אור ברסלב
אור הישר (זרעים) פאה › פרק ששי

אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן

פאה · פרק ששי

פרק חמישי

מ"א בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה. ופירשו הרמב"ם והר"ש וכן פירש"י בב"מ ד"ל ע"ב דהא דב"ש סברי הפקר לעניים הפקר הוא למפטר מן המעשר וקשה הלא דין הפקר דפטור מן המעשר הוא דין פרטי בפ"ע. ומדוע נאדו מלשון פלוגתתם לענין דין הפקר גופה דלב"ש אם הפקיר רק לעניים הוי הפקר לעניים ולא לעשירים וב"ה סברי דבאופן זה אפילו לעניים לא הוי הפקר וכן פי' הראב"ד בעדיות פ"ד מ"ג, והרמב"ם גופיה בפ"ב הט"ו מה' נדרים כ' וז"ל המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה ע"ש, הרי במקום דפסק כב"ה שמעינן מיניה דלב"ש עכ"פ לעניים הוי הפקר והוא כפי' הראב"ד כנ"ל, ומדוע נאדו מפשטות מחלקותם לדין פטור הפקר ממעשר.

וי"ל עפ"מ דאיכא למידק, הרי אפילו לב"ה מדוע לא יזכו העניים את ההפקר בתורת מתנה, דלהם בודאי נתן ע"י הפקירו זה, ובע"כ דאף אם יזכו העניים את התבואה בתורת מתנה אבל יהיו צריכים להפריש מהם מעשרות ע"פ דין תורה, דזכייה זו לאו בתורת הפקר באה לידם, ולפ"ז שפיר פירשו הראשונים ז"ל דכל מחלקותם תלוי על ציר חיוב מעשר.

מ"ב העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה. ע' בר"ש מה שהביא לדברי התוספתא והירושלמי באופן פלוגתא דב"ש וב"ה ומה שהאריכו בזה במל"מ פ"ה ה"ג ממתנות עניים ובמראה הפנים לירושלמי דהכא וע"ע בירושלמי כתובות פ"ח ה"א ובדורות הראשונים תקופת ב"ש וב"ה פ"ו.

מ"ג ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה. הנה למשנה זו יש שייכות המשנה הקודמת לפי שני הפירושים של הר"ב ע"ש, בכ"ז חילוק גדול ביניהם, דבעומר הסמוך לגפה ולגדיש מפני שהוא סמוך למקום מסויים דפליגי ב"ש וב"ה, משום דאפ"ל מקום כזה הוא סימן שהבעה"ב לא שכחו, ואדרבה בכוונה הניחו שמה לאות זכרון ע"י מקומו, ועכ"פ פלוגתתם שם היא רק בסברא משא"כ דין משנתנו דהכא נדרש מקרא כדתניא בספרי פ' תצא פיסקא רפ"ג לא תשוב לקחתו פרט לראשי שורות מכאן אמרו ראשי שורות העומר שכנגדו יוכיח והעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינו שכחה וע' בירושלמי דפרקין, ומה שצירף לזה דין עומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר כו' הוא משום צד ההשתוות שביניהם, דאם מקום ראשי השורות יעיד על שימת לב הבעלים ומבטל מהן דין שכחה מכש"כ כשהחזיק בעומר להוליכו לעיר הרי עשה בו ג"כ פעולה ממשית לזכות בו ל לעצמו, ולהכי אפילו אם שכחו, אינה מועלת שכחתן וכולהו מודים בזה שאינן שכחה, וע"ע בס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ד' מה שהביא בשם רבינו חננאל גאון ז"ל ובעתים לבינה שם.

מ"ד ואלו הן ראשי שורות כו'. בירושלמי מניין לראשי שורות א"ר יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים א"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו כו', וע' מה שהאריכו בזה הר"ש והתיו"ט, אולם ראיתי בביאורי הגר"א לירושלמי שם שכתב וז"ל והא דמייתי מקראי הכל אינו אלא אסמכתא אבל עיקר טעמו היינו משום דעומד כנגדו מוכיח וכדמפרש במתניתין עכ"ל, וקשה הלא בב"מ י"א ע"א כדבעי למילף מלא תשוב לקחתו לרבות שכחת העיר פריך הש"ס ואכתי מבע"ל לכדתנן שלפניו אין שכחה שלאחריו יש שכחה שהוא בבל תשוב כו' ע"ש דמסקנא הכי הוא דהאי קרא להכי הוא דאתא, משמע דדרשה גמורה היא וצ"ע.

מ"ה שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט כדברי ב"ה ועל כולן בש"א שלשה לעניים וארבעה לבעה"ב. ומבואר בירושלמי דפלוגתתם היא בהבנת הכתובים כדהביאו המפרשים ע"ש. אכן יל"ד דלמחלוקת ב"ש וב"ה יש מקום לשאלה חדשה שנתעוררה בימיהם, או במקום שהיתה ג"כ מחלוקה קדומה בזה בלא הכרעה והם באו להחליט וגם הם נחלקו בה, משא"כ ענין כזה היה דרוש למעשה מזמן שהנחיל יהושע לישראל את הארץ. ומשמע שנהגו כב"ה כדאמרינן בשבת קי"ג ע"ב שבועז ראה ברות דבר חכמה שתי שבלים לקטה שלשה אינה לקטה וזהו שהמריצו לבועז לשאול למי הנערה הזאת ע"ש, ואיך נחלקו ב"ש על ב"ה על הקבלה מדורות הקודמים, וזה אין לאמר דגם בדורות הראשונים נחלקו בזה דא"כ בלתי נופל לאמר דראה בה דבר חכמה. ובע"כ דכיוונה בפעולתה זו אל האמת הגמור והסכימה דעתו שזו היא דעת תורה, וע' בה"ג סוף ה' פאה וצ"ע כעת.

מ"ו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים ובהם סאתים ר"נ אומר לבעה"ב וחכ"א לעניים אר"נ וכי מרוב העמרים יופי כח של בעה"ב או הורע כחו אמרו לו יופי כחו אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עמרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות. ומסיק עלה הרמב"ם ואין הלכה כר"ג, ולכאורה הוא משום דיחיד ורבים הלכה כרבים, אולם לעד"נ עוד לאמר דמצד עצם התשובות שביניהם מוכרע כחכמים, דאע"ג דר"ג השיב מדין ק"ו וק"ו ניתן לדרוש אכן היסוד שעליו בנה הק"ו הוא מסברא דכח שני עומרים עדיפי מצד מספרם משא"כ באחד. אמנם תשובתם לר"ג דעומר שי"ב סאתים הוא כגדיש כו', יסוד זה הוא מדרשת הכתוב בירושלמי ושכחת עומר ולא גדיש, ומזה למדו דעומר שיש בו סאתים גדיש הוא, וע' ספרי פ' תצא פיסקא רפ"ג ובזרע אברהם שם ובס' יראים סי' קס"א ובדורות הראשונים ח"א כרך ג' פי"ח.

מ"ז קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים אפילו היא של טופח רואין אותה כאילו היא ענוה של שעורים. וכ' בשנות אליהו וז"ל שרואין וכו' פי' קצרות רואין כאילו ארוכים שדופות כאילו וכו', אבל בלא שיבלים לא אמרינן רואין כאילו הוא עושה ע"ש, והנה דבריו הם ע"פ הירושלמי דקאמר ר' יוסי ובלבד שיבלין היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות שדופות רואין אותן כאילו הן מלאות, אולם דברי ר' יוסי גופה צריך להבין דקאמר ובלבד שיבלין, פשיטא מאי קמ"ל הרי בקמה איירי משנתנו ושדה שעומדת בקמותה היא שיבלין, לכן נלע"ד לבאר דברי ר' יוסי עם פי' השנו"א בדרך זה, דהנה בדין זה נוטה משנתנו לטובת הבעה"ב דמשום דרואין אותה כאילו היה תבואה טובה במדת סאתים להכי אין זו שכחה ואסור לעני ליגע בה, על זה בא ר' יוסי לפרש דברי הת"ק דרואין דמשנתנו דמיא לרואין דעלמא, כמו בזבחים ע"ז ע"ב דתנן דם שנתערב ביין או בדם בהמה וחיה רואין אותה כאילו הוא מים, דעכ"פ בעי שיעור אל ממשות התערובות בכדי שנדע ע"פ אומדן זה אם הוא כשר לזריקה, וכן הא דתנן בעירובין י"ג ע"ב גבי קורה היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת כו', אבל עכ"פ קש זה צריך להיות למען יהיה האי רואין על מה לחול, וה"ג במתניתין דאמרינן רואין את מעט השעורין הרעות כאילו הן טובות הראויות לעשות סאתים, הוא ג"כ דוקא כשהן עומדים בשיבלין, וכדמסיק שם היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות שדופות רואין אותן כאילו הן מלאות, פי' ואז יש מקום לחול עליהן שם רואין כמו בעלמא, משא"כ אם הני טופח נשארו ע"פ השדה בלי שבלים כדרך קמה, אז לא אמרינן רואין ואפשר שהן מותרות לעניים.

מ"ח הקמה מצלת את העומר ואת הקמה. וכ' הר"ב אם שכח קמה והיו ראשי שיבלים שלה מחוברים לקמה אחרת שלא שכחה זאת הקמה שלא שכחה מצלת על הקמה השכוחה המחוברת אליה ולא הויא שכחה ע"כ, הנה משמע שחיבור ראשי השיבלים הוא תנאי עיקרי במשנתנו וכדמשמע מלשון הירושלמי, וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ, אבל בחיבורו פ"ה הכ"א ממ"ע השמיט תנאי זה לגמרי וע' במראה הפנים.

מ"ט סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה וכן באילן והשום והבצלים אינן מצטרפות לסאתים אלא של עניים הם כו'. לכאורה איכא למידק על מסדר המשנה דהו"ל לסדר משנה זו לעיל אחר משנה ז' דקמה שיש בה סאתים כו', דבדידה שייך לחדש דין הצטרפות הסאתים, ובאמת בדרך זה הלך הרמב"ם ז"ל בה' מתנות עניים פ"ה, דבהלכה י"ט כתב דין שכחת קמה שיש סאתים, ובהלכה כ' דין הצטרפות הסאתים מעקורה לאינה עקורה, ובהלכה כ"א משנת דהקמה מצלת העומר כו' ע"ש, אולם י"ל דמסדר המשנה בעי לרמז אגב אורחיה במשנתנו דהכא, דיוקא דירושלמי המובא בר"ש דאימת אינה מצטרפת העקורה לאינה עקורה דוקא בששכח שניהם והאינה העקורה קודם אבל אם שכח העקורה ולא שכח את שאינה עקורה היתה האינה עקורה מצלת העקורה שאצלה כו' ע"ש, ועפ"ז בהכרח הי"ל להקדים לפני משנתנו דהכא המשנה דיש מציאות הצלה מן השכחה, משא"כ הרמב"ם דכל ההלכות מפרש בהדיא איהו שפיר סמיך אצל שכחת סאתים דין הצטרפותם. ובתר הכי דין העדר ההצטרפות מעקורה לשאינה עקורה.

מ"י וכל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ר' יהודא אומר אין להם שכחה וחכ"א יש להם שכחה. וכ' הר"ש ז"ל וטעמא דר' יהודא ורבנן בסוטה דף מ"ה ע"כ, וקשה הלא התם קאי על מחלוקת דר"י ורבנן בברייתא דושכחת עומר בשדה פרט לטמון ע"ש, ובזה אפ"ל דפלוגתתם שם הוא רק בטמון שהטמינו בידים, ואז הרי אחשביה הבעה"ב לעומר זה שלא תשלוט בו שכחתו, ובזה תחול פלוגתתם דלמר מהני הטמנתו ולמר לא מהני, משא"כ בלוף שום ובצלים דמשנתנו דהכי ריביתייהו של חלק הנאכל ממנו להיות גדל כך באדמה כמו הקמה דגדילתן בגלוי, אפשר דלאלו לא מיעט רחמנא ויש להן דין שכחה כמו בקמה ובעומרין.

כן בהא דמייתי בתר הכי דקאמר בירושלמי מחלפא שיטתיה דר' יהודא תמן אמר לרבות את הטמון בפ' הכונס דמחייב ר' יהודא טמון באש ובההוא אמר פרט לטמון כו', וגם בזה איכא למידק טובא האם יש בזה טמון טמון לגז"ש, הלא אפשר לחלק בין שתי הסוגיות, דהתם הטמינו הניזק בגדיש וקרא כתיב ונאכל גדיש או הקמה או השדה, אפשר דאדם המזיק בהן ע"י האש שהבעיר חייב רק על אלו מהמבוארים בכתוב שהן בגלוי ולאפוקי טמון, ומשו"ה איצטריכו קראי לטמון באש לכל חד כדאית ליה, משא"כ הכא דמצד שהם טמונים באדמה לא הוו איצטריכו להו קראי משום דהכי אורחייהו מצד הטבע להיות גדלים באדמה כמו הקמה דטבען להתגדל דוקא בגלוי, וא"כ ל"ד לטמון באש דהתם הטמינם הניזק בידים, רק הספק הכא הוא משום דבקרא כתיב ושכחת עומר בשדה אי קפיד קרא רק על דברים הגדלים בגלוי כמו קמה על פני השדה, א"ד ושכחת הוא העיקר, ואין נ"מ באיזה אופן הם גדלים כיון דכן הוא טבעם ותכונת גידולם, אלא מכיון ששכחם יש בהן דין ושכחת, ולאלו צריך נמי קראי לכל חד כדאית ליה, ולפ"ז לא הי"ל להירושלמי רק לבאר אופן פלוגתתם בשני המקומות ע"פ דרשות הכתובים לכל חד כדאית ליה, אבל לא לכנותם בחילופי השיטות וצ"ע כעת.

מי"א אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה. ומפרש בירושלמי מפני שהוא מתנה עמש"כ בתורה ותנאו בטל, והקשה בתוס'

רע"ק הא תנאי שייך רק שעושה המעשה על תנאי שבאם לא יתקיים התנאי לא תתקיים המעשה כמו מקדש ומגרש ומוכר על תנאי ומה שייך לתלות קצירה על תנאי דאיך שייך לאמר דאם לא יתקיים התנאי לא יהיה הקצירה קצירה ונשאר בצ"ע. והאריך עוד בזה וע' מה שהאריכו בדבריו בתפארת ישראל ובמשנת רב יוסף.

ולעד"נ עפמש"כ בפירוש הארוך לשנות אליהו וז"ל אם התנה כו', פי' דהוה אמינא כיון שאמר מתחילה הוי כאילו לא שכח כלל ואשמעינן הכא דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה עכ"ל, משמע דהוא ז"ל הבין דהתנאי היה מתחילה על מקרה השכחה שקרה באמת אחרי הקצירה, ומשכחת כגון שידע בעצמו שהוא שכחן מטבעו, ולא ככל האדם שהשכחה אצלם רק אפשרות במקרה, כי אם אצלו היא טבעית וחיובית, ולכן סבר שתנאו זה דקודם הקצירה יועיל לעשות שכחתו כאילו לא שכח קמ"ל במשנתנו דאפ"ה אם שכח אינו מועיל בתנאו זה מאומה דהוה מתנה על מש"כ בתורה ובתורה לא חילקו אם השכחה תהיה רק אפשרות או חיובית, ולפ"ז י"ל דבאמת תנאי זה אינו דומה לכל מתנה עמש"כ בתורה שבש"ס ומ"מ יש מקום במשנה להשמיענו.

והנה בפני משה מסיק ע"ד הירושלמי וז"ל דדוקא בדבר שבממון תנאו קיים והכא מצות עשה עליה רמיא ואינו יכול להתנות עליה ע"ש, משמע שהוא הבין דבתנאי זה אין בו דין ממון, וגם בזה אני נבוך לפ"מ דאמרינן בחולין קל"א ע"א דשכחה היא מארבע מתנות עניים שאין בהן טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, וכ' הרמב"ם בפ"א ה"ח ממ"ע דהעניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ע"ש, והא דנקראו המתנות ממון שאין להן תובעין הוא אחרי שפסקו העניים לבקש ולחזור עליהם דאז אינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים כדכ' שם בהלכה יוד אבל אם יש עניים הרי מחוייב הוא ליתנם ויש בשכחה זו דין ממון אם אך היה מועיל בזה תנאו דקודם הקצירה, וע' באור שמח פ"ט הט"ו ממ"ע.

תוכן העניינים

אור הישר (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה