אור הישר (ירושלמי)· הרב שמואל יצחק הילמן
מסכת בבא קמא
פרק ראשון
ה"א תלדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה כו', בבבלי לא חשיב דחייה בין התולדות וע"ע מגדל עוז רפ"ב דנזקי ממון.
שם א"ר לא צריך הוא שיאמר לכל אחד ואחד והשור מלמד שהבעלים ממפלין בנבילה דכתיב והמת יהיה לו כו', ע' משך חכמה לפ' משפטים בפסוק שדה או כרם ד"ה מכילתא.
שם וכתיב בבור והמת יהיה לו תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם ש שאין לו הנאה במותו, ע' בספר ארעא עא דרבנן סי' צ' וסי' ת' ובמש"כ בחידושי לבבלי ד"ט ע"ב בתוד"ה מה ובד"י ע"א בתוד"ה שהשור ולזבחים ע"א ע"ב בתוד"ה ובטריפה וע"ע באור שמח פ"ה ה"ב מה' טוען.
ה"ב כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כו' תני ר' חייה זה השור והבור והאש לא תנה א"ר ירמיה האש להכשר נזקין, לולא פי' המפרשים היה נלע"ד דהנה מה דר"ח מפרש למשנתנו דקאי אשור ובור, בודאי כוונתו למעט בזה שאר אבות נזיקין, ובשלמא מבעה אפשר דס"ל מבעה זה אדם ואדם שמירת גופו עליו הוא, ולא שייך לכוללו בחבתי בשמירתו דמתניתין אבל מדוע ממעט אש, והשיב ר' ירמיה דבנוגע לשמירה לא יתכן אלא בשני אלו, דבשור כתיב ולא ישמרנו הרי דחיובו על העדר השמירה, ובבור כתיב ולא יכסנו ומפרשינן בבבלי ר"פ הכונס הא כסהו פטור, וה"נ אמרינן בזבחים ס"ו ע"א עילוייה הוא דרמי לכסויי, משא"כ באש אף דמחוייב ג"כ לשמור גחלתו אבל מקור החיוב דחייביה רחמנא הוא על ההבערה דלכתחילה, כדאמרינן בבבלי נ"ה ע"ב שם, שלם ישלם המבעיר את הבעירה עד דעביד כעין מבעיר ופירש"י בפשיעה ע"ש, הרי דחיובו על עצם פעולת ההבערה. וזוהי כוונת ר' ירמיה דקאמר האש להכשר נזקיו, פי' חיוב האש הוא מפני שהוא בעצמו הכשיר את הנזק, ואין מקום לכוללו בין חבתי לשמירתו דמשנתנו, ושפיר פירש ר' חייה רק הני תרתי.
שם א"ר יוסי ואין כיני האש להכשר נזקיו מקבל עליו ההתרייה בדעת זו ולוקה, יל"ד מלקות מאי עבידתה הלא כתיב שלם ישלם המבעיר ואין לוקה ומשלם.
שם מאי כדון האש להכשר נזקיו מקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובושת, וכה"ד הרמב"ם פי"ד הט"ו מנ"מ, וע' בבלי כ"ג ע"א וברש"י ד"ה לחייבו בד' דברים.
שם בשאמר לו סוד את הבית הזה וקנה אותו דמר ר' אמי בשם ר' לעזר שמירת נזקין כשמירת קנין. עמש"כ בחידושי למכילתין דף נ"א ע"א.
שם כמה שיעורו להמית יוד טפחים ולהזיק כל שהוא סומכוס אומר לעומקו שלשה לאורכו ולרחבו ארבעה כו', ע' באור שמח פי"ב הט"ו מנ"מ. ה"ג ונשים בכלל הנזק לפי שלא תפש הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האשה, ע' בתוס' ט"ו ריש ע"א.
שם תני ר' ישמעאל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. הנה לפ"מ דהתוס' בשבועות ד"ה ריש ע"א דייקו מר' ישמעאל אדתני דבי ר' ישמעאל ע"ש. לפ"ז איכא נמי למידק הכא, דבבבלי ט"ו ע"א ילפו תנא דבי ר' ישמעאל מקרא דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, ומהא דואלה המשפטים ילפו דבי ר"א ע"ש.
ה"ד א"ר יוחנן דר' טרפון היא ברשות הניזק ר"ט אומר נ"ש וחכ"א ח"נ, הנה חידושא דר' יוחנן, משום דרישא ודאי רבנן היא כדדייק בבבלי, וכדי דלא תקשה לאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו רישא רבנן וסיפא ר"ט, להכי מצא לנכון להודיע דבע"כ סיפא ר"ט וכאוקימתא דשמואל, ולאפוקי משאר אמוראי דדחקי לאוקמי כולא מתניתין כרבנן או כר"ט ע"ש.
ה"ה מתניתא מסייע לר"ל (בגה"ש גריס לר"י) היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו כו', ע' בת' אחיעזר ח"א סי' י"ט.
פרק שני
ה"א ואין דרכה להתיז צרורות א"ר אמי כשהיה כלי נתון בידי אדם אבל אם חיה מונח ברשות הרבים הואיל וזה מונח ברשות וזו מהלכת ברשות פטור, וקשה איך נוכל לאוקים לצרורות דמשנתנו ברה"ר, הלא רש"י פי' בהדיא דברשות הניזק איירי ויהיב טעמיה למילתיה דברה"ר פטור כדאוקימנא פ"ק דצרורות תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר ע"ש ועוד מאי עדיפותיה אם הכלי נתון בידי אדם ברה"ר או נתגלגל שם ע"י סבה אחרת. וע' מה שנדחק בפירושו בפ"מ ומה"פ.
אולם בחידושי הרשב"א לדף כ' ע"א הביא לשון הירושלמי בזה"ל א"ר אימי כשהיה כלי נתון ביד האדם אבל אם היה מונח ברשות וזה מהלך ברשות פטור עכ"ל, א"כ לא נזכר כלל תיבת הרבים רק רשות, והכלי הוא ביד האדם, ועפ"ז תתפרש הירושלמי בפשיטות, דהמקשה הרגיש מה ענין מבעטת לצרורות הלא תנן שילהי פ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ובע"כ מבעטת היא בשינוי, וצרורות אורחיה הוא. ולהכי הקשה ואין דרכה להתיז צרורות. והשיב ר' אימי כשהיה הכלי נתון ביד האדם, ומצד זהירות האדם ג"כ שלא יגיע ההיזק אל הכלי ולו בעצמו ע"י הצרורות, נחשב היזק כזה כשינוי, ועלה מסיק אבל אם היה מונח ברשות, פי' הכלי שלא בתוך ידו, וזה מהלך ברשות פטור, דהיינו ודאי אורחיה וע' בחידושי הרשב"א שם.
והנה התוס' בריש פרקין ד"ה היתה מבעטת כתבו אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא ע"ש, ולכאורה אפשר לתלות בכוונתם קושית הירושלמי כנ"ל. אכן מדלא הביא לתירוצם דהכא, משמע דכוונתם לקושית הרשב"א ז"ל הרי כבר תנן הבהמה אינה מועדת לבעוט ותירצו דתנו לה אגב דשוה לצרורות, וצריך לפרש דשוים הם במהות ההיזק ששניהם באים ע"י דריסת הרגל, אבל אין לפרש משום דשניהם משלמים ח"נ. דבזה אפשר לחלק ביניהם דח"נ צרורות הוא מהלמ"מ, וח"נ דמבעטת מדין התורה דכתיב וחצו את כספו להיותה תולדה דקרן. אבל בל"ז אפשר לתרץ קושיתם עפמש"כ התוס' ריש ברכות סוף ע"א דרגילות של משניות לאשמעינן בקוצר אף למה שמפורש כבר, ועמש"כ שם עה"ג ובאור זרוע סוף ה' ערב שבת. שם ר' לעזר אומר כל דבר שהוא חוץ לגופה לא חלקו בו חכמים בין ברה"י בין ברה"ר לחצי כופר כו', ע' אור שמח פ"ב ה"ו מנ"מ.
ה"ב רב הונא אמר בשנקשר מאיליו אבל אם קשרו הוא משלם נ"ש, וכ' בפ"מ קשרו הוא בעל התרנגול בעצמו קשר בו הוי כבורו ומשלם נ"ש ע"כ, וקשה מה הכריחו לאמר דקשרו הוא קאי על בעל התרנגול בעצמו, מדוע לא נפרש דקשרו הוא קאי על מי שהוא קשרו הוא חייב בהזיקו, וממילא גם בעל התרנגול בכלל המחוייבים אם הוא קשרו, והא ראיה דבבבלי י"ט ע"ב רב הונא גופיה קאמר לה, ושם הגרסא אבל קשרו אדם חייב ופירש"י חייב הקושר ע"ש, הרי בהדיא דלא קאי דוקא על בעל התרנגול, ופירש"י הוא מוכרח דהא החיוב בקשירת הדליל הוא מטעם בור, ומאי נ"מ אם בעל התרנגול או בעל הדליל ואפילו בדליל הפקר, מי שקשר הדליל הוא עשה את הבור והוא חייב ע"ש ובתוד"ה אבל ובתוד"ה קשרו.
ה"ג מילתיה דר"ל אמר בעטה מהלכת ברבוצה פטור מילתיה דר' יוחנן אמר בעטה מהלכת ברבוצה חייב, הנה בשטמ"ק לדף כ' ע"א כ' וז"ל הקשה רבינו אפרים מאי איצטריך למעוטי וביער בשדה אחר לפטור רה"ר תיפ"ל דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דהניח פירותיו ברה"ר וי"ל כו' ע"ש, ולע"ד בלתי מובן קושיתו אטו האי כל המשנה כו' הוא קרא, עד דתקשה דמדוע איצטריך קרא אחרינא, הלא רק סברא היא ואפ"ל דמקור הסברא נסמכת אהאי קרא דחזינן דתורה חייביה דוקא בשדה אחר אבל ברה"ר פטור, והטעם משום דהניזק שינה והניח פירותיו ברה"ר ולפ"ז הסברא נובעת מהאי קרא גופיה ועוד דהא תברא בצדה מהא דר' יוחנן פליג אכללא דר"ל, ואמר דהאי שינה במשנה פטור הוא דוקא לילך עליו אבל לא לבעוטי בו, הרי דיש גבול לשינוי זה ולאו מילתא דפסיקא הוא לבנות עליו כל מיני השינויים. ובע"כ קרא דוביער בשדה אחר דממנו ממועט רה"ר הוא דוקא בנוגע לאכילת הבהמה ולא לשינויים אחרים וצ"ע.
ה"ד רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם מה שהזיקה והא תנינן מפתח החנות משלם מה שנהנית כו', הגה זו היא קושית ר"נ בר יצחק בבבלי כ"א ע"א, והנה ראיתי בים התלמוד שם שהקשה אמאי נטר רנב"י בקושיתו עד איכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה מחזרת רב אמר חייב ושמואל אמר פטורה. ולא הקשה אליבא דל"ק דרב קאי אמשנתנו, ומה"ט האריך שם להוכיח דכל הקושיא היא דוקא ע"פ פלוגתתם דרב ושמואל משא"כ אי קאי אמתניתין אין מקום לקושית רנב"י ע"ש, והכא חזינן דאע"ג דרב קאי אמשנתנו וכדפי' נמי הפ"מ ושמואל לא נזכר כלל כאן ואפ"ה פריך הש"ס מהא דתנינן מפתח החנות כו', ובע"כ דקושית רנב"י הוה מצי קאי גם על מתניתין כמו על הפלוגתא, אלא דמסדר הש"ס קבע שני הלשונות ובתר הכי מה שהקשה רנב"י, להורות דקאי על שני הלשונות.
ה"ה אית תניי תני שקפצו אית תניי תני שנפלו א"ר יוחנן כיני מתניתא שקפצו נפלו לא בדא, פי' ונ"מ לענין תחילתו בפשיעה וסופו באונס כדאמרינן בבבלי כ"א ע"ב וע' תוס' ב"מ מ"ב סוף ע"א.
שם כלב שנטל את החררה ר"ל אמר במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת ר' יוחנן אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום כו', וקשה א"כ מאי פריך בבבלי כ"ג ע"א וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו כו', הלא נ"מ רבתי בינייהו דלר"י דסבר אשו משום חציו חייב על שיבולת בתרא כמו על שיבולת קמא דחציו נינהו, משא"כ לר"ל חייב דוקא במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת. ולא צריך לחפש נ"מ בדרך רחוקה כזו לענין חיובא דד' דברים אם שרף אשו יד אדם כדפירש"י, וע"ש בתוד"ה מאי בינייהו, ולכאורה י"ל דמזה מוכח דגם בבבלי ידעו דפתיחת מחלקותם דר"י ור"ל היתה כמו שהוא לפנינו בירושלמי, אם במצית שיבולת ראשונה חייב על כל הגדיש מטעם חציו, או דוקא במצית על כל שיבולת ושיבולת, ומשו"ה כדאמר מאי בינייהו לא הוו מצו למימר נ"מ זו, כיון דזאת היתה יסוד מחלקותם, ובע"כ בעו למצוא נ"מ חדתא ואמרו דנ"מ לחייבו בארבעה דברים, אכן ג"ז אינו דאיך נופל בכלל לדרוש מאי בינייהו במקום דהנ"מ ברורה בעצם מחלקותם וצ"ע כעת.
ה"ו יצא ביום הראשון ונגח בשני לא יצא בשלישי יצא ונגח ייבא בתפלוגתא דרב אדא בר אחווה ודרב הונא דאיתפלגון נדה שבדקה עצמה ביום ראשון כו', הנה גם בבבלי ל"ז ע"ב תלאו דין קביעת נגיחה בדין קביעת ווסת ע"ש והנה בדף כ"ד ע"א הובא ברייתא דתניא א"ר מאיר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כש"כ אמרו לו זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה טהורה אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים. ומפרש הרשב"א ז"ל בחידושיו שם בכוונת תשובת ר"מ, להורות דלאו בטעמא תליא אלא גזה"כ היא ולפיכך אין ללמוד לא מזב ולא מזבה לשור דחייבה התורה משום דטבעו להזיק וצריך שמירה ע"ש, ולפ"ז איכא למידק טובא בבבלי ובירושלמי הכא דתלו דין נגיחה בדין קביעות ווסתות, זולת אם נימא דבזה גופה הורו דחברוהי דר"מ לא הודו לו בשעתיה וסברו דבשניהם תלוי בטבע ולא בגזה"כ, ואמוראי בתראי ס"ל כוותייהו, וע"ע באור שמח פ"ו ה"ז מנ"מ.
ה"ז אמר להן ר"ט מה אם במקום שהקיל על השן ועל הרגל ברה"ר שהוא פטור כו' אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון כו', ע' תוס' פסחים י"ח סוף ע"ב ובמהרש"א שם ובגינת וורדים להפמ"ג סי' מ"ט ובמשך חכמה לפ' בא בפסוק אך אשר יאכל.
ה"ח אדם מועד לעולם כו' א"ר יצחק מתניתא בשהיו שניהם ישינין אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד, ע' בת' ריקאנטי סי' תס"ז ובת' הרמ"א סי' ל"ז וע"ע בת' הרא"ש כלל ק"א סי' וי"ו.
פרק שלישי
ה"א שור שעלה בחבירו ובא בעל השור ושמטו מתחתיו אם עד שלא עלה שמטו ונפל ומת פטור ואם דחהו ונפל ומת חייב, וכו' בפ"מ דעד שלא עלה לא נקרא מציל את שלו בשל חבירו דשמא לא יעלה עליו עוד ולאחר שעלה עליו נקרא מציל את שלו בשל חבירו ע"ש, ולעד"נ בד"ז לחלק דאם שמט את שלו מתחתיו, הוא רק מציל בזה ממונו ועביד אינש דינא לנפשיה. משא"כ אם דחה להעליון הרי הוא מזיק. וכ"מ בבבלי כ"ח ע"א דקאמר אמאי חייב שהיה לו לשמטו ולא שמטו ע"ש, הרי דחיובו ופטורו תלוי בין שמטו לדחהו והסברא היא כנ"ל, ומזה הוכיחו נמי בירושלמי בתר הכי דאם ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותו למקום אחר ומשנכסו אין רשאי לפנותן למקום אחר ע"ש. והוא ג"כ בד"ז דעד שנכנסו לתוך שלו ומפנן למקום אחר נחשב רק כמציל שדהו אבל משנכנסו הרי הוא פונה המים מרשותו ויבאו על ידו לרשות אחרת הרי הוא מזיק, אמנם בבבלי ליתנייהו בההיא ברייתא תיבות אם עד שלא עלה, ושם הגרסא שור שעלה ע"ג חבירו להורגו, משמע שהיה ניכר שעלה עליו כמזיק, ולזאת מסתפקנא אם לא היתה בגרסת הבבלי תיבת להורגו, וגם היה בגרסתם כמו בירושלמי עד שלא עלה, אם היו יכולים לאמר בזה כמו שהוכיחו שם עביד אינש דינא לנפשיה כל זמן שלא עלה וצ"ע.
ה"ב ר"ז ור' לא תריהון אמרין מודה ר' יודה לחכמים במפקיר שור שנגח ברה"ר שחייב לא דומה נזק עומד לנזק מהלך, וכ' במה"פ והא דאמר בבבלי בפ"ק ובפ"ד יתר על כן א"ר יהודא אפילו נגח ואח"כ הפקיר פטור כו' ע"ש, לדעתי בלחי מובנת ההרכבה הלא התם איירי בחיוב ההיזק מטעם הנגיחה ולזה אית לן גזה"כ והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין בבעל אחד כמבואר שם י"ג ע"ב וס"ד ע"ב, משא"כ הכא החיוב הוא על שהפקיר נזק מהלך ברה"ר כדאמר הכא וחיוביה מטעם בור, וגרוע נמי מבור ברה"ר שאי אפשר כל כך להשתמר מהזיקו, ולהכי מצאו מקומו דהאי דינא לקבוע כאן ולא גבי דיני נגיחה משום דדמיא לבור ברה"ר וכנ"ל, ועמש"כ בחידושי לבבלי שם ובכ"מ.
ה"ג וגדר שנפל לרה"ר ר' אבהו בשם ר"ל דר"מ היא דר"מ אמר כל המזיק שלא ע"י מעשה חייב והדא אמר דא נתנו לו זמן לקוץ את האילן כו', לכאורה הו"מ למימר דהיינו ר"מ דמחיצת הכרם שנפרצה כו' דמייתי בבבלי ד"ק ע"א ואמרו דר"מ היא וס"ל דמשום דלא גדרה נתחייב באחריותה, הרי דס"ל דמזיק שלא ע"י מעשה חייב. ואפשר דהתם לאו משנה היא כדהאריכו התוס' בזה שם ובריש ב"ב, להכי בחרו בירושלמי ההיא דנתנו לו זמן לקוץ כו' דהיא משנה וסתם משנה ר"מ.
ה"ד המטלטלין מהו שיקנה בגרירה, פי' במשיכה וע' בירושלמי קידושין פ"א ה"ה.
שם בן סו"מ מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה הראשונה או מאחר שהוא חייב בהתריות מיתה יהא פטור כו', ע' בת' אחיעזר ח"א סי' כ"א ובאור שמח פ"ז ה"ז מה' ממרים.
שם מתיבי הא מתניתא זמנין דמותבין לה ומסייעין לר' יוחנן זמנין דמותבין לה ומסייעין לר"ל כו', ע' עמק יהושע סי' יו"ד ובת' ברית יעקב סי' כ"ה ובאור שמח פי"ח ה"ב מה' סנהדרין.
ה"ה שתי ספינות אחת טעונה ואחת ריקנית מעבירין פרוקה מפני הטעונה שתיהן פרוקות או טעונות יעשו פשרה ביניהן, פי' דע"ז נאמר צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כדאמרינן בכבלי סנהדרין ל"ב ע"ב, וע' משך חכמה ר"פ שפטים.
ה"ו לא כן אמר רב בממלא כל רה"ר אמרי כיון שעמד נעשה כקרן זוית, ולכאורה תירוץ זה יתכן רק לשמואל שם בריש פרקין דקאמר בממלא את כל רה"ר או עד שתהא נתונה על קרן זוית, בזה נופל לאמר אם אין טעם הראשון נשאר טעם השני, אבל לרב דאוקים רק טעמא דממלא, עליו הדרא הכא קושית הש"ס לדוכתא הרי כאן אין ממלא כל רה"ר, ובע"כ דרב יודה לשמואל הא דקרן זוית, והשתא כיון דשניהם יודו זל"ז אמאי קא פלגינהו מסדר הש"ס שם, היל"ל התם רב ושמואל דאמרי תרווייהו בממלא או בקרן זוית, כהא דקאמרי התם אליבא דשמואל, ובבבלי דריש פרקין קאמר ר' יוחנן בקרן זוית ושמואל אמר באפילה שנו וצע"ק.
ה"ז יוסי הבבלי אומר היה רץ ברה"ר והזיק חייב ששונה המנהג היה ע"ש ביה"ש פטור, ע' בת' הרא"ש כלל ק"א סי' ה' ובעונג יו"ט סי' ט' ובמש"כ בחידושי לסוכה מ"ה ע"א בתוד"ה מיד התינוקות.
שם הוא יוסי הבבלי הוא יוסי בן יהודה הוא יוסי קטונתא ולמה נקרא שמו קטונתא שהיה קטן חסידים. בבבלי כל המאמר הוא בשם איסי בן יהודה וע' במה"פ וע"ע בבבלי שילהי סוטה ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטונתא שהיה מקטני חסידים.
ה"ח השותפין קונין זה מזה וחייבין זה בנזקי זה וזה בנזקי זה. פי' דוקא אם הזיקו זה את זה אבל הוזקו זב"ז פטורין כמבואר בבבלי מ"ח ריש ע"ב, וע' בחו"מ ס' שע"ח ס"ז ובביאור הגר"א שם ובסי' תכ"א ס"ח.
ה"ט שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים כו' אם עד שלא עמד בדין השביח אין לו אלא כשעת נזקו כו'. ע' אור שמח פ"ז הי"ב מנ"מ. שם מ"ט דר"מ א"ק ומכרו את השור החי וחצו את כספו ומה מקיים ר' יהודא וגם את המת יחצון מיכן שזה מפסיד ח"ג וזה מפסיד ח"נ, ע' בשו"ע סי ת"ג ת"ד ובט"ז שם ובמשך חכמה לפ' משפטים בפסוק וכי יפתח איש בור.
ה"י בן פדייא אמר כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה א"ר יוחנן במבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לאפר והעושה חבורה אינו חייב עד שיהא צריך לדם כו', בירושלמי פסחים פ"ו ה"א פליג בר קפרא וס"ל אפילו א"צ לדם אפילו א"צ לאפר, וע' בת' הרמב"ם דפוס בלפסיא סי' קע"ז ובראבי"ה סי' קצ"ד ובת' הגרע"א סי' קס"ה ובעונג יו"ט סי' מ"ד ובמש"כ בחידושי לכריתות ד"כ ע"א.
הי"א היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר הגדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא הקטן הזיק אחד תם ואחד מועד כו', ע' ש"ך סי' פ"ח סקט"ז ושם בתומים ונתיבות ושער משפט סי' ת' סק"א ובביאור הגר"א סק"ח.
פרק רביעי
ה"א א"ר לעזר ואפילו דבר שדרכו לחלק דיכיל מימר ליה את פרגמטיא דידך סגין כו', ע' בת' ושב הכהן סי' ס"ה.
שם תני שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הן חולקין והתני באלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה כו', ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' י"ב וע"ע בת' הר"ן סי' יו"ד.
ה"ב מכיון שהרג אדם אחד אינו מועד, פי' ואיך יצוייר הא דתנן מועד לאדם אינו מועד לבהמה כיון דאפילו העדאה דאדם גופיה לא משכח דהא נהרג כשהוא תם, ובבבלי מ"א ע"א הקשו קושיא זו אמשנה דשור שנגח את האדם ומת כו', ולפי המבואר הכא קשה אמאי נטרו עד התם ולא הקשו כן בדף ל"ז ע"א אדתנן מועד לאדם אינו מועד לבהמה כדהקשו כאן, וי"ל דבע"כ היינו הך דהא קושיתם בבבלי שם הוא אדתנן דתם שהרג את האדם חייב מיתה כמו מועד, ועלה הקשו וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה, וה"נ אין מקום לקושית הירושלמי בזולת משנה דהתם דשור נהרג על הריגת אדם אחד דלפ"ז איך משכחת להאי דינא דמועד לאדם אינו מועד לבהמה, וא"כ קושיתם ותירוצם מצאו מסילות בשני המקומות ע"פ הכלל דלא משכחת מציאות העדאה בשור שנגח את האדם.
שם רב אמר בשהרג שלשה עכו"ם, ע' בבלי מ"א ע"א ובדף ב' ע"ב ושם ברש"י ד"ה אדם דאית ליה מזלא ובמש"כ בחידושי שם.
שם יצא ביום הראשון ונגח כו' דאיתפלגון נדה שבדקה עצמה ביום ראשון כו', עמש"כ בחידושי לעיל פ"ב ה"ו.
ה"ג חזקיה אמר הופיע מהר פארן והופיע פנים כנגד הכנענים כו', ע' ביפה מראה.
שם באותו שעה גזר ר"ג על גזילת כנענים שיהא אסור מפני חילול השם, ע' בת' מהרש"ם ח"א סי' י"ב ובכפתור ופרח פ"ד.
ה"ד א"ר יוחנן בתחילה אין ממנין אפוטרופין על מנת לחוב להן אלא לזכות להן ואם חבו חבו כו', ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' קמ"ז.
ה"ה תני ובעל השור נקי נקי מחצי כופר דברי ר"א א"ל ר"ע כו', ע' מכילתא משפטים ובהתוה"מ שם סי' ק"ב.
שם ומניין לנזקי העבד ת"ל או בן יגח או בת יגח ואם עבד וגו' רבי חייה בר ווא ורבי שמואל בר רב יצחק ח"א לא תהא תוספת יתירה על העיקר וחרנא אמר משלם לו כל נזקו, ע' עמק יהושע סי' וי"ו.
ה"ו ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא את המכה ויש בו כדי להמית כו', לכאורה איכא למידק מאיזו תיבה יליף לה, הלא תיבת כל איצטריך בסנהדרין ע"ח ע"א להכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות, דרבנן דרשי עד דאיכא כל נפש וריב"ב סבר כל דהו נפש, ותיבת נפש מבע"ל בנדה מ"ב ע"ב להורג תינוק בן יום אחד דחייב, ואפשר דהאי תנא דירושלמי סבר דדרשה דהכא ילפינן מתיבת נפש דהאי קרא דפ' אמור, והורג בן יום אחד נפק"ל מקרא דפ' מסעי כל מכה נפש וע' בתוס' נדה שם,
שם אית תניי תני אין בו כדי להמית א"ר לא ואפילו יש בו כדי להמית ובא אחר והמית הממית חייב, וקשה מה חידש ר' לא הלא בברייתא דספרא ס"פ אמור מבואר כן בהדיא וצ"ע.
שם המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר מקח טעות הוא ושמואל אמר יכיל הוא מימר ליה לשחיטה מכרתיו לך, עמש"כ בחידושי לבבלי ב"ק כ"ז ע"ב ושם מ"ו ע"ב ובב"ב צ"ב ע"ב.
ה"ז מ"ט דר' יודן והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלים לאלו לענין נזקין תני ר' הושעיה לענין נזקין ר"מ מחייב ור' יודן פוטר כו', ע' ברא"ש לעיל פ"ק סי' ט"ז ובתוס' רע"ק דפרקין אות מ"ה ובתשובותיו סי' קצ"ו.
ה"ח תני שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא, ע' בשו"ע של הגאון בעל התניא בתשובותיו חח"מ סי' י"ד ובקצוה"ח סי' ת"ו ובמה שהארכתי בדבריהם בחידושי לכריתות כ"ד ע"א ולזבחים ע"א ע"א וע"ע בעונג י"ט סי' צ"א ובת' ברית יעקב סי' ק"ח ובאור שמח ספ"ב מה' זכיה.
שם וכן עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה עצמו ר"ל אמר ייאוש טעות הוא, הארכתי בזה בחידושי לב"ק ע"ה ע"א ולבכורות כ"ח ע"ב.
ה"ט א"ר לעזר דברי ר"מ שמירת נזקין כשמירת ש"ח דברי ר' יודן שמירת נזקין כשומר שכר, ע' אור שמח פ"ד ה"ד מנ"מ.
שם א"ר לעזר כל שמירה שאמרה תורה אפילו הקיפו חומת ברזל אין משערין אותו אלא בגופו כו', וכ' בפ"מ וז"ל וכלומר דמפרש ולא ישמרנו דקרא שאינו מועיל לו שמירה כו' ע"כ, וקשה הלא פירוש זה נדחה בבבלי שילהי פרקין מפני קושית אביי אלא מעתה דכתיב ולא יכסנו נמי שוב אין כיסוי לזה והתנן כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, כן במש"כ התוס' שם וז"ל וי"ל דבור אית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי משור נגחן ע"ש, וקשה לפ"ז איך הקשה אביי לכתחילה מקרא דולא יכסנו כיון דיש לחלק בין כיסוי דבור לשור נגחן וצ"ע כעת.
פרק חמישי
ה"א וכי כל הפרות מפילות נהלך בהן אחר הרוב ואימור מחמת נגיחה הפילה זאת אומרת שלא הילכו במידת הדין אחר הרוב אלא אחר המיעוט, הנה מלשון זה משמע דהניחו לנו ממשנתנו כלל מונח על כל המקומות דלא אזלינן בתר רובא, ומשו"ה מסיק עלה ר' יוסה במקום אחר הילכו במידת הדין בממון אחר הרוב כהדא דגמל האוחר בין הגמלים כו', אמנם אין כן שיטת הבבלי, דהא בב"ב צ"ג ע"א הקשו ממשנתנו דהכא על רב דס"ל דאזלינן בממונא בתר רובא לימא הלך אחר רוב פרות דמתעברות עברות ויולדות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה ומשני דמספקא במתניתין דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותא הפילה ואיכא למימר מאחורה אתא ומינגח נגחה והפילה הוי ממון המוטל בספק וכל ממון המוטל בספק חולקין. ומשו"ה מוכרחין אנו לאוקים משנתנו כסומכוס דס"ל הכי, אבל לרבנן הממע"ה ובעלמא איכא למימר כרב דבממון אזלינן בתר רובא כדביאר שם ברשב"ם ע"ש, כן אהא דמייתי הכא מדתני ר' אחא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא שם אחד מת בידוע שזה הרגו הרי דהילכו במדת הדין בממון אחר הרוב, גם זה נדחה ע"פ סוגיא דהתם, דאמרו דלאו מטעם רובא מחייבינן אלא דאזלינן בתר חזקה דהוא גופיא מוחזק להכות בשעת רביעה אבל בעלמא לא אזלינן בתר רובא ע"ש וצ"ע.
ה"ב הכניס קדירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ושברן פטור הוזק בהן פטור הדא אמרה הקרן פטורה בחצר שאינה של שניהן. לכאורה ברייתא דארבעה כללות שהיה ר"ש בן אלעזר אומר בנזקין המובא בבבלי י"ד ע"א לא ס"ל הכי. דהתם תניא דאם היה חצר שאינה של שניהם חייב על הקרן ותולדותיו לתם ח"ג ולמועד ג"ש וכ"פ הרמב"ם בפ"א ה"ח מנ"מ, זולת אם נשבש בגרסתם ולאמר דבמקום קרן האמור כאן צ"ל שן ורגל וצ"ע כעת.
ה"ג הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור חוזק בהן פטור הדא אמרה שהשן פטורה בחצר שאינה של שניהן. הנה לשון הרמב"ם בפ"א ה"ח מנ"מ הוא, הזיקה ברה"ר או בחצר שאינה של שניהם כו' אם בשן ורגל הזיקה כדרכה ה"ז פטור מפני שיש לה רשות להלך כאן וכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה ע"ש, ולפ"ז לאו דוקא על שן אלא גם על רגל שהזיקה בדרך הילוכה פטור, ומ"ש דנקט הכא רק שן וצ"ע כעת.
ה"ד הכל מודין בבית שהוא אומר לו הכנס ואני משמרו הכל מודין בשדה שאומר לו הכניסהו ושמרהו מה פליגין בחצר כו', ע' מחנה אפרים ה' שומרים סי' ד'.
ה"ה ר' עוקבא שאל בא על אמו בא על אחותו אף הוא בעל הריון הוא ת"ל בעל את שראוי לקרות בעל יצאו אלו שאינן ראויין להיות בעל, ע' בבלי מ"ג ע"א ובתוד"ה אפילו בא ובת' משיב דבר ח"ג סי' ט"ז ובהתוה"מ משפטים סי' פ"ו.
שם עוברין אין יוצאין בשן ועין ניחא בשן ועין. באור שמח פ"ה הי"ב מה' עבדים גריס. ניחא עין ושן למה ע"ש.
ה"ו א"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור לנזקין שניהן ממקרא אחד נתרבו וכשהוא בא לבור של מיתה את מר פטור על הכלים וכשהוא בא לבור של נזקין את מר חייב על הכלים, ע' בחידושי הרשב"א למכילתין לעיל ד"ג ע"א ובהתוה"מ פ' משפטים סי' קט"ז.
ה"ז היך אפשר לבור של שני שותפין א"ר ינאי תיפתר שנתנו שניהן אבן האחרונה כו', ע' במש"כ כאן בחידושי לבבלי.
שם ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור בכיליו חמור ולא חמור בכיליו כו', וכן הוא נדרש במכילתא, וע' מה שהארכתי בזה בחידושי עה"ת פ' משפטים בפסוק וכי יפתח.
ה"ח לנפילת הבור ונפל שמה שור או חמור, ויל"ד הלא מהאי קרא ידעינן רק הני תרתי ובמשנה תני אחד השור ואחד כל הבהמה, ואכתי שאר בהמות מנא ידעינן, ובודאי נאיד מה"ט בבבלי ויליף מדכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים, וכן קשה אהא דתשלומי כפל דהכא דרשו משור עד חמור ובבבלי יליף מעל כל דבר פשע כלל כל דבר פשיעה. וכן בשאר הדברים בלתי מתאימים הילפותות מקראי דבבלי לירושלמי, ובודאי איכא בהו טעמא רבה וצ"ע כעת.
פרק ששי
ה"א תני ר' יהושע אומר ארבעה אין חייבין לשלם מן הדין ואין השמים מוחלין להן עד שישלמו היודע עדות לחבירו ואין מעיד כו', ע' בת' חו"י סי' מ"ה ובת' שבות יעקב ח"א סי' קמ"ו ובתומים סי' כ"ח סק"ב.
ה"ב תני רועה שמסר צאנו לרועה הראשון חייב והשני פטור רב ור"ל תריהון אמרין מכיון שמסרם לבן דעת פטור, לכאורה משמע דברייתא אתא לפרושי למתניתין דקתני מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. דהיינו תחתיו דבעה"ב להתחייב בהזיקו, ולהירושלמי לא קשה קושית הבבלי נ"ו ע"ב הא תנינן חדא זימנא מסרו לש"ח ולשואל לנושא שכר ולשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים, די"ל כמש"כ התוס' ריש ברכות ד"ה והא קמ"ל דרגילות של משניות לאשמעינן בקוצר אף למה שמפורש כבר ועמש"כ בחידושי למנחות צ"ג ע"א בתוד"ה הכל.
אמנם על רב ור"ל קשה דאמרי מכיון שמסרה לבן דעת פטור איך יפלגו על משנתנו עם ביאור הברייתא ועל סתמא דמשנתנו לעיל מ"ד ע"ב דמסרו לש"ח כו' דכולן נכנסו תחת הבעלים לתשלומין, והאם התם איירי דלא מסרו לבן דעת, וע' בסוגיא דב"מ ל"ו ע"ב ובתוד"ה את מהימנת ובמפרשים שם.
כן יש לדייק בלשון הברייתא דקתני והשני פטור משמע דפטור לגמרי אמאי ניהי דלבעלים יוכל לאמר לאו בע"ד דידי את אבל לשומר קמא מדוע לא ישלם, וכן מצאתי בשטמ"ק בסוגיין ד"ה לברזיליה וז"ל מסרה לרועה אחר לשמרה והזיקה שומר הראשון חייב בנזקיה והוא גובה משומר שני כו' ע"ש, ולא הביא נמי לדברי הירושלמי דהכא וצ"ע כעת.
ה"ג א"ר יצחק גדישין ככלים בבית א"ר יוסי בי ר' בון תיפתר בההיא דאית ליה מסגר, הנה בבבלי נ"ט ע"ב פריך אהא דמשנתנו דאם הוזק בהן בעל הגדיש חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב לימא תנן דלא כרבי דאי כרבי האמר עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור, ומשמע דקושית הש"ס היא דשדה אינה דומה לבית וחצר דמשכחת בהו קבלת השמירה דבעה"ב, משא"כ שדה דפתוחה היא ואיך יקבל בעל השדה שמירה, ומדקתני במגדיש בשדה חבירו דין ברשות עס חיוב שמירה, בע"כ דמשנתנו סתים הכא דלא כרבי דבעי קבלת שמירה, רק אם הכניס ברשות חייב אפילו לא קבל עליו לשמור, ומשני ר"פ בנטר בי דרי עסקינן ובאופן זה גם בגדיש בשדה שייך שמירה. והנה בתוס' וברשב"א ד"ה המגדיש הקשו ל"ל כלל למתנייה הכא כיון דכבר תנינן בפ' הפרה החילוק בין הכניס ברשות לשלא ברשות ותירצו דאיצטריך או למסתמה דלא כרבי או לאשמעינן דאפילו רבי מודה בנטר בי דרי ע"ש.
ועפ"ז נראה דהירושלמי הרגיש בכל מה שהרגישו הבבלי והראשונים ז"ל, ולכן א"ר יצחק בקצרה, גדישין בשדה ככלים בבית, פי' ולהכי כמו דרבי פליג התם כמ"כ פליג נמי הכא דאינו חייב בעל השדה עד שיקבל עליו לשמור, אכן כדי דלא תקשי הלא שדה פתוחה היא ואיך שייך גבה קבלת שמירה כמו לכלים בבית, להכי אתא ר' יוסי בי ר' בון וקאמר תיפתר בההיא דאית ליה מסגר, שהגדיש היה עם מסגר ונופל עליו שם שמירה כנלע"ד.
ה"ד חזקיה אמר כשמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת חייב א"ר יוחנן היא גחלת היא שלהבת. הנה בבבלי וברמב"ם פי"ד ה"ה מנ"מ הוסיפו ע"ד חזקיה כשמסר לו גחלת והחש"ו ליבוה, ובירושלמי ליתא הוספה זו, ולכאורה מאי נ"מ אם הם ליבוה או הניחו הגחלת כמו שהיא לענין פטור המשלח, ואפשר משום דאי לא ליבוה היתה הגחלת מצד עצמה ניכבת כמש"כ הרמב"ם שם. ואשמעינן דעצם ההיזק באה ע"י סיבת החש"ו.
אכן יל"ד דבברייתא דביצה ל"ט ע"א חשיב החמשה דברים שנאמרו בגחלת שאין בשלהבת ע"ש, ולדברי חזקיה אמאי לא חשיב נמי הא דנזקין, דבגחלת פטור המשלח ע"י חש"ו ובשלהבת חייב, ואפ"ל דהתם לא חשיב רק הנך חומרי דגחלת לגבי שלהבת, משא"כ הכא הגחלת היא לקולא לפטור המשלח, והשלהבת היא לחומרא לחייבו על ידה ודוחק.
ה"ה אי מה גדיש מיוחד שתלוש מן הקרקע אף אין לי אלא שתלוש מן הקרקע ת"ל קמה, ע' בהתוה"מ פ' משפטים סי' קמ"ב.
ה"ו אימתי בזמן שקפץ אבל אם היו עצים מצויין לפניו או שהיה מספסף והולך אפילו עד מיל חייב, ע' ברש"י ס"א ע"א ד"ה אבל נכפפת בלישנא אחרינא ובחידושי הרשב"א שם ד"ה בד"א בקולחת.
ה"ז חד בר נש אפקד גבי חבריה חד שק צרור ואירעו אונס אהן אמר סיגין הוה מלא ואהן הוה אמר מטקסין הוה מלא ה"ז נשבע ונוטל, ע' בת' הריב"ש סי' שפ"א.
שם דאריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דהב כו', ע' בת' הריב"ש סי' שס"ט ובהגהות מיימונית פי"ד מנ"מ.
שם יכלין מימר לון מציאה מצאנו, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתקכ"א.
ה"ח תני ר' יודן בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות וחכ"א בין כך ובין כך חייב כגון אלו שהן עושין סוכות בפתחי חנויותיהם בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק חייב, לכאורה משמע דהאי כגון אלו כו' קאי על רשות דוחכ"א בין כך ובין כך חייב, ותמיהני על שהרשב"א ז"ל בחידושיו סיבב דברים אלו ע"ד ר' יהודא ומובא ג"כ בשטמ"ק ע"ש וצע"ק.
פרק שביעי
ה"א תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאין מיטלטלין יצאו עבדים שאין לך בהן אלא תשמיש, ע' נחל יצחק סי' ע"ד ענף א' ובאור שמח פ"ה ה"ב מה' טוען.
שם גנב ונגנבה ממנו ותפשו בעלים את השני ונשבע להן אין תימר מוציאין מן השני מביא קרבן על השבועה אין תימר אין מוציאין מן השני אינו מביא קרבן על השבועה, ע' פ"מ ובמה שהאריך בזה בנועם ירושלמי תרומות פ"ז.
ה"ב רבי בון בר חייה בשם ר' שמואל בר יצחק כדי רשעתו שני דברים מסורין לב"ד התופס אחד מהן כו', בירושלמי ריש מכות יליף ריב"ל מדכתיב ועשיתם לו שני דברים מסורין לב"ד את תופש אחד מהן יצא דבר שהוא מסור לשמים, וע' נחל יצחק סי' ל"א ענף א'.
ה"ג היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן טבח ומכר בעשרה בניסן הוזמו בט"ו בניסן כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד ט"ו בניסן למפריעה הרי אלו פסולות, עמש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו למכילתין דף ע"ב ע"ב והובא בביאור הגר"א ז"ל לחו"מ סי' ל"ד ס"ק י"א.
ה"ד ר' יוסטא בי ר' מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתיטבול למעשרות מתיב ר"ל והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כו', ע' אור שמח פ"ז הי"ד מה' אישות ופי"א ה"כ מה' שמיטה.
ה"ה ר' זעירה בעי מכרה חציין מהו מכר חציה לזה וחציה לזה מהו נשמעינה מן הדא מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה כו', וקשה הרי כל דין משנתנו דמכרה חוץ מאחד ממאה שבו, דעלה קאי נמי הברייתא דמכרה חוץ מידה או מרגלה כו', בכל אלו אנו דנין רק אם השיור לעצמו מפריע לדין ומכרו דכתיב בקרא, משא"כ כשמכרה חציין או חציה לזה וחציה לזה מדוע תהיה נפקעת מכל מכירה דכתיב בקרא הלא עכ"פ מכרה. ואיך נישמעינה הפשיטות מן מכרה חוץ מידה כו' הרי לא דמו אהדדי כנ"ל וצע"ק.
ה"ו א"ר מנא מאן דמר לי הדא מילתא אנא נסיב בנרייתיה מהו פטור נפטר מחובו נפטר מגניבה, ולכאורה לפ"מ דרש"י פי' במשנתנו פטור הגנב מכלום ע"ש, לפ"ז אין מקום כלל להסתפק כיון דנפטר משניהם, ונלע"ד בד"ז דבע"כ צריכינן לפרש פטורא דרישא כמו חיובא דסיפא. וכמו בחיובא חייב בשניהם כמ"כ בפטורא פטור משניהם, וזהו מאי דפירש"י פטור מכלום, וזהו גופה מאי דקשיא ליה לר' מנא, בשלמא בחיובא יש מקום לחייבו בשניהם דכיון דהכהן או הבע"ח הגביהו את הבהמה, והגבהה קונה בכל מקום ומכש"כ אם הוציאו מרשות הבעלים. דעי"ז חייב הגנב בקנין שלוחיו כדפירש"י, משו"ה שפיר חייב לשניהם, אגניבה חייב מטעם קניינו, ולבע"ח או לכהן ג"כ חייב דאין להם ממה לגבות דהא מתה, אכן אפטורא דבשניהם קשיתיה לר' מנא, בשלמא מגניבה נפטר דהא מתה ברשות הבעלים ולא קנה עוד הגנב בכדי לחייבו, אבל איך נפטר מחובו הרי מתה ברשות הבעלים ובמה יפה כח הגנב לסלק בזה את חובו, ובע"כ בחדא גוונא הן החיוב והפטור, והיינו דקשיא לר' מנא כנלע"ד.
ה"ז ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עיר שמחברת ישראל זה לזה. ע' בת' ר"ב אשכנזי סוף סי' א' ובכפתור ופרח ס"ו.
שם כל המגדל כלב רע בתוך שלו עליו הכתוב אומר למס מרעהו חסד, ע' יפה מראה ובמש"כ בחידושי לבבלי שבת ס"ג ע"א.
פרק שמיני
ה"א שאם היה סומא וסימא את עינו קיטע וקיטע את ידו האיך מתקיים ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כו', יל"ד טובא האי קרא דהזמה מאי בעי הכא ובבבלי פ"ד ע"א מסיק האיך אני מקיים בזה עין תחת עין והתורה אמרה משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם, וע"ע בדרשה זו באבן עזרא עה"פ עין תחת עין ובמורה נבוכים ח"ג סי' מ"א.
שם כתיב כויה תחת כויה ה"ד אם בשפצעו והוציא דמו כבר כתיב פצע תחת פצע מה ת"ל חבורה אלא שאם כויו בשפוד על כף ידו וצבת על כף רגלו וצבת כו', ע' מכילתא משפטים ובהתוה"מ שם סי' צ"ב.
ה"ב ר' ירמיה בעי עלו בו צמחין סביבות המכה ונסתרה מחמת המכה מהו מן מה דכתיב ורפא ירפא שאם עבר על דבר רופא כו', הנה בסוגיא זו דרשו האי קרא דורפא ירפא על חיובא דחובל בנחבל לצורך רפואתו, מ"מ לא סתר לדתני דבר"י בבבלי פ"ה ע"א דקרא אתא דניתנה רשות לרופא לרפאות דזה ידעינן מדתנא ביה קרא בריפוי, וע"ע בפירושי הטור עה"ת ורבנו בחיי בפסוק ורפא ירפא ובתורת האדם להרמב"ן שער הסכנה.
ה"ג תני ושלחה ידה ולא אשת שליח ב"ד כו', ע' משך חכמה פ' תצא בפסוק וקרבה אשת האחד.
ה"ד לא כן א"ר יוחנן הקוטע ידי עבד חבירו רבו נוטל נזקו צערו ריפויו שבתו בושתו והלה יתפרנס מן הצדקה כו', ע' כפתור ופרח פמ"ד.
ה"ה תני העדים שאמרו מעידים אנו על פלוני שסימא עין עבדו והפיל שינו שכן הרב אומר ונמצאו זוממין משלמין לעבד כו', ע' במפרשי הרמב"ם פכ"א ה"ד מה' עדות ובשעה"מ פ"ה הי"ז מה' עבדים.
ה"ו המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו משלם, ע' בת' אבקת רוכל סי' ר"ב.
שם חד בר נש איקפד לרבי יודה בר חנינה אתא עובדא קומי ר"ל וקנסיה ליטרא דדהב, ע' בת' מהרי"ק סי' קס"ג וסי' קע"ט ובטושו"ע חו"מ ס"ס א' ובמפרשים שם וע"ע בת' הריב"ש סי' רט"ז וסי' ת"ק וברבותינו בעלי התוס' עה"ת פ' משפטים בחידושי הריב"א בפסוק כסף שלשים שקלים.
שם מעידין אנו איש פלוני שהרג שור פלוני והלה אומר איני יודע חייב. ע' בת' באר יצחק חאה"ע סי' וי"ו.
ה"ז תני ר' יודה אומר משום רבן גמליאל הרי הוא אומר ונתן לך רחמים וגו' סימן זה יהא בידך כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך כו', בבבלי שבת קנ"א ע"ב הוא בשם ר' גמליאל ברבי, וע' כאן ביפה מראה,
שם הדא דתימר שלא הוציא לו שם רע אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית, הובא בהגהות מיימונית ספ"ב מה' תשובה. שובה.
ה"ח תני ישראל שאנסוהו עכו"ם ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב כו', ע' בס' המכריע ח"ג סי' כ"ד דפוס לובלין וע"ע בתמים דעים להראב"ד סי' ר"ג ובהגהות מיימונית פ"ח מנ"מ.
פרק תשיעי
ה"א מאן תניתה ר' יעקב דתני זה הכלל שהיה ר' יעקב אומר כל גזילה שהיא קיימת בעיניה ולא נשתנית מברייתה אומר לו הרי שלך לפניך, ע' משך חכמה לפ' מצורע בפסוק ואיש אשר יגע במשכבו,
ה"ב רב הונא אמר בשגזל עגל ונעשה שור אבל גזל שור והזקין אומר לו הרי שלך לפניך שמואל אמר אפילו גזל עגל ונעשה שור אומר לו הש"ל, ע' אור שמח פ"ב הי"ד מה' גזילה.
ה"ג חילפי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה, הנה חילפי איירי דוקא בנשבע לו קודם הפסח דבשעת השבועה היה על החמץ דין ממון. אבל אם השבועה היתה לאחר שחל על החמץ איסור הנאה, זו היא בעיא דרבא בבבלי ק"ה ריש ע"ב, וע' מל"מ פ"ג ה"ה מה' גזילה וע"ע בקצוה"ח סי' שס"ג סק"א ובפ"ת שם ובנועם ירושלמי שילהי שביעית.
ה"ד רב הונא אמר והוא שקבע בו מסמר האחרון כדי לזכות לכליו ע' במה"פ ובעין יצחק אה"ע ח"א סי' ע"ו.
ה"ה א"ר נסא בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ומה חולק עמו אמר הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו אף הוא חולק עמו, ע' בת' מהר"ח או"ז סי' רל"ה ובמחנה אפרים ה' שלוחין סי' י"ז י"ח ובנועם ירושלמי דמאי ספ"ו.
ה"ו כיני מתניתא עד שיתמעט חומש האחרון פחות מש"פ א"ר יונתן בנתינת החומש נעשה חומש קרן, וכ' בפ"מ קס"ד דלכל מילי הוי כקרן וכדיניה שצריך להוליך אחריו אפילו למדי כו' ע"כ, הנה התוס' ק"ד ע"ב ד"ה נתן כתבו הכי אליבא דאמת וז"ל וה"ה אם נשבע על החומש דיוליכנו אחריו למדי דכיון שנשבע עליו נעשה כגזלן ע"ש ומובא ג"כ במה"פ, והוא כדאמר ר' יונתן בנתינת החומש נעשה חומש קרן, אבל לע"ד בלתי מובן מאי חידושא ואיך יוכל להיות אחרת הלא כיון דרחמנא אמר וחמישיתיו יוסף עליו להורות דחומש כמותו כדאמרינן בב"מ נ"ד ע"ב, ומקור זה כתב הרמב"ם אהאי דינא בפ"ז הי"ב מגזילה ע"ש, והשתא מאן חשוב מאן ספון להפריד דין החומש מדין הקרן גם להוליך אחריו למדי, כיון דמדין התורה נעשה קרן אחר השבועה וצ"ע כעת.
ה"ז תני אין מקבלין פקדון מנשים ועבדים וקטנים קיבל מאשה יחזור לה מתה יחזיר לבעלה כו', ע' בת' הרא"ש כלל ס"ד סי' א' ובת' הרשב"א ח"ד סי' א' ובמיוחסות סי' ס"ד ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' שי"א ובת' הריב"ש סי' נון.
ה"ח א"ר ירמיה חמי היך תנינן הכא האומר לבנו קונם שאת נהנה לי כו', ע' עמק יהושע סי' כ"ד.
ה"ט דריש ר"ע כשבא מזופרין במה הכתוב מדבר בגוזל את הגר ונשבע לו ומת שמשלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח שנאמר ואם אין לאיש גואל וגו' אין לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא זה הגר כו' ע' ספרי פ' נשא פיסקא ד' ובמפרשים שם ובמש"כ בחידושי לבבלי ק"ט ע"א.
ה"י זאת אומרת אנשי משמר שזכו במשמר שלא בשבתן מוציאין אותן מידן. וקשה מה חידוש לאמר זאת אומרת, הלא המשמרות היו ממה שתיקן משה רבינו ונתחלקו על עשרים וארבע ע"י דוד ושמואל, ובבית שני נתחלקו ע"י נביאים כדאמרינן בתענית כ"ז ע"ש, והשתא אם אנשי משמר יכולין לזכות ממה שאינן במשמרתן מה הועילו חכמים בתקנתם, וממילא מובן שאם זכו שמוציאין מידן. והא ראיה דאיצטריכו קראי דובא בכל אות נפשו ושרת ל כהן שיוכל להקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה ועבודתו ועורו שלו מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו כדאמרינן בבבלי ק"ט ע"ב וע' דש"י זבחים ק"ב ע"ב ד"ה ומה אם, משמע דאל"ה גזל הוא בידו וצע"ק.
פרק עשירי
ה"א גזל טלית ונתנה לאחר ר' לעזר בשם ר' חייה אמר מוציאין מראשון ולא משני ר' יוחנן אמר בשם ר' ינאי מוציאין אף מן השני כו', ע' בנועם ירושלמי תרומות פ"ז.
שם הגנבים שבאו במחתרת ועשו תשובה חייבי להחזיר עשה אחד מהן תשובה חייב להחזיר את שלו כו', ע' אור שמח פ"ג ה"ב מה' גניבה בד"ה ובמה שביארתי.
ה"ב מתניתא בנחיל שגזלו מן ההליכה ובפורח ובלבד על אתר כו', ע' בת' שאילת דוד חאה"ע סי' ז'.
ה"ג ריב"ל אמר והוא שיצא לו שם שנגנב ספריו כו', ע' בליקוטים הנספחים לפרדס הגדול דף סמ"ך ע"ב ד"ה ששאלתם ספינה ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' פ"ח ובשעה"מ פ"ה ה"ג מה' גניבה,
ה"ד תני שנים במדבר ביד זה חבית מים וביד זה חבית דבש נסדק חבית מים תניי ב"ד הוא שישפוך זה דבשו ויציל את מימיו שהמים מחייה במדבר ולא הדבש, הנה בתוספתא מסיק עלה וכשיגיע לישוב נותן לו דמי דבשו ע"כ, משמע כפי מה ששוה בישוב, אולם במגן אברהם על התוספתא כ' דמנכה לו שכר טרחו שהיה צריך להביאו לישוב.
ה"ה הניח שלו להציל של חבירו ועלה שלו מאליו מהו דיימר לו נתייאשתי כו', ע' אור שמח פ"ז ה"א משכירות.
שם שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתייאשתי ר"ל אמר כל זמן שצווח לא נתייאש ר' יוחנן אמר חזקה מייאש הוא, פי' ונ"מ אם ירצה אחר לזכות בו לר' יוחנן זכה כזוכה מן ההפקר דחזקה מייאש הוא ולר"ל כיון דאמר לא נתייאשתי לא יוכל האחר לזכות בו, ואע"ג דאפילו מתייאש הלא היה עכ"פ יאוש טעות, אולם גם בזה לטעמייהו אזלי לעיל פ"ד ה"ח גבי שור שהיה יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין דר' יוחנן ס"ל התם דיאוש טעות הוי יאוש ולהכי גם הכא זכה בו האחר ור"ל ס"ל שם דיאוש טעות לא הוי יאוש משו"ה גם כאן ס"ל דהאחר לא זכה בו, ועמש"כ באריכות בחידושי לכריתות כ"ד ע"א ולזבחים ע"א ע"א.
אולם סוגיין דבבלי קט"ז ע"א גבי חמרא דרב ספרא משמע כר"ל דהא בעובדא דרב ספרא דקדים וזכי ביה פריך ל"ל למיזכי ביה נהי דכי אפקריה אדעתא דארי אפקריה אדעתא דכו"ע לא אפקריה ומשני לרווחא דמילתא הוא דעבד ע"ש. הרי דאל"ה לא הוה מצי זכי ביה אחר כמו לדעת רב ספרא כן למסקנת הש"ס והוא כר"ל, ואין להקשות על ר"ל מברייתא דב"מ כ"ד ע"א המובא בתוס' דבסוגיין המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן ע"ש, והוא כר' יוחנן דחזקה מייאש הוא, די"ל דהתם איירי בסתמא או אם אמר בהדיא נתייאשתי והכא איירי בעומד וצווח לא נתייאשתי.
ה"ו ריב"ל אמר אין אדם נתפש על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגולגולת רב אמר יכיל מימר ליה את שרי עביטיך מיני, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תת"כ ובת' הרמ"א סי' ע"ה.
ה"ז ר' יוחנן אמר בבא לצאת ידי שמים. ע' נחל יצחק סי' ס"ט ענף ה'.
ה"ח א"ר יוחנן אם ידעו הבעלים בגניבה צריכין לידע בחזרה לא ידעו בגניבה אין צריכין לידע בחזרה, וכ' בפ"מ דלדידיה קאי האי ומנו את הצאן אסיפא היכא דלא ידעו ע"ש, וקשה דהוא ממש נגד מאי דאמר ר' יוחנן גופיה בבבלי דשלא לדעת אפילו מנין נמי לא צריך וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא ע"ש, לכן נראה לפרש בהיפוך דהאי ומנו את הצאן קאי לדידיה ארישא, לפ"מ דאיהו סבר דלדעת צריך דעת אשמעינן דהאי דעת דחזרה סגי במנו את הצאן והיא שלימה, וזהו מאי דאמר בבבלי לדעת מנין פוטר, אבל בלא ידעו בגניבה אפילו מנין נמי לא צריך רק מכיון שודאי החזירה פטור. ועפ"ז מתאימים דברי ר' יוחנן בבבלי להך דהכא, וע"ע בת' הגרע"א סי' קנ"ה מה שהאריך בסוגיא דהכא.
ה"ט תני אין מקבלין פקדונות לא מנשים ולא מעבדים ולא מקטנים קיבל מן האשה יחזיר לה מתה יחזיר לבעלה, ע' בת' מהרשד"ם חח"מ סי' רי"ז ובמחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' י"ג ובתומים סי' ס"ב סק"א.
ה"י אבא הושעיה איש טרייא הוה קצר והוה עביד ליה חדא איסטדכין מן חד עמר דלא יהוון ברייתא אמרין מדידן לבש, כעין זה ע' ירושלמי שקלים פ"ג ה"ד ושם פ"ה ה"י ובבבלי יומא ל"ח ע"א, וע"ע כאן ביפה מראה.
הי"א תני ר"ח מלא מחט דבי ר' חייה פתרין לה כפליים כמלא מחט תני בר קפרא מלא משיכת המחט כו', ע' בביאורי הגר"א חו"מ סי' שנ"ח סק"ד.