אור ברסלב

אור הישר (טהרות)· הרב שמואל יצחק הילמן

עוקצים

ידים

פרק ראשון

מ"א כל שהוא יד ולא שומר מיטמא ומטמא ולא מצטרף, ע' מג"א סי' תרכ"ט סקי"ב וע"ע בר"ש טהרות פ"א מ"ב,

שם שומר אע"פ שאינו יד מיטמא ומטמא ומצטרף, ע' ביכין ובועז טהרות פ"י מ"ה.

בר"ב ד"ה ומטמא אם נגעה. לכם לכל שבצרכיכם כלומר כל דבר הצריך לאוכל כו', הארכתי בזה בחידושי לחולין קי"ח ע"א

בר"ב ד"ה מיטמא ומטמא ומצטרף. אשר יזרע כדרך שב"א מוציאין אותן לזריעה חטין בקליפתן כו', ע' בתוי"ט טבו"י פ"א ריש מ"ה ובמש"כ בחידושי לחולין קי"ט ע"א.

מ"ב והשררה של שבולת והלבוש שלה רא"א אף הסיג של רצפות הרי אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפין ע' בחזון נחום דפרקין לקמן מ"ה ד"ה ר' יוסי

מ"ג אלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפין שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהם יבשים והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל ויד הפרכיל כו', ע' במשנ"א לקמן מ"ד.

שם ויד המכבד של תמרה, הנה אין זה שרביט של תמרה דתנן לקמן מ"ה. דהתם איירי באחד מן השבטים הדקים והכא איירי בקצה הענף המחבר את כל השבטים ביחד וע"ש בתוי"ט.

מ"ד אלו לא מיטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין שרשי קולסי הכרוב וחלפות תרדין והלפת את שדרכם ליגזז, ד' יוסי מטמא בכולן כו', ע' במשנ"א לקמן מ"ה ובתפא"י לקמן פ"ב סי' ד'.

מ"ה כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורים ר' יוסי מטמא, הא דבסוכה י"א ע"א אית ספרים דלא גרסי ור' יוסי מטמא, הוא משום דכל קושיתם שם הוא מדברי ת"ק, ובעו למימר בתר הכי דטעמייהו דאחרים כר' יוסי דהכא, ומשו"ה אין מקום בקושיתם להביא דעת ר' יוסי, עד דיש מקום טפי לדקדק על הני דגרסי בקושית הש"ס שם ור' יוסי מטמא ע"ש.

מ"ו עוקצי תאנים כו', הנה תיבת עוקץ הובא במשנה נדה מ"ז ע"א ופירש"י שם וז"ל עוקץ כמו עוקצי האגסים כו'. ובלשון זה כ' נמי באור זרוע ה' חליצה סי' תרע"ב, ויל"ד הלא תיבות עוקצי האגסים לוקח ממשנה שלפנינו דקתני בתר הכי, ומדוע דלגו על עוקצי תאנים דרישא וצע"ק.

בר"ב ד"ה והכלוסין מין קטניות, ע' בר"ב ותוי"ט לקמן פ"ג מ"ב ד"ה כלוסין.

פרק שני

מ"א זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים לפי שלא כבשן אלא למראה ע' ברש"י ותוס' ברכות ד"כ ע"א ובתוס' ר"י חסיד ותוס' הרא"ש ובצל"ח שם וברש"י סנהדרין ק"ו ע"ב וביד רמה ובבאר שבע שם וברש"י תענית כ"ד ריש ע"ב ובר"ש טהרות רפ"ב.

שם כשות של קשות והנץ שלה טהורה, ע' בחזון נחום לעיל רפ"א וע"ע באור זרוע ח"א סי' שס"ג אות י"א ובר"ש טהרות פ"ט מ"ד.

מ"ב כל הגלעינין מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות כו'. הנה הרבה טרחו מפרשי הראשונים והאחרונים בחילופי הגרסאות שבמשנתנו, אולם הגר"א ז"ל בא"ר גריס ומצטרפות. והשמיט תיבת לפיכך, ובמקום כגון הסיאה, גריס הוא ז"ל וכן הסיאה, וע"ע בביאור הגר"א שבש"ס ווילנא החדשה.

מ"ג הפטמא של רמון מצטרפת והנץ שלו אינו מצטרף ע' רש"י ברכות ל"ו ע"ב ובתוס' סוכה ל"ו ע"א ובר"ן שם ובאור זרוע ח"ב סי' ש"ט.

בר"ב ד"ה הפטמא. וסביב הפטמא כמין פרח ירוק שיש בו חוטים דקים והן קרויין נץ, ע' בר"ב דפרקין לעיל מ"א.

מ"ד כל הקליפין מיטמאות ומטמאות ומצטרפות, וכ' הר"ש וז"ל ומיהו קליפת אגוזים העליונה שיש להן בשעת לקיטתה ההוא לא חשיבא דאין שומר ע"ג שומר ומטעם זה פי' בקונטרס פ' העור ורוטב דהנץ של רמון אין מצטרף משום דאין שומר ע"ג שומר ע"כ, והנה לפ"ד הר"ש יש לקליפת אגוזים העליונה דין אחד עם הנץ של רמון דבשניהם הם שומר עג"ש, וכן פירש"י להדיא בחולין קי"ח ע"ב וז"ל והנץ שומר אחר ע"ג הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר ענ"ש ע"ש, ולפ"ז איכא למידק ברש"י ברכות ל"ו ע"ב שכ' וז"ל אע"ג דקיי"ל בהעור והרוטב שומרים מצטרפין כו' ה"מ קליפת האגוז והרמון אבל הנץ שומר ע"ג שומר הוא ואין מצטרף כו' ע"ש, הרי דאינו מחלק באגוז בין קליפה לקליפה רק מחלק בין קליפת האגוז לנץ, זולת אם נימא דדברי הר"ש הוא פירוש על משנתנו וגם על פירש"י לחלק בין קליפה לקליפה ועדיין צ"ע.

בר"ב ד"ה החיצונה. ואין הלכה כר' יהודא, ע' בתוי"ט ובמש"כ בזה בחידושי לחולין קי"ט ע"ב.

מ"ה המחתך לבשל אע"פ שלא מירק אינו חבור לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חבור, ע' משנ"א טבו"י פ"א מ"א ושם רפ"ג ושם בכלים פכ"ח מ"ח.

שם האגוזים והשקדים חבור עד שירסס, ע' בת' מהרש"ם ח"ב סי' ע"ד.

מ"ו ביצה מגולגלת עד שינוס, ע' במשנ"א דפרקין מ"ד.

שם ושלוקה עד שירסס, ע' במפרשי המשנה לעיל בפרקין מ"ה.

שם עצם שיש בו מוח חבור עד שירסס, ע' בר"ב ותוי"ט דריש מכילתין

שם שלל הכובסין והבגד שהיא תפור בכלאים חבור עד שיתחיל להתיר, הנה לעיל במס' פרה פי"ב מ"ט כתב הר"ש דלהכי מייתי בשבת מ"ח ע"ב ברייתא דשלל כובסים והוה מצי לאתויי ממשנה דפרה שם אלא ברייתא ניחא ליה לאתויי משום דקתני עד שיתחיל להתיר וכ"כ התוס' בשבת שם ע"ש, והוא פלא, דאי רק משום תיבות עד שיתחיל להתיר הי"ל להביא ממשנתנו דעוקצין דקתני הכי בהדיא ומדוע הביא מברייתא.

ועו"ק לפמש"כ התוס' בסוטה כ"ה ע"ב דלהכי גבי ידות הכלים אין מטבילין אלא עד מקום מדה כדאמרינן בחולין ע"ג ע"א, משום דאין עומדים לקצץ ע"ש, משמע דבדבר העומד להתפרד בטלה חבורן ונחשבין כמפורקין. והלא הכא עומדים ודאי להתפרק ואפ"ה כל כמה דלא נתפרדו נחשבים כמחוברים עד שיתחיל להתיר, ואף דבמקוואות פ"י מ"ה כן בסוגיא דחולין שם משמע דהוא רק דעת ר"מ ולפ"ז כל דברי התוס' בסוטה מוסבים אליבא דר"מ, אבל גם הכא סתם משנה היא ור"מ היא וצ"ע כעת, ואחז"ר בעמדי בלימוד המשנה בעיון יותר מצאתי קושיתי הראשונה בתוס' רע"ק במס' פרה שם ונשאר בצע"ג וע"ע במשנ"א לעיל פ"א מ"א.

בר"ב ד"ה חבור לטומאה. ואם נטמא האחד נטמא חבירו עד שיתחיל להתיר ואע"פ שלא גמר להתיר כו', ע' במשנה הקודמת בר"ב ותוי"ט ד"ה אוכל שהתחיל וע"ע בראבי"ה סי' ר"ו.

מ"ז עלי ירקות ירוקים מצטרפין ולבנים אינן מצטרפין, ומסיק הרמב"ם בזה ספ"ה מטו"א שהרי אינן כלום ע"ש, ולשון זה בלתי מובן דבשלמא לפי' הר"ש משום דלא חזו לאכילה אפשר לפרש צירוף דמתניתין אל האוכל שעמו, היינו דאם בעצם המאכל חסר השיעור אז מצורפים העלים הירוקים להשלימו, אבל לא הלבנים, אבל עכ"פ יד או שומר הוויין, משא"כ לפי לשון הרמב"ם שהרי אינן כלום, משמע דכל חשיבותן נתבטלה, וזה קשה אמאי הרי התנא ביטל מהן רק דין צירוף ולא דין יד וצע"ק.

מ"ח עלי בצלים ובני בצלים אם יש בהן ריר משתערין בכמות שהן אם יש בהן חלל ממעך את חללן כו', ע' בבועז טהרות פ"ג סי' ה'.

שם בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעט משתערין בכמות שהן, במנחות נ"ד ע"א פליגי אמוראי אי משערינן כמות שהן עכשיו או לכמות שהיו מעיקרא עד דמסקו דפלוגתתם היא אי יש דיחוי באיסורין. וע' מה שהארכתי שם בחידושי.

מ"ט קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה כו', במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה ע' בת' הרדב"ז קונטרס ללשונות הרמב"ם סי' ר"ב וע"ע מה שהאריך בזה בת' דבר אברהם סי' כ"ד כ"ה.

מ"י כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהן אינם מכשירים את הזרעים, ע' מל"מ פ"ב ה"ט מה' בכורים.

שם מלאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז, כה"ג במשנה מקואות פ"ד מ"ג. וע"ש בתפא"י סי' כ"ב ובמשנ"א דפרקין לעיל מ"ט.

בר"ב ד"ה עציץ נקוב. שאין המים מכשירין כשהן במחובר כו', ע' במשנ"א מקואות פ"א מ"א ושם במכשירין פ"א מ"א ומ"ג.

פרק שלישי

מ"א יש צריכין הכשר ואינו צריכין מחשבה מחשבה והכשר כו', ע' בר"ש ריש מס' טהרות.

שם כל האוכלים המיוחדים לאדם צריכין הכשר ואינן צריכין מחשבה, ע' בר"ב טבו"י פ"א מ"ה ובמשנ"א דפרקין לקמן מ"ב וע"ע בתוי"ט טהרות פ"ח מ"ו.

מ"ב החותך מן האדם כו', בזה ג"כ החידוש דאע"ג דאוכל זה אי אפשר רק לעכו"ם אפ"ה צריכה מחשבה והכשר. וע' בתוי"ט כאן ובמשנ"א מכשירין פ"ו מ"ג.

בר"ש ומוקי לה בשהוכשר וכר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא כו', ע' בתוס' שבת קי"ב ע"ב ובעירובין כ"ד ע"א ובפסחים פ"ה ע"א ובמנחות כ"ד ע"ב.

מ"ג נבלת בהמה טמאה בכ"מ כו' צריכין מחשבה כו', ע' במשנ"א אהלות פי"א מ"ז ושם בטהרות פ"א מ"ד.

שם ונבלת העוף הטהור בכפרים צריכין מחשבה ואינן צריכין הכשר כו' ונבלת העוף הטהור והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר, ע' אהלות פי"ג מ"ה ובמפרשים שם.

שם נבלת בהמה טהורה בכ"מ כו' אינן צריכין מחשבה ולא הכשר, ע' במשנ"א ריש טהרות.

שם והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר, ע' בתוי"ט ובמשנ"א דפרקין לקמן מ"ט ובתפא"י לעיל מ"ב סי' ח'.

מ"ד השבת משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טו"א, הנה לשון הרמב"ם בפ"א ה"ז מטו"א השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות השדה כו' ע"ש, אולם בע"ז ד"ז ע"ב אמרינן דתרי מיני שבת איכא דשדה ודגינה ע"ש, ואע"ג דהר"ש כ' לקמן מ"ה דאין כל התבלין שוין לענין טו"א. מ"מ משמע דהכא אין לחלק בשני המינין, ובסתם מין שבת איירי, וע"ע בתוס' נדה נ"א ע"ב ד"ה והא שבת ובריטב"א שם ובמהרש"א שבת קי"ט ע"א ד"ה תבלין אחד.

מ"ה הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית כו', ע' במפרשי המשנה טבו"י ספ"א.

שם א"ל ריב"נ אם נלקחים בכסף מעשר מפני מה אינן מטמאין טו"א כו', ע' בתוי"ט לקמן ריש מ"ז.

מ"ו הקצח ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין, הנה לענין טומאה בטבול יום תני במס' טבו"י ספ"א הקצח והשמשום והפלפל והכא לא תני רק קצח. והרמב"ם בפ"ז ה"ח מטו"א השמיט גבי טבו"י פלפל ע"ש, וכ"ז טעמא בעי וצ"ע.

מ"ז הקור הרי הוא כעץ לכל דבר אלא שהוא נקח בכסף מעשר, וקשה איך נופל לאמר על קור שהוא כעץ לכל דבר הלא לרב מברכין עליו בפה"א ולשמואל שהנ"ב כדאמרינן בעירובין כ"ח ע"ב הלא עכ"פ לכו"ע אין זה כעץ לברכה וצע"ק.

שם כפניות אוכלין, פי' דוקא לטמא טו"א אבל אין מערבין עליו כדאמרינן בעירובין כ"ח ע"א וע"ש ע"ב.

מ"ח דגים מאימתי מקבלין טומאה בש"א משיצוצו ובה"א משימותו רע"א אם יכולין לחיות, ע' בתפא"י כאן ובלב אריה לחולין ע"ה ע"א ובמשנ"א מכשירין פ"ו מ"ג.

מ"ט חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבלות, וכ' הר"ב דכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה כו', ע' בתוי"ט דפרקין לעיל מ"ב ומ"ג.

שם דגים טמאים וחגבים טמאים צריכין מחשבה בכפרים, וכ' הר"ב אבל הכשר צריכין בכל מקום, וע' במשנ"א פרה פ"ט מ"ב.

מ"י כוורת דבורים רא"א הרי היא כקרקע כו', ע' ברשב"ם ותוס' ב"ב ס"ה סוף ע"ב ובת' מהרש"ם ח"א סי' קל"ד ובפאת השלחן דפוס ירושלים דף נ"ו ע"א.

בר"ב ד"ה כורת דבורים. אם היא מחוברת בטיט הכל מודים שהוא כקרקע כו', ע' במשנ"א כלים פט"ו מ"ב.

מי"א חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה בש"א משיחרחר בה"א משירסק, והנה לפ"ז מש"כ התוס' בב"ב ד"פ סע"א דדבש נעשה משקה אחר שהופרש מן השעוה, הוא לאו דוקא, אלא גם שם כוונתם משירסק. ומדוייק לשון המשנה בשבת ר"פ חבית חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור"א מתיר, היינו דריסוקן עביד להו משקה וזב מאליו מן השעוה ולהכי מתיר ר"א ואפילו רבנן לא אסרי אלא משום גזירה אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו, אבל מטעם הדין לכו"ע מותר, משום דפעולת הריסוק נעשתה מע"ש, ודמי להא דסנהדרין ע"ז ע"ב דזרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה דחייב, ולא אמרינן התראת ספק היתה, משום דע"פ תכונת הזריקה היתה מוכרחת לחזור לאחוריה ולהרוג ולהכי נחשבת פעולת ההריגה מזמן הזריקה, וה"נ זיבת הדבש מן השעוה בשבת נחשבת ע"י פעולת הריסוק מע"ש. דמאז נשלמה מחשבתן לעשותה למשקה. ועמש"כ בחידושי לסנהדרין שם וע"ע במפרשי המשנה מכשירין פ"ו מ"ד.

מי"ב אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ע' ביד רמה ובבאר שבע לסנהדרין ד"ק ע"א ובנובי"ת חי"ד ס"ס קס"א.

שם אר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, הנה אם תשפוך יין שמן דבש או כל דבר שחל עליו שם פירוד, אז בהכרח שצריך לזה כלי לכלכלם יחד ובזולת הכלי ילכו לאיבוד, ולכן ברכת כהנים שהיא מעולה שבברכות שהשי"ת מיחד שמו על ברכה זו כמש"א ואני אברכם, סיים בחתימתם וישם לך שלום, שהיא הכלי המחזקת את כל הברכות, דאם אין שלום אף אם יהיה לו כל הטובות שבעולם, רעה זו של העדר השלום תבטל ממנו כל הטובות, ונחיצות השלום היא להגוף ולהנשמה כ"א לעצמו שיהיה בשלמות, וג"כ שלמותן המשותפת באשר הם נפרדים זה ארציי וזה שמיימי, כן להיות שלום בין איש לרעהו, וזה כולל ג"כ כל מין האנושי, ושלימות כל אלו יביאו שלום אמתי בינו לבין אביו שבשמים, ולכן כשרעשו כל יושבי תבל בשעת מתן תורה ושאלו מבלעם הרשע האם ה' למבול ישב, השיבם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, היא נתינת התורה, כדאמרינן בזבחים קט"ז ע"א, מפני שעוזה וכחה של התורה היא ליישר את דרכי בני אדם ולהביאם לכל מיני השלמות הנ"ל.

ומעתה מה מאד מובן מה שחז"ל מצאו כאן המקום הנכון, אחרי סיום ששה סדרי משנה, הכולל כל התורה הכתובה והמסורה, להציג מאמרו של ר"ש בן חלפתא, אחרי שהשלום הוא הכלי המחזיק כל הברכות לישראל, וכל השלמות נשיג אלא ע"י לימוד וקיום זאת התורה.

סוף הספר

תוכן העניינים

אור הישר (טהרות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה