אור הישר (טהרות)· הרב שמואל יצחק הילמן
עוקצים · פרק שלישי
מ"א יש צריכין הכשר ואינו צריכין מחשבה מחשבה והכשר כו', ע' בר"ש ריש מס' טהרות.
שם כל האוכלים המיוחדים לאדם צריכין הכשר ואינן צריכין מחשבה, ע' בר"ב טבו"י פ"א מ"ה ובמשנ"א דפרקין לקמן מ"ב וע"ע בתוי"ט טהרות פ"ח מ"ו.
מ"ב החותך מן האדם כו', בזה ג"כ החידוש דאע"ג דאוכל זה אי אפשר רק לעכו"ם אפ"ה צריכה מחשבה והכשר. וע' בתוי"ט כאן ובמשנ"א מכשירין פ"ו מ"ג.
בר"ש ומוקי לה בשהוכשר וכר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא כו', ע' בתוס' שבת קי"ב ע"ב ובעירובין כ"ד ע"א ובפסחים פ"ה ע"א ובמנחות כ"ד ע"ב.
מ"ג נבלת בהמה טמאה בכ"מ כו' צריכין מחשבה כו', ע' במשנ"א אהלות פי"א מ"ז ושם בטהרות פ"א מ"ד.
שם ונבלת העוף הטהור בכפרים צריכין מחשבה ואינן צריכין הכשר כו' ונבלת העוף הטהור והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר, ע' אהלות פי"ג מ"ה ובמפרשים שם.
שם נבלת בהמה טהורה בכ"מ כו' אינן צריכין מחשבה ולא הכשר, ע' במשנ"א ריש טהרות.
שם והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר, ע' בתוי"ט ובמשנ"א דפרקין לקמן מ"ט ובתפא"י לעיל מ"ב סי' ח'.
מ"ד השבת משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טו"א, הנה לשון הרמב"ם בפ"א ה"ז מטו"א השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות השדה כו' ע"ש, אולם בע"ז ד"ז ע"ב אמרינן דתרי מיני שבת איכא דשדה ודגינה ע"ש, ואע"ג דהר"ש כ' לקמן מ"ה דאין כל התבלין שוין לענין טו"א. מ"מ משמע דהכא אין לחלק בשני המינין, ובסתם מין שבת איירי, וע"ע בתוס' נדה נ"א ע"ב ד"ה והא שבת ובריטב"א שם ובמהרש"א שבת קי"ט ע"א ד"ה תבלין אחד.
מ"ה הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית כו', ע' במפרשי המשנה טבו"י ספ"א.
שם א"ל ריב"נ אם נלקחים בכסף מעשר מפני מה אינן מטמאין טו"א כו', ע' בתוי"ט לקמן ריש מ"ז.
מ"ו הקצח ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין, הנה לענין טומאה בטבול יום תני במס' טבו"י ספ"א הקצח והשמשום והפלפל והכא לא תני רק קצח. והרמב"ם בפ"ז ה"ח מטו"א השמיט גבי טבו"י פלפל ע"ש, וכ"ז טעמא בעי וצ"ע.
מ"ז הקור הרי הוא כעץ לכל דבר אלא שהוא נקח בכסף מעשר, וקשה איך נופל לאמר על קור שהוא כעץ לכל דבר הלא לרב מברכין עליו בפה"א ולשמואל שהנ"ב כדאמרינן בעירובין כ"ח ע"ב הלא עכ"פ לכו"ע אין זה כעץ לברכה וצע"ק.
שם כפניות אוכלין, פי' דוקא לטמא טו"א אבל אין מערבין עליו כדאמרינן בעירובין כ"ח ע"א וע"ש ע"ב.
מ"ח דגים מאימתי מקבלין טומאה בש"א משיצוצו ובה"א משימותו רע"א אם יכולין לחיות, ע' בתפא"י כאן ובלב אריה לחולין ע"ה ע"א ובמשנ"א מכשירין פ"ו מ"ג.
מ"ט חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבלות, וכ' הר"ב דכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה כו', ע' בתוי"ט דפרקין לעיל מ"ב ומ"ג.
שם דגים טמאים וחגבים טמאים צריכין מחשבה בכפרים, וכ' הר"ב אבל הכשר צריכין בכל מקום, וע' במשנ"א פרה פ"ט מ"ב.
מ"י כוורת דבורים רא"א הרי היא כקרקע כו', ע' ברשב"ם ותוס' ב"ב ס"ה סוף ע"ב ובת' מהרש"ם ח"א סי' קל"ד ובפאת השלחן דפוס ירושלים דף נ"ו ע"א.
בר"ב ד"ה כורת דבורים. אם היא מחוברת בטיט הכל מודים שהוא כקרקע כו', ע' במשנ"א כלים פט"ו מ"ב.
מי"א חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה בש"א משיחרחר בה"א משירסק, והנה לפ"ז מש"כ התוס' בב"ב ד"פ סע"א דדבש נעשה משקה אחר שהופרש מן השעוה, הוא לאו דוקא, אלא גם שם כוונתם משירסק. ומדוייק לשון המשנה בשבת ר"פ חבית חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור"א מתיר, היינו דריסוקן עביד להו משקה וזב מאליו מן השעוה ולהכי מתיר ר"א ואפילו רבנן לא אסרי אלא משום גזירה אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו, אבל מטעם הדין לכו"ע מותר, משום דפעולת הריסוק נעשתה מע"ש, ודמי להא דסנהדרין ע"ז ע"ב דזרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה דחייב, ולא אמרינן התראת ספק היתה, משום דע"פ תכונת הזריקה היתה מוכרחת לחזור לאחוריה ולהרוג ולהכי נחשבת פעולת ההריגה מזמן הזריקה, וה"נ זיבת הדבש מן השעוה בשבת נחשבת ע"י פעולת הריסוק מע"ש. דמאז נשלמה מחשבתן לעשותה למשקה. ועמש"כ בחידושי לסנהדרין שם וע"ע במפרשי המשנה מכשירין פ"ו מ"ד.
מי"ב אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ע' ביד רמה ובבאר שבע לסנהדרין ד"ק ע"א ובנובי"ת חי"ד ס"ס קס"א.
שם אר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, הנה אם תשפוך יין שמן דבש או כל דבר שחל עליו שם פירוד, אז בהכרח שצריך לזה כלי לכלכלם יחד ובזולת הכלי ילכו לאיבוד, ולכן ברכת כהנים שהיא מעולה שבברכות שהשי"ת מיחד שמו על ברכה זו כמש"א ואני אברכם, סיים בחתימתם וישם לך שלום, שהיא הכלי המחזקת את כל הברכות, דאם אין שלום אף אם יהיה לו כל הטובות שבעולם, רעה זו של העדר השלום תבטל ממנו כל הטובות, ונחיצות השלום היא להגוף ולהנשמה כ"א לעצמו שיהיה בשלמות, וג"כ שלמותן המשותפת באשר הם נפרדים זה ארציי וזה שמיימי, כן להיות שלום בין איש לרעהו, וזה כולל ג"כ כל מין האנושי, ושלימות כל אלו יביאו שלום אמתי בינו לבין אביו שבשמים, ולכן כשרעשו כל יושבי תבל בשעת מתן תורה ושאלו מבלעם הרשע האם ה' למבול ישב, השיבם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, היא נתינת התורה, כדאמרינן בזבחים קט"ז ע"א, מפני שעוזה וכחה של התורה היא ליישר את דרכי בני אדם ולהביאם לכל מיני השלמות הנ"ל.
ומעתה מה מאד מובן מה שחז"ל מצאו כאן המקום הנכון, אחרי סיום ששה סדרי משנה, הכולל כל התורה הכתובה והמסורה, להציג מאמרו של ר"ש בן חלפתא, אחרי שהשלום הוא הכלי המחזיק כל הברכות לישראל, וכל השלמות נשיג אלא ע"י לימוד וקיום זאת התורה.
סוף הספר