אור הישר (זרעים)· הרב שמואל יצחק הילמן
פאה · פרק שלישי
מ"א. מלבנות התבואה שבין הזיתים כו'. בירושלמי אנן תנינן של בין הזיתים ותניי דבית רבי שבין האילנות כו', וכ' עלה במראה הפנים מפשטות סוגיא זו נראה דדוקא זיתים הן שחייבין בפאה מן התורה ושאר האילנות אינן אלא מדבריהם וזהו כדעת הר"ש והרא"ש והתוס' כו' ע"ש, והנה לפ"ז צריך לפרש הא דאמרינן בתו"כ פ' קדושים אילנות מנין ת"ל שדך דקאי על השמונה אילנות דקחשיב במשנה לעיל פ"א מ"ה ע"ש, אכן תקשה על סיום הברייתא דתו"כ שם דקאמר יכול הירק והקישואים והדילועים כו' ת"ל קציר כו', איך היה מקום כלל לרבות אותם כיון דאפילו שאר אילנות פטורים מן התורה. אולם אם נימא דכ"ז הוא אסמכתא ניחא, וע' שבת ס"ח ע"א תוד"ה ואילו פאה, ובנדה ד"נ ע"א תוד"ה למעוטי תאנה ובנובי"ק חי"ד ס"ס נ"ו.
שם ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל. ע' בס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ד' מה שהביא בשם רבינו חננאל גאון ז"ל ובעתים לבינה שם וע"ע בתוס' חדשים זבים פ"א מ"ב.
בתוי"ט ד"ה ומודים ב"ש לב"ה. ואשכחן כה"ג רפ"ח דשביעית כו' ע"כ, וכ"כ הר"ב במכשירין פ"ד מ"ד על תיבת ומודים ע"ש, והוא מוכרח דאם מודים להדדי הא קתני שם במשנה דבתר הכי בלשון אלו ואלו מודים, וע"ע במשנה זבים פ"א מ"א.
מ"ב. ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד. הנה לפ"מ דבירושלמי פליגי שמואל ור' יוחנן בטעמא דהאי דינא אי משום שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן או שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות ע"ש, מזה ראיה למש"כ התוס' בנזיר נ"ו ע"ב דגרסא מוטעת היא שם בגמרא במש"א דזו היא הלמ"מ, וה"נ מוכרע מלשון המשנה גופה דמודים חכמים לר"ע כו' דאין זו הלמ"מ, וע"ע בירושלמי לעיל פ"ב ה"א וברש"י נדה נ"א סוף ע"א.
מ"ג. המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל. ביאור המשנה שלא כדרך המפרשים על אתר תמצא בערוך ערך מדל.
מ"ד. מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וחכ"א מאחת על הכל. וכ' בר"ש דבנדה ד"נ מייתי לה אמתניתין דכלל אמרו בפאה דלעיל דקאמר התם ומכניסו לקיום למעוטי ירק והדר קאמר אם היו בהן שומין ובצלים חייבין דתנן מלבנות בצלים והשתא תמיהא דמתניתין דהמחליק בצלים הו"ל לאתויי דמיתניא ברישא כו', ע' בשאילתות פ' קדושים סי' צ"ח ומש"כ בזה בהעמק שאלה אות ב'.
מ"ה. האחין שחלקו נותנין שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו. ע' בתוס' רע"ק מה שהביא בשם הרא"ש ובמשנה אחרונה מה שנתקשה בדבריהם וע"ע בס' בית זבול ס"ס ל"ד.
מ"ו. ולכתוב עליו פרוסבול. וכ' הרב דחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שוה כל החוב, ובתוי"ט העיר דבסוף שביעית כתב טעמא אחרינא, וע' תומים סי' ס"ו ס"ק ס"ה ובעונג יו"ט סי' מ"ג וע"ע בכפתור ופרח פי"ד.
מ"ז. שייר קרקע כל שהוא כו' וכי הר"ש וכל שהוא לאו דוקא אלא כדי פרנסתו כו' ע"כ. וכה"ג אשכחן במשנה ביצה רפ"ב דקתני כל שהוא והוא כזית כדאמר שם ט"ז ע"ב, וכן בברייתא שבת ס"ג ע"ב וע"ש תוד"ה אריג ובזבחים ד"פ ע"א תוד"ה רב אשי ובמנחות ל"ט ע"א תוד"ה שירי ושם ד"ס ע"א תוד"ה מי ובמש"כ בחידושי שם וע"ע באור זרוע לב"ב דף קמ"ט ע"ב.
שם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא כו'. עמש"כ בחידושי לב"ב קל"ב ע"ב וע"ע חזקה רבה חאה"ע סי' מ"ד וע"ע באור זרוע לב"ב סי' קי"ט.
מ"ח. הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין. וכ' הר"ש והר"ב דוקא אם כתב כל נכסיי, וע' בתוס' הגרע"א שהביא גם בשם שאר ראשונים דגרסת כל היא עיקרית, וכן בכה"מ בש"ס שהוזכרה משנה זו מועתקת עם תיבת כל, וע' בס' הצבא לבעל המאור הנדפס סוף ס' תמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה י"ג, איך שהכריח מן הש"ס על תיבת כל שהיא יסוד דמשנתנו, וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ז ה"ב מה' עבדים. ועפ"ז נפלאתי ע"ד הרמב"ם בפיה"מ שהניח לשון המשנה כמו שהוא לפנינו בלא תיבת כל, וביותר על הרשב"ם בב"ב קמ"ט ע"ב דלא גרים תיבת כל אע"ג דבגמרא שם איתא וצ"ע, וע"ע בראב"ן סי' פ"ד.