

ה"ה ר"ה אמר בששטפן בגושיהן ר' יוסי בן חנינא אומר שני ערלה ביניהן, ע' אור שמח פ"ד ה"י מה' שכנים ובמה שהארכתי בחידושי לבבלי ק"א ע"א.

ה"ו תני כל אלו שאמרו שלשים יום וי"ב חדש לא שידור בתוכן שלשים יום ויב"ח אלא שיודיעו קודם שלשים יום וקודם יב"ח, ע' בביאור הגר"א חו"מ סי' שי"ב ס"ק י"ד.

ה"ז הורי ר' יצחק בר חקולה מזוזה מעשה ידי אומן. הנה אף דכתיבת מזוזה היא מעשה ידי אומן של הסופר, אבל אי אפשר להטיל חיוב שכר המזוזה על המשכיר לפ"מ דמזוזה חובת הדר היא ואסמכינן אקרא דביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר ביה כדפירש"י ק"א סוף ע"ב, אולם נראה דבין לפירש"י במנחות ל"ג ע"א דהא דאמר ר"נ תלי דשא ברישא הוא משום תעשה ולא מן העשוי, כן לפי' התוס' שם דהוא משום היכר ציר, עכ"פ הכנת המקום לקביעת המזוזה זהו ודאי מעשה ידי אומן, ולכן דלא נימא כיון דדין מזוזה הוא חובת הדר משו"ה כל ההכנות לקביעתה הן ג"כ על השוכר, להכי אשמעינן דזהו על המשכיר ולאפוקי ממאי דאמר בבבלי דאפשר בגובתא דקניא שאינו מעשה אומן, וזהו כל החידוש בירושלמי, ועמש"כ בחידושי לבבלי בסוגיין כן בחידושי למנחות שם.

ה"ח שמואל אמר כיני מתניתא כשבא עליו באמצע החדש כו', ע' תוס' ב"ב ל"ה ע"א ד"ה ומ"ש ושם ס"ב ע"ב ד"ה איתמר ושם ק"ו ע"א ד"ה פרושי.

שם א"ר לא לית פשטא על דא שיטת בן ננס דו אמר ביטל לשון אחרון את הראשון, ע' מל"מ פ"ז ה"ב מה' שכירות.

ה"ט המשכיר בית לחבירו וביקש למוכרו א"ר אמי לא על דעת שזה ימות ברעב כו'. ע' בת' הרמ"א סי' כ'.

שם אתא עובדא קומי ר' ניסי ולא קביל מה פליג אמרי ביתיה הוות ממשכנה גבי חד רומי בגין כן הורי כר' אימי, ע' בת' דברי ריבות ס"ס צ"ד.

פרק תשיעי

ה"א מקום שנהגו לקצור ותלש א"ל את בעיתה לתלוש וקצר אמרין ליה פוק דריתה, הנה בביאור זה אהא דמשנתנו משמע דמתניתין איירי כשבאו להסתלק המקבל מבעל הקרקע וכן מבואר בשו"ע סי' שכ"ז ע"ש, ולפ"ז יל"ד קצת על מסדר המשנה שהתחיל פרקין מן ההסתלקות זמ"ז ולא מראשית הקבלנות, כהא דתנן לקמן המקבל שדה מחבירו לזורעה שעורין לא יזרענה חטין וכה"ג, וצע"ק.

ה"ב א"ר יצחק בשנקצץ כל האילן אבל אם נשתייר בו ממטע עשרה לבית סאה יכיל מימר ליה כו', הנה מקור השיעור דעשרה לבית סאה הוא הלכה למשה מסיני כדאמרינן במו"ק ד"ג ע"ב וע"ש תוד"ה הלכה ובפיה"מ להרמב"ם ור"ש פ"א מ"ו דשביעית וברש"י סוכה ל"ד ע"א ד"ה עשר נטיעות ובב"ב כ"ו ע"ב ד"ה עשר נטיעות.

ה"ג א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומות כו', ע' בת' חות יאיר סי' קנ"א ובמשכנות הרועים מערכת אות שין סי' קפ"א.

ה"ד כמה כדי להעמיד בה כרי ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל כדי שיעמיד הרחת כו', הנה בברייתא דבבלי ק"ה ע"א תניא המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב לטפל בה שכך כותב לו אנא אוקים ואגור ואזרע ואחצוד ואעמור ואדוש ואידרי ואוקים כריא קדמך כו', והשתא קשה הלא שם לעיל ק"ד ע"א אמרינן דר' יהודא דורש לשון הדיוט מדקאמר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו כו' שכך כותב לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא כו' ע"ש, וה"נ הרי כתב לו אנא אוקים ואוקים כריא קדמך, וא"כ מאי הקשה לו ר' יהודא לת"ק במשנתנו מאי קצבא בכרי, הלא הקצבה היא משום שכך כתב לו ואיהו דורש לשון הדיוט וצע"ק.

ה"ה רב הונא אמר בשנשדפה כל אותה הרוח, פי' באופן זה נקראת מכת מדינה ומנכה לו מחכירו, וע' בת' הריב"ש סי' רמ"ג.

ה"ו תני המקבל שדה מישראל מעשר ונותן לו דר"מ וחכ"א בין מאותו המין בין מאותו השדה תורם ונותן לו כו', ע' ר"ש דמאי פ"ו מ"א ובספר חזון איש לשביעית סי' ד' ס"ק י"ג.

ה"ז במקום שאין שעורים כפליים בחיטין אבל במקום שמעלין שעורין כפליים בחיטין זורעה ש שעורים, נראה דהאי מקום הוא בשדות המודרמות בארץ ישראל שבהן חמה זורחת ומהן חמה שוקעת דמנחת העומר של שעורין בא מהן כדאמרינן במנחות פ"ה, וע' ירושלמי כתובות פ"ה ה"ט ובמש"כ בחידושי שם.

ה"ח המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן כו', הנה הרמב"ם פ"ח ה"ג משכירות פתח השוכר או המקבל שדה מחבירו כו' וע"ש במפרשים, ומהר"י אבוהב הגיה ברמב"ם חוכר במקום שוכר, והמגיה על הגליון דחה לדבריו בשתי ידים משום דאין בין שוכר לחוכר לענין דינא כלל אלא חילוק השם עכ"ל, ולפנינו חזינן דהחילוק ביניהם ד דשוכר הוא בדמים וחוכר הוא בפירות כדכ' הרמב"ם גופיה בריש הפרק. ומדוייק הוא שם בכל הפרק דפעמים פתח בל' שוכר ופעמים בלשון חוכר ובכ"א כוונה מיוחדת ע"ש, ובנוגע להאי דינא דמשנתנו משמע קצת בביאור הגר"א ז"ל בשו"ע ר"ס שכ"ה דגרסתו ברמב"ם חוכר במקום שוכר.

ה"ט המקבל שדה מחבירו שבע שנים בשבע מאות דינר כו', אין כן גרסת המשנה בבבלי ק"י ע"ב.

שם תני המקבל שדה מחבירו זורעה שנה אחת ולא צימחה כופין אותו לזורעה שנייה שנייה ולא צימחה אין כופין אותו לזורעה שלישית כו', הנה ברייתא זו כרבי דבתרי זימני הוי חזקה ולית מאן דפליג כמו בבבלי ק"ו ע"ב גבי אכלה חגב או נשדפה. דהתם תניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה ועמש"כ בחידושי לבבלי במכילתין שם ולחולין מ"ז ע"ב.

ה"י שמואל אמר למחר עובר משום ביומו תתן שכרו, פי' דהוא לאפוקי מדרב בבבלי ק"י ע"א דשכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין, ועלה קאי שמואל ואמר לפי שהיום הולך אחר הלילה להכי אינו עובר עד למחר בערב ורק אז עובר משום ביומו תתן שכרי, אמנם נ"מ נמי לענין שבועה שתקנו חכמים שכיר בזמנו נשבע ונוטל, וע' אור זרוע למכילתין סי' שס"ה.

אכן יל"ד קצת מנ"ל לשמואל למיפלג עליה דרב מטעמא דהיום הולך אחר הלילה כדפירש"י, הלא באותו ואת בנו איצטריך להו גז"ש דיום אחד האמור באו"ב מיום אחד האמור במעשה בראשית כדתנן בחולין פ"ג ע"א. והטעם משום דבקדשים לילה הולך אחד היום כדאמר בברייתא שם, והכא החליט שמואל דהיום הולך אחר הלילה בנוגע לעבירה דחמש שמות ועשה אחת בלא שום איזה מקור וצע"ק.

הי"א כתיב לא תעשוק עני ואביון מאחיך אלו ישראל כו', ע' בת' חכם צבי סי' כ"ו ומה שהאריך בזה הגאון מהר"ח זצ"ל מוואלאזין בת' חוט המשולש מסי' י"ד בכמה תשובות.

הי"ב א"ר לא זימנין דתיפתר ההן קרא לא תבוא עליו השמש לא תדנח עלוי שמשא וזימנין דתיפתר לה לא תטמעי עלוי שמשא, ע' משך חכמה פ' תצא בפסוק ביומו תתן שכרו.

הי"ג ענייה אין ממשכנין אותה כל עיקר עשירה ממשכנין אותה ואינו מחזיר שמתוך שבא אצלה משיאה שם רע, ע' משך חכמה פ' תצא בפסוק ולא תחבל.

פרק עשירי

ה"א אלא נוטל מאה ואחת כדי להפריש תרומה ותרומת מעשר מן הטבל, הנה לפ"מ דאמרינן בירושלמי דמאי פ"ז משמע דתרומה גדולה כבר הורמה, ועמש"כ בחידושי לדמאי פ"ז מ"ז.

ה"ב לא אמרו אלא להדיח את הכוסות ברם אין הוה בעי משזגא מאנין אף ר' אבהו בשם ר' לעזר מודי במעזיבה עבה כו', ע' בת' הרא"ש כלל ק"ח סי' יוד ובראב"ן סי' א' ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' צ"ב וסי' תת"ז ובת' הגרע"א ס"ס קנ"ב.

ה"ג אלא בעל הבית מבקש לבנות ובעל העלייה אינו רוצה כו', ע' בת' מהרשד"ם סי' רס"ח ובת' הרמ"א סי' ע"ז.

ה"ד שמענו שאין כופין והתני ר' חייה כופין נימר ולא פליגי מן דמר כופין שהוא שם ומן דמר אין כופין בשאין עומד שם, ע' בנמו"י מה שהאריך בזה במשנה הקודמת, וע"ע במשכנות הרועים מערכת אות שי"ן סי' קכ"ח.

ה"ה ר' יודה אומר בשעת הזבלים פורק אדם זבלו בפתח חצירו ברה"ר כו' בא אחר והוזק בו חייב כו', הנה מסגנון ל לשון הירושלמי משמע דזהו סיום מדברי ר' יהודא, וא"כ קשה דבבבלי קאמר אמשנתנו לימא מתניתין דלא כר"י דתניא ר' יהודא אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל ל' יום כו', ומשני אפילו תימא ר' יהודא מודה ר' יהודא שאם הזיק חייב לשלם ע"ש, ולפי המבואר הכא מאי קמקשה לכתחילה ומאי צריך לשנויי מצד הסברא הלא ר' יהודא גופיה מסיק הכי בדבריו בא אחר והוזק בו חייב, וכן קשה על סוגיא דב"ק ד"ל ע"א דהתם קאמר נמי לימא מתניתין דלא כר"י כו' ומשני כמו בבבלי הכא, ור"נ משני מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ור' יהודא היא ע"ש, ולפי המבואר הכא מה שייך לדחוקי לאמר דמיירי שלא בשעה הוצאת זבלים הלא ר"י גופיא קאמר דאפילו בשעת הוצאת זבלים נמי חייב אם הזיק, ובע"כ דמפורק אדם עפרו כו' היא ברייתא בפ"ע והוא רק מדברי ת"ק דר' יהודא בברייתא הקודמת.

ה"ו כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ רב ושמואל ח"א מחצה לזה ומחצה לזה וח"א כולו לזה וכולו לזה כו', ע' עמק יהושע ס"ס י"א.

תוכן העניינים

אור הישר (ירושלמי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה