אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
פאה · פרק חמישי
מ"א. גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. וכ' בתוי"ט ומפרש בירושלמי דהפקר ב"ד הפקר ולהכי פטורים מן המעשרות, ומבאר בתוס' הגרע"א דע"י ההפקר ב"ד נתקיים ההפקר לעניים ואם זוכים בו העניים הוא שלהם דהב"ד נתנו להם מקרי יש ללוי חלק עמך ע"ש, והנה עצם ההפקר ב"ד נפק"ל בירושלמי הכא ובשקלים פ"א ה"ב מקרא דעזרא דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ע"ש, ולכאורה מה שצריך כל עני לזכות בו הוא רק למען יהיה לו בלקט זה קנין לעצמו שלא יוכל עוד עני אחר לזכות בלקט זה, אבל כלל העניים זכו תיכף משהכריזו ב"ד הקנס על כל הנוגעות בארץ בגדיש זה, דכיון דהפקר ב"ד מפקיע מן המעשרות אין סברא דדוקא משיזכה העני תחול פטור המעשרות על חלקו הפרטי וכן לכל עני ועני, רק מן הכלל הופקע חיוב המעשרות ע"י ההפקר ב"ד דמאז מקרי יש ללוי חלק עמך אחרי שבא בכלל לרשות העניים,
והנה בבבלי גיטין ל"ו ע"ב וביבמות פ"ט ע"ב מאי דדרשו הכא הפקר ב"ד מקרא דעזרא, התם היא רק דרשת ר' יצחק, אבל ר' אלעזר עור דריש שם מקרא דאלה הנחלות דמה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו, וכ' ביש"ש ליבמות שם דדרשת ר"א עדיפא, דמקרא דעזרא לא הוה שמעינן רק דיוכלו להפקיר, משא"כ מקרא דנחלות ידעינן דיוכלו גם להחליט לאחרים, ובסברא זו כיוון למש"כ הרשב"א ג"כ בחידושיו לגיטין שם, וע' בת' הגרע"א סי' רכ"א רכ"ב והשתא לפי המבואר הכא דתיכף משהפקירו הב"ד זכו בו כלל העניים עד שמאז נפטרים ג"כ ממעשרות דין תורה, הרי דהפקר הב"ד אינו פועל רק שיצאו מרשות בעל הגדיש אלא שיבא ג"כ לרשות העניים אע"ג דהילפותא היא רק מקרא דעזרא, וכ"ה סתימת הש"ס במו"ק ט"ז ע"א ומנלן דמפקרינן נכסיה דכתיב וכל אשר לא יבא וגו' ופירש"י דהפקר ב"ד הפקר מהכא נפקא לן בכל דוכתי ע"ש, הרי דקאי גם אהך דמשנתינו, וכן הרמב"ם בפכ"ד ה"ו מה' סנהדרין כ' וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כו' והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא כו' מכאן שהפקר ב"ד הפקר ע"ש, הרי דכייל נותן עם מאבד מטעם דין דהפקר ב"ד, ומקרא דעזרא, וצ"ע.
שם הרוח שפיזרה את העומרים אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים. הארכתי בזה בחידושי לב"מ ק"ה ע"ב.
מ"ב שבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו אר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו כו'. ע' אור זרוע ה' צדקה סי' י"ז ובת' חמדת שלמה חא"ח סי' א'.
מ"ג אין מגלגלין בטופח דר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר. הנה הר"ש הביא פי' הירושלמי למשנתינו ע"ש, אמנם ברמב"ם נראה תרי תמיהי חדא מה שבפיה"מ נאיד מפי' הירושלמי וכתב פירוש אחר, ועוד שגם ע"פ פירושו השמיט את כל המשנה מהלכה כדהביא בתוס' רע"ק בשם הפר"ח ע"ש, וע"ע במראה הפנים מה שהאריך בזה ובמפרשי המשנה טבו"י פ"א מ"ב ובכלאים פ"א מ"א.
מ"ד בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול וכשיחזור לביתו ישלם דר"א וחכ"א עני היה באותה שעה. ע' בתשובות הרשב"א סי' שכ"ז ובמש"כ בחידושי לחולין ק"ל ע"ב וע"ע אור שמח פ"ט הט"ו ממתנות עניים.
מ"ה שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני. הנה בר"ש מביא לשון הירושלמי תני אב ובנו איש וקרובו שני אחים ב' שותפים פודין זה לזה מעשר שני ונותנים זל"ז מעשר עני כו' ע"כ, והיא הברייתא גם בבבלי קידושין ל"ב ע"א, וע' ביו"ד סי' רנ"א ס"ב ובביאור הגר"א שם ס"ק כ"ב.
מ"ו המוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור. נראה דמיירי שלא נשאר למוכר מן המכירה מאתים זוז או חמשים זוז שהוא נושא ונותן בהם, דאל"ה גם המוכר אסור כדתנן בשילהי מכילתין.
שם לא ישכור אדם את הפועלים ע"מ שילקוט בנו אחריו. וכ' הר"ש והא דתניא בב"מ י"ב ע"א השוכר את הפועל ילקוט בנו אחריו התם בסתם אבל הכא דהתנה פוחת לו הפועל משכרו בשביל בנו שילקוט אחריו ע"כ, ואין להקשות אטו בשופטני עסקינן הלא בלא תנאי היה יכול בנו ללקט אחריו והתנאי מגרע כח הפועל ומדוע יתנה שבשביל זה יפסיד זכותו שבנו לא יוכל ללקוט, די"ל שבעל השדה דורש את התנאי כדי שעי"ז יפחות לו משכרו, וכן מורה לשון המשנה לא ישכור אדם את הפועלים ע"מ כו', הרי דהאזהרה היא אל בעל השדה החפץ בתנאי כזה.
אך קשה הלא לפני המסקנא בב"מ שם דעניים גופייהו ניחא להו כי היכי דכי אגרו להו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו ע"ש, ולפי טעם זה אין נ"מ אם היה בזה תנאי או לא, רק דבברייתא דהתם פסיק ותני ילקוט בנו אחריו היינו דאין בזה משום גזל מפני ניחותא דעניים גופייהו, ועוד אדתני התם בברייתא למחצה לשליש ולרביע לא ילקוט בנו אחריו לפלוג וליתני בדידה בד"א כשלא היה ביניהם תנאי אבל היה ביניהם תנאי מפורש שבנו ילקוט, אז לא ילקוט בנו אחריו, אולם בזה אפ"ל דנקיט לה משום פלוגתא דר' יוסי דסבר דאפילו למחצה לשליש ולרביע ילקוט בנו אחריו ועדיין צ"ע.
מ"ז עמדו עניים בפניו או שחפהו בקש ה"ז אינו שכחה. ע' ספרי תצא פסקא רפ"ג ובזרע אברהם שם ובס' מבית מאיר ח"ג סי' ל'.
מ"ח המעמר לכובעות ולכומסאות כו'. כבר האריכו המפרשים בגרסאות ופירושים שונים במשנתנו, וע"ע בערוך השלם ערך כבע.