אור ברסלב
אור הישר (זרעים) פאה › פרק רביעי

אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן

פאה · פרק רביעי

פרק שלישי

מ"א. בדלית ובדקל. ע' זבים פ"ג מ"א ובתוי"ט שם ד"ה הדלת.

שם אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה. ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ס"ט.

מ"ב. בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאומר כהלכה. והנה כל המפרשים יפרשו דלית ודקל שמוסב על הפירות שגדלו עליהם, אולם בס' יראים סי' ק"ס כ' וז"ל שהרכיבו התבואה והגפן על הדקל ע"ש, ולפי פירושו איכא למידק הלא בהאי דינא דמשנתנו ישנם שני דברים הורדה וחלוקה. ולהורדה מן הדקל איכא טרחה מרובה עד כדי סכנה. וממילא איכא נמי הוצאה להורידו, והשתא אם הבעלים הרכיבון על הדקל ל"ל קרא בתו"כ ובירושלמי דחיוב זה הוא על הבעה"ב סברא הוא דפשיטא אחרי שהוא העלם על הדקל צריך הוא להורידן, דמתחילה פירות אלו רכוש העניים הוא דזכה להו רחמנא וע' באור שמח פ"ט הט"ו ממתנות עניים, ומי בקש מבעה"ב להגביהן למעלה שלא יהא ידי העניים שולטות במתנותיהן. ואם היתה ההגבהה גם לצורך הבעלים פשיטא דחייבין להורידן, ודוחק לאמר דקרא אתא שאם אחרים הרכיבום על הדקל החוב על הבעה"ב להורידן לבלי הביא את העניים לידי סכנה וצ"ע.

מ"ג. נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום. וכ' הר"ש דבתוספתא ובירושלמי תנו בשם ר"מ קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר ע"כ, כה"ג בסוטה ד"ט שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו.

שם נפל לו עליה ופירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנה כו'. והביא הר"ש מסוגיא דב"מ דלהכי לא קנו לו ד' אמותיו אי משום דבשדה דבעה"ב לא תיקנו ליה רבנן קנין דד' אמות, או משום כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני כו', וע' בת' הריב"ש סי' שמ"ה ובמל"מ פ"ב ה"ט מה' זכיה ובת' הגרע"א סי' ל"ז וסי' רכ"א

מ"ד. אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו. הנה תקנה זו הוצרכו משום דבתו"כ פ' קדושים תניא תעזוב הנח לפניהם והם יבזבזו אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז אפילו בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעים שאמר כהלכה וכן הוא נשנה במשנתנו דריש פרקין. והשתא כיון דענין בזבוז דגבי פאה הוא מטעם הדין לכן גזרו שלא ישתמשו במלאכתם זו בכלים שיוכלו לבא לשפיכת דמים.

ולכאורה עצם ההלכה בלתי מובנת. הלא כל התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ומדוע דוקא הלכה זו נוסדה על בזבוז ועל כל דאלים גבר. ואף די"ל דבנוגע לקיום החיים של כל אחד קשה לבכר לאחד על חבירו, כי מי יוכל לשער מי הוא נחוץ יותר להשקיט רעבונו ורעבון ביתו, ולכן גזרה תורה על הבעה"ב תעזוב, ומפרשינן הנח לפניהם והם יבזבזו ולא יתערב בזה מפני שהוא כעין דיני נפשות, וכן שלא יהיה לו טובת הנאה מן החלוקה.

אולם אפשר עוד להסביר בדרך זה. דהנה במש"א הכתוב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ישנם שני סוגים, המין האחד הם אביונים באמת כמו היתום והאלמנה שאין להם שום תומך וסועד, כן הגר שהוא מדוחק ומרוחק ממשפחתו בשביל שנתגייר לכן הקדימו הכתוב גם להיתום והאלמנה לקרבו בזרוע, ומובן כי גם חולים חלשים ובעלי מומין שלא יוכלו להעזר מעצמם ודרושים לתשועת אחרים גם הם נקראים אביונים באמת, שהחוב על כל אחד מישראל לקום לעזרתם בכל מחסורם, אכן ישנם מין אביונים שמחסורם הוא בשביל עצלותם, ומי זוטר מאי דהתנא קבע בקידושין כ"ט ע"א, בין מצות המוטלות על האב לעשות לבנו, ללמדו אומנות בין שאר הדברים למולו ולפדותו וללמדו תורה כו', והוא כדי שבכל טפחות ימי חיי חלדו לא יצטרך להטיל עצמו על הצבור. ומי שהוא מתפרנס מיגיע כפו כמה הוא חשוב עד שתוה"ק הזהירה עליו בלאו ועשה דלא תלין פעולת שכיר וביומו תתן שכרו ואליו הוא נושא את נפשו, וחז"ל העידו עליו בברכות ד"ח ע"א גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים והדברים ארוכים.

והנה במתנות עניים דכתיב לעני ולגר וגו' תניא עלה בספרא קדושים פרק ג' מה עני מחוסר אף כולם מחוסרים ע"ש, והשתא כשבאו כולם בערבוביא מאן מפיס מי הוא באמת העני החלוש שלא יוכל להושיע א"ע ומי הוא החסר בפרנסתו בשביל עצלותו, לכן גזרה תורה תעזוב ומפרש בספרא שם הנח לפניהם והם יבזבזו. והנה אומה זו להיותם רחמנים ביישנים גומלי חסדים על הרוב לא יגזלו מחלק היתומים והאלמנות החולים והחלשים באמת, ובשבילם לא היה החשש שמא יכו איש את רעהו כמובן, רק בשביל העניים הבריאים היה החשש שמא תבא לידי הכאה, אכן האומללים באמת לא ימנעו מלבא עוד מפני שההכרח יביאם אף אם תהיה שם קטטות, ואם יש ביניהם מפונקים שלא יסבלו אפילו קטטות בין חביריהם. הלא המה עלולים שיחפשו להם להרויח שלא יצטרכו לזלזל בעצמם עם אנשים בעלי מריבה, אדרבה א"כ תבא עליהם ברכה, אולם בשביל בעלי אגרופין גופייהו תקון חז"ל שהעניים יבוזזו בידם, ולא במגלות וקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו.

מ"ה. שלש אבעיות ביום בשחר בחצות ובמנחה כו'. ופי' הר"ש מלשון נבעו מצפוניו תרגום איתגליין מטמרוהי שהבעה"ב מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה, והרמב"ם מפרש שלש אבעיות שלש בקשות מלשון אם תבעיון בעיו ע"ש ודייקו המפרשים במאי פליגי הלא מהכתובים איכא למימר כתרווייהו ומדוע נאיד חד מפירושא דחבריה. ונראה עפ"מ דתניא בתוספתא פ"ב אינה פאה עד שיפרישנה בעה"ב לשם פאה ואם ראה עני כדי פאה בין בתבואה ובין באילן אינו רשאי ליגע בה ואסורה משום גזל עד שיתודע לו שהיא פאה ע"ש, ועפ"ז דין משנתנו של התגלות הבעה"ב לפני העניים נחוץ מאד לשני הצדדים, ומעתה בין לפירוש הרמב"ם או הר"ש אין שום נ"מ לדינא דעכ"פ בלא הבעה"ב אסורה הפאה להעניים כגזל, אמנם לפ"מ דזכות וחובה יש בתקנת המשנה לשני הצדדים, דלולא זאת העניים אף שהם זוכים במתנה זו אבל הם קשורים לעמוד על המשמר דוקא כשיתראה הבעה"ב שם לפניהם. כן הבעה"ב אם לא היו זמנים מיוחדים לפניו להתראות הלא היה צריך להיות משועבד אל העניים לעמוד בשדהו תמיד אולי יבאו עניים שיוכל לזכות במצות פאה, ואפשר נמי פן יבאו אלמנות ויתומים ויעבור על לאו דאלמנה ויתום לא תענון, אכן אחרי תקנת המשנה נפטר מטעם הדין בהתגלות לפניהם בשלש זמנים אלו ביום. ולפ"ז מבואר דפליגי רק בכוונת התקנה דלכתחילה, דהרמב"ם שהורה על הכתוב דאם תבעיון בעיו שהוא לשון בקשה, איהו מפרש דעיקר התקנה היתה ביותר עבור העניים מבקשי המתנות שאם לא יתראה הבעה"ב לפניהם רק פעם אחת ביום או בכמה ימים ומכש"כ באיזה שעה שירצה הלא היו משועבדים אליו כל היום או הימים. והר"ש דמפרש מלשון נבעו מצפוניו איהו מפרש שהזכות יותר לתקנת הבעה"ב המתגלה לפניהם, דבזולת התקנה היה הוא משועבד להתראות לפניהם בכל עת ובכל שעה כדי שיזכה במצוה זו כדת של תורה ולא יעבור ג"כ על לאוין דאלמנה ויתום לא תענון, ואפילו בסתם עני מגור תביאמו אולי בשביל שהתאחר והתמהמה להתראות גרם שעני גוע ברעב כהאי עובדא דנחום איש גם זו בתענית כ"א ע"א ורק ע"י התקנה נפטר מכל החששות כנלע"ד, וע"ע בדורות הראשונים ח"א כרך ג' פי"ח.

מ"ו. נכרי שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ר' יהודא מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמוד. ע' בתשובות הרשב"א סי' תס"א ובהתוה"מ פ' תצא סי' קמ"ט ובחזון איש לשביעית סי' ב' סק"ד וע"ע בת' הרא"ש כלל ב' סי' י"ד.

מ"ז. הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרין ופדה עומרין חייב קמה ופדה עומרין פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו'. הנה משנה כזו ממש איתא במס' חלה פ"ג מ"ג מ"ד, ומשו"ה פריך בירושלמי ולמה תנינן תרי זימנין כו' וע' מה שהאריך בזה בנועם ירושלמי.

מ"ח. הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורין. והנה כמו דמירוח הקדש פוטר ממעשרות כמ"כ מירוח הפקר כדתנן לעיל ספ"ק, וע' בת' פרי יצחק ח"ב סי' ל"ג.

מ"ט. מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון. הנה הר"ש הקשה על פירש"י דב"מ שכ' דמי שלקט את הפאה באדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה, וע' מה שתירץ בזה במעיני החכמה מהדורא קמא לב"מ ד"ט ע"ב.

ואגב ראיתי שם שהקשה לאוקימתא דעולא דמעשיר לעני מחלוקת וטעמא דר"א הוא מטעם מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. הלא מאי מגו היא זו הא זכו בה אחרים, וע"ש מה שהאריך בזה. ולע"ד בלתי מובן לפי הבנת הגאון הנ"ל איך יפרנס הוא הא דאמרינן בשבת קל"א ע"ב גבי צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת כו' הואיל ובידו להפקירן, וכן שם קכ"ז ע"ב ובכ"מ כיון דאי בעי מפקר לנכסיה ע"ש, הלא אם יפקירם יזכו בהם אחרים, ולכן המובן בענין דאי בעי מפקר לנכסיה דאמרינן בכל המקומות הוא לע"ד, עפ"מ שיש כלל מונח בש"ס דכל דבר שיש לו תקנה הוקל דינו אע"ג דהתקנה לא נעשתה רק מפני אפשרות התקנה, וכה"ג אשכחן ביומא פ"ג גבי מאכילין אותו הקל הקל דטבל ותרומה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ע"ש, ואע"ג דהתם איירי להאכיל התרומה לישראל והטבל כל זמן שלא נתקנה, ובע"כ דרק משום אפשרות התקנה אפילו במקום וזמן שהוא מהנמנע אפ"ה הוקל דינו בשביל זה. וע' בחידושי לזבחים ל"ב ע"א מה שהארכתי ע"פ כלל זה, וה"ג כוונתם כיון דאיכא אפשרות ההפקר עכ"פ כל עוד שלא זכה בה אחר, ממילא הוקל דין זה שנוכל לאמר עליו מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה.

שם הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא"כ הפקיר. ע' בת' רבינו בצלאל אשכנזי סי' א' ובכפתור ופרח פ"ד.

מ"י. איזהו לקט הנושר בשעת קצירה היה קוצר מלא ידו תלש מלא קומצו כו'. הר"ש הביא אהא דמשנתינו ברייתא דתו"כ דתניא ולקט קצירך לא תלקט ולא לקט

קיטוף לקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו היה קוצר וקצר מלא ידו תלש מלא קומצו כו'. והנה הראב"ד והר"ש משאנ"ץ לתו"כ שם נתקשו מאד לאוקים הברייתא לפי סוגיא דחולין קל"ז ע"א ע"ש, אולם מה מאד היה קשה להם סוגיא דחולין אם היה לפניהם לשון התוספתא דמכילתין פ"ב כמו שהוא לפנינו, דהתם תניא בהדיא איזה לקט הנושר בשעת קצירה ובשעת תלישה ר' יוסי אומר אין לקט אלא נושר בשעת קצירה לבד שנאמר ולקט קצירך לא תלקט ע"ש, ועפ"ז אי אפשר לאמר כדאמרו בחולין דכולה ר' יוסי היא, כן במאי דקאמר רב אחא מודה ר' יוסי במידי דאורחיה ורבינא הביא ראיה לדבריו מדתנן מלבנות בצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחד ואחד ע"ש, הלא דהבצלים חייבין בפאה ואע"ג דאין קוצרין במגל אלמא מודה הוא במידי דאורחיה כדפירש"י שם, ואיך יתאימו באמת דברי ר' יוסי דתוספתא עם משנתנו דמלבנות וצ"ע, וע"ע בס' יראים סי' קנ"ח.

מי"א. חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב של אחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעה"ב רמ"א הכל לעניים שספק לקט לקט. ע' במרדכי שילהי חולין ובמל"מ פ"ד ה"ט ממתנות עניים ובפ"א הי"ד ממשכב ומושב ובקונטרס הספיקות להקצוה"ח סוף כלל א' ובח"ס חח"מ סי' קע"ג וסי' ר"ה ובחזקה רבה חא"ח סי' ז' ובחי"ד סי' רע"ג.

תוכן העניינים

אור הישר (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה